Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 91b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה פועלים עד שלא הילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין משהילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין יין.
יש לעיין בדין שתי וערב האם זוהי הלכה מיוחדת בפועל או בחלות שם יין בכהת"כ. ועיין ברש"י (ד"ה עד שלא) שכתב וז"ל ועד שלא הלכו בשתי וערב אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוי ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר עכ"ל, ומשמע דהוי שיעור במלאכת ואכילת פועל דמשהילכו הפועלים שתי וערב אזי הוי מלאכתן ביין ואילו לפני כן הפועל עושה מלאכתו בענבים ואסור לו לשתות מהיין דאינו ממין מלאכתו. אולם עיין בשיטה מקובצת (בד"ה אמר רב נחמן) וז"ל פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לאורכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור ונעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין ר"ח ז"ל עכ"ל, דס"ל דאינו שותה ממנו עד שידרוך שתי וערב ונמשך היין לבור ונעשה בו תורת משקה. ומשמע דס"ל דהילוך שתי וערב בגת הוי דין בחלות שם משקה דיין בכהת"כ. ולכאורה תהיה נפ"מ לענין יין נסך דלא חל איסור יין נסך אא"כ דרך שתי וערב ונמשך היין לבור. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' טומאת אוכלין הכ"ד) וז"ל ענבים שדרכן משהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין עכ"ל, ומבואר דחלות שם משקה חל ביין רק אחרי שנדרך שתי וערב. וכן משמע ממה שפסק (בפי"ב מהל' שכירות הי"ב) וז"ל הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדיין אין עושין אלא בענבים בלבד ומשידרכו בגת ויהלכו בה שתי וערב יש להן לאכול מן הענבים ולשתות מן התירוש שהרי הן עושין בענבים וביין עכ"ל. ומבואר דכל זמן שלא הלכו שתי וערב בגת ליכא חלות שם משקה דיין. אמנם עיין ברמב"ם (פי"א מהל' מאכ"א הי"א) וז"ל מאימתי יאסר יין העכו"ם משידרוך וימשך היין אע"פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת הרי זה אסור וכו' עכ"ל, וצ"ע דלגבי סתם יין הרמב"ם לא הזכיר שיעור דשתי וערב. ומשמע דהרמב"ם סובר דאע"פ שחל חלות שם משקה דיין בכהת"כ משדרך שתי וערב, אמנם איסור סתם יין אינו חל אא"כ הוי יין שנפרד לעצמו ואינו מעורב בענבים והוי בעין בפני עצמו, ולכן נקט הרמב"ם דחל איסור סתם יין רק משנמשך היין לגת דאזי הוי יין בעין בפני עצמו. משא"כ בפועל אין צריך אלא שיעסוק הפועל במלאכת היין, ולכן אפילו אם אין היין נפרד לעצמו ועדיין מעורב בענבים מ"מ משחל בו שם משקה דיין דכהת"כ משהילך בו שתי וערב הותר לפועל לשתות מן היין, דחשיב עוסק במלאכת היין. ומבואר דלרמב"ם יש שיעור מיוחד בדין סתם יין דהיין נפרד לעצמו, דאזי ראוי הוא לניסוך ע"ג המזבח, ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ט - ה"י) ומשמע ממנו דדין סתם יין בגת תלוי בדין יין הראוי להתנסך ע"ג המזבח.
רש"י ד"ה וכולן לא אמרו וז"ל שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן לא בטלתי עכשיו אשב לי ואוכל עכ"ל.
ומבואר מרש"י דמותר לפועל לאכול מעט מעט בשעת מלאכתו אבל אסור לו להפסיק ממלאכתו ולישב ולאכול. ונראה דהך איסור אינו משום גזילה וביטול זמן מלאכתו, דיתכן דליכא יותר ביטול זמן כשמפסיק ממלאכתו ויושב לאכול ממה שהיה מבטל זמן כשאוכל מעט מעט בשעת מלאכתו, דסוף כל סוף הזמן שאוכל בו הוא מבטל ממלאכתו, ויתכן שהפועל יעשה חשבון של כמה זמן היה לוקח לו לאכול בשעת מלאכתו ועכשיו הוא רוצה לשבת ולאכול כשיעור הזמן ההוא, שאומר לעצמו עד כאן לא בטלתי ממלאכה לאכול עכשיו אשב לי ואוכל, ואפילו הכי אסור לו להפסיק ממלאכה לישב ולאכול. וי"ל דחל איסור מסוים שלא יבטל הפועל ממלאכתו וישב לאכול בשיעור זמן גדול, ורק הותר לו ליבטל מעט זמן ולאכול בשעת מלאכתו. אמנם צ"ע מהו השיעור דזמן גדול שאסור לו להתבטל ולאכול ומהו שיעור הזמן מועט שמותר לו להתבטל ולאכול בו.
ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ג) וז"ל המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר שמותר לפועל לאכול בשעת קטיפה ואסור לו להפסיק מלאכתו ולשבת ולאכול, אולם אין האיסור משום ביטול זמן מלאכתו, אלא דכשמפסיק ויושב ואוכל הו"ל אכילת קבע ולא הותר לפועל אלא אכילת ארעי. ואילו כשהפועל אוכל בשעת המלאכה הו"ל אכילת ארעי. ונראה לומר דזה נמי יסוד הדין אליבא דרש"י, דאין האיסור משום ביטול זמן מלאכתו וגזילת זמן מלאכה מהבעה"ב, אלא דכשמפסיק ממלאכתו ויושב לאכול הו"ל אכילת קבע ולא הותר לפועל אלא אכילת ארעי.¹
footnotes: ¹ ומצינו כעין דין זה בהל' קריאת שמע שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ק"ש ה"ד) וז"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו עכ"ל. ומוכח דאי קורין פועלים ק"ש בשעת מלאכתן הוי קריאת עראי ואילו אם מפסיקים וקורין שלא בשעת מלאכתן הוי קריאת קבע. ונראה דה"ה לגבי פועל דכשאוכל בשעת מלאכתו הו"ל אכילת ארעי ואילו כשמפסיק ממלאכתו ויושב ואוכל הו"ל אכילת קבע ואסור. (רבינו זצ"ל)
משנה. וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן.
ופרש"י (ד"ה אמרו) וז"ל כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחבירתה ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהא עכ"ל. והנה יש לעיין בזה דבעלמא קיי"ל דהליכה למלאכה נחשבת כהתחלת המלאכה המחייבת בפעולה (וכדפסק הרמב"ם פ"ט מהל' שכירות ה"ד), וא"כ למה אין ההליכה מאומן לאומן חלק ממלאכתו ומותר לפועל לאכול באותה שעה מדאורייתא. ונראה דההליכה למלאכה הוי חלק ממלאכה דעלמא, אך שאני אכילת פועל דצריך להתעסק בגוף החפצא שאוכל ממנו, ובהליכה אינו עוסק במלאכה בגוף החפצא עצמה שרוצה לאכול ממנו ולכן אינו אוכל מדאורייתא אלא מדרבנן.
והנה אליבא דרש"י פועל אוכל מדאורייתא דוקא בשעת הבצירה ומפני השב אבידה תקנו שיאכל אף בהליכתו מאומן לאומן אחרי שגמר מלאכתו. אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שכירות ה"ב) וז"ל והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא את הסל. אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין עכ"ל. ומבואר דאליבא דהרמב"ם מדאורייתא אוכל הפועל לאחר שגמר מלאכת הבצירה כשהעבנים בסל ומפני התקנה תקנו שיהיה אוכל כשהולך מאומן לאומן לפני שגמר מלאכת הבצירה כדי שלא ישב ויאכל ויבטל ממלאכתו. וצ"ע היאך יפרש הרמב"ם את סוגיין, דלכאורה היא כנגד שיטתו, דהא בסוגיין איתא שיתכן שיאכל מדאורייתא בשעת בצירה מפני שמהלך כעושה מעשה דמי או מפני שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר, וקשה דהא לפי הרמב"ם אין הפועל אוכל קודם גמר המלאכה לפני שמלא את הסל.
ונראה לבאר עפ"י דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וז"ל ואמנם התיר להם לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שא"א להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכל בשעת (גמר) מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה טוב לבעה"ב עכ"ל. ונראה דהפועל הולך עם הסל המלאה לנפץ אותו במקום אחר וחוזר עם הסל כשהוא ריק כדי לבצור עוד. ונראה דהתקנה היתה שיאכל רק אחרי שמנפץ את הסל וחוזר והולך עם סל ריק והולך לאומן חדש כדי לבוצרו. ולפי"ז הסוגיא אתי שפיר דמדאורייתא אוכל מאחר שכבר מלא את הסל אלא שאוכל בחזרתו כשהולך עם סל ריק, ודו"ק.
גמ'. אמר רב שישא בריה דרב אידי במודלית. ופרש"י (בד"ה אמר רב שישא) וז"ל לעולם תרווייהו בעינן ממין וממה והאי דאצטריך למיתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלת על הגפן או גפן מודלה על תאנה ואשמועינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר, ואע"ג דהוי עוסק בשניהם שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים של זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלת על חבירתה אין צריך להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עסוק עכ"ל. ובביאור דבריו נראה דמכיון דענבים וענבים ממין אחד הם אזי כשהפועל מגביה את הגפן המודלית כדי לבצור את הענבים מהגפן שמתחתיו הו"ל עוסק במלאכה אחת של בצירת ענבים. משא"כ כשהמודלית היא תאנים שהם מין אחר אזי הגבהתם אינו מצטרף למלאכת בצירת הענבים, ולכן אסור לו לאכול מן התאנים, דהוא עוסק בבצירת ענבים בגפן שלמטה ורק מהם מותר לו לאכול, והגבהת התאנים הו"ל מלאכה אחרת ולא חלק ממלאכת בצירת הענבים.
גמ'. לעולם אימא לך עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ומהלך לאו כעושה מעשה דמי. ונראה דהעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר משום דבשניהם יש ענבים שבוצר וחשיב עוסק במלאכת בצירת ענבים, ומשו"ה יש צירוף בין הגפן הראשון לשני ואוכל משניהם. משא"כ כשמהלך דאינו עוסק במלאכה בגוף החפצא של הענבים, משו"ה אינה נחשבת לאותה מלאכת הבצירה ומשו"ה אינו אוכל.
גמ'. עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ומהלך כעושה מעשה דמי. כלומר דמהלך מצטרף לגפן שהולך אליו ואילו עבודה בגפן אחד אינה מצטרפת לגפן שני.