Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 97a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר רבא האי מאן דבעי למישאיל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה אשקיין מיא דהוי שאלה בבעלים.
עיין ברמב"ם (פ"ב מהל שאלה ה"א) וז"ל אפילו אמר לחבירו השקיני מים ושאל ממנו בהמתו, והשקהו ונתן לו את הבהמה הרי זו שאלה בבעלים ופטור. משך את הבהמה בתחלה ואח"כ השקהו אינה שאלה בבעלים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ומהרמב"ם מבואר דחל דין בבעלים אי עשה מלאכה ממש דהשקהו מים אע"פ דליכא התחייבות למלאכה. אמנם לפי שיטת הראב"ד (בשיטמ"ק דף צד: ד"ה עמה) דדין בבעלים חל בהתחייבות הבעלים לעשות מלאכה נראה דמיירי דהתחייב להשקות לו מים, ובהתחייבות בלבד חל דין שאלה בבעלים. והחידוש הוא דהוה אמינא דהשקאת מים אינה מלאכה חשובה לחול מחמתה פטור דבעליו עמו, קמ"ל. ועיין בשיטמ"ק בשם ה"ר יהונתן שפירש וז"ל כלומר באותו כלי עצמו ואומר לו תשאל לי עם הכלי וכו' ואם כלי שאין דרך לשתות בו כגון מרא או פסל וקרדום אומר לו השאל לי עם קרדומך שתוליכהו לביתי. ואי פקח אידך לימא ליה משוך זה הכלי תחלה ואח"כ אעשה רצונך להשקותך בו או להוליכו לביתך ותו לא מקריא שאלה בבעלים וכו', ובשיטה כתוב אשקיין מיא ובעודו הולך להשקותו משיך ליה לפרה דהוה ליה שאלה בבעלים, ואי פקח אידך נימא ליה משוך והדר תשתה עכ"ל. ונראה דה"ר יהונתן מפרש הגמ' דמיירי דהתנה בעיקר השאלה שאינו רוצה לשאול הכלי אא"כ הבעלים פועלים בהשקאת המים, ומלאכת המשאיל הוי תנאי בעיקר השאלה. ונראה דהוצרך לומר שחל תנאי בעיקר השאלה דמשום כך חל דין בבעלים ע"י התחייבות בלבד. אך לכאורה ביאור זה ק"ק דא"כ למה מצריך ר' יהונתן שהבעלים יעבדו במלאכה באותו כלי שהשאילו דהרי קיי"ל שדין בעליו עמו חל בהתחייבות בעלמא של הבעלים לעבוד עבור השואל ולאו דוקא כשהתחייבו לעבוד באותו כלי שהשאילו (ושלא כשיטת רב המנונא). ויתכן לבאר דברי ר' יהונתן דס"ל דליכא התחייבות כלל ואזי בעינן התעסקות בפועל באותו כלי שהשאילו הבעלים לשואל, וצ"ע. ועיין עוד בשיטמ"ק בשם ה"ר יהונתן (דף צז. ד"ה דלמיסר) שכתב וז"ל ולא מיקרי שאלה בבעלים אלא כשהתנה עמהן וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' אבל אם לא התנה לא מיקרי נשאל כלל עכ"ל, ומבואר דה"ר יהונתן סובר שחל דין בבעלים ע"י התחייבות בלבד משום שחלה סמיכות דעת בהתחייבות הבעלים לעשות מלאכה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה. ומשמע מזה דלא מצריך ר' יהונתן התעסקות אלא התחייבות בלבד וכביאור הראשון הנ"ל. ולפי הפירוש של השיטה לבסוף מיירי שעסק ממש במלאכת השקאה בשעת השאלה.
גמ'. אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא וכו' כולהו בעידן עבדתייהו כשאלה בבעלים דמו. עיין ברש"י (ד"ה כשאלה בבעלים דמו) וז"ל אם משהיה זה במלאכתו שאל הימנה בהמה באותה שעה ומתה פטור עכ"ל. ומשמע דחל הפטור דבעליו עמו רק כשהבעלים עוסקים במלאכה ממש בשעת השאלה ואין הפטור חל בהתחייבות לעשות מלאכה בלבד. ועיין ברש"י לעיל (דף פא. ד"ה איגלאי מילתא) וז"ל ולא היה במלאכתן שעדיין לא התחיל לאפות ונמצא שבשעה שנעשו הן שומרין לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו אבל אם נתעסק מיד לאפות ולאחר שאפה שתא שכרא ובאותה שעה אבדה טליתו פשיעה בבעלים נמי הויא הואיל וכשנעשו שומרין היה במלאכתן עכ"ל. וממש"כ "ולא היה במלאכתן וכו' ונמצא שבשעה שנעשו הן שומרין לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו", משמע דס"ל דחל דין בבעלים ע"י התחייבות לעשות מלאכה ולא בעינן שיעסוק ממש במלאכה (ודלא כדנקטו התוס' בדף צד. ד"ה פרה בהך סוגיא). וכן משמע נמי מרש"י (דף צד: ד"ה בעלים באמירה) וז"ל משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול עכ"ל. ולפי"ז צ"ע מדוע נקט רש"י בסוגיין דדין בבעלים תלוי בהתעסקות ממש במלאכה ומדוע ליכא דין בבעלים במקרי דרדקי אפילו שלא בעידן עבדתייהו מחמת שחל התחייבות הבעלים למלאכה.
ונראה לתרץ דהיכא דחלה התחייבות כללית לעשות מלאכה לכל בני העיר ליכא דין בבעלים אא"כ עוסק במלאכה ממש עבור השואל. דהתחייבות לציבור אינה התחייבות גמורה לגבי כל יחיד ויחיד מפני שאפשר שיעבוד עבור אדם אחר, ומשו"ה לא הוי שאלה בבעלים אא"כ עוסק ממש במלאכת השואל.
והנה עיין בשיטמ"ק (ד"ה האי שתלא) וז"ל כולהו בעידן עבידתא שאלה בבעלים הוו והשואל מהן פטור מלשלם, והטעם מפני שכל אלו נוטלין שכרן מבני העיר כאחת והרי הן במלאכה אצל כל בני העיר ואפילו כשעושין מלאכה לאחד מהן כאילו עושין לכולן כי לכולן הן נשכרין וכו' עכ"ל. ובביאור דבריו י"ל דס"ל דחל פטור דבעליו עמו מדין התחייבות למלאכה, ושתלא וטבחא ומקרי דרדקי וכדומה משועבדים למלאכת כל בני העיר, ומשום כך חל דין בבעלים אפילו למי שאינם עוסקים ממש במלאכה עבורו, כי נשכרין הן לכל בני העיר. והשיטמ"ק חולק בזה על רש"י דס"ל שחל פטור בבעלים רק עבור א' מבני העיר שהן עוסקים במלאכה עבורו (עיי"ש בשיטמ"ק). ונ"מ לענין דין בעליו עמו היכא שמקרי דרדקי השאיל בהמה לאחד מבני העיר שאין לו בנים, דאם הפטור חל מחמת התחייבות ושעבוד של המקרי דרדקי לכל בני העיר י"ל דאף בכה"ג שהשאיל פרה למי שאין לו בנים חל פטור דבעליו עמו - דגם לגבי השואל חלה ההתחייבות להיות מקרי דרדקי. משא"כ אי נימא שחל הפטור רק לשואל שעוסק ממש במלאכה עבורו, י"ל דלא יחול דין בבעלים למי שאין לו בנים. אולם יתכן לומר דאף לפי השיטמ"ק יסוד הפטור חל מחמת ההתעסקות במלאכה ממש, ובשתלא וטבחא ומקרי דרדקי וכדומה חל חיוב ושעבוד להתעסק במלאכת צרכי בני העיר כולה, וכשעוסק במלאכה עבור א' מבני העיר הרי זה כאילו עוסק ממש במלאכה לכל בני העיר, דחל חובת הציבור שיהא מקרי דרדקי וטבחא לבני העיר כולה, ולפי"ז חל פטור בבעלים אף כשהשאיל למי שאין לו בנים דעפ"י דין חשיבי שעוסקים במלאכתו מכיון שעוסקים במלאכת הציבור.¹
footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים לעיל ריש פרקין.
גמ'. אמרו ליה רבנן לרבא שאיל לן מר, אקפיד אמר להו לאפקועי ממונאי קא בעיתו אדרבא אתון שאילתון לי דאילו אנא מצי לאישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא אתון לא מציתו לאישתמוטי, ולא היא איהו שאיל להו ביומא דכלה, אינהו שאילו ליה בשאר יומי. עיין ברש"י ד"ה אתון שאילתון לי וז"ל למלאכתי שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולין למחות בידי עכ"ל. אולם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' שאלה ופקדון ה"ד) שכתב וז"ל הרב שהוא מקריא ברצונו לתלמידים בכל עת שירצה ואיזו מסכתא שירצה והם היו קבועים לבא תמיד ונשמט להם ממסכתא למסכתא הרי הן שאולין אצלו ואין הוא שאול להם. וביום הפרק שהכל באין לשמוע ענין אותו מועד הרי הוא שאול להם והם אינן שאולין לו עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם הוסיף "והם היו קבועים לבא תמיד וכו' הרי הן שאולין אצלו", ודבריו צ"ב דמהגמ' משמע שהתלמידים הן משועבדים למלאכת הרב משום שהרב יכול לשנות ממסכתא למסכתא בכל עת שירצה, ואילו מהרמב"ם משמע דהן משועבדים לרב ג"כ מפני שקבועים לבא תמיד לשיעוריו.
ונראה דהרמב"ם סובר דאין התלמידים משועבדים לרב משום שחייבים ללמוד תורה מדין מצות תלמוד תורה, דמצד מצות תלמוד תורה אין הם מחוייבים ללמוד דוקא מרב זה דיכולים ללמוד מאיזה רב שירצו. ועוד נראה דמלאכה המחוייבת מחמת מצוה לא שמה מלאכת בעלים לענין בעליו עמו, דהרי הוא מחויב בעבודה זו מחמת מצוה. דפשיטא דאין בן שאול אצל אביו מחמת שמחויב להלבישו כי החיוב להלביש את אביו חל עליו משום מצות כיבוד אב ופשיטא דלא שמה מלאכה לענין בעליו עמו דלא אמרינן שאם שאל אביו ממנו חפץ דחל פטור בעליו עמו. וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר דהתלמידים משועבדים לרב מחמת שקבועים לבא תמיד - דהיינו שחל על התלמידים שעבוד לבא תמיד לשיעורו של הרב, ושעבוד זה הוי שעבוד בפ"ע שחל על התלמידים ואינו חיוב שחל מדין מצות ת"ת או כבוד הרב, אלא דחל שעבוד בפ"ע על התלמידים לבא תמיד לשיעור, ומשו"ה הויין התלמידים משועבדים לרב ואם שאל הרב מהן חפץ הוי שמירה בבעלים ופטור.¹
footnotes: ¹ יש לעיין ביסוד השעבוד הזה שחל על התלמידים לבא לשיעור של הרב דמהו יסוד הך שעבוד דחל עלייהו מלבד דין כבוד רבו ומצות ת"ת דהוי חיוב מדין מצוה דאינו מועיל לגבי בעליו עמו. ואולי י"ל דמכיון "דמאן מלכי רבנן" א"כ יש לרב חלות שררה על תלמידיו בדומה לנשיא, והוי כח ושררה שבאה לו מכח התורה דכתיב (משלי ח: ט"ו) "בי מלכים ימלוכו", ומשו"ה יכול הרב לחייב את התלמידים לבא לשיעור. ועוד י"ל דמכיון דהרב מסדר לתלמידים אש"ל ונותן להן רשות ללמוד בבית מדרשו הרי הם משעובדים לבוא לשיעור מדין שעבוד ממון, ומשו"ה הרי הם כפועליו לענין בעליו עמו, ויל"ע עוד בזה.
אמנם כ"ז בשאר ימות השנה, אולם ביומא דכלה כתב הרמב"ם (שם) "וביום הפרק שהכל באין לשמוע ענין אותו מועד הרי הוא שאול להם והם אינן שאולין לו", ונל"ב דמאחר שביום הפרק "הכל באין לשמוע" משו"ה ליכא ביום הפרק חיוב מיוחד על התלמידים הקבועים לבא לשיעור, ומשו"ה אין התלמידים שאולין לרב, ומכיון שחל על הרב חיוב מיוחד ללמדם הלכות הרגל הרי הוא שאול להם והם אינם שאולין לו. דחובת הרב ללמד הלכות המועד ברגל אינו חיוב מדין מצות ת"ת אלא הוא חיוב מיוחד דחל מתקנת ב"ד והוי כחיוב פועל דעלמא ומשו"ה הוי בבעלים.
גמ'. דלמיסר טעונה הוא דנפק. עיין בשיטמ"ק שכתב בשם ה"ר יהונתן וז"ל כלומר לראות אם יטענו אותם יותר מכדי משאן ולא נשאל להם כלל לסייעם בשליחות אלא מאליו בלא שום דיבור בעולם שאם היה רוצה לא היה מסייעם ולא מיקרי שאלה בבעלים אלא כשהתנה עמהן וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' עכ"ל. ומשמע דס"ל דבלי התחייבות ליכא דין בעליו עמו (ועיין בשיעורים ריש פרקין). אולם כבר נתבאר דלהרמב"ם חל דין בבעלים בהתעסקות במלאכה בלבד גם בלי התחייבות. והנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' שאלה ה"ב) וז"ל השאיל בהמתו או השכירה למשוי ויצא עמה לסעדה עם השואל או השוכר ולטעון עמו במשא ה"ז שמירה בבעלים. ואם יצא לבקר המשוי בלבד ולראות שלא יטענו עליה יתר מן הראוי אינה שמירה בבעלים עכ"ל. ונראה שיש לפרש את דבריו בב' אופנים: א) דין בבעלים חל רק כשמתכוון הבעלים לעבוד לטובת השואל ואילו כאן התכוונו הבעלים לטובת עצמם ולא לשואל ומשו"ה אינה בבעלים. ב) הבעלים לא עשו מעשה מלאכה שרק באו לראות ובבעלים צריך שיעשו מעשה פעולה ולא ראייה בעלמא. ולפי"ז גם כשהתכוונו לטובת עצמם ועשו מעשה פעולה הו"ל בבעלים.