תוס' ד"ה נשבעין לגזברים.

עיין במחלוקת שבין רש"י ותוס', דפליגי אי תורמין על מי שלא יתרום לעולם, דלרש"י תורמין עליו, ולתוס' אין תורמין עליו. ויסוד מחלוקתם צריך ביאור.

ונראה דהנה עם תרומת הלשכה קונים קרבנות ציבור, דמצות מחצית השקל היא לתתו להקדש לקנות קרבנות ציבור. וי"ל דרש"י סובר שהחלק בקרבנות הציבור שיש לכל אחד ואחד מישראל אינו תלוי בקיום מצות מחצית השקל, שאף מי שלא מקיים את המצוה ג"כ יש לו חלק בקרבנות¹. וזהו מה שכתב רש"י (בכתובות דף קח. ד"ה ועל העתיד לגבות) וז"ל ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה עכ"ל. משא"כ אליבא דתוס' הסוברים דקיום מצות מחצית השקל מעכבת את חלק היחיד בקרבנות הציבור, ומי שלא קיים את המצוה דמחצית השקל אין לו חלק בקרבנות².

footnotes: ¹ שהריהו חלק מהציבור של כלל ישראל, בין אם נתן את המחצית השקל ובין אם לא נתנו. ² שיטתם צ"ע, דהא נשים וקטנים אינם תורמין ועכ"ז בפשטות מתכפרים בכפרת הציבור בקרבנות הציבור, ומ"ש איש שלא תרם מנשים וקטנים. ואולי י"ל שאיש שתרם מתכפר מקיבעא ואלו שלא תרמו כמו נשים וקטנים מתכפרים מקופיא. א"נ י"ל דנשים וקטנים לא נתחייבו כלל במחצית השקל אך מי שלא תרם וביטל את חובתו לשקול מופקע מקרבנות הציבור, וצ"ע.

ובתוס' כתבו וז"ל תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר, ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו, ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח עכ"ל. ועלינו לבאר את ג' האוקימתות שבתוס'.

ונראה שבציור הראשון שבתוס' כשמחצית השקל בא ליד הגזבר השוקל קיים את מצות מחצית השקל בשלמות מאחר שהגזבר קנה את מחצית השקל עבור הקדש ונתקיימה המצוה כראוי. ומכיון שקיים את המצוה משו"ה זוכה לחלקו בקרבנות. משא"כ בציורים האחרים שעדיין לא הגיע מחצית השקל לידי הגזבר דחסרה לו קיום מצוה שלימה.

ונראה בביאור שני הציורים האחרים שבתוס' שבציור הראשון מחצית השקל הריהו ביד השליח בשעת התרומה, ובציור האחרון הריהו בבית השוקלו דעדיין לא נתנו לשליח. וי"ל דמאחר דקיים מצות מחצית השקל במקצת בהרמת מחצית השקל אלא שלא קיים את מצות מחצית השקל בשלימות כי עוד לא הגיע לידי הגזבר, אך מאחר שקיים את המצוה במקצת התקינו לו חלק בקרבנות. ונראה אליבא דתוס' דבהגיע מחצית השקל לידי הגזבר כבר קיים את כל המצוה, וזוכה השוקל לחלק בקרבנות, ואפילו אם אח"כ נאבד לפני התרומה. דמכיון דקיים את המצוה בשלימות זכה בחלקו בקרבנות. ואילו בציורים האחרים שבתוס' עדיין לא הגיע מחצית השקל לידי הגזבר, אלא משום דמחצית השקל קיים בעולם בשעת התרומה, והשוקל התחיל לקיים את המצוה, הקדש כוללו בתרומת הלשכה כדי שיזכה לחלק בקרבנות הציבור. ועוד י"ל שבציורים האלה הקדש ממנה את השליח או את השוקל עצמו בשעת תרומת הלשכה להיות גזברי הקדש על מחצית השקל שבידיהם, ובכך השוקל מקיים את מצות מחצית השקל בשלימות וזוכה לחלקו בקרבנות הציבור, דהא ע"פ דין הגיע מחצית השקל לידי גזבר.

בענין שיטת הרמב"ם במחצית השקל

א. ב' דינים במחצית השקל - מצות נתינה וחלק בקרבנות הציבור

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שקלים הל"ח - ט) וז"ל מי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר. בני העיר ששלחו את שקליהן ביד שליח ונגנבו או אבדו, אם שומר חנם הוא הרי זה נשבע להם ונפטר כדין כל שומר חנם והן חוזרין ונותנין שקליהן פעם שניה כו', שקלו את שקליהם ביד שומר שכר שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום לסטים מזויינים שהוא פטור, רואין אם אחר שתרמה התרומה נאנס נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין, שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד לגבות וברשות הקדש הן ובני העיר מה היה להן לעשות, הרי לא מסרם אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי. ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה עדיין ברשות בני העיר הם והשליח נשבע לבני העיר והן משלמין עכ"ל. הרמב"ם פסק שבמסר מחצית השקל לש"ח השוקל חייב באחריותו אפילו אם נאבד אחרי תרומת הלשכה, ואילו אם נאנס מש"ש אחרי תרומת הלשכה אזי השוקל פטור. ודבריו מחוסרים ביאור, דצ"ע מ"ש דאם נאבדה לאחר תרומת הלשכה מש"ש דהשוקל פטור, ואילו בש"ח הריהו חייב באחריותו, דאם הא דנתרמה התרומה מהני לפטור אותו מאחריות אזי אף בשומר חנם יהא פטור, וצ"ע.

ונראה שיש שני דינים במי ששוקל מחצית השקל: א) השוקל מקיים מצות נתינה; ב) השוקל זוכה בחלק דקרבנות הציבור. ולפי"ז יש לומר דבנוגע לחלק הקרבנות כשמחצית השקל נאבד או נאנס בין מש"ש ובין מש"ח אחרי תרומת הלשכה יש לשוקל חלק בקרבנות דהא תורמין על הגבוי - ואין נ"מ בזה בין מחצית השקל שהוא בבית השוקל ובין שהוא אצל שומר חנם או אצל שומר שכר. ובכל אופן יש להשוקל חלק בקרבנות. אלא דהנ"מ בנוגע לאחריות הוא כדי לקיים את מצות הנתינה. דבנתנו לש"ש "מה היה להן לעשות" - כלומר בש"ש בשעת תרומת הלשכה נחשב כאילו הגיע מחצית השקל לידי הגזבר (ואולי משום שהשומר שכר עצמו נתמנה כגזבר לאותה שעה). ובכך מקיים השוקל את מצות הנתינה להקדש, ומשו"ה פטור מאחריות. משא"כ בנתנו לש"ח, דלא נחשב כאילו הגיע מחצית השקל לידי הגזבר, ומשו"ה כשנאבד אחרי התרומה השוקל עדיין חייב באחריותו משום שלא קיים את מצות הנתינה המוטלת עליו.

והנה בפרשת כי תשא כתוב: (שמות ל': י"ב - י"ג) "כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'". ונראה דמפסוק זה נלמד מצות נתינת מחצית השקל כמצוה בפני עצמה. ועוד כתוב (שם פסוק ט"ו) "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם". ונראה דבהך קרא "לתת תרומת ה' לכפר על נפשותיכם" כתוב הדין דהשוקל מחצית השקל זוכה בחלק דקרבנות המכפרין על הציבור.

ונראה דהרמב"ם סובר ששני הדינים האלה אינם תלויים זה בזה, כי בש"ח פסק שמקבל השוקל חלק בקרבנות הציבור בלי קיום מצות נתינה. ובזה דומה הרמב"ם לשיטת רש"י (במס' כתובות) הנ"ל, שאף מי שאינו שוקל מחצית השקל יש לו חלק בקרבנות, דבדיעבד החלק בקרבנות אינו תלוי בקיום מצות נתינת מחצית השקל, ואע"פ דלכתחילה יש מצוה לצרף את שני הקיומים בקיום אחד, דהיינו לתת את מחצית השקל להקדש ולקיים בו גם את מצות הנתינה וגם לקבל על ידו חלק בקרבנות הציבור. אך בדיעבד שני הדינים מתחלקים, וחלק בקרבנות חל בלי קיום נתינה.

ברם שיטת רש"י היא שמקבל כל אחד בישראל חלק בקרבנות הציבור בשעת תרומת הלשכה אף בלי נתינת מחצית השקל כלל. ואילו הרמב"ם כתב (פ"ב מהל' שקלים הל"ט) וז"ל כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו עכ"ל. ומשמע קצת מלשונו דאף הוא ס"ל כרש"י שאף מי שלא יתרום כלל ג"כ מקבל חלק בקרבנות ציבור וכדכתב, "להסתפק מהן כפרה על כל ישראל". ובאמת דהכי נמי מסתבר משום דהויין קרבנות ציבור, והיתכן שאדם מכלל ישראל לא יהיה כלול בתוך כפרת הקרבנות דכל הציבור. ומ"ש איש שלא נתן מחצית השקל מנשים, הפטורות לגמרי ממצות מחצית השקל ופשיטא שכלולות הן בכפרת קרבנות הציבור מדהויין חלק של כלל ישראל, וה"ה בקטנים שאינם שוקלים מחצית השקל ונכללים בכפרת קרבנות הציבור. אלא נראה דבזה חלוקים הרמב"ם עם רש"י, דלרש"י אחרי שתרמו את הלשכה וקבל כל א' וא' חלקו בקרבנות הציבור ליכא חיוב אחריות ממון כלל, אלא דנשארת חובת מצוה בעלמא לתת מחצית השקל בלי אחריות ממון. ואילו לשיטת הרמב"ם אע"פ שקיבל היחיד את חלקו בקרבנות הציבור כאחד מכלל ישראל בלי לתת מחצית השקל, מ"מ חובת מצות הנתינה עדיין מחייבתו באחריות ממון לתת מחצית השקל להקדש, וכדמוכח ממה שפסק שבשלח מחצית השקל עם ש"ח ונאבד דחייב באחריותו בחיוב ממון ואפילו אחרי שנתרמה תרומת הלשכה.

והנה מצינו דחיובי הקדש אינם רק חיובי מצוה בעלמא אלא אף חלות חיובי ממון, כדמוכח מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין דף כח:) הקובע חלות חיוב ממון ולא רק נדר וחיוב מצוה. וכן מצינו דחל דין שעבודא דאורייתא בחיוב עולת יולדת, דקיי"ל שאפילו אם היא לא הפרישה קרבנה בחייה מביאים יורשיה את עולתה מחמת שעבודי הממון דחלו על נכסיה להביא את קרבנה (קידושין דף יג:). וי"ל דהרמב"ם סובר דה"ה במחצית השקל, שאע"פ שכבר קיבל היחיד את חלקו בקרבנות הציבור בשעת תרומת הלשכה מ"מ הריהו עדיין חייב בחיוב ממון לתת מחצית השקל מדהויא מצות נתינת ממון להקדש היוצרת חלות שעבודי ממון להקדש בדומה לחיובים אחרים דחלין להקדש. ואילו אליבא דרש"י צ"ל דכל זמן שלא נתרמה התרומה אזי מצות נתינת מחצית השקל מחייבת באחריות ממון כדי שיזכה בחלקו בקרבנות. אך משנתרמה התרומה, כשזכה כבר בחלקו בקרבנות, המצוה שעדיין מוטלת עליו לתת מחצית השקל להקדש אינה מחדשת חיובי ממון להקדש, דאינה אלא מצות נתינה בעלמא בלי חיוב ממון, דהא עיקר חיוב הממון חל כדי שיהיה לו חלק בקרבנות הציבור וכבר זכה לו בחלקו משעת התרומה¹.

footnotes: ¹ דחיובי ממון להקדש חלים או מחמת התחייבות מדעת כבאמירה לגבוה או בחיובי כפרה כבעולת יולדת. משא"כ במצות מחצית השקל אחרי תרומת הלשכה דליכא חיוב כפרה, דהא כבר יש לו כפרה בחלקו בקרבנות הציבור. ומעכשיו אינה אלא חיוב מצוה בעלמא כשאר חיובי מצוה שבתורה בלי חיוב ממון.

ב. ביאור שיטת הרמב"ם בדין אחריות דש"ח וש"ש במחצית השקל

והנה לפי הביאור הראשון שהעלנו ברמב"ם מצות מחצית השקל לקבל חלק בקרבנות הציבור ומצות הנתינה חלוקות מהדדי, ובש"ח אחרי תרומת הלשכה יש אחריות ממון מחמת חובת מצות הנתינה בלבד שהרי כבר יש לו חלקו בקרבנות מתרומת הלשכה.

ברם ביאור זה לכאורה קצת קשה, דהא דין האחריות דבש"ח וש"ש הביא הרמב"ם בפ"ג מהל' שקלים ולא הביא את הדין דהשוקל מחצית השקל יש לו חלק בקרבנות הציבור עד פרק ד'. ועוד קשה דהרי הרמב"ם (בפ"ב שם הל"ט) פסק כשיטת רש"י דמקבל אדם חלק בקרבנות בלי לתת מחצית השקל כלל. ועוד קשה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שקלים ה"ט) שתורמין "על העתיד לגבות", ומפשטות לשונו משמע שישקול את מחצית השקל לבסוף - שלא כרש"י. ולפיכך נראה לומר ביאור אחר, אלא שצריכים לעיין מקודם בהלכות חמורות אחרות שברמב"ם בדיני מחצית השקל.

דהנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שקלים הל"י) וז"ל הנותן חצי שקל לחבירו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו, אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש ונהנה בשקל הזה. ואם לא נתרמה התרומה לא מעל והוא חייב ליתן לחבירו חצי שקל לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש עכ"ל.

ועוד כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מעילה הל"א - י"ג) וז"ל המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל. כיצד המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל. וכולן אין מועלין עד שיזרוק הדם. לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אע"פ שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. נתן שקלו ממעות הקדש, כשיתרמו התרומה ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול השוקל שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה. הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. נתנו לחבירו לשקלו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות כמו שביארנו בשקלים וכאילו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל. ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל עכ"ל.

ובביאור דבריו נראה שהרמב"ם סובר שיש שני דיני הקדש שחלין במחצית השקל - דלפני תרומת הלשכה משעת ההפרשה חל שם קדש אחד, ועוד שם קדש נוסף חל בשעת תרומת הלשכה. ומשו"ה הבחין הרמב"ם בדיני מעילה, ופסק שמשהפריש את שקלו והוציאו בשאר צרכיו מעל אפילו לפני תרומת הלשכה. משא"כ בנתן שקלו לחבירו לשקול על ידו והלך ושקל חבירו על ידי עצמו מעל רק אם כבר נתרמה התרומה. דבשאר צרכיו מעל מחמת שם הקדש שחל בהפרשה ואילו בשקל על ידי עצמו מעל משום שם הקדש השני שחל בשעת תרומת הלשכה. ועלינו לבאר מהן טיבן של שני שמות קדש אלו.

ונראה שבשעת הפרשת מחצית השקל חל שם קדש בעלמא המחייב את השוקל באחריותו לתת מחצית השקל להקדש. אך חלות דין קדש זה אינו קידוש גמור - דעדיין חסר בו חלות גמר קידוש למצותו. ומשנתרמה התרומה דחל במחצית השקל קידוש למצות קרבנות הציבור, אזי הקידוש למצותו גומר את חלות השם קדש דחל בחפצא דמחצית השקל. ומשו"ה יש נ"מ בהלכות מעילה בין כשהוציא את מחצית השקל בשאר צרכיו לבין כששוקלו על ידי עצמו.

ונראה דהביאור בזה הוי דהנה בהלכות מעילה קבע הרמב"ם שבנוסף לדין מעילה בהקדש דעלמא שחל כשהוציא הקדש לחולין דמעל בשעת ההוצאה, חל עוד דין מעילה כשהוציא הקדש המקודש לקיום אחר כדי לקיים קיום הקדש שלו, דהיינו דשינה מהקדש להקדש. דבשינה מהקדש דעלמא להקדש שלו לא מעל עד שיזרוק את דם הקרבן שלו ולא מעל בשעת חלות קדושת קרבנו. וקשה למה אינו מועל בשעת חלות קדושת הקרבן. ונראה דהביאור בזה הוא לפי"ד מרן הגר"ח זצ"ל שקבע שעיקר דין המעילה בהוצאת הקדש לחולין חל מדין גזילה, דההוצאה לחולין מהווה גזילה מהקדש, דזהו יסוד החיוב במעילה דעלמא. משא"כ בשינה מקדש דעלמא לקדש שלו דא"א להחשיב שינוי זה לגזילה, דהא מעיקרא היה הקדש ולבסוף הוא הקדש אלא שנשתנה חלות שם בעל הקרבן לשם שלו. ומכיון דסוכ"ס הוי הקדש א"א להחשיב את מעשיו לגזילה¹, ולפיכך עצם חלות שם קרבן שלו בחפצא לא מחייבו במעילה. אלא שיש דין מעילה מסוים לא להתכפר בהקדש שאינו שלו, ומעילה זו חלה דוקא כשמתכפר בזריקת הדם. וסמוכים לביאור זה יש להביא ממה שפסק הרמב"ם דהמביא קרבן מנחה מהקדש שאינו שלו לא מעל "שאין כאן זריקת דם לכפר עליו", ולכאורה יפלא דהא הלכה מרווחת בהל' קדשים דהקטרת קומץ המנחה דומה לזריקת הדם בזבח, דהקומץ מכפר כמו דם, וא"כ למה ליכא מעילה. וצ"ל דאע"פ דקומץ המנחה מכפר מ"מ אין כפרת המנחה שוה לכפרת הדם, ודוקא בכפרת הדם חלה המעילה המסוימת הזו שלא להתכפר בהקדש שאינו שלו. ומוכח דיש כאן חלות דין מעילה מסוים דאינו בכלל דין מעילת הוצאת הקדש לחולין.

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל המשיל את מה שעשה למי שלקח כסף מכיס ימינו של חבירו ושם אותו הכסף חזרה בכיס שמאלו של חבירו דבודאי אין זה גזילה דה"ה כאן.

ולפי"ז נראה דהשם דהקדש בעלמא דחל במחצית השקל בשעת הפרשתו מחייב במעילה של הוצאה לחולין. אך איננו מחייב במעילה של כפרה בהקדש, דרק משנתרמה התרומה וחל גמר הקידוש למצותו לכפרת קרבנות הציבור אזי חל דין המעילה השני שלא להתכפר בהקדש של חבירו עבור כפרתו. וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם שבשקל את שקלו ממעות הקדש אינו מועל אלא רק אחרי זריקת הדם של א' מקרבנות הציבור שקנו מתרומת הלשכה, דהא מעל מדין כפרת הקדש. ולפי"ז בדין היה להשוות את דין המעילה בשוקל על ידי עצמו במחצית השקל של חבירו לדין מעילה במי שנתן את שקלו ממעות הקדש שמועל רק אחרי זריקת דם הקרבן שנקנה מתרומת הלשכה. אך מסתימת לשון הרמב"ם בין בפ"ג מהל' שקלים ובין בפ"ו מהל' מעילה משמע שהבחין בין דין המעילה בשוקל ע"י עצמו דמעל מיד משנתרמה התרומה לבין דין המעילה במי שנתן את שקלו ממעות הקדש שמעל עם זריקת הדם ולא משנתרמה התרומה, והחילוק צ"ב. וי"ל דבשוקל על ידי עצמו שינה את שם הבעלים דמחצית השקל וחלה דין מעילה דהוצאה, משא"כ בשוקל ממעות הקדש דמיירי במעות הקדש דעלמא דליכא שינוי בעלים ולפיכך מועל דוקא בשעת זריקת הדם.

עכ"פ מהרמב"ם מוכח דיש שני דיני קידוש במחצית השקל: א) קידוש ראשון בשעת הפרשתו. ב) קידוש שני בשעת תרומת הלשכה. וכדמבואר הקידוש הראשון הוא קידוש בעלמא והקידוש השני הוא קידוש למצות החפצא לקרבנות הציבור. ונמצא דהקידוש השני בשעת התרומה גומר את חלות השם של מחצית השקל דבחפצא דנתקדש למצותו.

ואחרי הקדמה זו נראה לבאר את פסקי הרמב"ם באחריות השוקל ששלח את שקלו והחילוק בין שומר חנם לבין ש"ש.

ונראה דחלין ב' דיני אחריות במחצית השקל: א) אחריות לפני תרומת הלשכה. ב) אחריות אחרי תרומת הלשכה. וי"ל דהאחריות לפני תרומת הלשכה חלה על הגברא כדי שיקיים את מצות נתינת מחצית השקל. דלפני תרומת הלשכה עוד לא נגמרה מצות נתינת הגברא, כי רק בעת התרומה נתקדש מחצית השקל בגמר קידוש החפצא למצות הקרבנות. ואה"נ שאם הגיע מחצית השקל לידי הגזבר קיים הגברא את מצות נתינת מחצית השקל בשלימות דהא נתנו לגזבר דהקדש ומה יש לו עוד לעשות¹. ומשו"ה משהגיע לידי הגזבר פקעה האחריות שלו על מחצית השקל. אבל כל זמן שלא הגיע לידי הגזבר, ומחצית השקל עוד אצל השוקל או אצל השומר שלו לא נגמרה קיום מצות הנתינה וחייב השוקל באחריות. אולם משנתרמה התרומה והכסף נתקדש בגמר קדושתו, דמעכשיו נתקדש החפצא בקידוש גמור למצות הקרבנות, נגמרה המצוה מצד החפצא דהכסף ואמרי' דהגברא נמי קיים את המצוה דידיה לתת מחצית השקל להקדש ופטור מאחריותו על המצוה. ומשו"ה קיי"ל בשומר שכר דמשנתרמה התרומה וקיים השוקל את מצות נתינת מחצית השקל תו אין השוקל חייב באחריות ופטור על אונסים. ואילו לפני שנתרמה התרומה הריהו חייב באונסים. והטעם לזה דע"י תרומת הלשכה קיים השוקל את מצות הנתינה המוטלת עליו.

footnotes: ¹ דקבע מרן הגר"ח זצ"ל שכלל גדול במצוות עשה דחלות הן רק כדי שיעשה הגברא מעשה מצוה בפועל, ואין גברא מקיים מצות עשה בשב ואל תעשה. ובנתנו לגזבר נגמר הקום ועשה של מצות הנתינה ומשו"ה קיים את המצוה בשלימות.

אמנם נראה דיש דין שני דאחריות דחלה אפילו אחרי תרומת הלשכה. ואין חיוב האחריות הזו חל כדי שהגברא יקיים את המצוה דנתינה דהא כבר נתקיימה עם תרומת הלשכה, אלא חלות דין אחריות בפני עצמה דחל מחמת החפצא דהקדש דמחצית השקל שבידו, שאחראי הוא עליו מצד החפצא וקדושתו ולא מחמת חובת המצוה דנתינה המוטלת עליו, כי כבר קיים מצות נתינת מחצית השקל בשלימות. ונראה דלגבי דין האחריות השניה הזו חלוק דין ש"ש מדין ש"ח. דבש"ש החפצא נאנס, ואילו בש"ח החפצא נאבד או נגנב אך לא באונס. וחיוב האחריות המסוים הזה דחל בעד החפצא מצטמצם לשיעור של גניבה ואבידה ולא חל באונסים וזהו מה שביאר הרמב"ם בכתבו "ובני העיר מה היה להן לעשות, הרי לא מסרם אלא לש"ש שהוא חייב בגניבה ואבידה אבל האונס אינו מצוי". כלומר דשיעור האחריות בעד החפצא חל בגניבה ואבידה, אך לא באונס. משא"כ שיעור האחריות לפני תרומת הלשכה, דהיינו האחריות בעד קיום מצות הנתינה דהגברא, כולל אפילו אונס, דהגברא חייב בכל אופן לקיים את חובת המצוה המוטלת עליו לתת מחצית השקל, ואפילו אם החפצא נאנס הרי לא קיים הגברא את המצוה שעליו לעשות ושחייב לעשותו, ומשו"ה אף בנתנו לש"ש ונאנס לפני התרומה, השוקל עדיין חייב באחריות כדי לקיים את המצוה דנתינה¹.

footnotes: ¹ ורבינו זצ"ל הוסיף דלע"ד הביאור השני הוא הביאור הנכון והאמיתי ברמב"ם.

ג. דין אחריות בהקדש

והנה נתבאר דיש ב' דיני אחריות במחצית השקל: א) אחריות עבור קיום מצות הנתינה של הגברא. ב) אחריות עבור החפצא דהקדש. ויש להביא ראייה ליסוד זה דנמצא דין אחריות על החפצא דקדשים שאינו תלוי בקיום מצות הגברא, אלא דהוי דין אחריות מסוים עבור חפצא דהקדש, וכדלהלן.

דהנה קיי"ל דמי שאמר מנה עלי לבדק הבית והפריש מעות לנדרו ונגנבו או אבדו חייב באחריותן עד שיבואו לידי הגזבר (חולין קלט. ואליבא דר"י), והוא הדין בשקלים שמי שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר (ירושלמי רפ"ב דשקלים ורמב"ם פ"ג משקלים הל"ח) - ויש לחקור האם הדין דחייב באחריות עד שיגע ליד הגזבר מיוסד בכך שהגזבר קונה בשביל הקדש או דהוי דין אחר בפ"ע.

ועיין בסוגיא בחולין (שם) שחלוקים ר"י ור"ל בדין האחריות בהקדש. דר"ל מודה לר"י במי שאמר הרי עלי עולה ומתה נגנבה או שאבדה שחייב באחריותה. אלא שר"ל מחלק ד"ה"מ בקדשי מזבח דמחוסר הקרבה, אבל בקדשי בדק הבית דלאו מחוסרי הקרבה הם אע"ג דאמר עלי ונגנבו או אבדו פטור", והטעם לכך שכן "כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה".

והגר"ח זצ"ל ביאר את הגמ' דחולין ע"פ המבואר בב"ק (עו.) שהגונב ומקדיש לבדק הבית משלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", ואילו הגונב ומקדיש למזבח פטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". וביאר הגר"ח זצ"ל דמבואר מזה דקדשי בדק הבית חלוקים מקדשי מזבח בעיקר חלותם. הגונב ומקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מדין מכירה שכן קדשי בדק הבית הויין ממון הקדש וקנינו. והמקדיש מקנה את הבהמה להקדש בקנין גמור ואחרי שהקדישו אין לבהמה שייכות כלל להדיוט. מאידך בקדשי מזבח עיקר דינם הוא חלות קדושה למצות הקרבה ע"ג המזבח, אבל גם אחרי ההקדש המקדיש הוא הבעלים דהקרבן ויש לו בו קנין. לפיכך אין ההקדש לקדושת מזבח כמכירה להדיוט ופטור הגנב מד' וה'.

והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' גניבה הל"א) וז"ל: הגונב כו' נכסי הקדש אינו משלם אלא קרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים כו' הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש, עכ"ל. וקשה למה נזקק הרמב"ם לשני פסוקים למעט הקדש מכפל וד' וה', הפסוק של "רעהו ולא של הקדש" למעט קדשי בדק הבית והפסוק של "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש" למעט קדשי מזבח.

וביאר הגר"ח זצ"ל שבבדק הבית אין למקדיש בעלות כלל בחפצא לאחר שהקדישו, דיסוד קדושת בדק הבית הוא דהוי ממון הקדש וקנינו. ולכן מביא הרמב"ם את הפסוק של "רעהו ולא של הקדש" ללמד שהגונב נכסי הקדש אינו משלם כפל להקדש, אבל משלם הקרן להקדש שכן הקדש הוא הבעלים. לעומת זה לגבי קדשי מזבח הרמב"ם הביא את הפסוק "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש" המלמד שאין הגנב משלם כפל לבעל הקרבן, ברם חייב לשלם לו הקרן, כי מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן¹.

footnotes: ¹ עיין בב"ק (סג.) בתוס' ד"ה רעהו בספר חדושי רבנו חיים הלוי (פ"ב מהל' מעילה הל"ה) ובספר חדושי מרן רי"ז הלוי (דף פב.).

ועוד יש להוכיח יסודו של הגר"ח זצ"ל מדברי הרמב"ן בספרו מלחמות ה' לפרק הגוזל בתרא (דף מא. בדפי הרי"ף ד"ה עוד כתב) שדן אם גנב והקדיש קונה מדין שינוי רשות. ומדבריו משמע דהדיון נוגע רק כשהקדיש הגנב את הדבר בקדושת מזבח, ואילו בגנב והקדישו לבדק הבית פשוט לו לרמב"ן שם שיש קנין שינוי רשות, עיי"ש. וסברתו צ"ב. ונראה לבאר את החילוק בין גנב והקדיש לבה"ב לגנב והקדיש לקדושת המזבח עפי"ד הגר"ח זצ"ל שחלות קדשי בדק הבית הויא קנין ממון גמור להקדש בלי שנשארה יד הדיוט כלל ולכן בודאי מהוה ההקדש שינוי רשות. משא"כ בקדושת הגוף למזבח שההקדש חל בעיקרו לקדש את הבהמה למצות הקרבה, והמקדיש עדיין הוי בעל הקרבן, י"ל שאין כאן שינוי רשות.

ועל פי יסודו של הגר"ח זצ"ל נראה לבאר דעת ריש לקיש שחילק בין קדשי בדק הבית לבין קדשי מזבח. בקדשי בדק הבית דהויין לגמרי ממון הקדש וקנינו אמרי' "כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא", משא"כ בקדשי המזבח שאינם קנויים להקדש בקנין גמור. אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת ר' יוחנן המחייבת המקדיש בדק הבית באחריות כמו המקדיש קדשי מזבח.

והנה במס' מגילה (ח.) מבואר דנדבות אינו חייב באחריותן משא"כ בנדרים חייב באחריותן, וז"ל שם מנהני מילי דת"ר ונרצה לו לכפר עליו ר' שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו, מאי משמע א"ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, ע"כ. ונחלקו בזה הרמב"ם והתוס'. דכתב הרמב"ם (בפ' י"ד מהל' מעה"ק הל' ה) וז"ל מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, עכ"ל. ואילו התוס' בחולין (כב ב ד"ה והביא) סוברים דכשמגיע הקרבן ליד הכהן יצא ידי נדרו אע"פ שעדיין לא נקרב. וכן כתב רש"י (בחולין קלט א ד"ה דמיחסר) שחייב להביאו לעזרה דוקא, ומשמע שגם בלי הקרבה אלא בהבאה לכהן בלבד כבר יצא ידי חובתו וכשיטת התוס', עיי"ש בגליון הש"ס. והנה לדעת רש"י ותוס' צ"ע כיצד קיים את נדרו להקריב קרבן במה שהביאו לכהן הגזבר במקדש. ועי' במל"מ בהל' מעה"ק שם שתמה מדין שחיטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה (זבחים דף ב.), ואמנם תמיהה גדולה היא על רש"י ותוס'.

וביאר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאה וטיפול בקרבן. וכן מוכח ממה שפוסק הרמב"ם (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים "עד שיביאם להר הבית". ומקורו מהמשנה במס' ביכורים (פ"א מ"ט). והגר"א שינה את הגירסא במשנה וגרס "עד שיביאם לבית" דהיינו לעזרה כמצותה דביכורים כי דעתו שחיוב אחריות בבכורים חל עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אולם הגר"מ זצ"ל ביאר בשם הגר"ח זצ"ל שלפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא הויא תוצאה מחיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. ובהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שלא קיימו עדיין את מצות הבאת הביכורים לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול האחריות פקעה, דאחריות דין הוא בחובת טיפול. וכן י"ל אליבא דרש"י ותוס' בקרבנות נדרים דע"י מסירה ליד הכהן בעזרה מקיימים הבעלים את חובת הטיפול להביאם לעזרה ובכך נפטרו מאחריות. והגר"מ זצ"ל הביא ראיה ליסוד זה מדברי הספרי (דברים י"ב, כ"ו אות מ"ה) "תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודה אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותם", דמבואר דלר' יהודה חיוב האחריות בקרבנות חל רק עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. והרי מובן מאליו שלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, וא"כ מדוע ס"ל דחיוב אחריות תלוי בהאבאה עד באר הגולה. ובע"כ מוכח מכאן דחל חיוב האחריות מדין טיפול, ולמ"ד זה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בהבאת הקרבן לבאר הגולה. ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל די"ל שהבאת קדשים ליד גזבר אליבא דרש"י ותוס' אינה מהוה חלות קנין ממון פשוט להקדש כמו בהדיוט אלא מהווה קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. ונראה דגם הסברא נוטה לכך כי לא יתכן שקנין יד פשוט של הגזבר יחול בקרבנות ואפי' בשביל גבוה ולפיכך נ"ל שיד הגזבר חלה מדין מצות הטיפול ולא כיד הקונה.

והגר"ח זצ"ל ביאר שמצות הטיפול בקדשים, "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'" (דברים יב: כו), היא המחייבת באחריות ממון. וכבר קדמו בבעל הטורים שם, וז"ל ונדריך ב' במס' ונדריך תשא ובאת ונדריך תשלם היינו דתנן בנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן וזהו ונדריך תשלם האיך ונדריך תשא שאתה חייב באחריותן עד שתביאם כדאמרי' כיון דאמר עלי כמאן דטעין ליה אכתפיה דמי עכ"ל.

ולפי"ז ניתן ליישב את תמיהת המל"מ (שם בהל' מעה"ק) על שיטת רש"י ותוס' מהמשנה בריש זבחים שאם שחטה שלא לשמה שלא עלתה לבעלים לשם חובה, והלא לשיטתם כבר כלתה אחריותו משמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר ולמה חייב להביא קרבן אחר. וי"ל דרש"י ותוס' ס"ל שאף שפטור מאחריות הממון משנמסר הקרבן הראשון ליד הגזבר שכן תלוי חיוב הממון במצות הטיפול, עכ"ז חובת מצות הקרבן והנדר מתקיימת דוקא עם הקרבה לשמה, ובנוגע לחובת הנדר ומצותו כתבה המשנה שלא עלתה לבעלים לשם חובה וחייבים להביא עוד קרבן.

ולפימש"ב מרן הגר"ח זצ"ל והגר"מ זצ"ל נראה לומר שגם בבדק הבית אליבא דר"י הסובר שהבעלים חייבים באחריות עד שבא החפצא לידי הגזבר, אין זה משום שהגזבר קונה בעד הקדש שהרי החפצא קנוי בקנין ממון גמור להקדש ואיתא בגזא דרחמנא משעה שנדרו לבדק הבית. אך הדין שהבעלים חייבים באחריות עד שבא ליד הגזבר הוא משום שהמסירה לידי הגזבר מהווה קיום מצות טיפול, והאחריות מוטלת על הבעלים כל עוד מצות הטיפול לא נתקיימה.

ולפי"ז יוצא שדין הגזבר בהקדש שאני מדין הגבאי בצדקה. דלגבי צדקה יש להניח שהגבאי קונה בקנין עבור העניים (וכפשטות הגמרא בב"ק (לו:) דאנן יד עניים אנן), ואילו הגזבר אינו קונה במעשה קנין עבור הקדש דידו רק פועלת להשלים את מצות טיפול הקדשים.

ונראה דכל זה הוי סמוכים למש"כ שהאחריות על מחצית השקל חלה אף מטעם חובת הטיפול עבור החפצא דמחצית השקל וכדי להביאו לידי הגזבר מצד דינו כחפצא דהקדש בנוסף לחיוב האחריות דחל משום מצות הנתינה המוטלת על הגברא, והדברים מאירים ומשמחים¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' שקלים ה"ח (עמ' ס"ו - ע').

ע"כ ענין שיטת הרמב"ם במחצית השקל

גמ'. ורמינהו

עיין ברש"י (ד"ה השוכר) וז"ל גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש עכ"ל. מאידך בשיטה מקובצת מובא בשם הר"ן וז"ל כולהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות עכ"ל. ויל"ע ביסוד מחלוקתם.

ונראה דיל"ע אליבא דרש"י דפירש דמיירי בהקדש, דלכאורה הדין דאין שמירה להקדש דין הוא דחל בחפצא דהקדש דאינו נתפס בשמירה, בדומה לדין קרקעות ושטרות, דהדין דהם פטורים בדיני שמירה חל בחפצא דקרקע ושטרות, דה"ה בחפצא דהקדש. אולם באופנים דהברייתא נהי דהשוכר של הפועלים דהיינו המפקיד הוי הקדש, אך החפצא שהפועל שומרו אינו הקדש, וכגון ששומר תינוק עבור הקדש. וי"ל דמשו"ה נמנע הר"ן מלקבל את פרש"י דס"ל דרך חפצא דהקדש מופקע משמירה, אך שמירה חלה להקדש כשהפקיד חפצא דחול שאיננו קדש¹.

footnotes: ¹ יל"ע בדין שמירה בפרה אדומה שהרי חטאת קרייה רחמנא, ולכאורה דינה כחפצא דהקדש המופקע משמירה אפילו אליבא דהר"ן. ויתכן דרש"י נמי בפירושו התכוון רק לפרה אדומה ולא לב' האופנים דתינוק וזרעים שלא כדנקט רבינו זצ"ל.

גמ'. בשקנו מידו

אליבא דפרש"י דמיירי בהקדש, צ"ע היאך יעשו קנין סודר, מדפסקינן דקנין סודר הוא בכליו של קונה דאם הגזבר יתן כלי של הקדש לעשות את הקנין, הרי ימעול. ועיין בקצה"ח (חו"מ ש"א: ב) דהקשה כן, ותירץ דכוונת הגמרא לקנין אמירתו לגבוה דכמסירתו להדיוט דמיא ולא לקנין סודר. אך לכאורה פירושו קשה, דהא בעלמא בש"ס כשהגמרא אמרה "קנו מידו" הכוונה היא לקנין סודר. ונראה לומר כנתיבות (שם אות ד') דאמירתו לגבוה אינו מועיל כאן אלא רק קנין סודר בלבד. וננמק את דבריו הקצרים.

דהנה יל"ע בדין קנו מידו - האם הקנין מחיל חלות שמירה או רק מחיל התחייבות בעלמא. ופשטות לשון הברייתא מורה דחלה חלות שמירה ולא התחייבות בעלמא. ונ"מ לתירוץ של הקצות כי מדין התחייבות בעלמא היתה מועלת אמירה לגבוה להחיל התחייבות בעלמא להקדש. מאידך אם הקנין חל להחיל חלות שמירה י"ל דאמירה לגבוה אינה מועלת, דקנין שמירה חל רק במעשה קנין המועיל להדיוט, ואילו קנין אמירה לגבוה מהווה קנין מסוים המועיל להקדש בלבד ואינו יכול להחיל חלות שמירה דאורייתא הזקוקה לקנין הדיוט כמו קנין סודר או קנין משיכה.

ונראה שיש עוד נ"מ האם הקנין מועיל כדי להחיל חלות שמירה או חלות התחייבות. דעיין בש"ך (חו"מ סי' רצ"א אות מ"ט) דמסתפק האם הקנין בש"ח להיות כש"ש מחייבו לישבע שבועת השומרים דש"ש או לא. ובפשטות ספקו תלוי בזה שאם חלות שמירה חלה אזי ישבע שבועת השומרים מדין ש"ש. ומאידך אם חלה חלות התחייבות בעלמא י"ל שאינו נשבע שבועת השומרים משום שהתחייב רק לשלם, אך לא התחייב לישבע על טענת פטור.

ולכאורה עוד יהיה נ"מ לענין דין מיטב, כי שומר משלם ממיטב כמזיק (ב"ק דף ה.), ואילו בעל חוב משלם מבינונית (שם דף ז.), ואם הקנין מועיל לעשותו שומר ישלם ממיטב, ואם אינו אלא חלות של התחייבות ממון בעלמא ישלם רק מבינונית כמו בעל חוב.

ועוד נ"מ לענין איסורי בל יראה ובל ימצא על חמץ שנמצא בבית שומר (פסחים דף ה:) האם יעבר עליהם או לא. דמסתבר שרק מי דהוי שומר חייב בב"י וב"י מפני החפצא דחמץ המסור לרשותו לשמירה. ובכן אם הקנין משווהו לשומר יעבור על ב"י וב"י, ואילו אם הקנין אינו אלא מחיל התחייבות ממון בעלמא והחפצא דחמץ עדיין אינו מסור לשמירה א"כ י"ל דלא יעבר על בל יראה ובל ימצא¹.

footnotes: ¹ ויל"ע מה יהיה דינו למ"ד גורם לממון כממון דמי האם יעבר על ב"י וב"י ואכמ"ל.

וכאמור מסתבר לומר כסברת הנתיבות דחלה כאן חלות דין שמירה ולא התחייבות ממון בעלמא. ובנוגע לקושית הקצות דהיאך יקנה הקדש בקנין סודר י"ל דמיירי בציור דאדם שלישי נתן את הסודר שלו לשומר וקנה ממנו להיות שומר דהקדש דמועיל מדין עבד כנעני (ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' מכירה הל"ז). ויפלא על הקצות שלא אמר כן דלכאורה הוא דין פשוט, והרי מעשים בכל יום דקונים בסודר ע"י אדם שלישי דחל מדין עבד כנעני.

ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל דיש לבאר דברי הקצות על פי שיטת הר"ת (מובאת בתוס' קידושין דף ג' ד"ה ואשה) דלא חל דין עבד כנעני בעכו"ם משום דלית ליה שליחות, והא דמועיל דין עבד כנעני בקנין סודר הוא רק כדי שהכלי א"צ להיות ממונו של הקונה דיכול להיות ממונו של אדם אחר, אך מ"מ רק הקונה או שלוחו יכולים לעשות את עצם מעשה הקנין של נתינת הכלי למקנה, ומשו"ה אדם שלישי אע"פ שהסודר שלו צ"ל שלוחו של הקונה לעשות את מעשה הקנין, ולנכרי אין שליחות. וה"ה דהקדש ליתא בשליחות, ומשו"ה דין עבד כנעני אינו מועיל לקנין סודר בהקדש. (ודין גזבר דחל בהקדש אינו חל מדין שליחות אלא מדין אפוטרופוס, דהכלל הוא שאין שליחות להקדש¹).

footnotes: ¹ דשליחות חלה רק בבני דעת וחלות שם בן דעת חל רק בגברא ולא בהקדש.

תוס' ד"ה אמר ר' יוחנן.

וז"ל דהכא דפטור אפילו משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין עכ"ל. ואילו שומר חנם משתעבד להיות ש"ש בהנאה בעלמא בלי מעשה קנין, דכבר הוי שומר אף בלי הקנין. ולפי"ז אליבא דרש"י דמיירי בהקדש צ"ל דליכא חלות שמירה בהקדש כלל ומשו"ה צריך קנין. ואילו לר"ן מיירי בקרקע, ואליבא דהרמב"ם (פ"ב משכירות הל"ג) שומר קרקע חייב בפשיעה מטעם מזיק. ואמר הגר"ח זצ"ל דחיוב מזיק דחל בפשיעה לרמב"ם חל מדין שומר ולא מדין מזיק דעלמא בלי חלות שמירה. ולפי"ז כשמתחייב בהתחייבות על קרקע להיות ש"ש ההתחייבות צריכה לחול בלי קנין דהא כבר הוי שומר בקרקע כדמוכח מדין פשיעה. אך לפי הראב"ד דסובר דליכא חלות שמירה כלל בקרקע צריך קנין, ולפי"ז י"ל דהר"ן ס"ל כהראב"ד.

בא"ד. סבורים העולם שהשאיל לו כו' עכ"ל. כלומר העולם סבורים דהבעלים האמינו לו ודבר סמכא הוא לעשותו שואל על נכסיהם, דרואים דאיש נאמן הוא ובעל אחריות, וזוהי ההנאה הגדולה שבשבילה שואל דעלמא משתעבד, וזה הביאור דבשואל "כל ההנאה שלו".

תוס' ד"ה לשמור.

וז"ל ואת ענבי נזירך לא תבצור אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר כו' עכ"ל. לתוס' יש איסור דאורייתא לאכול ממשומר בשביעית. ואילו לרמב"ם מותר, ולרמב"ן עה"ת הריהו איסור דרבנן.

ויל"ע לתוס' בגדר האיסור לאכול ממשומר בשביעית מדאורייתא. ולכאורה נראה דאינו חלות שם איסור של מאכלות אסורות או של איסורי הנאה דהא לא נאסר משומר בלאו דאכילה והנאה אלא בלאו דבצירה. ויתכן דהוי איסור לא לכלות פירות שביעית שלא כמצותם בדומה למה שמצינו בתרומה ובמע"ש שיש דינים לאכלם כמצוותם ולכלותם שלא כמצותם אסור, דה"ה בשביעית דחל איסור לכלות את החפצא דשביעית שלא כמצותו¹, ולאכל ממשומר בשביעית הוי כלוי הפרי שלא כמצותו. ברם אין זה משמע כ"כ מלשון הפסוק. ונראה דהוי חלות שם איסור של בצירה, כלומר דבצירת פירות שביעית אסורה אפילו בהפקר מטעם איסור מלאכה בשביעית, ולבצור פירות משומרים מהווה איסור בצירה מיוחד, ואכילת פרי המשומר מצטרפת לאיסור הבצירה למפרע, ומשו"ה אסור².

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם פ"ה מהל' שמיטה ויובל. ² לכאורה י"ל דנ"מ בספק דרבינו זצ"ל, שאם משומר הוי חפצא דמאכ"א חל בו איסור טעם כעיקר, משא"כ אם אינו אלא איסור בצירה לא חל בו איסור טעם כעיקר. ואילו אם נימא דהוי איסור לא לבטל את מצות החפצא יש להסתפק האם חל בו איסור טעם כעיקר או לא, וצ"ע.ע"כ פרק הזהב

בא"ד. וי"ל שלא היה מורה לעולם מליקח, רק שיהיה מודיעין שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח עכ"ל. לתוס' חלות משומר חל בפירות רק כשהשומר מחזיק בהם בחזקה ומונע בכחו מאחרים מלנגע בם. ויל"ע מה יהיה הדין אם השומר הוי נכרי במקום שהשדה של ישראל ולמ"ד אין קנין לנכרי להפקיע מקדושת שביעית דחייב השדה בשביעית, דהרי הנכרי אינו מוזהר במצוות שביעית דלית ליה איסור לשמור את הפירות. שאם ננקוט שמעשה העבירה של שמירה אוסר את הפירות מדין משומר אזי י"ל דבשמירת נכרי לא חל איסור משומר. מאידך אם העובדא דהפירות משומרים לבעליהם היהודי אוסרם, אזי י"ל דאף בנכרי השומר בשביל הבעלים יש מעשה שימור והפירות נאסרין, וצ"ע.