גמ'. והן נכסי כהן.

לכאורה יל"ע בזה שהרי ביכורים מחייבים מצות הבאת לירושלים (רמב"ם פ"ב מהל' ביכורים הל"א) ובהנחה בעזרה (פ"ג שם הל"ד), וניתנין לאנשי משמר המחלקים אותם ביניהם כקדשי המקדש (שם הל"א), ואסור לכהן לאכל ביכורים מחוץ לירושלים (פ"ג שם הל"ג) או לאכלם באנינות (שם הל"ו). ואעפ"כ הריהם נכסי הכהן לכל דבר (פ"ד שם הלי"ד) שקונה בהם הכהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה ואינם ממון גבוה, וצ"ע דמ"ש ביכורים ממע"ש דהרי מעשר שני ג"כ טעון הבאת מקום לירושלים (רמב"ם פ"א מהל' מע"ש הלי"ד), ונאכל רק לפנים מחומת ירושלים (פ"ב שם הל"א), ואסור לאכלו מחוץ לירושלים (פ"ב מהל' מע"ש הל"ה), ואסור לאונן (פ"ג שם הל"ה), ובמע"ש קיי"ל דהוי ממון גבוה (וכדפסק הרמב"ם פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז), ואילו בביכורים קיי"ל שהן נכסי כהן, שהרי דיניהם ומצוותם נראים מאד דומים זה לזה, ומ"ש זה מזה לענין חלות דין ממון.

ולכאורה י"ל דשאני מצות הבאת מע"ש לירושלים ממצות הבאת ביכורים לירושלים, דמצות הבאת מע"ש כוללת אף מצות אכילתו בירושלים, וכדכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מע"ש הל"א) וז"ל מע"ש נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנא' ואכלת לפני יי' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם כו' עכ"ל. ויתכן דמשו"ה מע"ש הוי ממון גבוה, דמאחר שמצותו כוללת גם מצוה להאכל לבעליו לפנים מן החומה, לכן הטילה התורה על מע"ש חלות דין ממון גבוה, כי מצותו להאכל כממון גבוה בירושלים. משא"כ בביכורים דמצותם להביאם ולהניחם בעזרה, אך משהניחם בעזרה נגמרה מצות הבאתם והותרו לכהן כתרומה, שאין באכילת הביכורים קיום מצות ביכורים מסוימת אלא מצות אכילת תרומה בעלמא, וכי היכי דתרומה הויא נכסי כהן ה"ה לביכורים¹.

footnotes: ¹ דמצות קריאת פרשת ביכורים אינה חלק ממצות ההנחה וההבאה אלא מצוה בפני עצמה, דהרי הרמב"ם מנאן לב' מצוות נפרדות (בריש הל' ביכורים), ועוד קיי"ל דהקריאה אינה מעכבת באכילת כהן (פ"ג מהל' ביכורים הל"ד), דאחרי ההנחה נגמרה מצות ההבאה והותרו.

אך לכאורה יש להוכיח דיש מצוה מסוימת לאכל ביכורים בירושלים כמו שיש במע"ש ממה שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ביכורים הל"ג) וז"ל כהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנ' לא תוכל לאכול בשעריך גו' ותרומת ידך והם הביכורים עכ"ל. ומבואר דכהן שאכל ביכורים מחוץ לחומת ירושלים לאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה, ומשמע דיש קיום מצוה מסוימת בביכורים להאכל בירושלים. ועיין בהמשך ההל' שכתב הרמב"ם וז"ל וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנ' והנחתו לפני מזבח יי' אלקיך עכ"ל. וצ"ע דמהו השייכות בביכורים בין אכילתם מחוץ לירושלים לאכילתם קודם הנחתם. ונראה לומר דהנחת ביכורים בעזרה מתרת את הביכורים לכהן אך ההיתר מצומצם לאכילה בתוך חומת ירושלים. ולכן כשכהן אוכל את הביכורים בירושלים קודם ההנחה עובר הכהן על איסור אכילתן בלי המתיר דההנחה, וכן כשהונחו הביכורים בעזרה ואכלן הכהן מחוץ לירושלים נמי עבר על אותו איסור ד"לא תוכל לאכל בשעריך" דיסוד האיסור היא לאכול את הביכורים בלי היתר הנחה, וההנחה בעזרה מתירה אכילת ביכורים רק בתוך חומות ירושלים בלבד ולא מחוץ לירושלים. ומכל זה משמע שיש קיום מצוה מסוימת בביכורים להאכל בירושלים, וביכורים דומים בזה למע"ש. ועוד יש להעיר דהרמב"ם פסק דביכורים אסורים לאונן (פ"ג מהל' ביכורים הל"ו) וז"ל ומנין שהביכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב, מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות עכ"ל. וקשה דהא תרומה מותרת לאונן (וכדפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' ביכורים הל"ה), וא"כ צ"ע מ"ש ביכורים מתרומה. ומשמע מזה שיש קיום אכילה מסוימת בביכורים לאכלם בשמחה, ואכילת ביכורים שאני מאכילת תרומה בעלמא, ומשמע נמי מזה דביכורים דומים במצות אכילתם לאכילת מע"ש. ולפי"ז שוב צ"ע מ"ש ביכורים ממע"ש לענין חלות דין ממון.

וי"ל דאה"נ דקיום אכילת הביכורים בירושלים הוי קיום מצוה דחל בחפצא והויא חלק ממצות החפצא להביאו לירושלים כדי שיאכל שם ע"י הכהנים, ודומה בכך למע"ש. אולם מאחר דהתורה הטילה על ביכורים נמי חלות שם תרומה, י"ל דעצם חלות שם תרומה מחדשת חלות דין ממון לכהנים, ומשו"ה ביכורים הוי ממון הכהן, משום חלות שם תרומה¹.

footnotes: ¹ יל"ע מתי חל דין ממון כהן בביכורים. ועיין במשנה בסוף מס' שקלים (ח: ח) במקדיש ביכורים, דלת"ק הריהן קדש ולר"ש אינן קדש. ועיי"ש בפיה"מ דפליגי האם הבעלים יכולים להקדיש ביכורים לבדק הבית, וקבע הרמב"ם כר"ש שאינם יכולים להקדיש את ביכוריהם. וצ"ע מ"ש ביכורים ממע"ש דיכולים הבעלים להקדישם הקדש עילוי לבדק הבית וכדפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלכ"ה), דאע"פ דמע"ש ממון גבוה מ"מ יש לבעלים חלות בעלות המספיקה להקדשו הקדש עילוי, ומ"ש ביכורים שאינם ברשות הבעלים להקדישם.וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הלט"ז) דחל דין תרומה וממון שבט הכהנים בהפרשת הביכורים וכדפירש הרמב"ם בפיה"מ (בכורים ב: ד), אלא דלת"ק יש טובת הנאה לבעלים לתתם לכל כהן שירצה וכשיטת ר' יהודה (בפ"ג מס' מבכורים משנה י"ב) דטובת הנאה הויא ממון ולכן חל בבכורים חלות דין בעלות להדיוט, ומשו"ה הבעלים יכולים להקדישם. ואילו ר"ש סובר כחכמים (שם) שביכורים מתחלקים לאנשי משמר כקדשי מקדש, ואין לבעלים טובת הנאה ומצות נתינה כלל, ומשו"ה חל חלות ממון שבט הכהנים בשעת הפרשת הביכורים בלי טובת הנאה לבעלים, ומשו"ה א"א להקדישם הקדש עילוי לבדק הבית, דאינם בעלים של הביכורים כלל בדיני ממונות דהוי ממון של שבט הכהנים.והנה הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' בכורים הל"א - ב) וז"ל הבכורים ניתנין לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש, וכבר ביארנו שהן קרויין תרומה, ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים, והוא שיאכל אותן מאחר שנכנסו לחומת ירושלים. היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, זה שבפנים חייבין עליו מיתה והרי הוא הקדש לכל דבריו וזה שבחוץ הרי הוא כחולין לכל דבריו עכ"ל. ובפשטות קבע הרמב"ם דקדושת תרומה חלה רק משנכנסו לירושלים, ועיין ברדב"ז שם דפירש דהרמב"ם ר"ל שבאו לעזרה ונתקיימה כל מצות ההבאה והנחה, ואילו הכסף משנה קבע דהכניסה לתוך חומת העיר מקדשתם בקדושת תרומה בלי הנחה בעזרה. וקשה, דהא לר"ש חלות של ממון שבט הכהנים חל משעת הפרשת הבכורים במחובר לקרקע, דכבר חל אז שם תרומה, והיאך פסק הרמב"ם שמחוץ לחומת העיר הריהם חולין לכל דבריהם. ונראה דהרמב"ם מחלק בין חלות ממון השבט לבין קדושת תרומה, דממון שבט הכהנים חל בבכורים בשעת הפרשתם במחובר, ואילו קדושת התרומה חלה רק אחרי הבאת הבכורים לתוך חומת ירושלים ונתקדשו.

תוס' ד"ה הו"ל דשיל"מ. בהגדרת דין דרבנן דשיל"מ אפי' באלף לא בטל פליגי רש"י והר"ן. רש"י (ביצה ג ב ד"ה אפילו) פירש וז"ל הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל. ומאידך הר"ן בנדרים (דף נב. ד"ה וקשיא) מבאר הטעם דהוי כהיתר בהיתר דאינו בטל. ולכאורה יש כמה נ"מ לדינא בין רש"י והר"ן, וכגון לגבי דין תערובת של כלי שיש בתוכו בליעת איסור שנתערב בכלים מותרים, דיכול להגעיל ולהתיר את הכלי בלי ביטול, דפליגי הראשונים והאחרונים בדינו (עיין ביו"ד ק"ב: ג' ובנושאי כלים שם), אי הוי דשלי"מ או לא. ובפשטות י"ל דאליבא דסברת רש"י הו"ל דשיל"מ דהא בהיכי תמצי יש דרך להשתמש בכלי בלי ביטול. ואילו לפי הר"ן י"ל דעצם בליעת האיסור אינו דשיל"מ, כי הגעלה אינה חלות דין מתיר של האיסור הבלוע בכלי, אלא רק היכי תמצי להפליט את הבלוע לתוך המים ולבטלו שם, דהכלי ממילא הותר מדליכא בו עוד בליעת איסור. ולכן לר"ן אין עצם האיסור הבלוע בכלי נחשב להיתר שנתערב בהיתר, דהו"ל תערובת דאיסור גמור בהיתר, ומשו"ה לא הוי דשיל"מ. ומבואר דרש"י והר"ן פליגי בגדר דין דשיל"מ, דלרש"י דין דשיל"מ תלוי רק בהיכי תמצי, דאם אפשר להנות מהחפצא בלי ביטול אזי הו"ל דשיל"מ, ואילו לר"ן דין דשיל"מ אינו תלוי בהיכי תמצי בלבד אלא אף בגופו של האיסור - האם האיסור עצמו ניתן להיתר, שאם חל מתיר לעצם האיסור הו"ל דשיל"מ, ואי לאו הכי לא הוי דשיל"מ.

והנה הרמב"ם פסק (פט"ו מהל' מאכ"א הל"ט) שחמץ בפסח הוי דשיל"מ, וז"ל חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו לפי שאין התערובת אסורה לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו עכ"ל. מאידך רוב הראשונים לא קיבלו את שיטת הרמב"ם בזה דס"ל דחמץ בפסח אינו דשיל"מ. וצ"ב ביסוד מחלוקתם. ויתכן לומר דפליגי במחלוקת שבין רש"י ובין הר"ן הנ"ל. דאם נימא דדין דשיל"מ תלוי בהיכי תמצי של היתר כפרש"י, אזי י"ל דחמץ הו"ל דשיל"מ שהרי בהיכי תמצי ניתן לאוכלו אחרי פסח. ומאידך אם יסוד הגדר דדשיל"מ הוא משום דהאיסור עצמו ניתן להיתר וכמו שביארנו בסברת הר"ן אזי י"ל דחמץ בפסח אינו דשיל"מ. דאליבא דהר"ן דין דשיל"מ חל רק באיסור שחל בו דין מתיר, כמו איסור טבל דהפרשת תרומה מתרת אותו, או איסור חדש שקרבן העומר מתיר את האיסור של חדש. משא"כ באיסור חמץ בפסח, דאין בו חלות דין מתיר, אלא שנאסר מלכתחילה לזמן חג הפסח בלבד, ואחרי חג הפסח החמץ מותר ממילא מאליו בלי חלות מתיר. ומשו"ה י"ל דחמץ אינו דשיל"מ, דרק איסור שחל בו מתיר כשנתערב בהיתר הו"ל היתר בהיתר דאינו בטל.

אולם לכאורה יש להקשות ע"ז מהגמרא במס' ביצה (דף ג:) דקבעה דביצה שנולדה ביו"ט אינה בטלה בתערובות מדהו"ל דשיל"מ, מכיון דמותרת אחרי החג, וצ"ע דמ"ש מחמץ בפסח דלפי הראשונים דלא ס"ל כהרמב"ם הו"ל איסור דחל לזמן בלי חלות מתיר, דמשו"ה אינו דשיל"מ, ולפי"ז צ"ע דלכאורה אף איסור מוקצה הוי איסור שחל רק לזמן היו"ט בלבד, וממילא הותר מאליו אחרי יו"ט בלי חלות מתיר, וא"כ למה איסור מוקצה נחשב לדשיל"מ. וצריכים אנו לחלק, דאיסור מוקצה וכגון ביצה שנולדה ביו"ט הו"ל איסור דחל בחפצא שאוסר את החפצא לעולם, אלא דמוצאי יו"ט מתיר את האיסור דמוקצה כמו דהפרשת תרומה מתרת את האיסור דטבל. משא"כ איסור חמץ בפסח דאינו חל כאיסור עולם אלא כאיסור לזמן חג הפסח בלבד, ואחרי פסח, האיסור של חמץ ממילא מותר מאליו בלי חלות מתיר, ושלא כהיתר דמוקצה אחרי היו"ט דמוצאי יו"ט הוי חלות שם מתיר¹.

footnotes: ¹ ובתוספת ביאור י"ל דאיסור חמץ חל מחמת עצם קדושת חג המצות ומשו"ה איסור לזמן החג בלבד ואחרי החג האיסור ממילא פקע. משא"כ איסור נולד דהו"ל איסור דחל בחפצא בשם איסור בעלמא לעולם ומוצאי יו"ט חל בו כמתיר, כי האיסור דנולד אינו תלוי בעצם קדושת יו"ט כמו האיסור דחמץ בפסח.

והנה תוס' כאן ביארו עפ"י הגמ' בנדרים (נט.) דתרומה שאני מקונמות, דקונמות הויין דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי עליהון משא"כ תרומה. ונראה לבאר הגמ' אליבא דרש"י דיסוד הגדר דדשיל"מ הוא משום דבהיכי תמצי עומד החפצא להיות מותר, וא"כ י"ל דה"ה לגבי קונמות מאחר דמצוה לאתשולי הו"ל דשיל"מ, משום דבהיכי תמצי עומד החפצא דקונם להיות מותר, ודומה לכל דשיל"מ שההיתר עומד לבא, וכמו ההיתר דהפרשת התרומה המתרת טבל והיתר דקרבן העומר להתיר חדש. אך לפי הר"ן צ"ע בכוונת הגמרא. ונראה דהנה בסוגיין איתא דבאופנים שונים מע"ש אינו דשיל"מ, וכגון דלית ליה כסף הפדיון בידו או דהוי מע"ש פחות משו"פ, וכ"ז ניחא לפרש"י, דמכיון דאינו עומד להיתר בהיכי תמצי ע"כ לא הוי דשיל"מ. אך לפי הר"ן צ"ע מ"ט לא הוי דשיל"מ. וצ"ל דאף לפי הר"ן דין דשיל"מ חל באיסור שיש לו חלות דין מתיר אך הוא חל רק כשעומד האיסור בהיכי תמצי לאותו היתר. ולפי"ז קונמות שעומדין להיתר משום מצוה לאתשולי, והיתר החכם חל מדין מתיר לאיסור הנדר, משו"ה הויין בכלל דשיל"מ. משא"כ תרומה דאינה עומדת להיתר, לכן אינה דשיל"מ, ואע"פ שניתן להתירה בהתרת חכם, אך אינה עומדת לכך. ולשיטת הר"ן חלות שם דשיל"מ תלוי בשני דינים - א) חלות מתיר, וב) שיהא עומד לכך בהיכי תמצי.

והנה יל"ע לפי מה שנתבאר בשיטת הר"ן דקונמות הויין דשיל"מ משום דעומדין להתרת חכם, דלכאורה התרת חכם אינה חלות דין מתיר, אלא גלוי מילתא בעלמא דהנדר היה נדר בטעות, דאזי ממילא בטל הנדר ואינו נדר כלל. ולפימש"נ דהר"ן סובר דלהוי דשיל"מ בעינן תרתי - חלות מתיר ושיהא עומד בכך בהיכי תימצי, צ"ע אמאי קונומות הויין דשיל"מ, והרי לכאורה אין בקונומות חלות דין מתיר, דהתרת החכם חלה מדין טעות והוי גילוי מילתא דהנדר לא היה קיים מעולם.

ונראה ליישב שיטת הר"ן עפי"מ שכתב הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הל"ב) ז"ל שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עיקר הנדר מתחילתו ומפירו עכ"ל, ותמהו עליו נושאי כלי הרמב"ם דלכאורה מש"כ כאן הוא היפך מההלכה דהא אנן קיי"ל בעל מיגז גייז ומפר הנדר מכאן ולהבא ואילו חכם עוקר הנדר מעיקרו¹.

footnotes: ¹ עיין בנזיר (דף כ: - כג א).

ועיין במש"כ הרמב"ם בפיה"מ (סוף פ' נערה המאורסה) ז"ל וענין השאלה לחכם שאנו קורין אינה היתר נדרים הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחוייבת ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנה זולתי חכם כו' עכ"ל. ונראה לומר דכוונת הרמב"ם היא שהחכם מורה היתר בנדר מכאן ולהבא, ואחרי שחל המתיר ממנו מכאן ולהבא חל נמי עקירת הנדר מעיקרו דחלה מדין טעות. דנראה דמיירי שאין כאן טעות פשוטה שבעצמה מבטלת את הנדר, אלא הויא טעות בהלכות התרת נדרים, דהיינו דהחכם מתיר על ידי פתח את הנדר מכאן ולהבא ואחרי שחל ההיתר שלו מכאן ולהבא, חל נמי עקירת הנדר וביטולו למפרע. ויוצא שהתרת נדרים מהווה חלות של מתיר, ולכן קונמות הריהן דשיל"מ.

ברם לפי הנ"ל היה לכאורה נראה דרק קונמות הויין דשיל"מ משום שאיסור קונם מהווה חלות איסור נדר דבל יחל דברו, ויש בו חלות דין התפסה ושאר דיני איסורי נדר, ואיסור נדר הריהו איסור שיש לו מתיר של התרת חכם. דהא דין התרת חכם כלולה בעצם איסור נדר, וכדילפינן "לא יחל דברו, הוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו" (חגיגה דף י.) וא"כ י"ל דהתרת חכם חלה כמתיר של איסור הנדר דבל יחל דברו. משא"כ איסור תרומה המהוה חלות שם איסור לעצמו, דלא חל בתרומה חלות איסור בל יחל, דליכא התפסה בתרומה (נדרים דף יג:) ואינה דבר הנדור אלא דבר האסור. ובכן מסתבר לומר דהא דהתרת נדרים מועלת בתרומה הוא משום דיש בהפרשת תרומה מעשה הפלאה, והתרת חכם חלה למעשה ההפרשה דמעיקרא לבטלה, ולא חל היתר דהתרת חכם בעצם האיסור דתרומה עצמה, דאיסור תרומה אינו חלות איסור נדר. ולפי"ז נראה דהתרת חרם בתרומה אינה חלה מדין מתיר כבאיסור נדר דעלמא, אלא רק מדין ביטול הנדר מפאת חלות דין טעות. וא"כ י"ל דמאחר דבהתרת חכם לגבי תרומה ליכא חלות דין מתיר משו"ה תרומה אינו דשיל"מ. אך יש להעיר דבגמרא איתא דהחילוק הוי דבקנומות יש מצוה לאחשולי עליה משא"כ בתרומה. ובפשטות יש מזה ראייה לפרש"י, דאילו לפי הר"ן הגמרא היתה יכולה לחלק כדביארנו, דבקונמות ישנו חלות דין מתיר ומשו"ה הוי דשיל"מ, משא"כ בתרומה דליכא חלות מתיר אלא רק חלות ביטול מטעות ומשו"ה לא הו"ל דשיל"מ, וצ"ע.

תוס' ד"ה ואסורה לזרים. וז"ל ואסורה לזרים אפילו חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי ר"י ור"ל עכ"ל. ויפלא, למה סד"א דלא חל איסור חצי שיעור בתרומה ובביכורים.

והנה יל"ע באיסור חצי שיעור האם נאסר באותו חלות שם איסור של השיעור או דנאסר בחלות שם איסור בפני עצמו ולא מאותו חלות שם איסור דהשיעור. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' שבועות הל"א) שכתב וז"ל מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות כו' עכ"ל. ומשמע דפטור רק מקרבן אמנם אכילת חצי שיעור אסורה אף בשבועה (עי' ביומא (עד.) וגם במל"מ שם באריכות). וכן משמע ממש"כ בהל' נדרים (פ"א הל"ה) וז"ל אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית, עכ"ל. ומשמע דעכ"פ חצי שיעור אסור, אלא דאינו לוקה אא"כ אכל כזית. (דאם הרמב"ם סובר שפחות מכזית מותר היה לו לפרש, ועיין להלן בהל"ט, והל"י). וצ"ע דבשלמא נדרים מכיון שהם איסורי אכילה דאורייתא דחלים בחפצא, אזי י"ל דחצי שיעור אסור בהו כמו בכהת"כ. אך בשבועה שאיסורה הוא לא לשקר לכאורה קשה היאך חל איסור חצי שיעור, והרי בביטוי השבועה אסר רק שיעור, ולמה עובר על דברי השבועה בשאוכל חצי שיעור. ואמנם הר"ן שעל הרי"ף במס' שבועות (דף ט' בדפוס ווילנא) מבאר את מה שאסר הרמב"ם חצי שיעור בשבועה משום דחזי לאצטרופי, וז"ל ובשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא כו' משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין עכ"ל. ונראה דאליבא דהר"ן ח"ש אסור מדין איסור חדש ומטעם דחזי לאצטרופי - אבל אין בו אותו איסור שבועה שעוברים עליו בכשיעור, ולכן נאסר ח"ש בשבועה שלא אוכל אף שלא נשבע עליו ואין בו שם איסור שבועה¹.

footnotes: ¹ עי' בצפנת פענח פ"ב מהל' ק"ש (הלי"ג) ובמכתבי צפנת פענח מכתב רל"ז.

והנה הרמב"ם פסק (בפ"ה מהל' שבועות הל"ז) וז"ל שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני עכ"ל. והקשו המפרשים (עיי"ש בכ"מ וברדב"ז) מאחר שחצי שיעור אסור מה"ת (אליבא דהרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת עשור הל"ג) למה תחול השבועה. ונראה ליישב קושייתם עפ"י דברי הר"ן שביאר דלדעת הרמב"ם חצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, ולכאורה מבואר מדבריו דס"ל דחצי שיעור אינו אסור בשם האיסור של השיעור עצמו אלא מהווה חלות שם איסור חדש דחצי שיעור דנאסר משום דחזי לאצטרופי. וי"ל דלפיכך פסק הרמב"ם דשבועה חלה עליו. דהא דאין שבועות חלות לקיים ולבטל מצוה היינו דוקא כשיש לאותה המצוה חלות שם מסוים מן התורה, כגון שמות איסורי נבלה חלב ודם. ואילו חצי שיעור איסור בעלמא הוא בלי שם מסוים דאורייתא ולכן חלה עליו השבועה אף שח"ש אסור מדאורייתא. ועפי"ז מבואר נמי הוראת הגר"מ זצ"ל שמי שאכל חצי שיעור ביום הכיפורים עדיין נחשב לצם ויכול לעלות לתורה, ואע"פ שקיי"ל דבתענית אין קורין לתורה אלא אלו שמתענים (שו"ע או"ח סימן תקס"ו סעיף ו') דמאחר שלאיסור דחצי שיעור אין חלות שם האיסור המסוים של השיעור אלא הוי חלות שם איסור בפני עצמו, והאיסור הכללי דחצי שיעור אינו מבטל את קיום מצות הצום, ומי שאכל פחות מכשיעור לא עבר על האיסור של "והנפש אשר לא תעונה", ומדאורייתא נחשב כמי שהתענה ושפיר אפשר להעלותו לתורה¹.

footnotes: ¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ברכות (עמ' ד).

ומבואר מזה דהחפצא של ח"ש הויא חפצא של היתר, אלא שאסור לאוכלו משום דחזי לאצטרופי - ומדין איסור גברא בעלמא (והוא כעין הרחקה וגדר מדאורייתא ולא שם איסור מסוים בחפצא). ויתכן דיש בזה נ"מ לגבי נזיר בדין היתר מצטרף לאיסור וכגון היכא דיש חתיכה אחת בלועה חציה מיין וחציה היתר דההיתר מצטרף לשיעור עם האיסור. ויש לעיין אם יאכל הנזיר את צד ההיתר לבדו בלי לאכול את החצי של איסור הבלוע מיין היחול עליו איסור חצי שיעור או לא. דהנה אם ננקוט שח"ש אסור באותו שם איסור של השיעור אזי י"ל דרק חלק היין ייאסר ולא חלק ההיתר. מאידך אם נימא כמו שביארנו בדברי הר"ן אליבא דהרמב"ם והגר"מ זצ"ל שחצי שיעור אסור כחלות שם איסור בפני עצמו - משום דחזי לאצטרופי, והוי איסור כללי דחצי שיעור א"כ מסתבר לומר שאף החלק של ההיתר לבדו אסור לנזיר לאכול, כי הואיל והוא ראוי להצטרף לאיסור חל על החצי איסור גברא לאוכלו, ואע"פ שעצם הדבר היתר הוא.

ולכאורה עוד תהיה נ"מ בנוגע לח"ש בקונמות, שהרמב"ם פוסק שאסור. ויש להסתפק מה דינו של המתפיס חתיכת היתר בח"ש חתיכת קונם, האם חלה ההתפסה או לא. ונראה דאם יש בח"ש דין איסור נדר בחפצא אזי חלה ההתפסה. אולם לפי מה שנתבאר דעצם החפצא של ח"ש הויא חפצא של היתר אלא שחל בחצי שיעור איסור אכילה לגבי הגברא, אזי י"ל דלא תחול התפסה בח"ש קונם, מאחר שלא נאסר גוף החפצא באיסור קונמות¹.

footnotes: ¹ יש לדון בזה דלכאורה תלוי בטיב דין התפסה אם הוא רק בעצם החפצא או שתתכן התפסה גם בהפלאה המחילה איסור, ועיין בתשו' צפנת פענח סי' רפ"ח וברשימות שיעורים לנדרים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות א'.

וכן יתכן דיש נ"מ בחקירה הנ"ל לגבי ח"ש במצוות - דאם דין חצי שיעור באיסורין חל עם אותו השם של השיעור יתכן שיחול גם במצוות - כגון באכילת מצה - ויהיה חיוב לאכול אף ח"ש (אף שלא קיים המצוה כדינה). ברם אם ח"ש הוי איסור בעלמא בפני עצמו אזי מסתבר לומר שאין דין ח"ש נוהג בקיום מצוות עשה ואינו חל אלא באיסורין¹.

footnotes: ¹ עיין במנחת חינוך במצות עשה של אכילת בשר פסח פר' בא ובמל"מ פ"א מהל' חו"מ הל"ו.

ונראה דדברי הגר"מ זצ"ל מבוארים היטב אליבא דרוב הראשונים, אך יש להעיר דמדברי הרמב"ן (בס' תורת האדם) מבואר שלא כשיטת הגר"מ זצ"ל, שכתב (שם) שביוה"כ מאכילין לחולה הקל קל תחילה ואפילו כשאוכל ח"ש, וז"ל ואם תשאל א"כ למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל כו' והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא. אפילו הכי כיון דבשעורא חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, עכ"ל, הרי מפורש שבחצי שיעור יש אותו חומר ושם האיסור כמו בשיעור עצמו ואינו איסור בעלמא (וראה חדושי הרמב"ן למס' יומא פב א).

והנה הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ הל"ז) פסק שהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא אסור מן התורה שנא' לא יאכל אך אינו לוקה עליו דהוי איסור טפל ולא עיקר הלאו. וקשה מאחר שהרמב"ם פסק ח"ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו לשם מה הוסיף לפרט שלא לאכול חמץ כל שהוא בפסח. ולפי"ד הגר"מ זצ"ל י"ל דבשאר איסורי התורה מהווה כל שהוא איסור בעלמא אבל אין בו שם איסור מסוים, ולכן חלה בו שבועה לקיימו ולבטלו כי בכ"ש ליכא ההל' של מושבע ועומד מהר סיני וכנ"ל. משא"כ איסור חמץ בכ"ש מהוה חלות שם איסור מסוים דחמץ מן התורה מהלאו דלא יאכל, וע"ז בא הקרא. ולפי"ז יוצא שבנשבע לקיים או לבטל אכילת חמץ בכ"ש בפסח אין השבועה חלה שכן מושבע ועומד מהר סיני בשם איסור מסוים של חמץ דאורייתא¹.

footnotes: ¹ וע"ע ברשימות שיעורים עמ"ס שבועות ח"א (עמ' לה - לז), וברשימות שיעורים עמ"ס ברכות (עמ' ד - ה).

ובנוגע לפסק הרמב"ם בחמץ כל שהוא שאסור מגזה"כ "לא יאכל" יש להעיר שבירושלמי (ריש פרק שני דמס' פסחים) איתא שאסור גם להאכיל חמץ לבהמת הפקר בפסח שנא' לא יאכל (ועיין באו"ח סי' תמ"ח ס"ו ובפוסקים שם) - והירושלמי מביא אותו הפסוק שנקט בו הרמב"ם לאסור אכילת חמץ במשהו בפסח. וצ"ע בדברי הירושלמי, דלמה יהיה איסור כזה - דהרי אינו נהנה כשבהמת ההפקר אוכלת החמץ שלו. ומשמע דיסוד חלות האיסור ד"לא יאכל" הוא שלא לגרום שהחפצא של חמץ יהיה נאכל, ומשמיע לנו הקרא שבחמץ יש איסור חפצא שחמץ לא יהיה נאכל על ידו, ועקב כך אסור להאכילו לכלב של הפקר כי גורם בזה שהחמץ יהיה נאכל. ויתכן שזה שורש דינו של הרמב"ם שאסור לאכול חמץ כל שהוא, שכן דוקא כשהאיסור הוא איסור אכילת גברא אזי יש שיעור כזית, ואילו בחמץ יש גזה"כ ד"לא יאכל" - דהיינו איסור בחפצא של החמץ שלא יהיה נאכל ומשו"ה עוברים על הלאו באכילת משהו.

והנה שיעור הכזית חל גם במצוות אכילה כמו במצה ומרור ומשמע שהוא דין במעשה אכילה. לעומת זה בנוגע לאכילת קדשים הדין הוא שמנחות ולחה"פ מתחלקים לאנשי המשמר אפי' כשכל כהן וכהן מקבל ואוכל פחות מכזית (עיין יומא (לט.) ובמנ"ח מצוה ק"ב ומצוה קל"ד). ותמה בעל המנ"ח (במצוה קל"ד) היאך מקיימים הכהנים מצות אכילת קדשים בפחות מכזית. והשיב הבית הלוי (בח"ג סימן נ"א אות ג' - ד')¹ שעיקר מצות אכילת קדשים אינה מצות אכילה הגברא אלא מצות אכילת החפצא, כלומר, שמצוה שהחפצא של הקרבן יאכל, ולכן אם נאכל כזית מהקרבן הרי יש אכילה בנוגע לחפצא, והמצוה איפוא מתקיימת. משום כך יכול כל כהן וכהן לאכול פחות מכזית, כי כל האכילות מצטרפות לכזית בנוגע לחפצא של הקרבן. ועוד י"ל דבנוגע לדין אכילה דמתקיים בחפצא, אפילו פחות מכזית נחשב לקיום אכילת החפצא, ואפילו בלי לצרף כזית מכהנים שונים. דשיעור כיזת נאמר רק במצוות המתקיימות באכילת הגברא ולא במצוות המתקיימות באכילת החפצא, ויל"ע בזה.

footnotes: ¹ ועיי"ע בחת"ס או"ח סי' ק"מ ובנוב"י דורש לציון סוף דרוש א'.

ואחרי ההקדמה הארוכה הנ"ל, נראה דיתכן לבאר שני ביאורים במש"כ התוס' דחצי שיעור כזית דתרומה וביכורים אסור לזרים. וצ"ע דמ"ש תרומה וביכורים משאר איסורי תורה.

א) יתכן דר"ל דאף דבשאר איסורי התורה ח"ש אסור בחלות שם איסור כללי דעלמא ולא בחלות שם איסור מסוים, תרומה וביכורים שאני דח"ש נאסר לזר באותו שם איסור זרות דחל בשיעור כזית. ונ"מ לזר שנשבע לאכול פחות מכזית תרומה וביכורים, דאילו היה חל איסור כללי בלי שם מסוים י"ל דהשבועה היתה חלה, וכדפסק הרמב"ם בשאר איסורי ח"ש. אך מאחר דח"ש דתרומה וביכורים נאסר לזר באותו שם איסור זרות המסוים דחל בשיעור כזית הו"ל נשבע לבטל את המצוה דהשבועה שבועת שוא היא דאינה חלה¹.

footnotes: ¹ צ"ע מהו המקור לאיסור המסוים דזר בח"ש דתרומה וביכורים שדומה לח"ש חמץ בפסח ולא לשאר איסורי תורה. ועיין להלן באות ב'.

ב) א"נ י"ל דאיסור זר בתרומה וביכורים אינו איסור שחל על הגברא כשאר איסורי אכילה שבתורה, אלא שמהוה חלות איסור שחל בחפצא. והיסוד לזה הוא משום דתרומה וביכורים ניתנים לכהן לקיים בהן מצות קדושתם להאכל לכהן, דאכילת כהן הריהי קיום מצותה דהחפצא דתרומה, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות הל"א - ו) וז"ל התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה כו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא כו' אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעטו כו' שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים כו' עכ"ל. ובכן מסתבר דאיסור זר בתרומה חל מפני שאכילת זר מבטלת את קיום מצות הניתן שבחפצא דתרומה, ולכן אסרתו התורה - כי באכילתו הזר מבטל את מצות החפצא דתרומה להאכל לכהן. ולפי"ז מבואר דיסוד איסור אכילת זר בתרומה מהווה איסור חפצא ולא חלות איסור גברא בעלמא.

ולפי"ז נראה דהאיסור דזר בח"ש תרומה אינו חלות שם איסור כללי בעלמא דחל על מי שאוכל ח"ש באיסורים אחרים, אלא דהוי איסור מסוים דחל בתרומה שלא לבטל את מצות החפצא של תרומה באכילת הזר. והנה נתבאר לעיל בשם מרן הבית הלוי זצ"ל דבמצוות אכילת חפצא כמצותו - כמו באכילת הקרבנות - אף ח"ש מהווה קיום מצוה, ולפי"ז נראה דה"ה באיסור זר לא לאכול תרומה וקדשים, דאף באכילת זר חצי שיעור הזר מבטל בכך את מצות החפצא של התרומה להאכל כמצותו לכהן, דכמו דיש קיום מצות אכילת תרומה המתקיימת בחפצא באכילת פחות מכשיעור, ה"ה דיש איסור ביטול מצות החפצא דתרומה בזר האוכל ממנה פחות מכשיעור. והוי חלות שם איסור מסוים דתרומה ולא חלות איסור כללי בעלמא. ונ"מ לזר שנשבע לאכול פחות מכשיעור תרומה דהוי נשבע לבטל את המצוה דהשבועה אינה חלה ושלא כדין מי שנשבע לאכול ח"ש ממאכ"א דהשבועה חלה.

ולפי"ז יתכן דאף ריש לקיש הסובר בשאר איסורי תורה דח"ש אינו אסור אלא מדרבנן ס"ל דח"ש דתרומה וביכורים נאסר לזר באיסור דאורייתא, דהא הזר מבטל את מצותה דהחפצא מדאורייתא באכילתו, ומשו"ה אסור לו לאכול ח"ש מן התורה.

בא"ד. ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל. דברי התוס' לכאורה צ"ע דאיזוהי ה"א יש דיש פדיון בתרומה וביכורים.

ונראה דא"א שיהיה פדיון בתרומה ולא זוהי הס"ד אלא דסד"א דיש פדיון בביכורים. דכפי המבואר בשיעורים לתחילת פרקין פדיון מע"ש חל מדין מצות הבאת מקום לירושלים, ואף בביכורים חלה מצות הבאת מקום לירושלים. ולכן סד"א דניתן לפדות ביכורים כמו שפודין מע"ש כדי לקיים מצות הבאת מקום, קמ"ל¹.

footnotes: ¹ ויתכן לנמק דבמע"ש עיקר קיום הבאת מקום הוא כדי לאכלם בירושלים, וע"י פדיון וקניית מאכלים בירושלים נמי מתקיימת מצות האכילה. ואילו בביכורים עיקר המצוה היא גופא דההבאה עצמה והנחתם בעזרה, ובכן המצוה מתקיימת רק בביכורים עצמם וא"א לפדותם.

תוס' ד"ה באחד ומאה עולין. ז"ל וטעמא דצריך להרים טפי בתרומה מבשאר איסורים מפרש בירושלמי משום גזל השבט פירוש כהן עכ"ל. אך יעויין ביו"ד (סי' ק"ט: א) שהרמ"א כ' בדין תערובת יבש ביבש מין במינו דחד בתרי בטל "ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעכו"ם (מוהר"ם ורש"י בע"ז עד א) ואינו אלא חומרא בעלמא". אמנם בביאור הגר"א (אות ז', בליקוט) כתב וז"ל "רש"י בפ"ק די"ט (ג:) והקושיא שהקשו עליו ממ"ש בתרומה משום גזל השבט תי' דשם מעורב הכל ביחד וא"י לאכול האיסור לבדו משא"כ בדבר יבש, מרדכי שם".

ונראה בביאור שיטת רש"י והמרדכי דהנה ביו"ד (יו"ד סימן ק"ט סעיף א') מובאה את המחלוקת שבין הרשב"א לבין הרא"ש בדין תערובת יבש ביבש דחד בתרי בטל, דהרשב"א סובר דאסור לאדם אחד לאכול כל ג' החתיכות בבת אחת, וכמו כן פסק המחבר. ואילו הרא"ש סובר דמותר לאכול כל ג' החתיכות בבת אחת. ועיי"ש (בסי' ק"ט) בש"ך (ס"ק ז') ובגר"א (אות ו') דביארו דהרא"ש והרשב"א פליגי ביסוד הדין של חד בתרי בטל, דהרא"ש סובר דהאיסור מתהפך להיות היתר, ומשו"ה פסק דמותר לאדם אחד לאכלן בב"א מכיון דכל החתיכות הריהן היתר, דביטול יבש ביבש דומה לביטול לח בלח, דפשיטא לכ"ע דבלח בלח האיסור נהפך להיות היתר. ואילו הרשב"א סובר דשאני תערובת יבש ביבש מתערובת לח בלח. דבלח בלח האיסור נבלע בהיתר וא"א להפרידם מכיון דנבללו יחד, ואזי על כרחך צ"ל דדין ביטול בלח בחל היינו דהאיסור מתהפך להיות היתר. משא"כ בתערובת של יבש ביבש דכל החתיכות נפרדות הן דאזי י"ל דיסוד דין ביטול ברוב אינו משום דהאיסור נהפך להיות היתר, אלא דחל היתר לאכלם בזה אחר זה, דחל דין כל דפריש מרובא פריש על כל אחד ואחד דאוכל. וכ"כ הש"ך בשם הרשב"א וז"ל דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר, וכן בכל א' וא', ואפי' באחרון אני אומר מה שנאכל ראשון הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר הוא משא"כ בדברים הנבללים, לפיכך אינו אוכלן כולן כאחד עכ"ל.

ולפ"ז יש לבאר את שיטת רש"י והמרדכי דס"ל כשיטת הרשב"א, דההיתר ביבש ביבש חל מדין כל דפריש, אך האיסור עצמו עדיין עומד באיסורו בתערובת ולא נהפך להיות היתר. ולפיכך החמירו להשליך חתיכא אחת ולא לאוכלה כדי לתלות בה ולומר שהאיסור נזרק ולא נמצא בתערובת כלל, שכשיאכל את כל החתיכות האחרות יכול לתלות עפ"י דין כל דפריש שלא אכל את האיסור כלל.

וביאר הגר"א דלפי שיטת רש"י והמרדכי, החומרא לתת א' לכהן חלה אף בתערובת לח בלח הוא משום דין ממון השבט, ואילו בתערובת של יבש ביבש אף באיסורים אחרים, ולא רק בתרומה, חייב להשליך א' מהתערובת כדי שיוכל לתלות בה ולאכול את החתיכות האחרות המותרות לו מדין כל דפריש.

בענין מעשר שני

א. מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט

המחלוקת בין ר"מ דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא לבין ר"י הסובר מע"ש ממון הדיוט מובאת בכמה מקומות בש"ס. במס' קידושין (נד:) איתא דלר"מ הסובר דמע"ש ממון גבוה א"א להקנותו במתנה. ובמשנה (שם דף נב:) פליגי ר"מ ור"י בקידש אשה במע"ש, דלר"מ אינה מקודשת ואילו לר"י מקודשת, משום דלר"מ מע"ש ממון גבוה ולר"י מע"ש ממון הדיוט. ובגמ' סוכה (דף לה.) פליגי לענין שלשה דינים: א) אתרוג של מע"ש. ב) מצה של מע"ש. ג) חיוב חלה בעיסת מע"ש, דכולהו בעינן "לכם", דלר"י מע"ש הוי "לכם" ואילו לר"מ מע"ש אינו "לכם".

והנה בפסקי הרמב"ם לכאורה יש סתירה. דפסק (פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז) וז"ל מע"ש ממון גבוה הוא שנא' לד' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה כו' ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו עכ"ל. ומסתימת דבריו משמע שפסק דמע"ש ממון גבוה הוא בכל מקום - בין בירושלים ובין בגבולין. ואילו לענין מצה, אתרוג, וחלה הרמב"ם הבחין בין מע"ש בירושלים לבין מע"ש בגבולין, דבירושלים פסק דנחשב ל"לכם" ואילו בגבולין פסק דמע"ש אינו "לכם". דלגבי מצה פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ הל"ח) וז"ל וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים עכ"ל. ובאתרוג פסק (פ"ח מהל' לולב הל"ב) וז"ל ושל מע"ש בירושלים לא יטול עכ"ל, ובפ"ו מהל' בכורים הל"ד וז"ל עיסה של מעשר שני בירושלים וכו' חייבין בחלה עכ"ל). ומשמע דדוקא בירושלים מע"ש הויא ממון ממון הדיוט ומשו"ה הוי "לכם". (וכנראה שלמד כך מהסוגיא במס' סוכה עיי"ש). וצ"ע מ"ש לענין ג' דינים אלו שפסק הרמב"ם דיש לחלק בין מע"ש בירושלים למע"ש בגבולין, דבירושלים מע"ש הוי ממון הדיוט לגבי דיני "לכם", ומאידך בדיני הקנאה וקדושין פסק דמע"ש ממון גבוה בכל מקום ואף בירושלים. ולכאורה יסוד החילוק לחלק בין מע"ש בירושלים לבין מע"ש בגבולין הוא משום דבהבאת מע"ש לירושלים חל ההיתר ומצות האכילה המשווה את המביא לבעל הממון דמע"ש לאוכלו, אך עדיין צריך ביאור מהו ההבדל בין הקנאה לבין דין מצה, אתרוג, וחלה.

ונראה לבאר דהנה יעויין במס' מנחות (דף פב.), "איתמר המתפיס מעות מע"ש לשלמים רב יוחנן אמר קני ר"א אומר לא קני, ואילבא דר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא דכ"ע לא פליגי דקני, כי פליגי אליבא דר' מאיר דאמר מ"ש ממון גבוה הוא, מ"ד לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מיתפסת ליה נמי תפיס". וצ"ע דהא לכ"ע אדם יכול להקדיש מע"ש שלו בהקדש עילוי לבדק הבית וכדמבואר בתוספתא דמע"ש (פ"ה הל' י"ב), וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלכ"ה), ונמצא דלכ"ע, אפי' אליבא דמ"ד מע"ש ממון גבוה, שפיר הוי בעלים להקדיש דמי מע"ש בחלות הקדש עילוי לבדק הבית, ומ"ש לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה דאין להקדיש את דמיו למזבח. ועוד צ"ע שהרי קיי"ל דמכסף פדיון מע"ש לוקחין בהמה לזבח שלמים וכדאיתא בפ"ג דמע"ש משנה ב' ובמנחות (דף פב.), וחזינן דשפיר הוי בעלים לקנות קרבן שלמים בכסף מע"ש, וא"כ למה אליבא דר"מ אינו בעלים להתפיס את הפירות דמע"ש בקדושת דמים לקרבן שלמים בהקדש עילוי.

ונראה דיש שתי מחלוקות שונות בין ר"מ לבין ר"י בדין מע"ש אי ממון גבוה או ממון הדיוט הוא. מחלוקת אחת נוגעת לחלות הבעלות דמע"ש בדיני ממונות, דלר"י ההדיוט הוא הבעלים ולר"מ אינו הבעלים. ויש מחלוקת שניה בנוגע להגדרת חלות שם הקדושה דחלה במע"ש, דלר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט קדושת מע"ש אינה חלות קדושה לגבוה בדומה לקדושת קרבן אלא שמהווה חלות קדושה למצוה בדומה לקדושת תרומה. ואילו לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה מע"ש הויא חלות שם קדושה לגבוה בדומה לקדושת קרבן. ומשו"ה ס"ל לר"מ שאינו מתפיס פירות מע"ש בקדושת דמים דשלמים למזבח ואילו כסף מע"ש שפיר מוציאו לקנות קרבן שלמים, כי בלוקח בהמה לשלמים בכסף מעשר, מכיון שיקריב ויאכל את גוף השלמים בירושלים בקדושת מע"ש, חלה בחפצא קדושת הגוף דשלמים ביחד עם קדושת מע"ש, ובאכילת החפצא דקרבן שלמים תתקיים נמי מצות אכילת מע"ש כמצותו להאכל לבעליו בירושלים, ואין בזו סתירה, אלא אדרבא שתי המצוות דאכילת קרבן ואכילת מע"ש מצטרפות ומתמזגות אהדדי למעשה וקיום מצוה אחת. משא"כ במתפיס פירות מע"ש בקדושת דמים לשלמים מדין הקדש עילוי, דלא תתקיימנה שתי המצוות דאכילה בהדדי בחפצא א' ובמעשה מצוה אחת, אזי שתי חלותי הקדושה דקרבן ומע"ש בסתירה הן עומדות, ואינן יכולות לחול ביחד באותו חפצא דפירות מע"ש, ומאחר דקדושת מע"ש חלה מקודם, קדושת דמים דשלמים אינה חלה כלל. ונראה להביא ראייה לכך מפסק הרמב"ם שכתב (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ח) וז"ל לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר עכ"ל. ובביאור הדין נראה, דמכיון דנפל בה מום ופסולה לקרבן, אזי מעתה שתי הקדושות דקרבן ומע"ש בסתירה הן, כי א"א לקיים שתי קיומי המצוה דאכילת מע"ש וקרבן בחפצא בהדדי, ומכיון דקדושת השלמים אלימתא מפקיעה היא לגמרי את כל חלות קדושת מע"ש מהחפצא. אך כל זה הוא אליבא דר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה. ואילו לר"י שפיר מקדיש מע"ש בהקדש עילוי לשלמים. וי"ל דהביאור בזה הוא דלר"מ קדושת מע"ש מהווה חלות קדושת גבוה מעין קדושת קרבן, ומשו"ה קדושת מע"ש דהויא קדושה לגבוה וקדושת דמים דשלמים דנמי הויא קדושת גבוה הריהן בסתירה. משא"כ לר"י דס"ל מע"ש ממון הדיוט, דהיינו דאין במע"ש קדושת גבוה אלא רק קדושה למצוה כמו דחלה בתרומה, אין סתירה בין קדושת מע"ש לבין קדושת קרבן, ומשו"ה ס"ל דניתן להקדיש פירות של מע"ש בהקדש עילוי למזבח ולקדש את דמיו לקרבן שלמים.

ומעין סברא זו נראה לבאר את הדין הפשוט דבעל קרבן דעלמא יכול להקדיש את קרבנו בקדושת דמים לבדק הבית מדין הקדש עילוי, אך אינו יכול להקדישו בהקדש עילוי לשם קרבן אחר למזבח. וצ"ע שהרי הוי אותו דין בעלות להקדישו בין לזה ולזה. וצ"ל שאין כאן חסרון בעלות, אלא חלות דין וסתירה בחלות הקדושות, דהיינו דקדושת דמים לבדק הבית אינה בסתירה לקדושת קרבן להקרבה, ומשו"ה חלה הקדש עילוי לבדק הבית ע"ג קדושת קרבן. ואילו קדושת קרבן אחד סותרת חלות קדושת קרבן שני, ומשו"ה א"א להקדיש קרבן א' לשם קרבן אחר בהקדש עילוי למזבח מאחר דהקדושות סותרות זו לזו. ומשו"ה ס"ל לר"מ דאע"פ דיש להקדיש מע"ש בהקדש עילוי לבדק הבית, מ"מ א"א להקדישו בהקדש עילוי למזבח, דמע"ש דומה לקדושת קרבן לגבוה וקרבן ומע"ש בסתירה הן, אך קדושת דמים אינה סותרת קדושת מע"ש, ומשו"ה חלה על גבה בהקדש עילוי.

ולפי"ז יש ליישב את פסקי הרמב"ם הנ"ל, דנראה דס"ל דכל הנ"מ בין גבולין לבין ירושלים בדין מע"ש ממון גבוה היינו לגבי חלות דין בעלות בדיני ממונות, דבגבולין ליכא חלות בעלות הדיוט, ואילו בירושלים דחלה מצות אכילת הבעלים, חל דין בעלות וממון הדיוט, ומשו"ה מע"ש הוי "לכם" לענין ג' הדינים התלויים בחלות דין בעלות בדיני ממונות - במצה, באתרוג, ובחלה.

משא"כ מפאת חלות שם הקדושה שבו אין נ"מ בין מע"ש שבגבולין לבין מע"ש שבירושלים, דמע"ש מהווה חלות שם קדושת גבוה גם בגבולין וגם בירושלים. ומשו"ה פסק הרמב"ם דבנוגע להקנאתו ולקדש בו אשה גם בגבולין וגם בירושלים א"א להקנות מע"ש. דנראה דמפאת דיני ממונות אפילו בגבולין יש לבעל מע"ש קנין ממון במע"ש שלו, ומצד דיני ממונות באמת היה יכול להקנותו. והראייה דחל קנין ממון לבעלים במע"ש בגבולין מפסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' מע"ש הלכ"ד) וז"ל כבר ביארנו שהמעשר ממון גבוה הוא לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל עכ"ל, ומשמע דמי שגנב מע"ש משלם קרן דגניבה לבעלים אפילו כשגנבו בגבולין, ומוכח מכאן דלהדיוט חל דין בעלים דמע"ש בדיני ממונות בכל מקום. ולפי"ז נראה דהא דאי אפשר להקנות מע"ש ולקדש בו אשה אינו מצד חסרון בעלות דהדיוט בדיני ממונות, אלא הוא משום חלות קדושת מע"ש לגבוה דחלה בחפצא, דקדושה הזאת מונעת הקנאת מע"ש מהדיוט להדיוט ומלהשתמש בו לקידושי אשה, (וכן לשאר ההשתמשות שהרמב"ם אסרם בהלכה), ואינו רק איסור בעלמא אלא מניעה של עצם חלות ההקנאה והקידושין, דקדושת גבוה דמע"ש מפקיעה הקנאת הדיוט וקידושי אשה. ונראה דכן נמי מדוייק בלישנא דהרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הל"ד) שכ' וז"ל קידשה במע"ש כו' אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל עכ"ל, ומפורש בדבריו דהמעכב הוא חילול קדושת החפצא דמע"ש לעשות בו שאר חפציו, אך אין כאן חסרון בעלות, דבאמת הוי בעלים דמע"ש בדיני ממונות לענין הקנאה, ואפילו לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה. וכל מניעת הקנאת מע"ש לאשה לקידושיה אינה מצד חסרון בעלות להקנות אלא מצד חילול קדושת הגבוה דחלה בחפצא דמע"ש המונעת ומפקיעה את הקנאת המע"ש לאשה לקידושין. ומניעה זו חלה בין בגבולין ובין בירושלים¹.

footnotes: ¹ ועיין במש"כ רבנו זצ"ל באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' מעשר שני הי"ז.

ב. איסור "ולא נתתי ממנו למת"

עיין בתוס' (דף נג. ד"ה והן) וז"ל דההיא פרק בתרא דמ"ש אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא עכ"ל. לכאורה קשה מה ענין ממון הדיוט לאיסור שלא להוציא מעות מע"ש לשאר הדברים חוץ מאכילה.

ונראה דהתוס' בתירוצם ס"ל כדמבואר לעיל (באות א') דיש שני דינים במע"ש ממון הדיוט: א) קנין להדיוט בדיני ממונות; ב) חסרון של חלות קדושת גבוה דמע"ש הוי חלות של קדושת מצוה המהווה קדושה קלה, דאילו קדושת גבוה מהווה קדושה חמורה. ובכן למ"ד מע"ש ממון הדיוט דהקדושה קלה היא אפשר להוציא מעות מע"ש על דברים אחרים, משא"כ למ"ד מע"ש ממון גבוה אסור להוציא מעות מע"ש על דברים אחרים משום דקדושת מע"ש לגבוה קדושה חמורה היא. ויוצא דהוצאת מעות מע"ש על בגדים ושאר הצרכים חוץ מעל אוכלים תלוי אי מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא הריהו מותר מכיון דהקדושה קלה היא דדומה לקדושת תרומה ולכן מותר להוציאו על כל הדברים. ואילו למ"ד ממון גבוה הוא קדושת מע"ש דומה לקדושת הקדש ולקרבנות, ולכן אסור להוציא המעות על שאר הדברים חוץ מלצורך מצות אכילה.

ולפי תירוץ זה שבתוס' יוצא דלר' יהודה האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" אוסר כל הדברים חוץ מאכילה, ואילו לפי ר"מ הריהו איסור מיוחד להוציא מע"ש לצורך המת ולקנות לו ממנו ארון ותכריכין, ואילו לצורך אדם חי מותר להוציא מעות מע"ש על כל צרכיו ולאו דוקא לאכילה.

והנה הרמב"ם (פ"ג מהל' מע"ש הלי"ז) פסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה. וכמו"כ פסק באיסור "ולא נתתי ממנו למת" דאסור להוציא מע"ש לשאר הדברים, דכתב (פ"ג מהל' מע"ש הל"י) ז"ל מע"ש ניתן לאכילה ושתיה שנ' ואכלת לפני יי' אלקיך. וסיכה כשתיה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים שנ' לא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף כו' עכ"ל. ובפשטות ניתן לבאר את הרמב"ם דס"ל כתירוץ שלפנינו בתוס'.

ועיי"ש ברדב"ז וז"ל וא"ת מ"ש האי לאו דלא נתתי ממנו למת דלא לקי כי היכי דלקי אלא אכלתי באוני ולא בערתי ממנו בטמא כו' א"נ דלאו דלא נתתי ממנו למת לא הוי לאו מיוחד שהרי כולל כל מיני צרכים כו' עכ"ל. ובביאור מש"כ הרדב"ז נראה דלפי הרמב"ם הלאו ד"ולא נתתי ממנו למת" שאני מהלאוין דאונן וטמא, כי באונן וטמא יש מעשה עבירה מסוים והו"ל לאוין שיש בהן מעשה דלוקין עליהן. משא"כ הלאו ד"ולא נתתי ממנו למת" דאין כאן מעשה עבירה מסוים, דכל שאינו לצורך אכילה הריהו אסור, והו"ל לאו שבכללות דלא לוקין עליו, כלומר לאו בלי מעשה עבירה מסוים¹. ונראה עוד, דעיקר האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" חל הוא במצות החפצא דמע"ש, שמצותו היא להוציאו על אוכלין דוקא כדי לאכלם. וכשמוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו הריהו מבטל את מצות החפצא דמע"ש, וכשעיקר הלאו הוא ביטול עשה אין לוקין עליו. ובזה מבואר לישנא דהרמב"ם שהתחיל "מע"ש ניתן לאכילה ושתיה כו'" וסיים "ואסור להוציאו בשאר צרכיו כו'", כלומר דהאיסור בשאר צרכיו הוא שמבטל את מצות הניתן לאכילה ושתיה דמע"ש דהוא מצות העשה דמע"ש, והאיסור הוא ביטול העשה.

footnotes: ¹ דביאר הגר"מ הלוי זצ"ל דהאיסור של לפני עור הוי לאו שבכללות משום שאין בו מעשה עבירה מסוימת, ועיין באריכות ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"א בענין לאו שבכללות (עמ' קצ"ב - קצו).

ולפי"ז לכאורה היה נראה דמי שמשחית ומאבד מע"ש בידים ג"כ עובר על האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת". אך הרמב"ם כתב "ואסור להוציאו בשאר צרכיו כו'" דמשמע שאסור רק בהוצאת המעות כשקנה בהן שאר הדברים חוץ מאוכלין, אך אינו עובר על הלאו באיבוד מע"ש בידים בעלמא, וצ"ע בזה.

ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (דברים כ"ו: י"ד ד"ה ולא נתתי ממנו למת) שכ' וז"ל והרב ר' משה כתב בחיבורו כו' כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, עשה מלת למת בכאן כינוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם ואלו דברי הבאי, ואחרים מפרשים אזהרה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה, וכ"ש לחי בטלית וחלוק עכ"ל. ונראה לומר דהאחרים ס"ל כשיטת הרמב"ם דיש איסור לאו דאורייתא ד"ולא נתתי ממנו למת" להוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו חוץ מאכילה.

ונראה דיש עוד טעם למה אין לוקין לפי הרמב"ם על הלאו הזה. דנתבאר לעיל (באות א') דאליבא דר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה א"א להוציא מעות מע"ש על שאר צרכיו, כלומר דא"א להקנותו בקנין כלל או לקדש בו אשה, דאיסור ההוצאה מונע ומפקיע את כל חלות הקנין מעיקרו. ולפי"ז נמצא דכשהוציא מעות מע"ש בשאר צרכיו ועבר על האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת" הקנין אינו חל כלל. אך פשטות הלאו ד"ולא נתתי" הוי איסור לעשות קנין דחל, ואם הקנין אינו חל א"כ לכאורה לא עבר על הלאו, והוא לכאורה דבר תמוה.

אולם מצינו כעין זה במקו"א, דכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' בכורות הל"ה) וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנא' בו לא יגאל כו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח, ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר אינו לוקה משום שהקנין אינו חל. וצ"ע למה המוכר מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר אינו לוקה, והרי המוכר עשה מעשה קנין, וא"כ לכאורה הו"ל לאו שיש בו מעשה שלוקין עליו. ומעין זה פסק הרמב"ם נמי במוכר קרקע בא"י לצמיתות שאין המכירה חלה ותחזור השדה ביובל (פי"א מהל' שמיטה ויובל הל"א), ובמל"מ דייק דאף בזה ליכא מלקות להרמב"ם, ולכאורה צ"ע למה לא ילקה על שעשה מעשה המכירה לצמיתות.

וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דאי יסוד האיסור דמכירת מעשר בהמה, חרמי כהנים, ויפת תואר, ומכירת א"י לצמיתות הוי עצם מעשה המכירה אזי בדין היה שילקה עליהם, דהרי עשה מעשה מכירה גמורה ועבר על האיסור בשלימות. אולם אם עיקר יסוד האיסור הוא חלות המכירה, א"כ נראה דהמכירות לא חלו לשאר דיני התורה, כי האיסור שבהם מונע ומפקיע את חלות המכירה בכל אחד ואחד מהאיסורים האלה ולא עובר. וא"כ צ"ע אמאי קאעבר על האיסור. ובהכרח צ"ל דלענין לעבור על האיסור אמרינן שהיתה איזו חלות מכירה כל שהיא לשעה אחת דמיד נתבטלה מחמת האיסור. ובאיסור כזה, שהחלות האסורה מתבטלת מיד מחמת האיסור ואינה קיימת לשאר דיני התורה, ההלכה קובעת שעבר הוא על האיסור, אך אינו לוקה עליו מאחר דהחלות מיד נתבטלה לכל שאר דיני התורה. דהאיסור שעבר עליו נחשב לאיסור שאינו גמור שהרי האיסור הוא חלות המכירה וחלות זו בטלה ואינה קיימת.

ונראה דכמו כן י"ל לענין האיסור ד"ולא נתתי ממנו למת", בהוצאת מעות מע"ש בשאר צרכיו, דהאיסור דחל מדין ממון גבוה מונע ומפקיע את חלות המכירה, ברם עיקר האיסור ד"ולא נתתי" הוי איסור על חלות המכירה והוצאת המעות בשאר צרכיו, ולא רק איסור דמעשה המכירה, אך בגלל האיסור של גבוה המכירה מופקע ולא חלה, והחלות מכירה חלה רק לשעה כדי שיעבור על האיסור, ומשו"ה האיסור אינו גמור ולא לוקין עליו כמו דאינן לוקין במכירת מעשר בהמה, חרמי כהנים, יפת תואר, ומכירת קרקע לצמיתות בא"י.¹

footnotes: ¹ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ג מהל' מעשר שני ה"ה שתירץ באופן אחר קצת וז"ל הרמב"ם בהל' סנהדרין פי"ט בחשבון הלאווין שלוקין עליהן לא חשיב הלאו דולא נתתי ממנו למת שבמע"ש, וגם הרמב"ם בהל' מע"ש פ"ג ה"י אינו מבואר דלוקין עליו, ובמנין הלאוין מל"ת קנ"ב חשיב אותו ללאו, ומשמע דדעת הרמב"ם דהוא איסור לאו אבל מלקות אין בו. ולכאורה צ"ע אמאי. אכן הפירוש פשוט, דהרי הלאו דולא נתתי ממנו למת דעת הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הי"ז) היא שאם הוציא המע"ש לשאר דברים שאינם בני אכילה ושתיה קדושתן במקומון עומדת וכו' דאם לקח שאר דברים שאינם בני אכילה יחזרו הדמים למקומן. נמצא דבאמת המע"ש נשאר בקדושתו, ועל הדברים שאינם בני אכילה לא חלה כלל קדושת מעשר ולא אהני מעשיו במה שהוציא לשאר צרכיו, ובאמת ליכא כאן הוצאה דמע"ש לשאר דברים שאינם בני אכילה. אכן הלאו מיהא עובר, דכן הוא הלאו אם הוציא לשאר דברים שלא לאכילה. ובאמת משום זה גופא דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה, לא אהני מעשיו. ובאופן כזה סובר הרמב"ם דמקרי לא עבר על הלאו בשלימות ונשאר רק איסור אבל מלקות אין בו. כאשר חזינן דכן פסק הרמב"ם גם במוכר מעשר בהמה ובמוכר חרמי כהנים ומוכר יפת תואר דאינו לוקה, משום דמטעם הלאו גופא באמת המכירה אינה חלה ובאמת ליכא כאן מכירה כמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ו דבכורות ה"ה ומשום הכי אינו לוקה בכל הני. וכל כי האי גוונא סובר הרמב"ם דלא עבר על הלאו בשלימות ונשאר רק איסור אבל מלקות אין בו עכ"ל.

בא"ד. א"נ תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי עכ"ל. צ"ע בשיטה זו, דפשיטא דאי הוציא מעות מע"ש לקחת בגדים דקדושת מע"ש לא חלה אבגדים שלקח, דרק אוכלים נתפסים בקדושת מע"ש ולא דברים אחרים, וא"כ קשה מה מועיל הנאת הגוף שבבגדים, דמאחר דלא חלה קדושת מע"ש על הבגדים הרי ליכא קיום מצוה ללובשם, דהרי נתבאר בשיעורים לעיל שקיום מצות מע"ש חלה כדי לקיים את דין הניתן למצותו דהחפצא, וקיום הניתן שבחפצא שייך רק בחפצא שנתקדש בקדושת מע"ש, ולא בבגדי חול בעלמא.

ואולי כוונת התוס' היא שיש מצוה לקנות את הבגדים, ואע"פ דליכא מצוה ללובשם, מ"מ מעשה לקיחתם מהווה מצוה. דיתכן דבכל הוצאת מעות מע"ש על אוכלים, יש קיום מצוה אחת לקנותם, ועוד יש קיום מצוה שנית לאכלם מאחר שנתקדשו בקדושת מע"ש בחפצא. משא"כ בבגדים, אע"פ דמקיים מצוה בלקיחתם, דהא ראויים הם להנאת גופו, אך מאחר דלא נתקדשו בקדושת מע"ש בחפצא ליכא מצוה ללבשם.

ועוד יתכן לבאר לפי"מ שפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ד) וז"ל הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל זה שבוש אלא יחזרו דמים למקומן כו' עכ"ל. וצ"ע בשיטת הרמב"ם, (ועיי"ש בכס"מ וברדב"ז). וע"ע ברמב"ם (פ"ז מהל' מע"ש הלי"ז) שכ' וז"ל לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר הרי זה יאכל כנגד אותן המעות בירושלים כו' זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו, ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן עכ"ל. וצ"ע ברמב"ם דמ"ש מים ומלח ופירות מחוברין מעבדים וקרקעות ובהמה טמאה. ומשמע דס"ל לרמב"ם דעבדים קרקעות ובהמה טמאה הריהם לגמרי מופקעים מכל קיום מצות מע"ש, ולפיכך אין המקח וחילול מע"ש חלים כלל ויחזרו הדמים למקומן. משא"כ במים ומלח שאע"פ דבחפצא אינם נתפסים בקדושת מע"ש, מ"מ מעשה לקיחתם מהווה קיום מצות מע"ש, ומשו"ה המעות דמע"ש יוצאים לחולין, דהא הוציאם בקיום מצות לקיחת מים ומלח המהווה קיום מצות לקיחה, ואע"פ דלא מתקיימת מצות אכילת מע"ש באכילתם. ויתכן דס"ל לתוס' בבגדים כשיטת הרמב"ם במים ומלח, ולפיכך כשקונה בגדים במעות מע"ש המעות מתחללין וקדושתן פקעה ואע"פ דהבגדים אינם מתקדשים בקדושת מע"ש.

ע"כ ענין מעשר שני

תוס' ד"ה וטעונין

נוטלין ידים לקדשים, לתרומה, למע"ש, ולחולין, כל אחד כדינו. ויל"ע האם יסוד דין נטילת ידים בהני גווני הוי חלות דין אחד או לא.

ונראה דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד. דעיין ברמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאות הל"ח) שכתב וז"ל שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות כו' ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואח"כ גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה כו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים עכ"ל. ואילו הרמב"ם הביא את תקנת נטילת ידים לחולין בהלכות ברכות (פ"ו מברכות הל"א) וז"ל כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י תחילה וסוף, ואע"פ שהוא פת חולין ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו כו' עכ"ל. ויוצא דלפי הראב"ד חלות דין נט"י לחולין הוי אותו חלות דין נט"י לקדש ולתרומה, דבכולן גזרו החכמים נט"י מדין טומאת ידים, ואילו להרמב"ם אינו נוטל ידיו לפת חולין מדין טומאה כפי שנוטל את ידיו לקדש ולתרומה, אלא מגזירה אחרת של נקיות הידים.

ונראה דמקור מחלוקתם נמצא בסוגיות הגמרא, דבמס' חולין (דף קו.) איתא ז"ל נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה עכ"ל, והוא מקור לראב"ד שנוטלים ידים לחולין מדין טומאה כבתרומה ובקדשים. ואילו במס' ברכות (דף נג:) איתא וז"ל תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים עכ"ל, דמשמע דכמו תקנת מים אחרונים הויא משום זוהמת הידיים ונקיותם כמו כן תקנת מים ראשונים לפת הויא משום זוהמת הידים ונקיותם, והוא מקור לרמב"ם.

ונ"מ במי שנטל ידיו לפת ובאמצע הסעודה נגע בכתבי הקדש, דמטמאין את ידיו אך לא מזהמין אותן, אם צריך ליטול ידיו פעם שנית, דמדין טומאה כשיטת הראב"ד הריהו חייב ואילו מדין זוהמה ונקיות כשיטת הרמב"ם הריהו פטור¹.

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל סיפר דמקרה זה קרה לאחד שבא אצלו בפורים לשאול האם חייב ליטול את ידיו עוד פעם משום שקרא קריאת מגילת אסתר מקלף באמצע סעודתו ונגע בקלף, ורבינו זצ"ל אמר לו שתלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. וע"ע ברשימות שיעורים עמ"ס ברכות (עמ' רב - רג).

גמ'. וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו רש"י פירש את קושית הגמרא אליבא דכ"ע. ומאידך בשיטה מקובצת מובא דהרמב"ן והריטב"א פי' את קושית הגמרא רק אליבא דחזקיה, וז"ל הריטב"א וא"ת ולדידן נמי תיקשי הכי, וי"ל דלדידן מעשר שאין בו שו"פ אינו בר פדיון כלל ואפילו ע"י צירוף כו' עכ"ל, וכ"כ נמי הרמב"ן. ושיטתם מחודשת שפחות משו"פ של מע"ש לדידן אינו מצטרף לשו"פ דאינו בר פדיון כלל ואפילו בצירוף עם מע"ש אחר לשו"פ.

ולולי דמסתפינא י"ל דקושיית הגמרא היא רק אליבא דחזקיה ולא אליבא דרבנן. ונראה דאליבא דחזקיה מע"ש פחות משו"פ עומד לפדיון, דמצותו להפדות ולהביאו לירושלים. ולכן אליביה הקשה הגמרא דליצרפינהו עם מע"ש אחר ולפדותו, דמשום הכי צ"ל דשיל"מ. משא"כ לרבנן, דנהי דפחות משו"פ מצטרף לשו"פ דמעשר ואפשר לפדותו, אך כל זמן דלא הצטרף אין מצותו לפדותו, דהא הרבנן לא הסכימו לפדיון דחזקיה, ומאחר דמעשר פחות משו"פ אינו עומד לפדיון אינו דשיל"מ. והנה הבאנו לעיל (דף נג. ד"ה תוס' הו"ל דשיל"מ) את המחלוקת בין רש"י ובין הר"ן בגדר דין שיל"מ, דלרש"י דין דשיל"מ תלוי בהיכי תמצי - דיש היכא תימצא שהאיסור יהיה מותר, ולר"ן דשיל"מ תלוי בעצם חלות האיסור שיש לו מתיר. ולפי"ז מסתבר דלרש"י מע"ש פחות משו"פ הוי דשיל"מ, דבהיכי תמצי בידו לפדותו בצירוף מע"ש אחר והוי דשיל"מ אפילו אליבא דרבנן. וכמו"כ פרש"י לסוגיין כשיטתו בדשיל"מ. משא"כ אליבא דהר"ן דס"ל דדשיל"מ תלוי בחלות שם איסור שיש לו מתיר, אזי י"ל דמע"ש פחות משו"פ אליבא דהרבנן מכיון שאינו עומד לפדיון, אינו דשיל"מ, דעצם איסורו אינו עומד להיתר, ולכן אין תערובתו נחשבת לתערובת של היתר בהיתר דאינו בטל, אלא כתערובת של איסור בהיתר דשפיר בטל. ואע"פ שיש לו צירוף לשו"פ, אך אינו עומד לפדיון דאין זו מצותו, ולפיכך אינו דשיל"מ, ודו"ק.

גמ'. ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי יעויין בשיטה בשם הראב"ד וז"ל פי' מע"ש שאין בו שו"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף עכ"ל. ונראה לבאר דבריו עפי"מ שנתבאר למעלה בשיעורים לתחילת פרקין (דף מה. בענין פדיון מע"ש אות א') דפדיון מע"ש אינו חל רק מדין חילול קדש בעלמא אלא דיסוד דינו הוא דחל דין פדיון כדי לקיים על ידו מצות הבאת מע"ש לירושלים. ומכיון דבמע"ש פחות משו"פ ליכא חפצא דכסף פדיון דחל מדין הבאה לירושלים, לכן לא חלה עליו קדושת מע"ש כלל מן התורה, דמע"ש דאינו בר הבאה לירושלים בכסף פדיון אינו מע"ש כלל.

ונראה דרש"י חולק ע"ז שפירש וז"ל שהמעורב מן התורה בטל ברוב דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול, הלכך אין איסור מעשר הזה אלא מדרבנן, הלכך אין מצטרף עם זה לתפוס פדיונו, נמצא שזה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול עכ"ל. לרש"י החסרון בעצת צירוף הוא מפאת המע"ש דאורייתא דהוי בעין וששוה פחות משו"פ דלא מתחלל מדאורייתא, דהצירוף אינו מועיל אלא מדרבנן, כי המע"ש שבתערובת בטל ברוב. וצ"ע למה לא יחול הצירוף מדרבנן כדי לפדות את המע"ש שבתערובת דאינו צריך חילול אלא רק מדרבנן. ויתכן דרש"י סובר דיתכן דמזה תצא תקלה, דילמא יחשבו שהחילול חל מדאורייתא אפילו לגבי המע"ש דאורייתא שהוא בעין ששוה פחות משו"פ, ולפיכך גזרו הרבנן לא לחלל אפילו מדרבנן את המע"ש שבתערובת בצירוף המע"ש שבעין.

ברם פשטות הגמרא, משמע שלא כפרש"י אלא דדיני דרבנן ודאורייתא לא מצטרפין כלל, אפילו לדין מע"ש מדרבנן, ולפיכך חסר שיעור שו"פ אפילו לחלל את המע"ש שבתערובת מדרבנן, דאינם מצטרפים כלל אהדדי¹.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל לא ביאר מהו החסרון בצירוף מדרבנן. וי"ל דמכיון שחל הביטול מדאורייתא, ואינו בטל רק מדרבנן, דין האיסור שבתערובת אינו דומה לאיסור מע"ש בעין, דחסר חפצא דאיסור דבטל בתערובת, אלא דחל איסור חדש דמשהו מדין דשיל"מ, ואין לצרפו למע"ש ממש בעין. ואכמ"ל באיסור משהו בתערובת דכבר האריך רבינו זצ"ל בגדר איסור משהו בתערובת בשיעוריו לעניני איסור והיתר.