Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 50b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה ואילו
בפשטות בהא פליגי שני התירוצים שבתוס', דאליבא דהתירוץ הראשון דין ביטול המקח דחל ביתר משתות חל מדין מקח טעות דעלמא, בדומה למכר יין ונמצא חומץ. ואילו לפי הריב"ם דין ביטול המקח חל מדין אונאה, ומשו"ה ס"ל דקודם כל צריך המתאנה לחזור בו ורק אח"כ גם המאנה יכול לחזור בו.
והנה בסוגיין פסק רבא בהלכתא דהשיעור דעד שיראה לתגר חל אף בביטול מקח ביתר משתות, ומשמע מזה כתירוץ הריב"ם דדין ביטול מקח ביתר משתות חל מדין אונאה. מאידך לתירוץ הראשון שבתוס' צ"ל דשאני כאן ביתר משתות מבביטול מקח דעלמא ביין וחומץ דהויא שם טעות ממש, דלא מקבלי אינשי כלל, ומשו"ה בכל זמן ולעולם המקח בטל. משא"כ ביתר משתות דאינה טעות ממש אלא רק משום שחוזרים בו, דהחזרה משווה אותה לטעות, ואם לא חזרו אחד מהם מהמקח בתוך הזמן אמרינן דסברי וקבלו עלייהו את האונאה וזכות חזרתם פקעה ואינה טעות.
ועיין בגמרא לקמן (דף נז.) שדנה האם דין ביטול מקח ביתר משתות חל בקרקעות, ואע"פ שאין בהן אונאת שתות. ופרש"י (ד"ה יש) וז"ל מי אמרי' מאל תונו הוא דאימעוט והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא, או"ד כיון דלאו דבר שבמדה הוא ולא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא עכ"ל. ומבואר דאליבא דרש"י הספק שבגמרא הוי האם דין ביטול מקח ביתר משתות חל מדין אונאה דמשו"ה אינו חל בקרקעות או"ד דחל מדין טעות וחל אף בקרקעות. והוא אותה המחלוקת שבתוס' בין התירוץ הראשון לבין הריב"ם. ולכן עלינו לבאר את ספק הגמרא בקרקעות אליבא דשתי הדיעות שבתוס'.
ונראה אליבא דהתירוץ הראשון שבתוס' שספק הגמרא הוא כך: די"ל דנהי דחל דין טעות ביתר משתות, אך חלות דין טעות זה חל רק משום פרשת אונאה, דהיינו דמפאת פרשת אונאה חל דין טעות, ואילו קרקעות דלא חל בהן פרשת אונאה לא חל בהן נמי חלות דין טעות ביתר משתות, או"ד י"ל דדין טעות חלות דין בפני עצמו הוא ואינו תלוי כלל בפרשת אונאה.
ואליבא דהריב"ם י"ל דהגמרא מסתפקת האם דין אונאה בשתות אינו חל בקרקעות משום דהוי אונאה מועטת, אבל ביתר משתות דהו"ל אונאה מרובה, שדינה חמור מדחל בה דין ביטול מקח ולא רק חזרת דמי האונאה כמו דחל באונאת שתות, ומשו"ה חלה אפילו בקרקעות ושלא כדין אונאת שתות שאינו חל.
והנה מבואר מדברי התוס' דלפי הריב"ם אחרי שהמתאנה תבע את האונאה אזי יכול המאנה נמי לבטל את המקח, ולכאורה הוא מחוסר ביאור. ונראה שעיקר החיוב דחל על המאנה ביתר משתות אינו לשלם את דמי האונאה אלא להחזיר את החפץ, ולכן כשהמתאנה תובע רק את ממון האונאה בלבד ואומר דאע"פ שהמאנה חייב מעיקרא דדינא על חזרת החפץ מ"מ הריהו מוכן לקבל ממנו רק את דמי האונאה ולוותר על תביעת החפץ, אזי אם המאנה אומר שרוצה רק להחזיר את החפץ ולא לשלם את דמי האונאה הדין עמו, דהא מעיקר הדין חיובו הוא להחזיר את החפץ ולא לשלם את דמי האונאה דיתר משתות.
ועיין ברא"ש לב"ב (פ"ה אות י"ד) שכתב וז"ל ופירש ה"ר יונה דהא דקאמר דשניהם חוזרין היינו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור בו וה"ט דלא מצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' משום דאין חזרת המאנה אלא משום לתא דחזרת המתאנה דמקח שיש בו טעות יתר משתות מסתמא יחזור בו המתאנה דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו ודאי יבטל המקח שאין אדם מוחל על אונאה יותר משתות ואפילו על אונאת שתות אין אדם מוחל הלכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא גם המאנה חוזר דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן כו' שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי, אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אחרי כן. וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה אע"ג דאמור רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון שנתקיים המקח לגבי הלוקח שנתאנה, דכיון דאמור רבנן דהלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בביטול מקח אחר בכדי שיראה אלמא שנתקיים המקח הלכך אין המאנה יכול לחזור בו דהא ליכא למימר מקח טעות הוא כיון דאותו שנתאנה אין יכול לחזור בו דודאי לא תיקנו רבנן חזרה לגבי מאנה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' עכ"ל.
ונראה דה"ר יונה סובר דעיקר דין החזרה ביתר משתות חל עבור המתאנה לבדו לחזור בו ולבטל את המקח. אלא דאם ניתן למתאנה זכות לבטל את המקח ולא למאנה, יש בזה תרתי דסתרי - כאילו הקנין חל רק לגבי המאנה בלבד ולא לגבי המתאנה. ומשו"ה החכמים השוו את מדותיהם, ועקב הזכות שנתנו למתאנה לבטל את המקח נתנו אף למאנה זכות לבטלו. ולכן בדליכא זכות למתאנה לחזור בו כגון אחרי הזמן של להראותו לתגר, אף זכות המאנה לחזור בו נמי פקעה.
ונראה דסברת ה"ר יונה דומה לסברת רב חסדא (לעיל דף מז: ודף מט:) שקבע שכדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, דר"ש ס"ל בקנין מעות שכל שהכסף בידו ידו על העליונה, דזכות החזרה מהקנין חלה למוכר בלבד ולא ללוקח, וטען רב חסדא נגדו דא"כ הו"ל תרתי דסתרי דהקנין חל לגבי הלוקח בכל תוקפו שא"א לחזור בו ולא חל בתוקף לגבי המוכר דיכול לחזור בו, והו"ל תרתי דסתרי. ולפיכך ס"ל דתקנו החכמים דשניהם יכולים לחזור בו כדי להשוות את המדה. וה"ה באונאה דאף המאנה יכול לחזור בו כמו המתאנה כדי שהקנין יחול באותו תוקף כלפי שניהם. וכן משמע ממש"כ ה"ר יונה "שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי" ר"ל כשיטת רב חסדא בקנין מעות בלי משיכה, דשניהם חוזרים, דה"ה באונאה.
ונראה דלפי ה"ר יונה אם המתאנה תובע רק את הממון בלבד ולא רוצה לבטל את המקח, אזי המאנה נמי אינו יכול לבטל את המקח, דדין ביטול מצד המאנה תלוי בדין ביטול דהמתאנה, ואם המתאנה מחל על זכותו לבטל את המקח, שאמר שרק רוצה את הממון, אזי המאנה נמי אינו יכול לבטל את המקח.
ועוד נראה לפי ה"ר יונה דאם המתאנה מת תוך הזמן דיראה לתגר, דהמאנה עדיין יכול לחזור בו מן המקח, כיון דהמתאנה לא קיים את המקח, יש זכות למאנה לבטלו, ורק אם עבר הזמן שיראה לתגר, או כשהמתאנה מחל על ביטול המקח, דבכך קיים המתאנה את המקח אזי זכות החזרה דהמאנה נמי פקעה. אך אם המתאנה מת, ולא קיים את המקח, המאנה יכול לבטלו אפילו אחרי מיתת המתאנה, ודו"ק בלשונו.
ועוד עיין בתוס' לקמן (דף נז. ד"ה יצא) וז"ל בהדיוט דהמקח בטל והיינו טעמו משום דבהדיוט המאנה חוזר משום שאינו רוצה להחזיר האונאה עכ"ל. ונראה דהתוס' ס"ל כשיטת הריב"ם, דזכות המאנה באה מחמת תביעת המתאנה, דהמאנה יכול לסרב להחזיר את דמי האונאה אלא רק להחזיר את עצם החפץ, דעיקר חיובו ביתר משתות הוא החזרת החפץ ולא לשלם את דמי האונאה, ושלא כתביעת המתאנה עבור הדמים.
ועוד כתבו שם וז"ל ואפילו אם המתאנה פוטרו מלהחזיר מ"מ שניהם חוזרים כיון שהמתאנה היה יכול לבא לידי הפסד אם לא ירגיש ויחזור בכדי שיראה עכ"ל. ומשמע שכאן נקטו התוס' כר' יונה, דהאפשרות למתאנה לחזור בו נותנת אף זכות החזרה למאנה, דאל"ה הו"ל תרתי דסתרי, דחזרת המאנה היא נמי לטובת המתאנה, ומשו"ה אף המאנה חוזר בו.
תוס' ד"ה ואילו
ז"ל מכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, כיון שהוקר בכדי שיראה שזהו זמן שלוקח יכול לתבוע אונאתו והוקר על בטול מקח לכך לוקח יכול לחזור בו, ולכך קאמר ועמדו על ח' ולא קאמר ועמדו על ז' שאין זה בטול מקח עכ"ל. כלומר דתוך זמן בכדי שיראה לתגר לא נגמרה חלות המקח ומשו"ה חל שיעור אונאה חדשה מו' עד ח' דהוי שיעור של ביטול מקח. אלא דרק הלוקח יכול לחזור בו כי האונאה מו' עד ח' באה מאליה ולא מחמת האיסור דאונאה בשעת המכירה. ומצרפים את השיעור של האונאה מו' עד ח' דהוי שיעור של ביטול המקח עם איסור האונאה רק בעד הלוקח בלבד שנתאנה מלכתחילה מה' עד ו', דרק הלוקח לבדו יכול לבטל את המקח ולא המוכר.