Reshimot Shiurim on Bava Metzia Daf 98b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו וכו' ומתה פטור. אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדי ביד שלוחך וכו' ומתה חייב, וכן בשעה שמחזירה.
עיין ברש"י (ד"ה או ביד בנו וכו') שהביא דרב חסדא ורבה נחלקו בב"ק (דף קד.) בביאור משנתנו, דרב חסדא ס"ל דמיירי בשכירו ולקיטו שדר בביתו אבל אין עדים שנתמנה להיות שליח, דאם יש עדים שנתמנה להיות שליח אזי השואל חייב דהרי שלוחו כמותו. ואילו רבה ס"ל דאפילו עשאו שליח בעדים לא הוי שלוחו להתחייב ע"י באונסין. ועיין בסוגיית הגמ' בב"ק (דף קד.) "איתמר שליח שעשאו בעדים, רב חסדא אמר הוי שליח, רבה אמר לא הוי שליח, רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרחי ואוקמיה בעדים דליקו ברשותיה, רבה אמר לא הוי שליח הכי קאמר איניש מהימנא הוא אי בעית לשדוריה בידיה שדר בידיה וכו' תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו וכו' תרגמא רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי שליח". ומבואר דלרב חסדא חל קיום פרעון והשבת הגזילה כשנותן הגזלן מעות לשליח שעשאו בעדים. ויש לעיין בסברת רב חסדא דס"ל דבעינן שהשליח יתמנה להיות שליח בפני עדים דבכה"ג חל קיום דין פרעון והשבת הגזילה בנתינה לשליח, דצ"ב מדוע לא סגי מינוי שליח בעלמא, דהרי בכל התורה כולה חל מינוי וחלות דין שליחות במינוי שליח בעלמא שלא בפני עדים. ונראה דשאני שליח לפרעון ולהשבת הגזילה משליח בעלמא, דשליח לפרעון צריך להיות "בעל דבר", דאי לאו הכי יכול הנתבע לטעון "לאו בעל דברים דידי את", ומשו"ה רב חסדא סובר שחל דין מיוחד דשליח פרעון צריך להתמנות בפני עדים.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שלוחין ה"ה) וז"ל מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין במעות ועשה שליח בעדים להביאן לו, הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן בשליח נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דאין השליח שעשאו בעדים בעל דבר לתבוע את הפקדון בעל כרחו של הנתבע אא"כ בא בהרשאה, דיכול הנתבע לטעון "לאו בעל דברים דידי את", אולם מ"מ הוי בעל דבר לענין קיום פרעון והשבת הפקדון כשרוצה הנתבע לשלם לו. ורק המורשה הוי בעל דבר גמור ואף לתבוע את נתבע בעל כרחו בב"ד.
ובביאור סברת רב חסדא דליחשב "בעל דבר" בעינן מינוי בפני עדים יש לחקור האם ס"ל דכדי שהשליח יחשב "בעל דבר" לענין פרעון צריך הוא להביא ראייה ברורה דנעשה שליח, והעדים חלין מדין עדי ראייה. או"ד דהעדים אינם חלין מדין עדי ראייה אלא דחל דין מינוי בפני עדים, והעדים הויין עדי קיום, דחל חלות שם בעל דבר בשליח רק כשיש עדי קיום על מינויו. ואע"פ דמיירי בדיני ממונות ובדרך כלל בעינן עדי קיום לקיומי מילתא רק בדבר שבערוה ולא בדיני ממונות מ"מ מצינו דאף בדיני ממונות חל דין עדי קיום, וכגון אליבא דהראב"ד (פ"ה מהל' מכירה ה"י) דס"ל דקנין סודר אינו חל אא"כ נעשה בפני ב' עדים, והעדים חלים מדין עדי קיום. וכן סובר הראב"ד לענין הודאה בפני שנים (עיין בחידושי הרמב"ן ב"ב דף מ.). וה"נ י"ל דחלות שם בעל דבר לענין פרעון אינו חל אא"כ נעשה שליח בפני ב' עדים והעדים הויין עדי קיום. ועיין בחו"מ (סימן קכ"א), ובש"ך (ס"ק י"ב, וס"ק י"ז) דיש ב' דיעות אם חלה שליחות לפרעון באופן שהמלוה מודה דעשאו שליח. ונראה דזה תלוי בחקירה הנ"ל דאי בעי מינוי בפני ב' עדים מדין בירור וראייה, י"ל דהיכא דהמלוה מודה שעשאו שליח חל ראייה ואין צריך ב' עדים. משא"כ אי נימא דבעי מינוי בפני עדים מדין עדי קיום - דבעינן שיחול על השליח חלות שם "בעל דבר" וע"י מינוי בפני ב' עדים המקיימים את הדבר חל חלות שם "בעל דבר", אזי י"ל שאף אם המלוה מודה שעשאו שליח לא חל עליו דין בעל דבר לענין פרעון, והודאת המלוה אינה מועלת, דדוקא ב' עדים מקיימים דבר, ולא הודאת בעל דין.¹
footnotes: ¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק ח"ב (עמ' תרל"ח - תרל"ט).
משנה. השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו וכו' ומתה פטור. אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדי ביד שלוחך וכו' ומתה חייב.
עיין בשיטמ"ק שכתב בשם הר"ן וז"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך וכו' וא"ת במה נתחייב דאפילו למ"ד שליח שעשאו בעדים הוי שליח ה"מ בעדים וכו' והכא ליכא סהדי אלא דאמר למשאיל לשדורי ליה בידייהו וכו' תינח לרב חסדא דאמר הוי שליח אלא לרבה דאמר לא הוי שליח מאי איכא למימר, וי"ל דהכא לאו מדין שליחות הוא אלא מדין ערב שכיון שאמר לו להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו על פי חבירו נתחייב לו חבירו כדין ערב והכי מוכח בפ"ק דקידושין עכ"ל. אולם עיי"ש בשיטמ"ק שכתב בשם הראב"ד וז"ל אבל אם אמר לו השואל שלחה לי ביד בני וכו' חייב לפי שעשאם הוא עצמו שלוחים והן בשקיבלו על עצמן להביא אצלו נעשו שלוחיו וכו' עוד צריך אני לדבר על זו המשנה כי היא צריכה לפנים כי כשאמר לו שלחה ביד בנך וכו' והמשאיל אמר לבנו או לשלוחו תוליך פרה לפלוני היאך נעשה שלוחיו של שואל, והלא השואל לא דיבר עמהם והמשאיל הוא שמצוה עליהם להוליכה אצלו והלא הם שלוחיו של משאיל ולא של שואל. ועל כן אני אומר כי הוא על ידי זכוי, שיאמר להם המשאיל זכו בפרה זו לפלוני לשאלה כי כן רצה שתזכו לו, והם כיון שקבלו אותה לשום זכוי כבר נעשו שלוחי השואל, וידם כידו הואיל ומדעתו היו ואע"פ שיש לו בזה הזכוי ענין צד חובה להתחייב באונסיה ובמזונותיה מיד לפי שחבין לו לאדם שלא בפניו מדעתו ועוד אני אומר אפילו תימא שלא ע"י זיכוי אלא שאמר לו שלחה לי ביד בנך או ביד עבדך כלומר אמור לו בשמי שיבאנה לי ואמר לו והוא קבל על עצמו להביאה ולמסרה לידו נמצא שהוא שלוחו של שואל שעשאו שליח ע"י בעל הפרה כו' עכ"ל. ומבואר דנחלקו הר"ן והראב"ד בביאור ההלכה דכשאמר השואל שלח ביד בנך והמשאיל שלח ביד בנו ומתה דהשואל חייב באונסין, דהר"ן סובר שחייב מדין ערב ואילו הראב"ד סובר דחייב מדין זכייה ושליחות. דלתירוץ הראשון בראב"ד השואל חייב מדין זכייה, ולתירוץ השני חייב מדין שליחות. והנה הראשונים נחלקו האם זכייה חלה מטעם שליחות או לא (עיין בתוס' בסנהדרין דף סח: ד"ה קטן). ואם זכייה חלה מטעם שליחות אזי לכאורה אין נפ"מ בין שני התירוצים שבראב"ד. אמנם אי זכייה לאו מטעם שליחות לכאורה יש כמה נפ"מ. דאם חל כאן דין שליחות ממש וכתירוץ השני אזי נעשה השואל לשואל גמור לכל דיני שואל דרשות השליח כרשות השואל דמיא. מאידך אם זכייה לאו מטעם שליחות י"ל דקנין זכייה מועיל כדי שהמשאיל לא יוכל לחזור בו מהשאלה ולחייב את השואל באחריות, אך עדיין לא נמסרה הפרה לרשות השואל בתורת שומר כי הזוכה כאדם אחר דמי ואינו שלוחו של השואל לענין דיני רשות שמירה. ולכאורה נפ"מ לענין דין בל יראה ובל ימצא דשומר חייב עליו מדין רשות שומר ולא מדין אחריות. וכן נ"מ לענין דין שמירת נזקין שהשואל נכנס תחת הבעלים רק כשהפקדון ברשות השומר ולא מחמת חלות חיוב אחריות בעלמא.
ונראה שיש עוד חידוש בדינא דהראב"ד אם ננקוט דזכייה לאו מטעם שליחות, דאזי יסוד הדין דזכייה הוא שאדם אחר יכול לעשות מעשה הקנין, דהוי מעשה קנין שלו והחלות חלה עבור אדם שני. כלומר דקנין שהמזכה עושה מחיל חלות בשביל הזוכה. ולכאורה דין כזה מועיל קנינים דעלמא, דחל בהן דין דעת אחרת מקנה דלא צריכים שדוקא הקונה עצמו יעשה את מעשה הקנין, שהרי גם המקנה יכול לעשות מעשה הקנין וחלות הקנין יחול לקונה, וכדמצינו למשל בקנין חליפין לפי"ד הגר"ח זצ"ל דהקנין חל לקונה מחמת דעת של המקנה ולא מחמת מעשה קנין של הקונה. ברם כ"ז לכאורה נכון בקנינים דעלמא, אך בקנין שאלה ושמירה היה סד"א דצריכים דוקא קנין דהשומר עצמו עשה דבכך מתחייב לשמור ומקבל על עצמו האחריות דשומר ושואל, וקנין דאדם אחר לא יכול לחייבו בתורת שומר, ומשו"ה לא יחול דין זכין. קמ"ל הראב"ד דאין זה נכון ושגם קנין דשומר שפיר חל ע"י אדם אחר הזוכה ולא צריכים מעשה קנין של השומר עצמו.
ועיין בתוס' לקמן (דף צט. ד"ה כיון) דשואל מתחייב ע"י קנין של המשאיל שהכישה במקל ויצאתה לסימטא וחל בזה קנין משיכה דשומר. ולכאורה צ"ע דהאיך מועיל קנין של המשאיל לחייב את השואל, דא"א לומר דהמשאיל שלוחו של השואל שהרי לא חזרה שליחות אצל הבעל, דאדם א' א"א לו להיות גם המקנה וגם הקונה בבת אחת. וצ"ל דתוס' ס"ל דדין מסוים הוי בהלכות שומרים דהמפקיד יכול לעשות את הקנין לחייב את השומר ומועיל בלי חלות שליחות מצד השומר. ובכן י"ל אליבא דהראב"ד שהזוכה דהוא אדם שלישי עושה את מעשה הקנין המחייב את השואל ואע"פ שהשואל עצמו לא עשה את הקנין והזוכה אינו שלוחו, דשאני קנין שמירה משאר קנינים דעלמא, דהקנין מחייב את השומר מבלי שיעשה השומר את עצם מעשה הקנין ובלי חלות שליחות, והוא חידוש.
ועיין בהמשך דברי הר"ן (בשיטמ"ק שם) שהקשה דאמאי חייב באמר לו המשאיל הריני שולחה ביד עבדי דלהוי שאלה בבעלים דמכיון שהגיע ליד העבד הוי ברשות שואל וכשהעבד מחמר אחריה הו"ל העבד במלאכתו של השואל וליפטר מדין בעליו עמו. ותירץ הר"ן דהא דמתחייב השואל כשהפרה ביד העבד אינו מדין שואל גמור אלא מדין ערב הלכך ליכא דין פטור דבעליו עמו, עיי"ש. ובביאור דברי הר"ן נראה דאין כוונתו שחייב מדין ערב בעלמא דא"כ אמאי כתב שאינו שואל גמור הוה ליה למימר דאינו שואל כלל. ומשמע דהר"ן סובר דמפאת דין ערב חל עליו חיובי שואל אבל ליכא קניני שאלה ואין החפץ מסור ליד השואל לשאלה, ואינו חייב באונסין מדין ערב בעלמא אלא מדין אחריות דשואל. אמנם הר"ן סובר דדין בבעלים אינו חל אלא היכא שהחפץ נמסר לרשות השואל, ואינו תלוי בחיוב אחריות, ובהאי גוונא דהשואל חייב רק מדין ערב דחל חיוב אחריות דשאלה ליכא פטור דבעליו עמו מכיון שלא נמסר החפץ לרשותו לשמירה. וכן מוכח מהא דקיי"ל דבהנך לפני חל חיוב אחריות ומ"מ דין בבעלים תלוי במשיכה ובהכנסת החפץ לרשות השואל. ועוד יתכן לומר דאפילו אי נימא דחל דין בבעלים בהנך לפני (וכדעת החכמת שלמה בקושייתו) וחל דין בבעלים בשעת קבלת אחריות דשמירה, מ"מ נראה דליכא דין בבעלים בחלות חיוב אחריות שחל מדין ערב בעלמא, ואין פטור דבעליו עמו עד שיכנס החפץ לרשות השואל, דנהי דחלות החיובים הם חיובי שומר אבל המחייב הוי דין ערבות, וע"כ אינו בדין בעליו עמו עד דמטי לידיה דאיכא גם מחייב דשמירה. ועוד י"ל דלר"ן אינו מתחייב כאן כלל מדין שואל אלא מדין התחייבות בעלמא דחל מדין ערב ושאינו חל מדין שואל, ומשו"ה לא חל בזה פטור בעליו עמו. ומש"כ הר"ן "שאינו שואל גמור" ר"ל שאינו שואל כלל, וצ"ע.