גמ'. וז"ל חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת א"ר אבהו אר"י חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת עכ"ל.

א. ופירש רבינו יונה (דף ח' בדפי הרי"ף ד"ה חוזר) "כלומר כל היכא שפסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת או כגון שסיים ק"ש קודם החזן וסמך אני ה' אלוקיכם עם אמת וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו צריך לחזור פעם אחרת אמת או לא, והלכתא שאין צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אלא מתחיל מויציב או ממקום שפסק".

ונראה לבאר דנחלקו אם מלת אמת חלק מק"ש או התחלת הברכה דגאל ישראל, אלא דיש דין לסמכה לק"ש משום דכתיב "ה' אלוקיכם אמת", דמ"ד דחוזר ואומר אמת סובר דהויא התחלת הברכה דגאל ישראל, וכשהפסיק בין אמת לויציב הויא הפסק באמצע הברכה וע"כ חוזר להתחלה וחוזר ואומר אמת. ומאידך מ"ד שאינו חוזר ואומר אמת סובר ד"אמת" הויא חלק מק"ש, ומכיון שאמר אמת קיים מצות ק"ש, ומה שהפסיק הוי כהפסק בין הפרקים ואינו חוזר ואומר אמת משום ד"ויציב" היא תחילת הברכה. משא"כ למ"ד חוזר ואומר אמת הוי הפסק באמצע הפרק.

ב. בענין אמירת בשכמל"ו בק"ש

ובדומה לזה יש לדון באמירת בשכמל"ו אי הויא הוספה לק"ש ונעשה חלק ממצות ק"ש, או"ד דאינה אלא אמירת שבח בעלמא מענין יחוד ה' שתיקנו לצרפו לק"ש אך אינו חלק מעצם החפצא דק"ש. ובגמ' פסחים (נו.) איתא "בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבבינו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי". ואמר הגר"מ זצ"ל בשם מרן הגר"ח זצ"ל דכוונת הגמ' "לא אמרו משה רבינו וכו' אמרו יעקב", היינו דאמירת בשכמל"ו אינה חלק מקריאת שמע אלא היא חלות שבח בעלמא, בדומה לאמירת בשכמל"ו בביהמ"ק כשהיו שומעים כה"ג מוציא את שם המפורש, ונלמד מקרא "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". וסמוכים לכך יש להביא מדברי התרגום הירושלמי (בראשית מ"ט, ב') וז"ל ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כלהון כחדא ואמרין שמע מנן ישראל אבונן ה' אלהנא ה' חד, עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבה מברך לעלמי עלמין עכ"ל. ומשמע דהתרגום מפרש שיעקב ענה יהא שמיה רבה וכו' (בשכמל"ו), וכדין ענייה במקדש להזכרת שם המפורש, דאמירת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד שוה עפ"י דין להזכרת שם המפורש. ומשו"ה צריך לומר בשכמל"ו, בתורת שבח להזכרת השם. וי"ל דנפקא מינה לדינא לגבי מי שקרא ק"ש ונכנס לביהכ"נ ומצא שהציבור קורא ק"ש דקיי"ל שצריך לקרות עמהם פסוק הראשון שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם הציבור (עיין בשו"ע או"ח סי' ס"ה סעיף ב'), האם צריך לומר גם בשכמל"ו או לא. דאי נימא דבשכמל"ו הוי הוספה על ק"ש והויא חלק מהחפצא של ק"ש - י"ל דבכהאי גוונא אין צריך לומר בשכמל"ו עם הציבור, דהרי אין קריאתו כדי לקיים מצות ק"ש, אלא קורא כדי לקיים מצות קבלת עול מלכות שמים בעלמא עם הציבור, וקורא הפסוק הראשון בלבד משום דאית ביה חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים. וכמו שאינו צריך לקרות כל הפרשיות של שמע עם הציבור, ה"נ אינו אומר עמהם בשכמל"ו. משא"כ לפי"ד הגר"ח זצ"ל דאמירת בשכמל"ו הוי דין שבח מענין יחוד ה' שתיקנו לצרפו לק"ש משום קיום מצות קבלת עול מלכות שמים שבק"ש, דאזי י"ל דכמו שצריך לקרות הפסוק הראשון משום דאית ביה חלות קבלת עומ"ש דיחוד ה' ה"נ צריך לקרות בשכמל"ו כדי לקבל עומ"ש עם הציבור¹.

footnotes: ¹ ועיין במשנה ברורה סימן ס"ה ס"ק י' שפסק שצריך לומר בשכמל"ו.

ועוד יש נפ"מ אם אמירת בשכמל"ו מעכבת בקיום מצות ק"ש או לא, דעיין ברמ"א (או"ח סימן מ"ו סעיף ט') שפסק ש"טוב לומר בקרבנות אחר שמע ישראל בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה". ומשמע דס"ל דבשכמל"ו היא חלק מק"ש עצמה ומעכבת בה ומשו"ה צריך לדקדק לאומרה יחד עם ק"ש דקרבנות. ועיין בביאור הגר"א (שם ד"ה וטוב לומר וכו') שדחה דרק בקרבנות צריך לומר בשכמל"ו דאל"ה הו"א דהוי הק"ש רק סיפור דברים בעלמא. אמנם עיין במגן אברהם (סימן ס"א ס"ק י"א) דנחלקו האחרונים אם מחזירין מי שלא אמר בשכמל"ו, ופסק המג"א שחוזר וקורא ק"ש ובשכמל"ו, ולדעת הלבוש חוזר וקורא אפילו אם קרא בשכמל"ו שלא בכוונה. וי"ל דפלוגתתם תלויה בחקירה הנ"ל. ועיין במג"א (סימן ס"א ס"ק ה') דפסק שאם היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו לקרות פסוק ראשון ובשכמל"ו, ומוכח דס"ל דבשכמל"ו הויא חלק ממצות ק"ש עצמה, דמצטרף לקיום קבלת עומ"ש דפסוק הראשון של שמע¹.

footnotes: ¹ ועיין לקמן בשיעורים דף כא: בענין דבר שבקדושה אות י'.

גמ'. וז"ל אמרי במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם אמת א"ל אביי מאי מעליותא וכו', לא יתחיל ואם התחיל גומר וכו' אמר אביי הלכך אנן אתחולי מתחלינן דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מיגמר נמי גמרינן עכ"ל. עיין בשיטה מקובצת שהקשה על שיטת בני מערבא דבערבית קורין דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם, והא קיי"ל דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, (וכן הקשה הרשב"א בסוגיין ד"ה אמר רב פפא). ותירץ השיטמ"ק "ויש אומרים דמשום הכי לא חשיב הפסק דפסוק שלם הוא בסוף אחרי מות (ויקרא יח. ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם", וצ"ע דלכאורה אין כוונת הקורא ק"ש לקרוא הפסוק שבאחרי מות אלא לקרות הפסוקים מפרשת ויאמר, והרי מדלג באמצע הפסוק ומה איכפת לן דזה פסוק שלם באחרי מות.

ונל"ב דבני מערבא סברי דבפרשת ויאמר ישנם ב' עניני קבלת עול מלכות שמים: א) קבלת עול מלכות שמים ע"י מצות ציצית. ונראה דחלות קבלת עול מלכות שמים בק"ש מיוסדת על קבלת עול מצוות, דבפרשה הראשונה מקיים קבלת עומ"ש ע"י מצות אהבת ה' ומצות ת"ת, ובפרשת ויאמר מקיים קבלת עומ"ש ע"י זכירת מצות ציצית הכוללת זכירת כל המצות. ב) קבלת עול מלכות שמים ע"י צירוף תחילת הפרשה וסופה באמירת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם" דהוי קבלת עומ"ש באופן כללי. ונראה דהוקשה לשיטמ"ק היכן אשכחן קבלת עומ"ש ע"י הכרזה כזאת שאינה קשורה לקבלת עול מצוות, וע"ז תירצו דחזינן מקרא בפרשת אחרי מות "דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם" דמיירי מקבלת עול מלכות שמים בעלמא, וכדפרש"י עה"ת "אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלוקיך וקבלתם עליכם מלכותי". ונמצא דבני מערבא סברי דמכיון דמצות ציצית אינה נוהגת בלילה ליכא בלילה קיום קבלת עומ"ש ע"י זכירת מצות ציצית. אמנם מ"מ יש בפרשת ויאמר חלות קיום קבלת עומ"ש ע"י צירוף הפסוק "דבר אל בנ"י ואמרת אליהם וכו'" ופסוק "אני ה' אלוקיכם", ולכן בלילה קורין ויאמר בדילוג. ולפי"ז נראה דיש ב' דיני קריאת פרשת ויאמר ככתבה: א) לקרות כל הפרשה כסדרה באופן שמקיים קבלת עומ"ש ע"י זכירת מצות ציצית, ב) קריאה בדילוג באופן שמקיים קבלת עומ"ש באופן כללי ע"י זכירת מתן תורה בהר סיני באמירת המילים "אני ה' אלוקיכם" דבדבור הראשון דסיני. ולפיכך אין בקריאה זאת חסרון דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן דכך ניתנה הפרשה ליקרות.

אמנם רב חולק על בני מערבא וסובר דבפרשת ויאמר איכא חלות קבלת עול מלכות שמים ע"י מצות ציצית גרידא, ומכיון שאין מצות ציצית נוהגת בלילה אין אומר ויאמר כלל. ברם אם התחיל גומר משום דכל פרשה שלא פסקה משה אנן לא פסקינן וצריך לגמור את כל הפרשה כולה¹.

footnotes: ¹ לכאורה כוונת רבינו זצ"ל לפרש דרב סובר שאין חיוב לקבל עליו עומ"ש בפרשת ויאמר בלילה משום דמצות ציצית אינה נוהגת בלילה. אך מ"מ מקיים קיום מצות קבלת עומ"ש כמצות רשות אם אומרה, ומשו"ה משהתחיל לקרותה אסור להפסיק בה משום דפרשה דלא פסקה משה אסור להפסיק בה.

תוס' ד"ה ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. וז"ל מכאן משמע כר"ש דאמר בפ' התכלת דציצית מ"ע שהזמן גרמא וכו' וא"ת א"כ למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפילו מונחת בקופסא אפ"ה חייבת בציצית היכי אשכחן שיהא הזמן גרמא וי"ל דאם היה כסות המיוחד ללילה פטור עכ"ל. ובביאור דבריהם נל"פ דהקשו התוס' דבשלמא למ"ד דציצית חובת גברא, והמחייב הוא הלבישה ביום ניחא דציצית הוי מ"ע שהז"ג. אמנם צ"ע למ"ד חובת מנא דס"ל שחל חיוב ציצית אף בטלית המונחת בקופסא דאיך שייך לחלק במחייב - דהוא הבגד - בין יום ללילה. ותירצו דכיון שכסות לילה פטורה מן הציצית הו"ל מ"ע שהז"ג. ובביאור תירוצם נראה דהתוס' סברי דהיכא דהמחייב של המצוה תלוי בזמן מסוים אע"פ שקיום המצוה אינו תלוי בזמן מסוים הוי מ"ע שהז"ג, ומכיון שחלה מצות ציצית רק בכסות יום ולא בכסות לילה יוצא דיום הוא המחייב, ולכן אע"פ שחל קיום מצות ציצית אף בלילה (כשלובש כסות יום בלילה) הוי מ"ע שהז"ג דהרי המחייב של המצוה תלוי בזמן מסוים.

והתוס' הוכיחו דבריהם מהירושלמי דנחלקו ר"ש ורבנן אי ציצית הוי מעשהז"ג, דר"ש הוכיח דהוי מ"ע שהז"ג מהא דכסות לילה פטורה מציצית ורבנן חולקים על ראייתו דס"ל דכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת בלילה בציצית, וצ"ב יסוד מחלוקת ר"ש ורבנן, וגם צ"ב מהי הוכחת התוס' מהירושלמי. ונראה לבאר דר"ש סובר דמהא דכסות לילה פטורה מציצית מוכח דלילה הוי פוטר משום דחיוב מצות ציצית תלוי בזמן יום, אלא דלמ"ד חובת מנא חלות חיוב ופטור חל בבגד. ואילו רבנן חולקים וסוברים דמכיון שכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת מוכח דלילה אינה זמן פטור, והדין דכסות לילה פטורה מציצית דין הוא בחפצא של הבגד המחוייב בציצית, דהיינו דכמו שבגד עם ה' כנפות פטור כך כסות לילה פטורה. דאינה נחשבת כבגד המחוייב בציצית משום דמשתמשין בה רק בלילה. ומאידך כסות יום ולילה חייבת כי ההשתמשות ביום משווה לה לבגד המחוייב בציצית. אך אין בזה קשר לדין מעשהז"ג כלל. ואילו לר"ש כסות יום ולילה פטורה מציצית דס"ל דזמן לילה פוטרה והו"ל מעשהז"ג. ונמצא דלר"ש זמן יום הוא המחייב ובלילה ליכא מצות ציצית כלל דלילה מהוה זמן פטור הפוטר מחובת ציצית, אלא דדין יום ולילה תלוי בבגד. ואילו לרבנן זמן לילה נמי מחוייב בציצית והפטור של כסות לילה דין הוא בחפצא של הבגד שמחוייב בציצית ואינו דין בזמן המחייב והפוטר. והתוס' הוכיחו משיטת ר"ש דס"ל דזמן היום מחייב מצות ציצית וזמן הלילה פוטר דהוי מ"ע שהז"ג.

אמנם מדברי הרמב"ם (פי"ב ה"ג מהל' ע"ז) "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות", משמע דאם קיום המצוה תלוי בזמן הוי מ"ע שהז"ג. ומשמע דלשיטת הרמב"ם למ"ד ציצית חובת מנא אין מצות ציצית נחשבת למ"ע שהז"ג. דאע"פ שהמחייב תלוי בזמן מסוים - דאינו חייב אלא בכסות יום - מ"מ מכיון שחל קיום מצוה כל היום לא הוי מ"ע שהז"ג. ולפי"ז י"ל דפסק הרמב"ם (בפ"ג ה"ט מהל' ציצית) דנשים פטורות מציצית דהוי מ"ע שהז"ג אזיל לשיטתו שפסק כמ"ד ציצית חובת גברא (פ"ג ה"י מהל' ציצית) ולדידיה קיום המצוה תלוי בלבישה ביום וע"כ הוי מ"ע שהז"ג.

והנה לפי הנ"ל יש לחקור בהגדרת מ"ע שהז"ג, די"ל דכל מצוה שחיובה וקיומה היא מזמן לזמן - דרק בזמן מסוים חל הקיום - הוי מ"ע שהז"ג, או"ד י"ל שיסוד מ"ע שהז"ג הוא שהזמן הוי המחייב של המצוה. ועיין בשאגת אריה (סי' י"ב) שדן האם נשים חייבות במצות זכירת יצי"מ בכל יום, דקיי"ל כבן זומא שמזכירין יצ"מ ביום ובלילה, וי"ל דכיון שחל חיוב וקיום זכירת יצי"מ כל הזמן בין ביום ובלילה דנשים חייבות. אמנם השאג"א נקט דנשים פטורות מזכירת יצ"מ דסובר דהגדרת מ"ע שהז"ג היינו שהזמן מחייב את המצוה, ומכיון שזמן היום והלילה כל אחד מהווה מחייב בפ"ע מצות זכירת יציאת מצרים נמצא שהזמן הוא המחייב דהמצוה, ומשו"ה הו"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, ואע"פ שקיום מצות זכירת יצ"מ חל תמיד בין ביום ובין בלילה.

ברם הגר"מ זצ"ל טען שאף לפי הרמב"ם דין מעשהז"ג תלוי במחייב של זמן, דיעויין ברמב"ם (פ"א מהל' תפלה הל' א' - ב') שכתב וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו' ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפלה שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא עכ"ל. וצ"ע דמשמע ממש"כ "מצות עשה להתפלל בכל יום" שכל יום הוי מחייב בפ"ע להתפלל, וצ"ע דאם המחייב הוי זמן מסוים דהיינו דכל יום ויום הוי מחייב בפ"ע להתפלל להוי מ"ע שהז"ג (בדומה לזכירת יצ"מ לדעת השאגת אריה). ותירץ הגר"מ זצ"ל די"ל דכוונת הרמב"ם אינה שכל יום הוי מחייב בפ"ע אלא דיש חיוב להתפלל כל היום והוי חיוב תדירי, וכוונתו במש"כ "כל יום" היינו תדירי כמו שאומרים בתפלה "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" דכל יום ר"ל תדיר. וע"כ תפלה אינה מ"ע שהז"ג משום שאין הזמן המחייב של המצוה¹. ועוד תירץ הגר"מ זצ"ל דאפילו אי נימא שכל יום הוי מחייב בפ"ע י"ל דחלות קיום מצות תפלה מהווה קיום מצות עבודה שבלב, וחלות קיום מצות עבודה שבלב אינה תלויה בזמן, וכמבואר בגמ' (לקמן דף כו.) "כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל" דקיום עבודה שבלב הוי קיום תדירי. ולפיכך סובר הרמב"ם דנשים חייבות בתפלה ולא הוי מ"ע שהז"ג, דאע"פ שהמחייב תלוי בזמן מ"מ מכיון שהקיום אינו תלוי בזמן דהוי קיום שבלב לא הוי מ"ע שהז"ג. אך לפי"ז צ"ע אמאי נשים פטורות הן מקריאת שמע משום מ"ע שהז"ג, דנהי שהמחייב של ק"ש תלוי בזמן מ"מ בק"ש איכא חלות קיום קבלת עומ"ש דאינו תלוי בזמן מסוים ולהוי דומה לקיום עבודה שבלב דתפלה. ותירץ הגר"מ זצ"ל דבתפלה חל חלות דין עבודה שבלב במעשה המצוה² וגם בקיום המצוה, ומכיון שחלות דין עבודה שבלב אינו תלוי בזמן משו"ה נשים חייבות, משא"כ בק"ש דאע"פ שחל בה חלות קיום קבלת עומ"ש בלב מ"מ מעשה המצוה דק"ש הוי עצם קריאת הפרשיות ככתבה, ומעשה מצוה זו הוי מ"ע שהז"ג וע"כ נשים פטורות. אך צ"ע בזה דהרי אף בקריאת שמע יש דין כוונת הלב וקיום קבלת עומ"ש שבלב בפסוק הראשון. ויתכן דבק"ש חלין ב' דינים דקבלת עומ"ש: א) מעשה וקיום קבלת עול מלכות שמים בעלמא ע"י קריאת הפסוק הראשון, ב) חלות קיום קבלת עומ"ש ע"י קריאת כל הפרשיות ככתבן. וי"ל דאה"נ דנשים חייבות בחלות קיום קבלת עומ"ש בכלל שחל בקריאת פסוק הראשון ד"שמע ישראל" משום דאינו זמן גרמא ופטורות רק מדין קבלת עומ"ש ע"י קריאת כל הפרשיות של שמע דהוי מ"ע שהז"ג³. וחיוב נשים דומה לקריאת שמע דר' יהודה הנשיא דקרא רק פסוק ראשון כדי לקבל עול מלכות שמים דעלמא.

footnotes: ¹ דחיוב תפלה הוא חיוב תדירי וכדאמרינן בגמ' (לקמן כא א) "ולואי שיתפלל אדם כל היום", וכל דין זמני תפלה חל רק לענין קיום מצות התפלה בלבד אך לא בחיוב המצוה, דחל חיוב תמיד להתפלל ואין זמן המחייב להתפלל ומשו"ה תפלה אינה מעשהז"ג. ² שהרי המתפלל שמו"ע חייב להתכוון בכל התפלה שהוא עומד לפני ה' דבלי כוונה זו אינה מעשה תפלה כלל וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו (פ"ד מהל' תפלה ה"א). ³ ועיין בבית יוסף בסימן ע' שכתב בשם אוהל מועד דנשים חייבות בקבלת הייחוד - דהיינו בפסוק הראשון של שמע. ועיין בשו"ע או"ח סי' ע' סעיף א' במחבר וברמ"א ובביאור הגר"א שם.

ומבואר דלתוס' מ"ע שהז"ג תלוי בזמן המחייב את המצוה, ולפי"ז משמע דלשיטת התוס' באופן שיש למצוה מחייב תמידי ואילו קיום המצוה תלוי בזמן מסוים לא הוי מ"ע שהז"ג. אמנם עיין בתוס' (מס' קידושין דף כט. ד"ה אותו) שהקשו אמאי בעינן קרא אותו ולא אותה למעט נשים ממילה תיפוק ליה דהוי מ"ע שהז"ג שאין מלין אלא ביום, וצ"ע דלכאורה הדין דאין מלין אלא ביום הויא הלכה בקיום מצות מילה, אמנם פשיטא שאף בלילה (מיום השמיני והלאה) חלה חובת מילה, ומשו"ה אינה מעשהז"ג. ומבואר דס"ל להתוס' דאם קיום המצוה תלוי בזמן אע"פ שהחיוב הוא תמידי הוי מ"ע שהז"ג, וצ"ע דסתרי למש"כ בסוגיין דגדר מ"ע שהז"ג תלוי במחייב של המצוה. וצ"ל דלשיטת התוס' בכדי שיהא מצות עשה שאין הזמן גרמא יש ב' תנאים: א) שיהא מחייב תמידי, ב) וקיום תמידי. ומשו"ה נקטו שציצית למ"ד חובת מנא מהווה מעשהז"ג משום דהמחייב הוי הזמן, ואף מילה הויא מעשהז"ג משום שקיום המצוה תלוי בזמן.

גמ'. וז"ל אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים עכ"ל. יש לחקור האם הקורא ק"ש בלא תפילין הוי חסרון בקיום מצות ק"ש או דהוי חסרון בקיום מצות תפילין. והנה עיין ברש"י (ד"ה כאילו מעיד עדות שקר בעצמו) שפירש וז"ל לישנא מעליא עכ"ל, וכונתו דנחשב כאילו מעיד עדות שקר בהקב"ה, ומבואר דהקורא ק"ש בלא תפילין הוי חסרון בקיום קבלת עול מלכות שמים דבק"ש. וכן מבואר בתוס' ד"ה ומנח וז"ל כאילו מעיד עדות שקר בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפות ולאות עד ידך ואין עכ"ל. וכן משמע מפרש"י בשיטת ר' יוחנן (בד"ה כאילו הקריב עולה בלא מנחה) "אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר המצוה", דאינו מקיים מצות ק"ש בשלימות. אמנם י"ל דלשיטת ר' יוחנן הקורא ק"ש בלא תפילין, הוי חסרון בקיום מצות תפילין דמדמהו להמקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, והקרבת מנחה ונסכים הויין קיום בהקרבת הקרבן אולם אינם מעכבים בקרבן. וכמו"כ י"ל דיש קיום מיוחד לקרוא ק"ש עם תפילין, והקורא ק"ש בלא תפילין קיים מצות ק"ש, והוי חסרון בקיום מצות תפילין. דיש בהתפילין קיום מיוחד לקרוא ק"ש כשהוא לובש תפילין. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שהביא הלכה זו בפ"ד מהל' תפילין (הכ"ו) וז"ל אמרו חכמים כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל, ויש לדייק מדהביא דין זה בהל' תפילין ולא בהל' ק"ש משמע דסובר דאף לעולא הוי חסרון בקיום מצות תפילין. וכן יש לדייק דהרמב"ם התחיל ההלכה "אע"פ שמצותן ללבשן כל היום בשעת תפלה יותר מן הכל", ומבואר דהר"מ מיירי מענין קיום מצות תפילין. ובהמשך ההלכה הביא את הדין שהקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ומשמע שזה נמי מפאת קיום מצות תפילין בשלימותה, דהיינו דאם קרא ק"ש בלא תפילין הוי חסרון בקיום מצות תפילין. וכוונת הגמ' "עדות שקר בעצמו" היינו בקורא עצמו. ברם עיין ברבינו יונה שפירש דפליגי עולא ור' יוחנן בגדר האיסור לקרא ק"ש בלי תפילין, דלעולא אין חסרון במצות ק"ש עצמה אלא דעבר על איסור בפ"ע, ואילו לר"י המצוה עצמה של ק"ש לא נעשה בשלימות.

ועיין בראשונים (תוס' ד"ה ומנח וברא"ש סימן י') שדנו האם הקורא ק"ש בלא ציצית כמעיד שקר בעצמו או לא. וכתב הרא"ש "דשאני תפילין שכתוב בהן קבלת עול מלכות שמים ועול מצות והכתוב קראם זכרון". ונראה לבאר דלדעת הרא"ש הקורא ק"ש בלא תפילין הוי חסרון בקיום מצות תפילין. דיש בלבישת תפילין קיום קבלת עומ"ש, וכשקורא ק"ש בלי תפילין הוי חסרון בקיום קבלת עומ"ש שבתפילין, משא"כ בציצית דאין בה קיום קבלת עומ"ש אין חסרון אם קורא ק"ש בלי ציצית. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הי"א) וז"ל לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול לתלמידי חכמים להתפלל ואינם עטופים עכ"ל, ומשמע שיש קיום מיוחד ללבוש ציצית בשעת תפלה, וצ"ב מאי שנא ק"ש דאין בה קיום מיוחד ללבוש ציצית ולא אמרינן דהוי כמעיד עדות שקר בעצמו מתפלה דיש בה קיום להתפלל בציצית.

וי"ל דהרמב"ם סובר דאיכא דין עיטוף בתפלה וכמו שכתב (פ"ה מהל' תפלה ה"ה) דרך כל החכמים ותלמידים שלא יתפללו אלא כשהן עטופים וכמו שכתוב "תפלה לעני כי יעטוף". ונראה דמקיים דין עיטוף ע"י שמתעטף בציצית וכדמדויק ברמב"ם (פ"ל ה"ב מהל' שבת) וז"ל איזהו כבוד וכו' ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו נצא לקראת שבת המלך עכ"ל, משא"כ בק"ש שאין בה דין עיטוף אין בה דין לקרותה כשלובש ציצית. ועוד נראה דיש קיום דקבלת עומ"ש בתפילין מדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הי"ד) שאסור להסיח דעתו מתפילין אפילו רגע אחד מפני שיש בהן כ"א אזכרות השם וע"כ יש דין לקרות ק"ש בתפילין, משא"כ בציצית שאין בלבישתן חלות קיום קבלת עומ"ש ולפיכך אין דין לקרות ק"ש בציצית.