Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 10b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ז"ל מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם וכו' עכ"ל.
Gemara: "What does [the verse mean] when it says: "Do not eat with the blood," [it means] do not eat before you pray over your blood."
א. וז"ל הרמב"ם (פ"ו ה"ד מהל' תפלה) אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית עכ"ל. (ועיין בכסף משנה וברבינו מנוח שציינו דמקור הרמב"ם מסוגיין). ומאידך בנוגע לערבית פסק הרמב"ם (שם ה"ז) וז"ל אע"פ שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קימעא ואח"כ אתפלל שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואח"כ אוכל ושותה או ישן עכ"ל. ונראה דחלוק איסור האכילה לפני ערבית, דהוי גזירה בעלמא שמא יפשע ולא יקרא ק"ש, מאיסור האכילה לפני שיתפלל שחרית, דהוי חלות שם איסור אכילה בפ"ע. ולפי"ז מדוייק לשון הרמב"ם במש"כ "אסור לו לאדם שיטעום כלום", דמשמע דאפילו אכילת ארעי אסורה, ואי משום גזירה שמא יפשע י"ל דאכילת ארעי מותרת דאין האיסור חל אלא באכילת סעודה קבע. ועוד יתכן נפ"מ לענין אם התחיל לאכול האם צריך להפסיק, דבנוגע לאכילה קודם מנחה פסק הרמב"ם (פ"ו ה"ה מהל' תפלה) שאם התחיל אינו מפסיק. אמנם נראה דכ"ז לגבי איסור אכילה קודם מנחה ומעריב שיסודו משום גזירה שמא ימשך בסעודה ויפשע ולא יתפלל, משא"כ לגבי איסור האכילה קודם שמתפלל שחרית דהוי חלות איסור אכילה, י"ל דאף אם התחיל צריך להפסיק.
A. The Rambam [writes] (Ch.6, Halacha 4, Laws of Prayer): "It is forbidden for a person to taste anything or do any work after Amud HaShachar until one prays the Shacharit prayer." (and see in the Kesef Mishnah and in Rabeinu Manoach who noted the source of the Rambam from our section). On the other end, regarding Maariv, the Rambam ruled (there, Halacha 7): "Even though the tefillah of Maariv is not mandatory, a person should not come from his work and say: "I will eat a little and take a nap, and afterwards I will pray," as perhaps he will mistakenly sleep a little longer, and end up sleeping all night, rather one [should] pray Maariv [first] and [only] afterwards one can eat, drink, or sleep." It seems [that the Rambam] makes a distinction by the prohibition of eating before Maariv, [and views it] as a general decree perhaps one will mistakenly [miss] and will not say Kriyat Shema, whereas by the prohibition of eating before praying Shacharit, [as it seems] a specific prohibition of eating is generated in of itself. According to this, [let us ] carefully examine the language of the Rambam when he writes: "It is forbidden for a person to taste anything," this seems to indicate that even if one has a [simple snack] is forbidden, and if this is because perhaps one will mistakenly [miss Kriyat Shema], there is to say that a snack (a non-established meal) is permitted and there is no prohibition generated except through a [fully] established meal. Additionally, perhaps there is a practical difference in this matter, [in a case where] one began to eat, whether or not he would need to pause [his meal,] as concerning eating before praying Mincha, the Rambam rules (Ch. 6, Laws of Prayer, Halacha 5) that if one begins [his meal,] he does not [need to] stop [to pray in the middle of the meal.] Indeed, it seems that all of this concerns the prohibiton of eating before [praying] Mincha and Maariv, [and that] the rationale is because of the concern that perhaps one will continue his meal and mistakenly miss [the proper time] to pray. This is not the case concerning the prohibition of eating before praying Shacharit which generates a prohibition of eating, [and perhaps] one can argue [in this case] if one began his meal, he would need to cease [from eating in order to pray Shacharit.]
ב. יש להסתפק מהו הדין במי שהתפלל בבוקר תפלת נדבה ואח"כ אכל, ולא התפלל עדיין תפלת שחרית האם עובר באיסור דלא תאכלו על הדם - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - או לא. ונראה דכשמתפלל נדבה הריהו מקיים רק קיום תפלה מדין רחמים ואינו מקיים חובת התפלה הקבועה, ויתכן שאינו עובר על האיסור דלא תאכלו על הדם - דאיסור זה תלוי בקיום תפלה משום רחמי בלבד ולא במה שיצא י"ח התפלה הקבועה, או"ד דעובר דהאיסור חל עד שיקיים חובת תפלת שחרית, וצ"ע¹.
footnotes: ¹ עיין ברבינו מנוח (פ"ו מהל' תפלה ה"ד) שכתב בשם רש"י שפירש על דמכם - על נפשותיכם, ולפי"ז י"ל שאף כשהתפלל בתורת נדבה וחל קיום בקשת רחמים בלבד שוב אינו עובר באיסור דלא תאכלו על הדם. ברם יתכן דספק זה תלוי בב' הטעמים שבגמ', דאיתא בגמ' "א"ר יצחק אמר ר"י ב"ר חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים", דלפי הדרשה דלא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם בעינן להתפלל דוקא תפלת חובה דשחרית קודם האכילה, ותפלת נדבה אינה מועילה להפקיע את איסור האכילה קודם תפלה. משא"כ לפי הטעם דהאיסור אכילה קודם תפלה הוא משום גאוה י"ל שאם התפלל תפלת נדבה שהיא חלות בקשת רחמים לפני האכילה שוב ליכא איסור משום גאוה כשיאכול אח"כ. ומלשון הרמב"ם (פ"ו מהל' תפלה ה"ד) "אסור לו לאדם שיטעום כלום וכו' מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית", משמע דחייב להתפלל חובת התפלה הקבועה דשחרית דוקא, ואם התפלל תפלת נדבה דעלמא ואח"כ אכל ועדיין לא התפלל תפלת שחרית נמי עובר באיסור אכילה קודם תפלה.
B. There is what to investigate as what is the law for one who prayed in the morning a tefillat n'davah and afterwards ate, but still has not prayed the Shacharit tefillah, do we say that one has transgressed the prohibition of not eating with the blood - [which is understood to mean that] one should not eat before praying for his blood, or not. It seems that when one prays a n'davah [tefillah] it is only considered a fulfillment of tefillah from the perspective of [seeking] mercy, and one does not fulfill his obligation of established tefillah, and perhaps one does not transgress the prohibition of "not to eat with the blood" - as this prohibition is dependent on the fulfillment of tefillah as a result only of [seeking] mercy and not from one exempting themself from their obligation of established tefillah, or perhaps one has transgressed [the prohibition], as the prohibition is in place until one fulfills one's obligation of the Shacharit Tefillah, and this requires further study (SIDE NOTE 75: See in Rabbeinu Manoach (Ch. 6 from Laws of Prayer, Halacha 4) who writes in the name of Rashi who explains that "on your blood" [means] "on your souls," and according to this, we can say that even when one prays any free will prayers, one only fulfills a request for mercy, and one does not then transgress the prohibition to not eat on the blood. Perhaps this doubt is dependent on the two reasons in the gemara, which states: "Rebbi Yitzchak said Rebbi Yochanan in the name of Rebbi Chanina in the name of R'Aabi: Anyone who eats and drinks and then afterwards prays, the verse speaks about him: "
גמ'. וז"ל הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו' מאי לא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה אבל מברך הוא שתיים לפניה ואחת לאחריה עכ"ל. עיין ברשב"א (ד"ה הקורא) שהביא ג' שיטות בדין לא הפסיד הברכות, דלר' האי גאון מברך את הברכות עד סוף ד' שעות משום דזמן תפלת שחרית הוא עד ד' שעות. והרשב"א נסתפק דשמא יכול לברך עד חצות או שמא יכול לברך כל היום. ושיטת הרמב"ם (פ"א הי"ג מהל' ק"ש) היא דמברך הברכות כל היום. ונראה לומר דלשיטת רה"ג קיום מצות ברכות ק"ש תלויה בזמן תפלה, משום דסובר דברכות ק"ש ותפלה הויין ביחד קיום אחד דקבלת עול מלכות שמים, ורק בתפלה בזמנה חל קיום קבלת עומ"ש דמצטרפת התפלה לברכות ק"ש. אמנם לאחר ד' שעות שחל קיום תפלה שלא בזמנה בעלמא ליכא בה קיום דקבלת עול מלכות שמים, ומשו"ה אין התפלה מצטרפת לברכות ק"ש, ועבר זמן ברכות ק"ש. ונראה דלפי הצד ברשב"א הסובר דחל קיום ברכות ק"ש עד חצות אף בתפלה שלא בזמנה חל קיום דקבלת עומ"ש. משא"כ לאחר חצות דהוי רק חלות קיום תפלת תשלומין אין צירוף בין תפלת תשלומין לברכות ק"ש. ובשיטת הרמב"ם נראה די"ל בב' אופנים: א) דסובר שחל צירוף בין ברכות ק"ש לתפלת תשלומין, ב) דחל צירוף בין ברכות ק"ש לתפלת מנחה בזמנה. ונ"מ אם חייב לומר את הברכות לפני התפלה הראשונה העולה לשם תפלת מנחה, או לפני התפלה השנייה העולה לתשלומין.
y
עוד יש להעיר בשיטת הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' ק"ש הי"ג) וז"ל הקורא אחר שלש שעות ביום, אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות, עכ"ל. ועיין בכס"מ שביאר דהרמב"ם סובר דמדאורייתא זמן ק"ש הוא כל היום, וכמו משמעות הקרא דכמו ד"ובשכבך" היינו כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם דהיינו כל הלילה עד עלות השחר, ה"נ משמעות ד"ובקומך" היא כל זמן שבני אדם קמים וערים דהיינו כל היום. והא דקיי"ל דק"ש של שחרית עד ג' שעות היינו רק מדרבנן ואסמכוה אקרא ד"ובקומך".
ברם יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"ש הי"א) וז"ל ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה וכו', ואם איחר וקרא ק"ש אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר עכ"ל. וצ"ע דמשמע דמיירי בזמן ק"ש מדאורייתא שמצותה בנץ החמה ואם עבר ואיחר בדיעבד זמנה מה"ת עד סוף ג' שעות, וסותר א"כ למש"כ בהי"ג שבדיעבד קורא ק"ש ומברך לפניה ולאחריה כל היום, ולפי הכס"מ כוונתו שמקיים מצות ק"ש דאורייתא כל היום.
ונראה לתרץ דמדאורייתא ישנן ב' קיומים במצות ק"ש: א) קיום קבלת עומ"ש פעמיים ביום ע"י קריאת ג' פרשיות של שמע, וחיוב זה נלמד מקרא ד"ובשכבך ובקומך", וקיום זה תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה ואינו אלא עד סוף ג' שעות ביום. ב) קיום מסוים של מצות תלמוד תורה ע"י קריאת פרשיות של שמע, וקיום זה של מצות ק"ש בתורת קיום תלמוד תורה נמשך זמנה כל היום. וראייה לזה מהא דאיתא במס' נדרים (דף ח.) דאדם יוצא מצות תלמוד תורה בכל יום ע"י ק"ש. ונראה דק"ש אינה קיום ת"ת בעלמא אלא דת"ת הוי קיום מסוים בעצם מצות קריאת שמע ומגוף מצות ק"ש עצמה¹. ולפ"ז י"ל דבהל' י"א פסק הרמב"ם זמן קיום מצות ק"ש בתורת קיום דקבלת עומ"ש, ומדאורייתא זמנה עד ג' שעות דתלוי בזמן שכיבה וקימה. ואילו מש"כ בהלכה י"ג דבדיעבד מברך ברכות ק"ש כל היום משום דהוי כאדם הקורא בתורה אין כוונתו שמקיים מצות תלמוד תורה בעלמא דא"כ למה יכול לברך ברכות ק"ש, אלא כוונתו שחל קיום מיוחד של תלמוד תורה מדין מצות ק"ש, דהקיום המסוים מדאורייתא של תלמוד תורה שחל בקריאת שמע זמנה כל היום, ומשום הכי מברך ברכות ק"ש לפניה ולאחריה כל היום. ולפי"ז מבואר דשיטת הרמב"ם שמברך ברכות ק"ש כל היום הוא משום דס"ל דחל קיום מצות ק"ש מדאורייתא כל היום מדין ת"ת, ואינו דין דרבנן אלא דין דאורייתא בעצם קיום מצות קריאת שמע.
footnotes: ¹ עיין לעיל בשיעורים (דף ב.) ד"ה מאימתי קורין אות א'. ובירושלמי בברכות (פ"א ה"ב): "ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקים, ולא מודה רשב"י שמפסיקים לעשות סוכה ולעשות לולב וכו', טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון". ומבואר בירושלמי דקריאת שמע הוי קיום תלמוד תורה. ונראה דקיום ת"ת שבקריאת שמע אינו קיום מצות ת"ת בעלמא - משום שקורא פסוקים שבתורה, אלא דקיום ת"ת מהווה קיום בעצם מצות ק"ש. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש ה"ב וז"ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומבואר דתלמוד תורה מהווה חלק מעצם מצות ק"ש. דת"ת מהווה קיום דקבלת עומ"ש, וקיום ת"ת מהווה חלק וקיום במצות ק"ש עצמה.