גמ'. ביטול מקח יש להם כו'

יעויין ברש"י (ד"ה יש להן) וז"ל והא לאו בכלל אונאה הוא אלא מקח טעות הוא או"ד כיון דלא דבר שבמדה הוא אלא אטעייה בדיבוריה כשאר דין אונאה הוא עכ"ל. אליבא דרש"י הספק דרבי אמי הוא האם הדין ביתר משתות דחוזר ובטל מקח חל מדין אונאה - ולכן אינו חל בקרקעות והקדשות - או"ד דחל מדין מקח טעות דכהת"כ, וחל בכל דבר ואף בקרקעות ובהקדשות. ולפי רב חסא פשיט ר' אמי דחל מדין טעות בכהת"כ ולא משום אונאה ומשו"ה חל אף בקרקעות.

אמנם יעויין לעיל (דף נ:) בתוס' ד"ה ואילו שכתבו וז"ל ואילו יתר על שתות שניהם חוזרים וא"ת כו' אמאי מאנה יכול לחזור נימא ליה נמי המתאנה אי לאו דאוניתני כו' וי"ל דהכא כיון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דהו"ל כיין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין דשניהם חוזרין, וה"ר יצחק בר' מרדכי תירץ דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו לכך אין המוכר יכול לחזור בו אבל הכא מיירי כשמתאנה תובע אונאתו ולכן המאנה יכול לבטל המקח עכ"ל. ובפשטות י"ל דבהא פליגי שני התירוצים בתוס', דאליבא דהתירוץ הראשון דין ביטול מקח דחל ביותר משתות חל מדין מקח טעות דעלמא בדומה למכרו יין ונמצא חומץ. ואילו לריב"ם דין ביטול מקח חל מדין אונאה, ומשו"ה מקודם כל צריך המתאנה לחזור בו, ואחרי שהוא תבע את אונאתו חלה גם למאנה זכות חזרה שיכול גם הוא לחזור בו, אבל בלי חזרת המתאנה המאנה לבדו אינו יכול לחזור בו, משום שאין דין ביטול מקח ביתר משתות חל מדין מקח טעות דעלמא אלא מדין אונאה.

ואליבא דריב"ם צריכים לפרש את הספק דר' אמי דמסופק האם קרקעות והקדשות נתמעטו מדין אונאת שתות אך לא מדין אונאה ביתר משתות או"ד דנתמעטו מכל דיני אונאה - כולל דין ביטול מקח ביתר משתות. ור' אמי מסיק דנתמעטו רק מדין אונאה בשתות ולא ביתר משתות.

והנה בגמרא (לעיל דף נ:) אי' דרבא סובר דחל שיעור עד שיראה לתגר בשתות ואף ביתר משתות. ומשמע דדין ביטל מקח ביתר משתות חל מדין אונאה ולא מדין מקח טעות, ולכאורה יש מזה ראייה לשיטת הריב"ם. אך י"ל אף לתירוץ הראשון שבתוס', דשאני ביין ונמצא חומץ דהוי טעות ממש ואילו כאן נקבעה הטעות דוקא כשחוזרים תוך הזמן ולא אח"כ, דאם לא חזרו תוך הזמן אמרי' סברי וקבלו.

וע"ע בתוס' (דף נז.) ד"ה אמר ר"נ וז"ל ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן (נו:) ר' יהודה אומר אף המוכר בהמה ומרגלית אין להם אונאה ומפרש בגמרא (נח:) עד כדי דמיהם מדקאמר אף משמע דקרקעות נמי אית להו האי שיעורא כו' עכ"ל. ובפשטות שיטת ר"ת אליבא דר"נ הוא דשאני דין ביטול המקח ביתר משתות מדין ביטול המקח בפלגא, דבפלגא ביטול המקח חל מדין מקח טעות דעלמא, ומשו"ה חל הוא בכל דבר ואפילו בקרקע. משא"כ באונאה ביתר משתות אך בפחות מפלגא דחל דין ביטול המקח מדין אונאה, דמשו"ה אינו חל בקרקע.

ויעויין בשיטה מקובצת שמביא דחל ביטול מקח בקרקעות בפלגא בשם הירושלמי וכדפסק הר"ח וז"ל וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם אמת הוא שר"ח כתב כך לפי הירושלמי אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן, שלא פירש אמימר את השיעור אלא לדברי ר' יהודה, ולדברי ר' יהודה בן בתירא פירש אפילו יותר מכדי דמיהן, אבל למשנתנו אין שיעור דקרא סתמא כתיב וכי תמכרו או קנה מיד עמתך דבר הנקנה וקרא קא פליג בין שתות ליותר משתות ואמרינן שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע עכ"ל. ומבואר דהראב"ד חולק על ר"ח ור"ת וס"ל דדין ביטול מקח בפלגא חל רק בס"ת ומרגלית דאין קץ לדמיהן ומשו"ה השיעור דשתות לא חל בם, ועכ"ז בני אונאה נינהו אלא ששיעור אונאתם אחרת משתות והוי פלגא דעד פלגא חלה קציצת דמיהם. משא"כ בקרקעות דמופקעות הן מאונאה מגזיה"כ, אלא דיש מקום לומר דהא דמופקעות היינו רק מדין אונאה דשתות, ולא מדין אונאה ביתר משתות, וביטול מקח חל בהן ביתר משתות מדין אונאה.

רש"י אבל אהקדשות לא.

וז"ל דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתה דהכי לא אקני אבל אהקדש ליכא למימר הכי כו' עכ"ל. ואע"ג דמצינו דיון רחב בש"ס בהקדש בטעות אי חל או לא, י"ל דהיינו בטעויות אחרות, משא"כ טעות בשומת החפצא, דטעות בשומא נחשבת לטעות רק כשיש גברא שהוא מוטעה¹, ואילו בפדיון הקדש חסר גברא המוטעה, ומשו"ה לא חלה טעות הזו בהקדש.

footnotes: ¹ וכדכתיב (ויקרא כ"ה: י"ז) "אל תונו איש את אחיו", דהיינו בממכר שבין גברא לגברא. ואמר רבינו זצ"ל דאיסור אונאה בשומת ממכר יסודו במצות "ואהבת לרעך כמוך", דהוא חל מדין אהבת ישראל ולא שייך לבני נח, ומשו"ה נמי אינו חל בהקדש.

גמ'. במאי קמפלגי בדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל. אליבא דשמואל חילול מנה חל אשו"פ מדאורייתא ואינו חייב לשלם יותר. מאידך אליבא דמאן דלית ליה דשמואל קיימת מחלוקת גדולה בראשונים, וכדיתבאר.

יעויין בשיטה מקובצת בשם הריטב"א וז"ל פרש"י דאפילו לר"ל יצא לחולין כו' ולר"ל אף מן התורה חייב לשלם כו' והקשו בתוס' דהא מ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה כו' כמ"ד אהקדשות בטול מקח יש להם וא"כ היאך יצא לחולין דבר תורה, דהא כל היכא דאיכא בטול בעלמא המקח בטל לגמרי ולא שיהא המקח קיים ויתבע אונאה. ותירץ ר"י בשלמא גבי הדיוט ביטול מקח דלא מתאנה שיהא צריך לתבוע אונאה בב"ד דדילמא לא מצי לה לאפוקי מיניה, אבל גבי הקדש כיון דבע"כ ישלם וגם שלא ירצה לעמוד בחטא ניחא ליה להקדש שיהא החילול קיים עכ"ל. תוס' הקשו על פרש"י דלא שמענו שיש דין כזה שביתר משתות המקח קיים ומשלם את האונאה, ומ"ש גבי הקדש מהדיוט דזהו הדין. וביאר הר"י לפרש"י דניחא ליה להקדש שהחילול יהיה קיים ושישלם דמי האונאה. אך הר"י עצמו (עיין להלן) סובר דהחילול בטל לגמרי. וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דפליגי רש"י ור"י בחקירה שחקרו האחרונים בגדר דין ביטול המקח ביתר משתות - האם דין ביטול מקח ביתר משתות חל מדין אונאה או דחל מדין מקח טעות. ונראה דלשיטת הר"י דין ביטול מקח חל מדין מקח טעות ולא מדין אונאה, ומשו"ה ס"ל דאף חילול הקדש בטל לגמרי מדין הקדש בטעות דעלמא. משא"כ לפרש"י החילול קיים ומשלם דמי אונאה להקדש, דס"ל דדין ביטול מקח ביתר משתות חל מדין אונאה, דהיינו דמעיקרא דדינא חל חיוב לשלם למתאנה דמי האונאה גם ביתר משתות אלא שיש זכות למתאנה לא לתבוע את דמי האונאה בב"ד, דדילמא לא אפיק מיניה, ובידו לבטל את המקח לגמרי. אך הקדש אינו חושש לזה, והחילול דהקדש משו"ה קיים אלא דמשלם להקדש דמי אונאה ואף יתר משתות.

עוד כתב הריטב"א וז"ל הנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דלמ"ד צריך לעשות לו דמים דבר תורה לא יצא לחולין כלל וכמ"ד ביטול מקח יש להם והיינו דאמרי' דלית ליה דשמואל, ומתניתין דקתני יצא לחולין הכי פירושו יצא לחולין ובלבד שיעשה לו דמים כראוי שלא יהא בו טעות כו' עכ"ל. אליבא דהר"י עצמו החילול ביתר משתות אינו חל כלל משום דחל דין ביטול מקח. ומסתבר דס"ל לר"י דהדין ביתר משתות דהמקח בטל חל מדין מקח טעות דעלמא, ולכן חל נמי בהקדש, ומשו"ה חילול ההקדש לגמרי בטל.

שיטה שלישית נמצאת בתוס' לפנינו (דף נז: ד"ה יצא) דהחילול חל במקצת כנגד הדמים שנתן להקדש והשאר עליו לחלל בדמים שישלם אח"כ. והתוס' האריכו לבאר מ"ש הקדש שמקצת החילול שכנגד מעותיו חל, ואילו בהדיוט המקח לגמרי בטל ואפילו כנגד מעותיו. ובביאור דבריהם נראה דדין ביטול מקח דחל ביתר משתות אינו חל מדין מקח טעות דעלמא, אלא דחל מדין אונאה, ובהדיוט שנתאנה דין האונאה מחייב ביטול מקח גמור לטובת המתאנה, ואילו בהקדש טובת המתאנה דהיינו הקדש הוא שהחילול יחול במקצת ויתחייב הפודה להוסיף ולפדות את השאר מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.

ויל"ע בשיטת התוס' והר"י דס"ל דחייב להוסיף מדאורייתא ולחלל את כל ההקדש. דהניחא לשיטת התוס' דס"ל דחל דין אונאה בהקדש, ומצד דין זה טובת הקדש המתאנה הוא שהפדיון יחול במקצת מיד והשאר יחול כחובת נדר דחל מדין אמירתו לגבוה. אך אליבא דהר"י דס"ל דהחילול בטל לגמרי מדין מקח טעות, צ"ע למה יש עליו חיוב לשלם את כל הדמים ולפדות את כל ההקדש, דהא החילול שעשה לא חל כלל דבטל לגמרי מדין טעות. ולא מסתבר לומר דחייב מדין נדר בעלמא לחללו, דהא דבריו לחלל בטלים מטעם מקח טעות ואף נדרו בדין הוא שיתבטל מדין נדר טעות דאינו חל.

ונראה דהנה בדינו של שמואל דהקדש ששוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ישנן שתי הלכות: א) הלכה אחת שהחילול אינו בטל מדין אונאה ומדין טעות. ב) ועוד הלכה שקדושה ששוה מנה נתפסת ומתחללת על דבר ששוה רק פרוטה. ובכן יתכן למאן דחולק על שמואל לחלוק עליו או מטעם אונאה ומקח טעות - דהיינו מפאת דיני ממונות כי פדיון נמי הוי חלות שם ממכר, או לחלוק עליו מפאת דין התפסת הקדושה - דהיינו מחמת דא"א לחלל איסורי הקדש על פחות מכדי שוויים. ונראה דאליבא דהר"י דמאן דחולק על שמואל ואומר דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ אינו מחולל אינו חולק עליו מדיני ממונות ומדין טעות, דאף הוא סובר כשמואל דדיני אונאה ומקח טעות אינם חלין בהקדש, דלא שייך להונות או להטעות הקדש כלל. וזה שסובר דהחילול על שו"פ אינו חל הוא משום הדין של איסורי הקדש דהיינו דהקדש ששוה מנה א"א שיתחלל ויתפס על דבר שאינו שוה אלא שו"פ. ולכן, מאחר שלא חלה טעות המבטלת את מעשה החילול, אע"פ שהחילול אינו חל מפאת חלות דין האיסור, מ"מ מאחר שעשה מעשה חילול בלי חלות חילול הרי זה הופך להיות נדר לגבוה המחייבו לשלם דמים גמורים ולחלל את ההקדש מדין נדרו דהא אינו נדר טעות.

ונמצא דפליגי ג' השיטות ביסוד המחייב דתשלומי דמים. לרש"י משום שההקדש יצא לחולין באונאה יותר משתות הריהו חייב לשלם את האונאה, ואילו לא היה יוצא לחולין כר"י היה פטור מלשלם. ולר"י דוקא משום שלא יצא לחולין חל החיוב לשלם דמים ולקיים את נדרו, אך אילו היה יוצא לחולין כרש"י לא היה חל דין לשלם את האונאה. ולתוס' מאחר שיצא מקצתו לחולין, חל נדרו לקיים את שאר אמירתו ולחלל את כולו בדמים נוספים.

פסקי הרמב"ם בהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל.

הרמב"ם פסק את ההלכה דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל בשני מקומות בהלכותיו (בפ"ז מהל' ערכין הל"ח) ו(בפי"ג מהל' מכירה הל"ח). וצ"ע למה כפל את ההלכה פעמיים. ונראה לבאר שהרמב"ם הביא את ההלכה בהל' ערכין ובהל' מכירה משום ששני דינים נפרדים הם. דבהל' ערכין פסק הרמב"ם שהתפסת קדושה חלה מהקדש שוה מנה על דבר ששוה פרוטה, והוא דין בחלות איסורין. ואילו בהל' מכירה פסק שאין אונאה וביטול מקח חלין בחילול הקדש, והוא דין בדיני ממונות. ויש ב' דינים נפרדים בנוגע לדיני איסורין ובנוגע לדיני ממונות, ולכן דין חילול הקדש מנה על שו"פ מופיע בשתי הלכות ברמב"ם.

גמ'. איבעית אימא כו' מר סבר שחיללו אין לכתחילה לא ומר סבר אפילו לכתחילה. עיין ברש"י ובתוס' (ד"ה ומר). ונראה דרש"י מפרש את הגמרא כפשוטה, דמר סבר דלכתחילה מותר מן התורה לחלל הקדש שוה מנה על שו"פ. ומר סבר דאסור לכתחילה לחללו, אך אם חיללו החילול חל בדיעבד, וצריך מדאורייתא לשלם דמים מעל שו"פ כערך הדבר שחיללו. ומרש"י משמע דפליגי במילת "ערכך", האם זה משמע כל שוויות וחייב או דמשמע כל שהוא דמים ופטור.

ונראה שיש לבאר את המחלוקת אליבא דפרש"י, על פי מה שנתבאר לעיל דחילול הקדש חל משני דינים - מדין ממון ומדין איסור. ולפי"ז י"ל דבסוגיין פליגי בעיקר חלות דין חילול האם חל בעיקרו כדין ממון או דחל בעיקרו כדין איסור. דאם עיקר דין חילול הקדש חל מדין ממון אזי י"ל דחייב לשלם כפי ערך החפצא מדין אונאת הקדש דחל מפאת דיני ממונות. ומאידך אם עיקר דין חילול חל מדין איסור ובהתפסת איסורי הקדש מחפצא לחפצא, פטור הוא מלשלם, משום דחל עיקר דין חילול מדין איסור. וכן יש לדייק מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ערכך כל דהו משמע הלכך לאפקועי איסוריה ואפילו מדרבנן שרי כו' עכ"ל, כלומר דעיקר חלות החילול הוא חלות הפקעת האיסורים, ומשו"ה ערכך כל דהו משמע, כי עיקר חלות החילול אינו חלות בדיני ממונות אלא חלות בדיני איסורים.

ועיין בגמ' ערכין (כט.) "כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל. אימר דאמר שמואל שחיללו לכתחילא מי אמר, הני מילי בזמן שביהמ"ק קיים דאיכא פסידא אבל בזמה"ז אפי' לכתחילא" ועיי"ש בפרש"י (ד"ה בזה"ז) שכ' וז"ל דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרביעא עלייהו אפילו לכתחילא נמי עכ"ל. ולשונו שם דומה מאד ללשונו כאן בסוגיין. ונראה דר"ל דבזמן ביהמ"ק חל דין חילול מדין ממונות ומשו"ה חייב לכתחילא לחלל הקדש כפי שוויו. משא"כ בזה"ז דחילול הקדש חל מפאת דיני איסורים בלבד ולא מפאת דיני ממונות, ומשו"ה לכתחילא מותר לחלל הקדש בזה"ז שוה מנה על שו"פ.

ובתוס' פרשו דבמזיד ("בדיעבד") לכ"ע החילול חל ופטור מלשלם. ופליגי בשוגג ("לכתחילא") האם הוא חייב לשלם או לא, דהיינו דפליגי האם חיוב נדר חל עליו לשלם את שוויו או לא¹.

footnotes: ¹ ויל"ע במה פליגי. ויתכן דפליגי האם עיקר מעשה החילול הוא לחלל חפצא תחת חפצא או לחלל שווי תחת שווי, דרק אם הוא חילול שווי תחת שווי חל נדר לשלם את כל שוויו, ואע"פ דבדיעבד חל חילול של שוה מנה על שו"פ. ויתכן עוד לומר דהשאילה הזו נמי תלויה בעיקר חלות שם החילול, דאם הוא מעשה ממון הריהו שווי תחת שווי, ואם הוא מעשה איסור הריהו חפצא תחת חפצא.

גמ'. אינו בתורת אונאה דאפילו משהו חוזר

עיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל דס"ל גבי הקדש לא בא אחיו להקל אלא להחמיר כו' א"נ איכא למימר דהיינו טעמא דהקדש אינו בתורת אונאה אפילו משהו משלם דלא שייך ביה מחילה אבל הדיוט דשייך ביה מחילה פחות מכדי אונאה מחילה הויא כו' עכ"ל. לפי הדיעה הראשונה ברא"ש הדין בהקדש דאונאת משהו מבטלת החילול הויא גזיה"כ בעלמא ואילו לפי הדיעה השניה יש בו סברה דהיינו דהקדש אינו מוחל אפילו אמשהו שלא כהדיוט דמוחל אפחות שתות. ויתכן דפליגי ביסוד הדין דבאונאה פחות משתות המקח קיים, האם הוי מפאת מחילה וממילא דין זה לא שייך להקדש - או דחל משום דפחות משתות הוא המחיר בדרך מקח וממכר שבין הדיוט להדיוט, אך יש גזיה"כ לקבע את המחיר בחילול הקדש שלא כדרך הדיוט. וע"ע בשיטה מקובצת שכתב בשם הראב"ד וז"ל דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר וה"מ בהקדשות מפני שהתורה הקפידה עליהם בהערכה עכ"ל. הראב"ד מביא גזיה"כ דהערכה ולא מזכיר את הטעם דמחילה דהזכירו הרא"ש. ומשמע דהראב"ד סובר דבפחות משתות הדין דהמקח קיים אינו חל מדין מחילה, אלא משום דהוי המחיר בדרך מקח וממכר דעלמא, וחילול הקדש שאני ממקח וממכר.

ברם ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד (בפכ"ט מהל' מכירה הל"ח). דהרמב"ם כ' וז"ל קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול. פחות משתות מחילה, שתות תחזור ההונייה, יתר על שתות בטל מקח עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל אומר אני שהקטן אין לו מחילה כדאמרי' יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל. ולכאורה הרמב"ם והראב"ד חלוקים בשאילה הנ"ל, דהיינו האם הדין בפחות משתות שהמקח קיים הוא משום דזהו המחיר בדרך מקח וממכר דעלמא או משום שיש בזה מחילה. דלראב"ד הדין חל מטעם מחילה ולא שייך בקטנים דלאו בני מחילה נינהו. ואילו לרמב"ם הדין חל מחמת דהוי דרך מקח וממכר, ומשו"ה חל אף בקטנים.

וע"ע בשו"ע (חו"מ רכ"ז: ו') וז"ל יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות עכ"ל. ועיי"ש בסמ"ע (אות י"ד) שהוא ספק ברא"ש, דמסתפק האם פחות משתות מקחו קיים משום דדרך מקח וממכר הוא ולכן מותר לכתחילה שאינה חלות אונאה כלל, ומאידך אם הדין מיוסד במחילת המתאנה אסור הוא לכתחילה משום דחל איסור אונאה. וברמב"ן עה"ת הכריע שיש איסור להונות פחות משתות.

ולכאורה שתי הדיעות ברא"ש המובאות בשיטה מקובצת הן אותם שני הצדדים בספקו המובא בטור בנוגע לחלות איסור האונאה בפחות משתות. אך צ"ע בראב"ד, כי אינו משתמש בסברת מחילה בנוגע לחילול הקדש אליבא דרב חסדא, ומאידך הוא השתמש בסברת מחילה בנוגע לקטנים, וקשה, דהיה יכול לומר שהקדש אינו בר מחילה, ולפי' יש אונאה אפי' פחות משתות, ולמה לא השתמש הראב"ד בסברא זו בהקדש כמו בקטנים.

ולתרץ את הסתירה נראה לומר שאף הראב"ד ס"ל כשיטת הרמב"ם דפחות משתות הוי דרך מקח וממכר ושיעור ממון לענין אונאה, אלא שסובר דשיעור ממון זה תלוי בגברא המתאנה. ובאנשים גדולים, דבני מחילה הם, נקבע שיעור הממון דאונאה בשתות משום דדרך מקח וממכר של אנשים גדולים הוא לא להקפיד ולמחול על פחות משתות. ולפיכך בנוגע להם פחות משתות אינה נחשבת לאונאה כלל, אפילו בלי מחילה מפורשת. משא"כ לגבי קטנים, דלאו בני מחילה נינהו, שאצלם אפילו פחות משתות נחשב לחפצא של ממון שיש בו אונאה. וכעין זה מצינו (סנהדרין דף נז.) בדיני בני נח הנהרגים על גזילת פחות משו"פ משום דלאו בני מחילה נינהו. ואילו בבנ"י שיעור ממון הוא פרוטה דאפחות משו"פ מוחלים. דאין הפירוש בזה שדינם דבנ"י תלוי במחילה מפורשת מכל גברא וגברא ובכל מקרה ומקרה. אלא שמשום דבנ"י בני מחילה הם התורה קבעה את שיעור הממון אצלם בשו"פ, דלבנ"י פחות משו"פ אינו ממון כלל, ואילו אצל בני נח משום דקפדנים הם, אפילו פחות משו"פ הוי חפצא דממון כפי קביעת התורה. וה"ה באונאה - דלגבי אנשים גדולים שתות הוי שיעור הממון דאונאה, ואילו לגבי קטנים שיעור הממון דאונאה חל בשו"פ, ואפילו בפחות משתות.

והראב"ד סובר דכ"ז נכון בנוגע לקטנים. משא"כ בהקדש, דסד"א דשיעור הממון באונאת הקדש הוי אותו שיעור ממון דאצל אנשים גדולים במקח וממכר שלהם, ולכן סד"א דשיעור הממון דאונאה לגבי הקדש שוה לשיעור הממון דאנשים גדולים דהיינו שתות, קמ"ל גזיה"כ דהערכה דשאני הקדש מהדיוט דאפילו בפחות משתות אין חילול ההקדש חל מחמת הערכה. והיא גזיה"כ בפני עצמה דחל בחילול הקדש בלבד ולא שייך לדין דקטנים, ומשו"ה לא השווה הראב"ד את דיניהם, והוא ביאור נפלא בשיטתו.