בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימה מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה מהו הרביץ לה ארי מבחוץ מהו הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו וכו'.

ונראה לבאר דבישב לה קוץ בפיה מספק"ל האם צריך הגברא לעשות מעשה חסימה לעבור על הלאו, ואם ישב לה קוץ בפיה לא עבר בלאו דלא תחסום. או דהאיסור הוא שהפרה חסומה בשעת דישה, ואף בישב לה קוץ בפיה עבר על הלאו דלא תחסום. ועיין בתוס' (ד"ה ישב לה) שהקשו דלקמן בסוגיא אמרינן דאי חסמה מבחוץ והכניסה ודש בה עבר באיסור לא תחסום דקיי"ל דבשעת דישה לא תהא חסימה, וא"כ צ"ע מהו הספק לגבי ישב לה קוץ בפיה. ותירצו התוס' דהני מילי כשחסמה מבחוץ דקא עביד מעשה חסימה והכא מיבעיא לן שישב לה קוץ מאליה דילמא הוי כחלתה וליכא איסור לא תחסום. והגמ' ממשיכה דאת"ל דבישב לה עבר בלא תחסום לפי שהחסימה בגופה (עיין בתוס' ד"ה רבץ) וחל איסור גם כשהבהמה חסומה מאליה שוב יש להסתפק בהרביץ לה ארי מבחוץ שהבהמה מעוכבת מלאכול מחמת פחד הארי האם זה נחשב למעשה חסימה או לא, ואת"ל דהוי מעשה חסימה משום שלמעשה הבהמה מעוכבת מלאכול, שוב מספק"ל "עמד בנה מבחוץ מהו" (כך גרסו התוס' בד"ה עמד) דבעמד בנה אינה נמנעת מלאכול לגמרי כמו בהרביץ לה ארי, ומספק"ל האם המניעה מלאכול צריך להיות מניעה מאכילה לגמרי להיחשב כחסימה או לא. ושוב מספק"ל "היתה צמאה למים מהו" - דמספק"ל דאם האיסור משום שהבהמה מנועה ומעוכבת מלאכול מה הדין היכא דהמניעה הוא מחמת שהיא צמאה, ועוד מספק"ל "פרס לה קטבילא על גבי דישה מהו" דהטעה את הבהמה שכיסה את התבואה ומשו"ה היא נמנעת מלאכול, ומספק"ל האם זה נחשב לחסימה. ונראה דלפי מש"נ (לעיל בד"ה איבעיא להו) דשיטת התוס' היא דהאיסור לא תחסום הוא המעשה דישה כשהבהמה חסומה, אזי י"ל דמספק"ל להגמ' אי בעינן נמי שהגברא יעשה מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור או לא, ואת"ל דבעינן מעשה חסימה מספק"ל אם הרביץ לה ארי או עמד בנה מבחוץ הוי מעשה חסימה או לא. ולפימש"נ אליבא דרש"י דיסוד האיסור שהבהמה חסומה בשעת דישה ולכן אם אמר לעכו"ם לדוש בהמה חסומה בתבואת ישראל עבר הישראל באיסור מה"ת, י"ל דהגמ' כאן מסתפקת האם צריך נמי שיעשה הגברא מעשה חסימה או לא.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) וז"ל ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת הרביץ לה ארי מבחוץ (והמגיד משנה כתב דגירסה זו טעות סופר ויש לגרוס רבץ לה ארי מבחוץ), או שהרביץ בנה מבחוץ היתה צמאה ואינו משקה, פרס עור ע"ג הדיש כדי שלא תאכל, כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה עכ"ל. וצ"ע דבגמ' הנך גווני הויין איבעיא דלא איפשטא וא"כ פשיטא דאינו לוקה מספק וא"כ מדוע כתב הרמב"ם "אסור ואינו לוקה" דהול"ל דאסור מספק. ומשמע דהרמב"ם סובר דבהנך גווני חל איסור מה"ת אלא דהוי איסור טפל ומשו"ה אינו לוקה. ועיין ברש"י (ד"ה ישב לה קוץ וכו' מהו) וז"ל מצוה ליטלה או אין מצוה ליטלה עכ"ל. וצ"ע במש"כ "מצוה ליטלה" דהרי בפשטות הגמ' מסתפקת לענין הלאו דלא תחסום ואיזה מצוה יש כאן והול"ל "חייב ליטלה או אינו חייב ליטלה". ומשמע דרש"י סובר דלגבי עצם הלאו ולעינן מלקות לא מספק"ל בגמ' דבודאי צריך הגברא לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה כדי ללקות, אלא דבנוסף ללאו יש נמי קיום מצוה להאדון ליתן לבהמתו לאכול בשעת דישה¹ ומספק"ל לענין הך קיום האם חייב האדון ליטול הקוץ מפיה או לא. ולפי רש"י אין שום נידון וספק בסוגיא לגבי מלקות. ויתכן לומר דאף הרמב"ם סובר דבודאי דבישב לה קוץ בפיה וברבץ לה ארי וכו' שדש כשהבהמה מעוכבת מלאכול חל לאו טפל וחל איסור מדאורייתא, והגמ' מסתפקת רק לענין עיקר הלאו ומלקות אי בעינן שיעשה הגברא מעשה חסימה בגוף הבהמה או לא. ונמצא דאליבא דהרמב"ם יש ב' איסורים בלא תחסום - מעשה חסימה דזהו עיקר הלאו, ואיסור טפל כשהגברא מנע את הבהמה מלאכול מבלי לעשות מעשה חסימה בגוף הבהמה.

footnotes: ¹ אלא דצ"ע מהו המקור להך מצוה דבשלמא לענין פועל י"ל דילפנין מקרא ד"כי תבא בכרם רעך וקטפת מלילות" דיש קיום מצוה ליתן לפועל לאכול, אמנם צ"ע מהו המקור דיש גם קיום מצוה ליתן לבהמה לאכול בשעת דישה. (רבינו זצ"ל)

גמ'. בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי חסמה מבחוץ מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא וכו' מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ביארנו לעיל דרש"י ותוס' נחלקו בגדר האיסור דלא תחסום, דלתוס' האיסור הוא מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ואילו רש"י סובר דהאיסור הוא שהבהמה חסומה בשעת דישה. ולפי תוס' י"ל דהגמ' מסתפקת בחסמה מבחוץ אי בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור דלא תחסום, דמספק"ל האם אף מעשה החסימה היא חלק מהאיסור או לא דהאיסור הוא רק המעשה דישה. ויש לפרש מסקנת הגמ' דחסמה מבחוץ חייב בב' אופנים - א) דהאיסור היא רק מעשה הדישה כשהבהמה חסומה, ב) או דילמא י"ל דאף אי בעינן מעשה חסימה, מ"מ חסימה מבחוץ נמי הוי מעשה חסימה. ולכאורה בזה תלוי הספק בגמ' לעיל בישב לה קוץ בפיה, דאם המחייב הוא המעשה דישה אזי י"ל דאף בישב לה קוץ בפיה חייב. משא"כ אם בעינן נמי מעשה חסימה כדי לעבור על האיסור י"ל דבישב לה קוץ בפיה פטור. וכן יש לפרש הגמ' לקמן דקיי"ל שא' חסם וא' דש בה הדש חייב, די"ל דמעשה הדישה עצמה היא המחייב, או"ד דאף אי בעינן מעשה חסימה מ"מ מעשה החסימה מצטרף למי שדש ומשו"ה הדש חייב. ולפי מה שביארנו לעיל דרש"י סובר דיסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מה שהבהמה חסומה בשעת דישה, י"ל דבחסמה מבחוץ הגמ' מסתפקת האם צריך לעשות נמי מעשה חסימה או לא, ומסיק הגמ' שא"צ ואף אם הבהמה מנועה מאליה שייך לעבור באיסור לא תחסום. ומ"מ רש"י ותוס' נחלקו האם יסוד האיסור דלא תחסום שור בדישו הוא מעשה הדישה (תוס'), או שהבהמה חסומה בשעת דישה (רש"י), ומחלקותם אינה תלויה בספק של הגמ' כאן.

גמ'. איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור, ר"י אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה וריש לקיש אמר פטור קלא לא הויא מעשה. איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

בביאור פלוגתת ר"י ור"ל יש להקדים דהנה יש ב' גדרים בדין לאו שאין בו מעשה: א) היכא דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה - וכגון שנשבע שבועה שאוכל היום דעבר בשב ואל תעשה ע"י שלא אכל, ב) כשהעבירה היא דיבור - ואע"פ שהעבירה היא בקום ועשה מ"מ הוי לאו שאין בו מעשה מכיון שהעבירה היא בדיבור. ונראה דבב' אופנים אלה: א) כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה, וב) כשהעבירה היא הדיבור אזי עצם גדר חלות הלאו הוא דהוי לאו שאין בו מעשה. והנה עיין בתוס' (ד"ה ר' יוחנן) שהקשו דר' יוחנן ס"ל (שבועות כא א) דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואי אית ליה דעקימת פיו הוי מעשה אמאי חשיב נשבע ומימר ומקלל כלאוין שאין בהם מעשה. ולכאורה קושייתם צ"ע דיש לומר דר' יוחנן ס"ל דחסמה בקול לוקה משום דשאני הלאו דלא תחסום שור בדישו דעצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, דיסוד האיסור הוא לעשות מעשה דישה כשהבהמה חסומה. ומשו"ה ר' יוחנן סובר דאי חסמה בקול לוקה, דאע"פ שדיבור לא הוי מעשה והיכא שעצם הלאו הוא איסור דיבור הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, מ"מ הכא כשחסמה בקול - הדיבור הוי רק ההיכי תימצי איך לחסם את הבהמה ולעבר על הלאו, אולם עצם הלאו הוא שדש ועושה מעשה דישה כשהבהמה חסומה ועצם הלאו דלא תחסום איפה הוי לאו שיש בו מעשה¹. ור' יוחנן סובר דלגבי מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו ולא על ההיכי תימצא היאך עבר הגברא על הלאו, וכשחסמה בקול מאחר שהבהמה דשה כשהיא חסומה עבר החוסם על הלאו דלא תחסום שור בדישו דהוי בעצם גדרו לאו שיש בו מעשה ומשו"ה חייב מלקות, ואע"פ שהגברא לא עשה מעשה חסימה משום דקול לא הוי מעשה. ולכן סבירא ליה לר' יוחנן סובר דאע"פ דהיכא דעצם הלאו הוא איסור דיבור נקטינן דהוי לאו שאין בו מעשה משום דקול לא הוי מעשה, מ"מ לענין חסימה בקול דהקול הוי ההיכי תימצי היאך לעבר על הלאו נקטינן דקול נחשב למעשה, ונחשב שהגברא עשה מעשה בכדי לעבור על הלאו, וחייב מלקות משום דעבר על לאו לאו שיש בו מעשה². ובשיטת ריש לקיש לכאורה היה נראה לפרש דס"ל דכדי ללקות בעינן תרתי: א) שעצם גדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, וב) שיעבור הגברא על הלאו ע"י עשיית מעשה בפועל. ולכן ס"ל דבחסמה בקול אע"פ שעצם גדר הלאו יש בו מעשה מ"מ אינו לוקה מכיון דקול לא הוי מעשה, דלא קא עבר הגברא על הלאו ע"י מעשה בפועל.

footnotes: ¹ בין אם נפרש כשיטת רש"י דיסוד האיסור הוא שבהמתו חסומה בשעת דישה, או לתוס' דיסוד האיסור הוא המעשה דישה כשבהמתו חסומה מ"מ עצם גדר הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה. ² ובס' רשימות שיעורים למס' שבועות נדרים (ח"א עמ' קפ"ד) ביאר רבינו זצ"ל דיש חילוק בין קול לדיבור, דעיקר תכלית הדיבור הוא להביע מחשבות האדם ורעיונתיו השכליים, שבעצם הם דברים שאין בהם ממש, ולכן איסור דיבור נחשב לאיסור שאין בו מעשה. משא"כ כשחסמה בקול דגער בה (כדפרש"י בד"ה חסמה וז"ל כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה עכ"ל) עיקר תכלית הקול הוא לרסן ולחסום את הבהמה בזמן עבודתה. והקול פועל עפ"י החוזק והכוח שבו, ולכן הקול עצמו נחשב למעשה כשאר מעשים שנעשים ע"י כוח הגברא ולוקין עליו.

ועוד יתכן לפרש שיטת ריש לקיש, דהנה עיין בתוס' (ד"ה ריש לקיש וכו') דהקשו דר"ל סובר דבשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו לוקה משום התראת ספק ומשמע דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וא"כ צ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. וכן הקשו מדר"ל סובר דבנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת שאין לוקין עליו דאל"ה לוקין אע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, וצ"ע מדוע ס"ל דחסמה בקול פטור. ולכאורה היה נראה לומר דריש לקיש סובר דאע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - שחסם הפרה ע"י עשיית מעשה בגופו, דס"ל דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותה, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותה דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומשו"ה ס"ל שאינו לוקה. דריש לקיש סובר דהיכא דאפשר לעבור על הלאו בב' אופנים: א) ע"י מעשה רבה וכגון שעשה מעשה חסימה בגופו, ב) ע"י מעשה זוטא כשחסמה בקול, אזי אינו לוקה אא"כ עבר על הלאו בשלימותה דהיינו ע"י מעשה רבה - שחסמה בגופו. אולם ריש לקיש סובר דלוקין על הלאו דנותר אי לאו משום דהוי לאו הניתק לעשה (עיין בגמ' מכות דף טז. ובתוס' בסוגיין ד"ה ריש לקיש אמר), דמאחר דעצם הלאו הוי אין בו מעשה דעובר על הלאו בשב ואל תעשה, חלה עבירת הלאו בשלימותה גם אם לא עשה שום מעשה, ומשו"ה ריש לקיש סובר שלוקין על לאו דנותר (אי לא משום דהוי לאו הניתק לעשה). וכן סובר שהיה לוקה בשבועה שאוכל ככר זו היום (אי לאו משום דהוי התראת ספק), ואע"פ שעצם עבירת הלאו הוי לאו שאין בו מעשה משום דהוי חלות איסור דיבור, דר"ל סובר דאין דין דכדי ללקות צריך לעבור על לאו שיש בו מעשה, אלא עיקר הנידון הוא אי עבר על הלאו בשלימותו או לא, ובלאו שבדיבור מאחר שעבר על הלאו בשלימותו חייב מלקות. ורק בלאו דחסימה דעצם הלאו יש בו מעשה ושייך לעבור ע"י מעשה חסימה בגופו אזי סובר ריש לקיש דכשעבר על הלאו ע"י דיבור לא נחשב שעבר על הלאו בשלימותו מכיון דקול הוי רק מעשה זוטא, ומשו"ה לא לקי. משא"כ בשבועה שאוכל ככר זו היום ובנותר דעצם עבירת הלאו הוי בשב ואל תעשה, לוקה משום דעבר על הלאו בשלימותו אף כשלא עשה מעשה.

והנה עיין בתוס' (ד"ה רבי יוחנן וכו') שכתבו וז"ל וי"ל דלא קאמר ר' יוחנן דעקימת פיו הוה מעשה אלא הכא משום דבידיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה, כדאמרינן בריש תמורה אההיא דחוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבידיבוריה קעביד מעשה, ולהכי פריך הכא ר"י לר"ל ממימר דחשיב מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דס"ל דר' יוחנן סובר דבתמורה מעשה העבירה אינה הדיבור אלא התהוות חלות התמורה, וע"כ ר' יוחנן אמר לא תיתני מימר דבדיבוריה קעביד מעשה, דר"ל דמאחר דיסוד האיסור הוא התהוות חלות התמורה אין הלאו של מימר נכלל בגדר לאו שאין בו מעשה, דרק אם האיסור הוא עצם הדיבור אזי י"ל דהלאו הוי בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם גדר וחלות הלאו הוי לאו שאין בו מעשה. אולם ר' יוחנן ס"ל דלא תיתני מימר משום דעצם הלאו דתמורה היא עשיית חלות התמורה, ולפיכך עצם הגדר של הלאו הוי לאו שיש בו מעשה. משא"כ בנשבע ומקלל את חבירו ס"ל לר' יוחנן דהויין בכלל לאו שאין בו מעשה משום דעצם האיסור הוא שמשקר בדיבורו ע"י שבועה ומקלל את חבירו, ומאחר שעצם הלאו הוא הדיבור משו"ה הויין בכלל לאו שאין בו מעשה. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן סובר דמכיון שיסוד האיסור והלאו דתמורה הוא התהוות ועשיית חלות התמורה הלאו דמימר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, וא"כ י"ל דמי שגורם ההתהוות וחלות קדושת תמורה אפילו בלי מעשה אלא ע"י דיבור לוקה, דהנידון אי לוקה או אינו לוקה תלוי בעצם גדר וחלות הלאו ולא באם עבר על הלאו ע"י מעשה או לא. ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' שהשוו בין חסימה דבדיבורה קעביד מעשה לתמורה דבדיבורה קעביד מעשה, דלכאורה צ"ב מהו ההשוואה בין הלאו דתמורה ללאו דחסימה. ונ"ל דכי היכי שבתמורה האיסור אינו הדיבור עצמו אלא יסוד האיסור הוא התהוות ועשיית חלות התמורה, והדיבור אינו אלא ההיכי תימצי לעבור על הלאו, ומשו"כ הלאו דלא ימיר אינו בכלל לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו, ה"נ י"ל בחסימה דבדיבורה קעביד מעשה, דבחסימה עצם האיסור הוא החסימה - והדיבור הוא רק ההיכי תימצי לעבור על איסור חסימה, וע"כ אין אומרים דחסימה הוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו.

ולפי"ז יש לבאר המשך הגמ' "איתביה ר' יוחנן לריש לקיש לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים א"ל הא מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו". דר' יוחנן הקשה דמהא דלוקין במימר מוכח דאיסור תמורה הוא התהוות חלות התמורה, וע"כ איסור תמורה נחשב כלאו שיש בו מעשה, ומוכח דלענין חיוב מלקות דנים על עיקר גדר וחלות הלאו, ולא צריך שיעשה הגברא מעשה בפועל בהיכי תימצי בעבירת הלאו כדי ללקות, וה"נ נימא הכי בחסימה בקול, דאע"פ שלא עבר על הלאו ע"י מעשה מכיון שעצם גדר הלאו ד"לא תחסום" הוי לאו שיש בו מעשה ילקה. וריש לקיש מתרץ דבתמורה לוקה משום דס"ל כר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, ונראה דריש לקיש סובר דיסוד האיסור בלאו דלא ימיר היא עצם הדיבור, ואיסור דיבור הוי לאו שאין בו מעשה והא דלוקין בתמורה הוא רק אליבא דר' יהודה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ולפי"ז מבואר דר' יוחנן וריש לקיש נחלקו האם איסור תמורה היא התהוות החלות תמורה, או עצם ההמרה והדיבור, דלר"י הלאו הוא התהוות התמורה וע"כ לא הוי בכלל לאו שאין בו מעשה, וריש לקיש סובר דהאיסור הוא הדיבור והוי לאו שאין בו מעשה, ולוקה רק אליבא דר' יהודה.¹

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל שביאור זה עולה יפה לפי"ד התוס' (בד"ה ר' יוחנן) שביארו קושיית ר' יוחנן דהקשה ממימר משום דבידבורא קאעביד מעשה דה"נ הו"ל ללקות כשחסמה בקול, דיסוד האיסור הוא מעשה החסימה ואם עצם הלאו יש בו מעשה לוקין עליו אף אם לא עבר על הלאו ע"י מעשה אלא בדיבור או קול בלבד. ולפי"ז י"ל דריש לקיש ס"ל דהאיסור דתמורה הוא הדיבור והוי לאו שאין בו מעשה ולוקה רק אליבא דר' יהודה. אולם בחסמה בקול ריש לקיש סובר דפטור משום דס"ל דכדי ללקות בעינן תרתי: א) שעצם עבירת הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, וב) שיעבור הגברא על הלאו ע"י עשיית מעשה. ובחסמה בקול אע"פ שעצם הלאו יש בו מעשה לא עבר הגברא על הלאו ע"י מעשה מכיון דקול לא הוי מעשה, ומשו"ה פטור ממלקות.

אמנם יש לעיין לפי מה שביארנו דיתכן לפרש דריש לקיש סובר דחסמה בקול פטור ממלקות משום דס"ל דאע"פ דלוקין על לאו שאין בו מעשה כשעבירת הלאו היא בשב ואל תעשה (כמו נותר), היינו משום דעבר על הלאו בשלימות. וכן סובר לגבי לאו שבדיבור (כבשבועה) דמאחר שעובר האיסור רק על ידי דיבור חייב מלקות משום דעבר על הלאו בשלימות ע"י הדיבור, אבל בלאו שעצם גדרו הוא בקום ועשה כלאו דלא תחסום אע"פ שעצם הלאו דלא תחסום הוי לאו שיש בו מעשה, מ"מ אין לוקין אא"כ קא עביד נמי מעשה רבה - דהיינו שעשה מעשה חסימה בגופו, דריש לקיש סובר דכדי ללקות צריך לעבור על עבירת הלאו בשלימותו, ואי עבר על הלאו דלא תחסום ע"י דיבור אזי לא עבר על האיסור בשלימותו דעביד רק מעשה זוטא דדיבור, ומאחר שיש חסרון בעבירת הלאו משו"ה ס"ל דאינו לוקה. ובאמת ריש לקיש סובר דאין דין לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא הנידון לענין מלקות הוא אי עבר על האיסור בשלימות או לא, וכשיש חסרון בעבירת הלאו כמו בחסמה בקול דהיה יכול לחסום את הפרה ע"י חסימה בגופו - דהוי מעשה רבה, וחסם ע"י קול דהוי מעשה זוטא ולא הוי חסימה גמורה אזי יש חסרון בעבירת הלאו דלא עבר על הלאו בשלימות ומשו"ה ס"ל דאינו לוקה. ולפי"ז צ"ע מהי קושיית ר' יוחנן על ריש לקיש מהא דלוקין בתמורה, דהא אין בתמורה מעשה רבה ומעשה זוטא.

ונראה לבאר עפ"י דברי ברמב"ם שפסק (פ"א מהל' תמורה ה"א) וז"ל כל המימר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר שנא' לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. שלשה לאוין אלו אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן. ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שהרי נאמר ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין. ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו ואע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורתו קודש ואפילו המיר בשבת ולוקה ארבעים וא' מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דיש ב' אופנים דמימר חייב מלקות: א) כשיחיד המיר בקרבן יחיד וחל חלות קדושת תמורה, ב) אם א' מן השותפין או א' מן הציבור מימר בקרבן ציבור או בקרבן השותפין אע"פ דליכא חלות קדושת תמורה מ"מ לוקה. ומבואר מדבריו דחל חיוב מלקות עבור מעשה התמורה אע"פ שלא חל חלות קדושת תמורה. ונראה דכשהמיר בקרבן יחיד דחל חלות קדושת תמורה בנוסף למעשה ההמרה אזי י"ל דקא עביד "מעשה רבה" דעבר על האיסור בשלימות, דחל מעשה המרה וחל נמי חלות קדושת תמורה והוה איסור שלם. אולם בקרבן ציבור וקרבן השותפין חל רק מעשה תמורה בדיבורו ולא קא עבר על העבירה בשלימותה מדלא חלה חלות קדושת תמורה. ומוכח איפוא דחל חיוב מלקות אע"פ שלא עבר על הלאו בשלימות דבקרבן ציבור לא חלה חלות תמורה.

ולפי"ז יש לומר דזוהי כוונת קושיית ר' יוחנן דבמשנה איתא "הכל ממירין וכו' לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים" ומסתימת לשון המשנה משמע דלוקין אף כשהמיר בקרבן ציבור, וכשהמיר בקרבן ציבור לוקה על מעשה הדיבור ואע"פ דליכא חלות תמורה. וא"כ מוכח דאע"פ שיש ב' אופנים לעבור על איסור תמורה דהיינו - א) היכא שעשה מעשה תמורה בדיבורו וחל נמי חלות קדושת תמורה, ב) היכא שיש רק מעשה תמורה וליכא חלות תמורה, מ"מ חל חיוב מלקות גם כשלא נעשתה העבירה בשלימותה. וה"נ נימא ג"כ בחסימה, דאע"פ שיכול לחסום בידיים במעשה רבה אי חסמה בקול - דהוי מעשה זוטא צריך ללקות אע"פ שלא עבר על האיסור דלא תחסום בשלימות. וריש לקיש מתרץ דהמשנה בתמורה אזלא אליבא דר' יהודה שסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, אולם ריש לקיש עצמו סובר דאין לוקין אא"כ עבר על הלאו בשלימותו ומשו"ה סובר דחסמה בקול פטור ממלקות.