משנה. כל האומנין שומרי שכר הן.

עיין ברש"י (ד"ה כל) וז"ל קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם עכ"ל. ומשמע שאם האומן עובד בבית הבעלים אינו שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה. ויש להעיר דבשלמא לפי הפירוש בגמ' דהאומן הוי ש"ש בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה, אזי י"ל דבבית הבעלים לא הוי ש"ש כי בבית בעלים אינו תופסו למשכון אאגריה. אך צ"ע לפי הלישנה בתרא דהוי ש"ש כמו שוכר, ולכאורה הטעם הוי משום דנהנה ממה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה כמו בשוכר דנהנה משום דמוגיר ליה לדידיה, וא"כ קשה למה אינו נמי ש"ש גם כשעובד בבית הבעלים. ועוד צ"ע, דפשטות לשון רש"י משמע דבבית הבעלים אינו שומר כלל, ואפילו דין ש"ח אין לו, וקשה למה אינו אפילו שומר חנם. ויעויין ברמב"ם (פ"י מהל' שכירות הל"ג) שכ' וז"ל כל האומנין שומרי שכן הן עכ"ל, והרמב"ם אינו מחלק כרש"י בין כשעובד בביתו או בבית הבעלים, וצריך ביאור ביסוד מחלוקתם.

ונראה לבאר עפי"מ דאיתא בגמ' ב"ק (דף קו:) שאין חיוב טוען טענת גנב חל בקטן שהפקיד פקדון אצל שומר דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, איש פרט לקטן מלמד שאין נתינת קטן כלום. ובביאור דין הגמרא שאין נתינת קטן כלום פליגי הרמב"ם והראב"ד. דכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ז) וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת. ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן. ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל.

ומבואר דאליבא דהראב"ד דשמירה אינה חלה כלל בנכסי קטן, דס"ל דמגזיה"כ איש פרט לקטן - שאין נתינת קטן כלום, נלמד שאין שמירה חלה כלל בנכסי קטן. מאידך הרמב"ם הביא את ההלכה הממעטת קטן דוקא לענין פטור טוען טענת גנב בפקדון של קטן שכתב בפ"ד מהל' גניבה (הל"ט) וז"ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח"כ באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דהגזיה"כ איש פרט לקטן - שאין נתינת קטן כלום, חל דוקא בנוגע לפטור דטוען טענת גנב, ואילו שאר דיני שמירה חלין בנכסי קטן כמו בגדול.

ונראה שיש לבאר את שיטת הרמב"ם ע"פ המבואר בירושלמי (פ"ד ממס' מע"ש הל"ג) שממה שאין נתינת קטן כלום למדים לכתה"כ שאין לקטן כח הקנאה וז"ל הירושלמי: הכל מודים שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה עכ"ל. ולפי"ז י"ל שכדי שתחול שמירה לענין טט"ג זקוקין לדעת מקנה של המפקיד. והרי יש חלות שם הקנאה בהפקדת פקדון דעלמא, וכדחזינן ממה שתיקנו משיכה בשומרין (ב"ק דף עט.) וקטן אינו בר הקנאה, ולפיכך אינו יכול להקנות את הפקדון שלו לרשות השומר, ודין טט"ג חל דוקא בפקדון שהפקיד המפקיד אותו בדרך הקנאה לשומר, אך לא בשומר של קטן. משא"כ שאר דיני שמירה אינם תלויים בהקנאת המפקיד וחלין אף בקטן, כי הם חלין מחמת קבלת השמירה מצד השומר ולא מחמת הקנאת המפקיד¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לריש השואל שנתבאר בשם הגר"ח זצ"ל דלרמב"ם חיוב שמירה חל אקרקע אך ליכא מסירה לרשות השומר, ולכן שומר קרקע חייב אפשיעה ופטור על שאר חיובי שומר. ולפי"ז קשה למה בקטן חייב השומר על הכל ולא רק אפשיעה ומ"ש מקרקע, דהרי בקטן נמי חסרה מסירה מדעת לרשות השומר. ויש לחלק דבקטן עכ"פ יש היכי תמצי של מסירת החפצא דהפקדון דהוי מטלטלין לרשות השומר. משא"כ בקרקע דליכא מסירה כלל דמדלא ניידי אינה יוצאת כלל מרשות המפקיד לרשות הנפקד. (רבינו זצ"ל).

ולפי"ז יוצא שיש שני דינים בשומרים: א) דין של קבלת אחריות וחיובים מצד השומר; ב) דין מסירת הפקדון לרשות השומר מדעת המפקיד. והרמב"ם סובר דדין טט"ג תלוי במסירת וכניסת הפקדון לרשות השומר, ולכן הדין דטט"ג אינו חל בקטן שהפקיד. אך שאר דיני שומר אינם תלויים בכניסת הפקדון לרשות השומר, ומשו"ה הן חלין אף בקטן המפקיד. מאידך הראב"ד סובר דליכא חלות שמירה כלל במפקיד קטן, משום דס"ל דקטן אינו יכול למסור את הפקדון לרשות השומר, דלית ליה דעת, ולפיכך כל דיני שומר אינם חלין במפקיד קטן, דשמירה חלה רק בפקדון שנכנס לרשות השומר ולא כשנשאר הפקדון ברשות בעליו.

ולכאורה יש עוד ראיות אחרות דיש הלכה דהפקדון נמסר לרשות השומר - וחלות דין שמירה אינה רק חלות דין חיוב אחריות על הפקדון. א) מדין שומר שמסר לשומר דלחד תנא (לעיל לה ב) השומר השני משלם לשומר הראשון ואפילו במקום שהראשון פטור מלשלם לבעלים, כי הראשון הוי הבעלים כלפי השני. ולכאורה הטעם בזה הוא משום דהפקדון ברשות השומר הראשון שנמסר לרשותו מהבעלים. ב) קיי"ל (פסחים ה ב) דחמץ של נכרי דהוי בבית שומר ישראל בפסח דהשומר עובר על בל יראה ובל ימצא מכיון דהחמץ הוי ברשותו, דעפ"י דין נחשב הוא לבעל החמץ כי חל לו מקצת קנין בחמץ דקבל מבעליו הגוי שמסר את החמץ לרשות השומר, ומשו"ה חל דין בעלים לשומר ישראל בנוגע לבל יראה ובל ימצא.¹

footnotes: ¹ נראה שיש לדמות חלות דין רשות שומר לחלות דין רשות גזלן, דבגזילה אמרי' שגם הנגזל וגם הגזלן שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק סט א) דהחפצא הגזול ברשות הגזלן הוי דיצא מרשות בעליו. וה"ה בשומר דהפקדון נמסר לו לרשותו מהבעלים. אך נראה דשאני רשות השומר שהפקדון נמי הוי שם ברשות הבעלים אפילו אחרי שמסרו הפקדון השומר, ומשו"ה הבעלים עדיין יכולים להקדיש את הפקדון שברשות השומר שלא כדין נגזל.

ולפי"ז י"ל דרש"י דידן ס"ל כהראב"ד, דשמירה לכל דיניה חלה רק כשהפקדון נמסר לרשות השומר, ולכן דוקא אם האומן לקח את החפצא לרשותו הו"ל שומר, אך לא אם החפצא עדיין בבית בעליו והאומן עובד שם - דלא נמסר הפקדון לרשות השומר, ולכן הריהו פטור לגמרי. וי"ל דרש"י אזיל לשיטתו (בב"ק קו ב) דשומר פקדון דקטן אינו שומר כלל וכדעת הראב"ד. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פליג עליו בנוגע לאומן, וסובר דאומן הוי שומר אף בבית הבעלים והרמב"ם אזיל לשיטתו בקטן דסובר דהוי שומר חוץ מלענין טט"ג, דה"ה באומן העובד בבית הבעלים דהוי שומר (חוץ מלגבי טט"ג).

אולם לכאורה צ"ע בזה, דלעיל בשיעורים (דף עט: ד"ה השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך) ביארנו דכשבעל הספינה נוסע בספינתו עם השוכר אזי חלה חלות דין שמירת השוכר, אך אין הספינה נמסרת לרשות השוכר מאחר שבעל הספינה עדיין איתו - ונ"מ לשיטת הרמב"ם באין השוכר רשאי להשכיר. ועוד קשה מהדין בנתן לאומנין לתקן וקלקלו דחייבים (ב"ק צח ב) ומוכח דאומן העובד בבית הבעלים הוי שומר וחייב כשפשע במלאכתו, וצ"ע היאך מתיישב כל זה עם מה שנתבאר בשיטת רש"י שאין שמירה חלה בבית הבעלים מכיון דלא נמסר הפקדון לרשות השומר.

ונראה לומר דבאמת יש חלות מסירה במקצת לרשות האומן לשמור אף בבית הבעלים, דהיינו בנוגע למלאכתו ושלא יקלקל במלאכתו. שהרי לא שייך שבעה"ב ישמור וימנע האומן מלקלקל, דמה איכפת לן שהבעלים נמצאים איתו בספינה או שהטבח שוחט בבית הבעלים, הרי לענין מלאכתו הפקדון נמסר לידי האומן וברשותו הוא לתקן או לקלקל, ולכן י"ל דלענין עצם המלאכה הפקדון נמסר לרשות האומן לשמירה. אולם י"ל דלענין דברים אחרים, כגון לענין גניבה לא נמסר החפצא לרשות האומן, שהרי הבעלים עם החפצא שלהם בביתם שלא מסרו אותו לאומן לשומרו ברשותם, ולכן לענין גניבה לא חלה רשות ושמירת האומן, שאינו שומר כלל לענין גניבה ואבידה ולדברים אחרים הנוגעים לטובת החפצא חוץ ממה שנוגע למלאכתו. ובזה מדוייק לישנא דרש"י דכתב (בד"ה ש"ש) וז"ל להתחייב בגניבה ואבידה עכ"ל, דמשמע דלענין שלא לקלקל במלאכתן הריהן ש"ש גם בבית הבעלים ולא רק בבתיהם כמו בגניבה ואבידה, דהחפצא נמסר לרשות האומן לענין המלאכה בלבד וחל דין שמירה על החפצא גם אליבא דשיטת רש"י. ונראה דה"ה בספינה לענין השכרתה לטעון משא נמסרת היא לשוכר ולרשותו, ולכן יכול להשכירה לשוכר אחר, ואילו לענין גניבה ואבידה הריהי ברשות הבעלים המשכיר.

ולפי מה שנתבאר לכאורה נראה דאליבא דהראב"ד דס"ל דליכא חלות שמירה כלל בקטן שהפקיד את נכסיו לשומר, א"כ י"ל דחמץ של נכרי קטן שהפקיד את חמצו לישראל לשמור אותו אינו מחייב את הישראל בבל יראה ובבל ימצא. ועוד נראה דאומן דבעלים קטנים שקלקל ופשע במלאכתו הריהו פטור, מכיון דאינו שומר של הקטן כלל. ברם יש לדון בזה, די"ל דחיוב שומר של חמץ חל מפני דין גורם לממון בעלמא ולא משום חלות דין שמירה¹, ולפי"ז י"ל דאף במפקיד קטן השומר חייב, דהא הישראל התחייב בהתחייבות ממון בעלמא לשמור את חמצו של הנכרי הקטן, ואע"פ דלא חלה חלות דין שמירה ע"פ דין. ובאומן שקלקל במלאכתו יתכן לומר דחייב לשלם מדין מזיק ולא מדין שומר, ומשו"ה חייב אף בבעלים קטן².

footnotes: ¹ ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' חמץ ומצה הל"ד) המחייב ישראל המחזיק חמץ בביתו עבור עכו"ם אנס בלי קבלת שמירה בבל יראה ובל ימצא. ² לכאורה זה תלוי האיך האומן קלקל והזיק - דאם הזיק בידים הריהו מזיק בעלמא, אך אם הזיק בגרמא אינו חייב מדין מזיק אלא מדין שומר. ואליבא דרש"י והראב"ד דס"ל שאין שמירה חלה לקטן כלל אזי האומן שלו שקלקל יהיה פטור כשהזיק בגרמא.

גמ'. שוכר כיצד משלם. יש לעיין בביאור המחלוקת שבין ר"מ ור"י האם שוכר כש"ש או כש"ח. ועוד יש לעיין בביאור השוואת הגמרא בין דין שוכר לבין דין אומן. ונראה שיש שני דרכים לבאר את הענין בפרש"י.

א) כתב רש"י (ד"ה ר' יהודה אומר כש"ש) וז"ל הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין, השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דלר"י שוכר חייב כש"ש משום דדומה לשואל, אלא דשואל הוי כל ההנאה שלו, דנהנה מתשמיש החפצא בלי לשלם. ואילו שוכר משלם עבור ההנאה שלו. ומ"מ הריהו נהנה ומשתמש בחפצא, ולכן דומה לשואל, דלשניהם זכות וקנין תשמיש בחפצא והו"ל מקצת בעלים, ובתורת בעלי החפצא חייבים באחריותו. אלא ששואל חייב על הכל, ואילו שוכר ששילם בעד הקנין שלו יורד דרגא משואל, וע"כ הקנין מחייבו רק על גניבה ואבידה אך לא על אונסין שבעל הפקדון חייב באונסין. ור"מ פליג על ר"י דס"ל דכיון דהשוכר שילם משו"ה קנין השוכר אינו מחייבו כלל, והו"ל רק ש"ח.

אך לפי פירוש זה צ"ע מהו הדמיון בין אומן לשוכר, דהרי אין לאומן קנין והנאת תשמיש מהחפצא. ולפי האיבעית אימא ההשוואה בין אומן ושוכר עדיין קיימת למסקנא, והיא צריכא ביאור.

ובביאור ההשוואה עיין בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (ד"ה לימא מתניתין דלא כר"מ דאמר שומר שכר) וז"ל ואומן כשכיר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר עכ"ל, ונראה לבאר דר"ל דכי היכי ששוכר הוי מקצת בעל החפצא משום שמשתמש בו ונהנה ממנו כבעלים, דה"ה אומן נמי הוי מקצת בעל החפצא - שהרי בידיו לשנות את החפצא כפי צורך פעולתו, והו"ל בזה כבעל החפצא שיכול לשנותו כרצונו, ומשו"ה אומן חייב כשואל, אלא דשואל חייב באונסין משום שכל ההנאה שלו, משא"כ אומן שאין לו כל ההנאה וזכות תשמיש אינו חייב באונסין. אמנם עכ"פ אומן הוי מקצת בעל החפצא, ומשו"ה חייב באחריות החפצא כש"ש, דדומה לשואל דחייב באונסין מדין בעלים. ולפי"ז יוצא שאף שוכר ואומן הויין בעלים כשואל אלא דבעלותם היא בדרגא נמוכה משואל דכל ההנאה שלו, משא"כ בשוכר ואומן דאין להם כל ההנאה כשואל, ומשו"ה חייבים כש"ש בגניבה ואבידה ולא באונסים, כי חייבים הם בתורת בעלים.

ב) אך לפי הלישנא קמא בגמרא אומן הוי ש"ש מחמת שיש לו הנאה, ולמסקנא ההנאה היא דתפיש ליה אאגריה. והגמרא הביאה מלפני כן הנאות שונות שגם אומן וגם שוכר נהנין מהן דמשו"ה לר' יהודה תרווייהו ש"ש. וכתב רש"י (ד"ה ר"מ אומר כש"ח) וז"ל דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל. ויש לדייק דברש"י מודגש שההנאות שהאומן והשוכר מקבלין אינן שכר השמירה ישירה, ולפי' ס"ל לר"מ דלא הויין ש"ש. ולפי"ז יוצא דלר"י הריהם ש"ש משום דמקבלין בעקיפין הנאות ששוות שו"פ מחמת השמירה, ואלו ההנאות עושין אותם לשומרי שכר. ויוצא לפי"ז ביאור אחר במחלוקת שבין ר"מ ור"י דפליגי בשומר שנהנה מהשמירה, אך אין ההנאה תשלומי השמירה באופן ישיר אלא הנאה צדדית, האם הוי ש"ח או ש"ש. ולמסקנת הלישנא קמא, ר"מ מודה באומן דההנאה שהוא קבל דתפיש ליה אאגריה נחשבת לדמי שמירה ישירים, דמשו"ה הו"ל אומן ש"ש. משא"כ בשוכר דההנאות שהוא נהנה מהן בעקיפין ובאין לו מן הצד ואינן דמי שמירה ישירים, ומשו"ה שוכר הוי ש"ח משא"כ אומן הוי ש"ש.

ונראה לפרש בדרך זו גם את הלישנא בתרא. דהנה כל אומן מקבל הנאה צדדית מזה דהבעלים נתנו לו את העבודה ומשתכר ומרוויח מדמי פעולתו, אלא שאין בזה דמים ישירים לשלמו כפועל בעד שמירתו. וכן כל שוכר נהנה מזה שהמשכיר משכיר לו את החפצא. אך השוכר שילם עבור התשמישין, וההנאה היא הנאה צדדית, ולא הוי תשלומי שמירתו באופן ישיר כפועל. ולכן ר"מ ור"י פליגי בין בשוכר ובין באומן - האם הנאה צדדית מחייבתם כש"ש או לא.

והנה לעיל (דף כט.) פליגי אמוראים בדין שומר אבידה, דלרבה הוי ש"ח ולרב יוסף הוי ש"ש, דלרב יוסף נהנה מפרוטה שאינו נותן לעני בשעה שמתעסק באבידה. וצ"ע שהרי ההנאה דפרוטה דרב יוסף הוי הנאה צדדית דלא באה ההנאה באופן ישיר מהבעלים לשומר בתורת תשלומי השמירה, וא"כ צ"ע למה אין המחלוקת שבין האמוראים רבה ורב יוסף תלויה במחלוקת של התנאים ר' מאיר ור' יהודה בשוכר.

ונראה לחלק דשומר אבידה נעשה שומר מן השמים, שלא קיבל את השמירה על עצמו במסירה מבעל האבידה, ומשו"ה ס"ל לרב יוסף שאפילו הנאה צדדית הבאה משמים משווה אותו לש"ש. משא"כ בשוכר שקבל את שמירת הפקדון במסירה ישירה מהבעלים, ומשו"ה רק תשלומי שמירה ישירים מהבעלים משווין אותו לש"ש ולא הנאה צדדית, כי ש"ש דעלמא הוי פועל דבעל הפקדון ורק דמים ישירים נקראים שכר פעולה להשוותו לש"ש. משא"כ שומר אבידה דאינו פועל דבעל האבידה¹.

footnotes: ¹ ומאידך יתכן דרבה ס"ל כר"י בשוכר, דהא דסובר רבה דשומר אבידה הוי ש"ח הוא מפני שסובר שאינו נהנה כלל כי פרוטה דרב יוסף לא שכיח (נדרים דף לג:) משא"כ בשוכר דהנאתו שכיחא ומשו"ה הוי ש"ש.

ועיין בגמרא להלן (דף פ:) וז"ל אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור. מתיב רב נחמן בר פפא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם הא גמרתיו שומר שכר עכ"ל. והגמרא לכאורה תמוה, דבשלמא בשואל שחייב משום שכל ההנאה שלו והוי בעלים, אזי בכלתה ימי השאילה דאסור להשתמש בשאילתו בעלותו פקעה ופטור מאונסין, אך קשה מהו הדמיון בין דין שואל לבין אומן דהוי שומר שכר, דלכאורה אין לו דין בעלים, אלא רק דין שומר בעלמא, ויתכן דעדיין הוי ש"ש גם אחרי שגמר את מלאכתו דהא קיבל שכר לשמור ואפשר שגם אחרי שיכלו ימי מלאכתו עדיין חייב לשמור מפני השכר שקבל.

ועיין בשיטה מקובצת בשם הראב"ד (ד"ה הא דאקשינן הא גמרתיו ש"ש) דעמד על זה וז"ל קשיא דמדמי ליה לשואל אחר ימי שאילתו והא לא דמי דהא מ"מ אאגריה תפיס ליה אפילו אחר גמרו אבל שואל עוד אינו רשאי להשתמש בה, כו'. אי נמי אנן אמסקנא סמכינן דרבי מאיר תני לה והיינו טעמא לאומן ושוכר דהוו ש"ש משום דאומן קא רוח מלאכתו באותו הכלי ושוכר נמי שהוא עושה בה צורכו וה"מ בימי מלאכה אבל לאחר המלאכה לא וא"כ גמרתיו אמאי הוי ש"ש אלא אין הפרש בזה בין ימי שאילתה לאחר ימי שאילתה עכ"ל. ויש לדייק בלשון הראב"ד שהשווה שואל לשוכר ואומן. ונראה דהראב"ד סובר דשואל ושוכר ואומן חייבים באחריות החפצא ושומרים אותו מדין בעלים, ולכן לאחר שכלו ימי בעלותם הם שווים בדיניהם, ושואל לאחר שכלו ימי שאילתו דומה לאומן לאחר שכלו ימי מלאכתו. ונראה דדברי הראב"ד הן לשיטתו למש"כ לעיל (דף פ: ד"ה לימא מתני' וכו') "ואומן כשוכר דמי שהוא עושה מלאכה בגוף החפץ כשוכר" ובאירנו דר"ל דאומן חייב מדין בעלים כשוכר, דכי היכי דשוכר הוי מקצת בעל החפצא משום שמשתמש בחפצא ונהנה ממנו כבעלים, דה"ה אומן נמי הוי מקצת בעל החפצא - שהרי בידיו לשנות את החפצא כפי צורך פעולתו, והו"ל בזה כבעל החפצא שיכול לשנותו כרצונו. ומשום כך אומן חייב באחריות מדין בעלים. והוא חידוש גדול אך לכאורה הוא כפתור ופרח בביאור שתי הסוגיות שלפנינו¹.

footnotes: ¹ ונראה שיש להביא ראייה דאומן הוי מקצת בעלים מהגמרא בב"ק (דף צה.) דהשווה את דין שינוי קונה בגזלן לדין שינוי קונה באומן והוא לכאורה תמוה. אך לפי הראב"ד י"ל דכמו דגזלן הוי מקצת בעל החפצא הגזול דהוי ברשותו וקונה אותו לגמרי בשינוי, ה"ה אומן דהוי מקצת בעל החפצא דהוי ברשותו וקונה אותו בשינוי. ולכאורה עוד יש להביא ראייה לכך מדברי הרמב"ן (לקמן דף פב:) שכתב וז"ל שאין באומן הטועה במלאכה משום מזיק עכ"ל. וי"ל שהטעם בזה הוא משום דאומן הוי חלות שם בעלים על החפצא שבמלאכתו, ומשו"ה אם טעה במלאכה אינו חייב משום מזיק.

ומסתבר לומר דרש"י ס"ל כהראב"ד, שהרי בשוכר ביאר דחייב בתורת בעלים ודומה לשואל, וא"כ מסתבר דההשוואה לאומן ג"כ הויא מדין בעלים (וכפירוש הראב"ד). ברם לכאורה לישנא דרש"י (בד"ה ר' מאיר) לא משמע הכי, דכתב וז"ל דקא יהב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל, והנה רש"י לא השווה אומן לשוכר מפני חלות דין בעלים אלא השווה אומן ושוכר בזה שאינם מקבלים שכר ישיר על שמירתם, ומשמע דלר"י שניהם מקבלים שכר והנאה צדדית בעקיפין על שמירתם, ולכאורה היא סתירה למש"כ רש"י בראשונה דשוכר הוי בעלים כשואל, וצ"ע.

גמ'. אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה וכו'. עיין בפרש"י (ד"ה ר' מאיר) דכ' וז"ל ואינו נטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנתו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה עכ"ל. כלומר דלר"מ אינו ש"ש דלא מקבל הנאה ותשלומים ישירים בעד השמירה, אלא רק הנאה צדדית. דלר' יהודה הנאה צדדית נמי מחייבתו כש"ש ולא לר"מ דסובר דהוי ש"ש רק כשמקבל תשלומי שמירה ישירים. וא"כ כל הגמרא תמוהה, דהא כל ההנאות הנזכרות בסוגיין הן באות מן הצד ובעקיפין בלי כוונה לשלם ישיר את דמי תשלומי שמירה, וא"כ למה יהיה אומן ש"ש אליבא דר"מ.

ונראה דאין דין תשלומי שמירה אליבא דר"מ תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, דגם בלי כוונה יתכן שיחול מאליו חלות תשלומי שכירה. והגמרא דנה בזה דיתכן דכל ההנאות הצדדיות האלה שיש לאומן נחשבות ע"פ דין כדמי ותשלומי שמירה ישירים מכיון דנוספות הן על דמי הפעולה שהאומן מקבל על פעולתו, וא"כ ההנאות אינן הולכות לאיבוד אלא נחשבין כדמי ותשלומי השמירה ישירים ע"פ דין, ואף בלי כוונה כלל הו"ל שומר שכר.

תוס' ד"ה דקא תפיס ליה.

וז"ל וי"ל דהתם לא איתהני כו' עכ"ל. ר"ל דבמלוה תפיסת המשכון אינה אלא מניעת הפסד, ואילו באומן תפיסת המשכון מאפשר לו ריווח, ושכר ש"ש צ"ל ריווח ולא רק מניעת הפסד¹.

footnotes: ¹ לכאורה עדיין חסר קצת ביאור. ונראה דבהלוואה דעלמא הלוה נהנה ואילו המלוה אינו נהנה מההלוואה, ובכן המשכון אינו בא למלוה אלא למנוע הפסד. ואילו בפעולה שניהם נהנים, בעה"ב וגם הפועל ולכן המשכון בא לאפשר לפועל להרוויח.

בא"ד. וי"ל דאומן ודאי הוי ש"ש כו' עכ"ל. ר"ל דתפיסת החפצא בידי השוכר הוי חלק מהשכירות דעליה שילם. ושאני באומן שהיה יכול לעבוד בבית הבעלים בלי תפיסת החפצא, ובזה שנתן לו הבעלים את החפצא לתפוס אותו בביתו מהנהו בדבר נוסף לאומנתו ועבודתו ומהווה תשלומין להשוותו שומר שכר.

גמ'. תנן התם אמר לו שואל שלח ושלחה ומתה חייב. עיין לקמן בשיטה (דף צח:) דהראב"ד דן באריכות האם השואל מתחייב ע"י שלוחו של המשאיל משום שנעשה ההוא לשלוחו של השואל, או דהוי דין זכין לאדם שלא בפניו שהשואל רצה בזכייה הזו ואע"פ שיש בה נמי חובה דמתחייב בה ושלוחו של המשאיל זוכה לשואל וחל מדין זכייה. וע"ע שם שהר"ן פי' דמתחייב מדין ערב וכדמצינו במס' קידושין (דף ו: - ז א) לענין כסף. וצריך להבין יסוד פלוגתתם, ויל"ע בזה¹.

footnotes: ¹ רבינו זצ"ל לא ביאר את יסוד מחלוקתם בשיעור. ואחי הרה"ג ר' ברוך שלום רייכמן שליט"א אמר דיתכן לומר דפליגי הר"ן והראב"ד האם קנין כסף חל לחייב שואל, דהא קנין ערב חל מדין קנין כסף. ונראה דהשאלה הזאת תלויה ביסוד חלות דין קנין כסף, (עיין בשיעורים לפרק הזהב שהארכנו כמה פעמים בביאור יסוד דין קנין כסף) דאם קנין כסף חל מדין פרעון כהסמ"ע, אזי י"ל דקנין כסף אינו חל לחייב שואל, דהא חיובי שואל חלין מחמת דכל ההנאה שלו, כלומר בקניית החפצא לתשמישיו, ולא שייך שיתחייב מדין כסף פרעון. משא"כ אם קנין כסף מהווה מעשה קנין דחל בלי פרעון וכהט"ז, אזי י"ל דחל נמי לחייב שואל באחריות החפצא דשאל.ועיין בשיעורים לקמן (דף צח:) על המשנה דביארנו אליבא דהר"ן דנהי דקנין ערב חל לחייב את השואל באחריות, מ"מ לא נכנס החפצא לרשותו כ"ז דלא הגיע לידו ולתוך רשותו. ובכן י"ל עוד דלפי' לא קבל הראב"ד את שיטת הר"ן דביאר דחל כאן קנין ערב משום דסובר דבלי כניסת החפצא לרשות השואל אף האחריות דשואל נמי לא חלה. דעיקר המחייב דשואל הוי הקנין שקנה לו להשתמש בשאלה, וקנין ערב אינו מועיל לכך אלא רק לחדש חלות אחריות בלבד בלי זכויות תשמישין, ומשו"ה השואל לא התחייב לשיטת הראב"ד אף באחריות דשואל. ומשו"ה פי' הראב"ד דחלה כאן שליחות או זכייה, דבכך נכנסה חפצא דהשאילה לרשותו של השואל.והנה יש לחקר בדין ערב - האם כשהמלוה נותן את הכסף ללוה והערב מתחייב באחריות ההלוואה - האם ע"פ דין נחשב כאילו הגיע הכסף ישיר לידי הערב ובכך חל אצלו קנין כסף, או"ד דהכסף לא נחשב כאילו הגיע לידי הערב אלא שהערב נהנה מזה שהמלוה עשה כרצונו והלווה את הכסף ללוה, וההנאה מהווה את כסף הקנין המחייבו. ונ"מ באמר אחד לשני זרוק כסף לים ואתחייב אני לך האם חל קנין ערב, כי א"א לומר בזה דהכסף נחשב כמעשה קנין של הערב, דהא ליכא כאן מעשה קנין כלל כמו שיש בכסף מלוה שהלוה עשה מעשה קנין והוי כאילו הערב עשה את הקנין. משא"כ בזרוק כספך לים דליכא מעשה קנין כלל, ולפיכך הערב לא מתחייב. ומאידך אם ערב מתחייב מחמת ההנאה גם כאן יש לו הנאה מזה דפלוני עשה כרצונו וזרק את כספו לים כפי שציווהו. ועיין ברא"ש לקידושין (פ"ק אות י"ג) דהניח דין זה בצ"ע, והרמב"ן שם סובר דמועיל גם בזה קנין ערב.ונראה דשיטת הר"ן מבוארת אם ננקט דקנין ערב חל משום ההנאה, אך עצם החפצא של הכסף לא הגיע לידיו ולא נקנה לערב. ומשו"ה מועיל קנין ערב לחייב את שואל בהתחייבות של אחריות השאילה בלבד אך לא שיקנה קנין בגופו של החפצא דהשאלה, שעדיין לא קנהו ולא נכנס לרשותו, ושואל נעשה בעלים רק כשנכנס החפצא דהשאלה לרשותו. ולפי הראב"ד בלי קנין וכניסת החפצא לרשות השואל אף חיוב האחריות דשואל לא חל. ומאידך אם ננקט דקנין ערב חל משום דנחשב כאילו עשה הערב קנין בגופו דהחפצא דכסף שקנה אותו הלוה, אזי י"ל דקנין שליח שעשה בחפצא דהשאלה הוי כאלו השואל עצמו עשה את עצם מעשה הקנין בחפצא ובכך הכניס את השאלה גופא לרשותו ומתחייב בכל דיני שואל דחלין מחמת קנין השואל בחפצא. ויש לעיין בזה, דעדיין י"ל דמעשה הקנין שנעשה בחפצא מצטרף לשואל אך לא עצם חלות הקנין בגופו דהחפצא ומכיון דלא קנהו בגופו לא נעשה שואל, דסוכ"ס לא נכנס לרשותו, וצ"ע.