Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 83b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביצאתו משל בעל הבית.
ופירש"י (בד"ה בכניסתו וד"ה משלו) וז"ל בכניסתו לעיר משלו צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו. וביצאתו למלאכתו בבקר משל בעל הבית אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה פועל) דזמן מלאכה הוא מהנץ החמה עד צאה"כ. וצ"ב דהרי מצינו דיש ב' הלכות וגדרים בדין יום: א) חלות שם חפצא של יום - דהיינו מעלות השחר ועד צאה"כ, ב) חלות דין זמן היום שנמדד מנץ החמה ועד שקיעת החמה, דכל שיעורי היום תלויים בחלות דין זמן היום - דהיינו מנץ החמה ועד השקיעה. דהנה במשנה במגילה (דף כ.) איתה אין קורין את המגילה ואין טובלין ואין מזין קודם שתנץ החמה וכו' וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. ועיין ברש"י שם (ד"ה וכולן) וז"ל דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ"ל, והיינו דיש גזרה דרבנן שלא לעשות מצות אלו קודם נץ החמה שמא יקדים לעשותן קודם עמוד השחר כשעדיין לילה. אמנם עיין בתוס' (יומא דף לז: ד"ה אמר) דמשמע דס"ל שדין נץ החמה הוי דין לכתחילה מדאורייתא ולא רק משום חשש שמא יקדים המצוה ויעשנה קודם זמן חיובה בלילה, דהרי תוס' הוכיחו שזמן ק"ש ביום מדאורייתא חל מנץ החמה מהא דשומרת יבם לא תטבול עד הנץ החמה, ומוכח מזה שדבר שזמנו ביום מצותו לאחר הנץ, ואם מה שאינה טובלת עד הנץ הוא רק מחשש מדרבנן שמא תקדים ותטבול בלילה מהי הראייה לזמן ק"ש של יום ולקבוע דזמנו מה"ת מנץ החמה. וז"ל ר"ת פירש דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וכרבי שמעון והוותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה בשביל חובת תפילה כדי לסמוך גאולה לתפילה שתהא עם שמש וכו' ועוד הביא ראייה מפרק שני דמגילה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ עכ"ל. ומבואר דתוס' סוברים שאע"פ שחל חלות שם יום בעלות השחר יש דין מה"ת להמתין מלטבול ולקרוא ק"ש עד הנץ החמה, וצ"ב ביסוד הדברים.
ונראה דס"ל לתוס' דיש דינים התלויים בחלות שם חפצא של יום - דהיינו מעלות השחר עד צאה"כ, ויש דינים התלויים בזמן יום - דהיינו מנץ החמה עד השקיעה דהוי חלות שם זמן יום. ולתוס' ק"ש של יום תלוי בזמן יום ולא בחלות שם חפצא דיום, וע"כ זמן ק"ש חל מנץ החמה ואילך, ואע"פ שמעלות השחר חל חלות שם חפצא דיום. והראייה לכך משיטת הגר"א (ביאור הגר"א באו"ח ס' תנ"ט ס' ב') שסובר דחשבון שעות היום לגבי שיעורי זמן ק"ש ותפילה הוא מנץ החמה ועד שקיעת החמה ודלא כשיטת המגן אברהם (סי' נ"ח סק"א וסי' רל"ג סק"ב) דס"ל ששיעורי זמן ק"ש ותפילה נמדדים מעלות השחר עד צאה"כ. וצ"ב בשיטת הגר"א דהרי החפצא של יום מתחיל מעלות השחר וא"כ אמאי מודדים זמן ק"ש ותפילה מנץ החמה. ועכצ"ל כמו שביארנו דיש ב' דינים ביום: א) חלות שם חפצא של יום שחל מעלות השחר עד צאה"כ, ב) חלות דין זמן היום, שזמני היום תלויים בזריחת השמש דהיינו מנץ החמה ועד שקיעה"ח. ובנוגע לשיעורים של היום מודדים מנץ החמה ועד השקיעה, דהיינו בזמן זריחת השמש, דהוי מדה קבועה וברורה עם גבולות ניכרים. ומשום כך סובר הגר"א דזמן ק"ש ותפילה נמדדים מנץ החמה ועד שקיעת החמה, דזמני היום לחוד והחפצא של יום לחוד.
ונראה עוד שיש ב' מקורות בתורה לשתי הגדרות הנ"ל של יום ולילה: א) "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א: ה), שמזה נלמד דחלות שם וחפצא של יום תלוי במציאות של אור וחשך, דהיינו מעלות השחר שמתחיל להיות אור עד צאה"כ שנעשה חשך. ב) "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים" (בראשית א: יד), שמזה נלמד דחלות דין זמן היום הוא מנץ החמה ועד שקיעת החמה. ולפי"ז יש לבאר את פסק הרמב"ם (פ"ה ה"ט מהל' קרבן פסח) וז"ל מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יתר ה"ז דרך רחוקה וכו' פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות עכ"ל. וצריך ביאור מדוע לשיטת הרמב"ם השיעור דדרך רחוקה תלויה באם היה יכול להגיע לירושלים מנץ החמה עד חצות ולא מעלות השחר עד חצות, דהרי מעלות השחר כבר חל חלות שם יום ושחיטת התמיד זמנה מעלות השחר (עיין ברמב"ם פ"א ה"ב הל' תמידים ומוספים). ונראה עפ"י הנ"ל דאע"פ שחל חלות שם יום מעלות השחר אך חלות דין זמן היום ושיעורי היום תלויים בנץ החמה. ושיטת הרמב"ם היא דשיעור דרך רחוקה הוי שיעור ביום ונמדד מנץ החמה. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' תמידים ומוספים ה"ג) שפסק דתמיד של בין הערביים זמנו מתחיל משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, ומבואר שחצות היום נמי תלוי בזריחת השמש, ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דזמני ושיעורי היום נמדדים מנץ החמה ועד שקיעת החמה ולא מעלות השחר, וכשיטת הגר"א שלא כדעת המג"א.¹
footnotes: ¹ וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' ברכות (עמ' כט - לא, ועמ' פו - פט).
ולפי"ז יל"ע מדוע ס"ל להתוס' דהגדר של יום בפועל הוא מנץ החמה עד צאה"כ, דאם יום הפועל מתחיל מהנץ והוי חלות דין של זמן היום אזי לכאורה סוף היום הוא בשקיעת החמה, ואם סוף היום שלו הוא בצאת הכוכבים והתחייבות פועל לעבודת יום היינו לחלות דין חפצא של יום, א"כ לכאורה תחילת היום צריך להיות מעלות השחר. ויתכן לומר דיש כאן ויכוח בין הבעלים שטוענים שהפועל התחייב לעבוד מעלות השחר עד צאה"כ, ובין הפועל שטוען דנתחייב לעבוד רק מנץ החמה עד שקיעת החמה, ומשו"ה אזלינן בתר המוחזק, דבבקר הפועל הוי המוחזק דעדיין לא התחיל לעבוד ומשום כך הוא הקובע את השיעור של יום העבודה דמתחיל עם נץ החמה. אולם בנוגע לסוף היום הבעה"ב הוי המוחזק ויכול לדרוש מהפועל שיעבוד אצלו עד צאה"כ. ומשו"ה קיי"ל דיום פועל הוא מהנץ החמה עד צאה"כ.
ועיין בתוס' ד"ה פועל וז"ל ור"ח פירש בכניסתו למלאכתו נותן משלו לבעה"ב וממהר לצאת קודם הנץ החמה שהוא זמנו לצאת ויוצא מעלות השחר ולכך ביצאתו ממלאכתו משל בעל הבית, שיוצא קודם צאת הכוכבים שיגיע לביתו עד צאה"כ, וזהו משל בעה"ב שהרי דינו היה עד צאה"כ כמו שמביא מן הפסוק וכו' לקיים הא דאמר לעולם יכנס בכי טוב עכ"ל. ומשמע דהר"ח סובר דיום פועל הוא מעלות השחר עד צאה"כ, והפועל יוצא מעלות השחר משום דההליכה לעבודה נחשבת כחלק מהעבודה עצמה, ובעצם היה צריך לעבוד עד צאה"כ והא דיוצא הפועל קודם צאה"כ הוא משל בעל הבית, והותר לו לצאת מוקדם בכדי שיכנס לביתו בכי טוב. אולם יתכן לומר דאף לפי הר"ח עיקר חיוב הפועל הוא לעבוד מהנץ עד צאה"כ וכדפירש רש"י, משום דאזלינן בתר המוחזק. אמנם הר"ח סובר דמאחר שהפועל יוצא מן העבודה לפני צאה"כ על חשבון הזמן של הבעל הבית בכדי שיכנס לביתו בכי טוב התקינו שילך מביתו לעבודה בעלות השחר, וס"ל דההליכה לעבודה נחשב כחלק מהעבודה עצמה.¹
footnotes: ¹ ועיין בריטב"א ד"ה אמר ריש לקיש וז"ל ואחרים פירשו פועל בכניסתו למלאכה בבקר צריך לתת משלו שיקדים ללכת קודם הנץ החמה שיתחיל מלאכתו בשדה כשתנץ החמה, וביציאתו מן המלאכה יטול משל בעל הבית שיצא מן השדה קודם צאת הכוכבים ויהיה בביתו כשיצאו הכוכבים, ותקנו כך כדי שלא יכנס אחר צאה"כ שיש סכנה וכו' דאלמא זמן פועל הוא מהנץ החמה עד צאת הכוכבים עכ"ל.