Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 55b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. הא מני ר"מ כו' אמר רב יוסף אע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו.
עיין בתוס' (ד"ה וכי) וז"ל אע"ג דבכמה מקומות עשו אפי' יותר משל תורה היינו היכא דשייך לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא אפילו בתרומת מעשר ודאי לא הוה שייך למקנס חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא היה לקנוס בשל דמאי ומשני דה"נ עשו הולד ממזר אע"פ שאין סברא אלא משום דבאשת איש הולד ממזר עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור.
ונראה לבאר דאליבא דתוס' יסוד המחלוקת שבין ר"מ לבין החכמים במביא גט וכשנתנו לה לא אמר בפ"נ ובפ"נ הוי האם מדרבנן הגירושין בטלים והויא אשת איש מדרבנן דהוולד ממזר, זוהי שיטת ר"מ, או"ד שהגירושין חלין מדרבנן אלא דמ"מ חל עליה איסור מסוים להנשא מדרבנן, ואם עברה ונשאת אינה כאשת איש שזינתה, ולכן הוולד מהשני אינו ממזר, וזוהי שיטת החכמים. והנה חלות דין ממזרות אינו חומרא אלא חלות דחלה ממילא שהוולד שנולד ממעשה זנות הריהו ממזר, שהרי מצינו חיוב כרת דהוולד אינו ממזר כגון וולד הנדה¹, ומצינו דר"ע סובר (יבמות דף מט:) בחייבי לאוין דאיסורן קל ומ"מ הוולד הוי ממזר, ואף יש מ"ד (יבמות מט ב) הסובר דוולד יבמה לשוק הוי ממזר ואע"פ שאינה נאסרת אלא באיסור לאו. ומוכח מכ"ז דחלות דין ממזרות אינו חל מדין חומרא, קנס, ועונש אלא דהוי תוצאה שבא ממילא ממעשה זנות. ולפי"ז ר"מ האומר בגט דהוולד ממזר אינו עושהו ממזר מחמת חומרא וקנס אלא מפאת עצם חלות שם של האיסור זנות מדרבנן, דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כלומר דביטלו הגט מדרבנן, ובכן הו"ל אשת איש מדרבנן שזינתה והוולד ממילא הוי ממזר. ואילו החכמים ס"ל דלא הטילו הרבנן חלות שם דאורייתא של אשת איש שזינתה אלא גזרו איסור בעלמא וחלות שם איסור חדש מדרבנן להנשא, בלי חלות שם איסור אשת איש ולא כמו שיש בתורה, ולפיכך ס"ל שאין בזה חלות שם זנות ומשו"ה אין הוולד ממזר.
footnotes: ¹ כדמבואר ברמב"ם (פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"א).
ואמר רב נחמן אמר שמואל דה"ה בנוגע לתרומת מעשר של דמאי, אין חיוב החומש באכילת תרומה חלות דין עונש מפאת חומרת האיסור, דא"כ היה צריך לשלם חומש באכילת התרומה במזיד ק"ו משוגג. ומהא דמשלם חומש רק בשוגג מוכח דחומש אינו אלא חיוב מסוים לתתו בהדי הקרן דחל באכילת תרומה בשוגג. ובכן אליבא דר"מ שהטיל שם דאורייתא - אפילו בלי חומרא ועונש - על דיני דרבנן, וכמו שהטיל בדין הגט, ה"ה בתרומת מעשר של דמאי הטיל עליה חלות דין ושם תרומה כמו שחל בתרומה דאורייתא, ולפיכך האוכלה חייב לשלם חומש מדרבנן כאילו אכל תרומה דאורייתא. משא"כ לרבנן דס"ל לחלק בגט בין פסול דאורייתא לבין פסול דרבנן, דס"ל דגט בלי ב"נ וב"נ הוי חלות שם איסור חדש מדרבנן, ולא חלות שם איסור אשת איש כמו דחל בפסול גט דאורייתא, ומשו"ה ס"ל שאין הוולד ממזר, ה"ה בתרומת מעשר של דמאי, המהווה לשיטתם חפצא וחלות שם איסור חדש ומסוים מדרבנן, דאינו דומה לחפצא ולחלות שם תרומה דאורייתא, ומשו"ה האוכלה אינו משלם חומש.
ולפי"ז נראה לבאר את מה דאמר רב יוסף דאע"פ דמיקל ר"מ בפדיונו מ"מ מחמיר הוא באכילתו. ונראה לבאר שיטתו עפי"מ שהארכנו בשיעורים לתחילת פרקין להוכיח דיסוד דין פדיון מעשר שני הוא דחל מדין מצות הבאת מקום לירושלים, עיי"ש. וי"ל דשאני בזה מעשר שני של דמאי, דלא גזרו בו הרבנן קיום מצות הבאת מקום לירושלים אלא רק איסור שלא לאוכלו מחוץ לירושלים. ודין חומש בפדיון מע"ש חל רק מפאת מצות הבאת מקום. וכן דיני הפדיון לא לפדות מע"ש כסף על כסף וכו' חלין רק מפאת מצות הבאת מקום. ומכיון דליכא קיום מצות הבאת מקום במע"ש של דמאי פדיונו חל לכתחילה בכסף על כסף ואין בו דין חומש בפדיונו. דדוקא בתרומת מעשר של דמאי הטילו חלות שם דאורייתא בתקנתם מדרבנן כי יסוד דין דתרומה הוי חלות קדושת התרומה דאסורה להאכל לזר, ובזה עשו חיזוק לאסור אכילת תרומת מעשר של דמאי בחלות שם קדושה ואיסור לזר כמו דחל בדאורייתא, ואכילתה משו"ה מחייבת חומש. ובקיצור תרומת מעשר של דמאי מהווה חפצא של תרומה ממש כמו תרומה דאורייתא. משא"כ מעשר שני של דמאי שאינו חפצא של מעשר שני כמו החפצא דמע"ש דאורייתא דהא לא חלה בו מצות הבאת מקום לירושלים, אלא הוי חלות שם חפצא של איסור מסוים מדרבנן ולפיכך אינו משלם חומש בפדיונו.
פסק הרמב"ם בחומש בתרומה ובמע"ש של דמאי.
כתב הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות הל"ד) ז"ל ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי כמו שאין חייבין על מע"ש כמו שיתבאר אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב חומש יזלזלו בה עכ"ל. ויפלא שזה שלא כדברי רב יוסף בסוף סוגיין. ועוד תמוה שהרי הרמב"ם בהל' גיטין (פ"ז מהל' גירושין הלי"ז) פסק כמו החכמים שהמביא גט ונתנו לה בלי ב"נ וב"נ שאין הוולד ממזר, ואליבא דסוגיין לפי החכמים אין חיוב חומש חל בתרומת מעשר של דמאי והיאך פסק הרמב"ם שיש חיוב חומש.
ונראה (וכן איתא בתוי"ט) דהרמב"ם אזל כשיטת הירושלמי (פ"ק דמאי הל"ב) וכדפירש שם ר' זעירא דמתני' כחכמים ולאו דוקא כר"מ, וז"ל ר"ז אמר בשם רבנן בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמר שיפריש מפני גזירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה, בדין היה מע"ש של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר עכ"ל. וזהו המקור לפסקי הרמב"ם.
ונראה דלפי הרמב"ם תרומת מעשר של דמאי אינה חפצא של תרומה דחלה בלי חלות שם תרומה דאורייתא, וחיוב החומש שבו הוי חומרא מיוחדת שגזרו עליה שלא יזלזלו בה. ואילו במע"ש הקילו ולא גזרו חומש בכדי שלא יפסיקו להפריש אותו לגמרי בגלל חומרתו. ומבואר דלפי הרמב"ם החפצא של דמאי אינו דומה לחפצא של תרו"מ מדאורייתא כלל ושלא כשיטת ר"מ כדמבואר לפי תוס' לעיל¹.
footnotes: ¹ ומכל הקולות דחלין בדמאי כגון להאכילו לעניים, לאוכלו ואח"כ להפרישו וכו' נמי משמע דמדרבנן אינו חפצא של טבל ותרו"מ עם חלות שם דאורייתא אלא חלות שם בפני עצמו מדרבנן, וכך תמיד נקט רבינו זצ"ל בשאר שיעוריו.