משנה. ז"ל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם איסטניס אני עכ"ל. עיין ברש"י ד"ה רחץ וז"ל ונקברה בו ביום עכ"ל. וצ"ע דמנא ליה לרש"י דמיירי שכבר נקברה בו ביום דהרי לכאורה איסור רחיצה חל משמתה אשתו ואפילו קודם הקבורה. והנה הרמב"ן והרמב"ם פליגי בחלות דיני אבילות קודם קבורה, דהרמב"ם קבע (פ"א מהל' אבל ה"ב) "מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן". ואילו הרמב"ן בתורת האדם (עמוד רי"ב בהוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. ונראה דרש"י סובר כשיטת הרמב"ם וע"כ פירש דמיירי שכבר נקברה וע"כ חל איסור רחיצה דאילו קודם קבורה מותר ברחיצה.

וצ"ב ביסוד המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן, ולכאורה היה נראה לפרש דנחלקו ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב"ן המחייב הוי המיתה, וע"כ דיני אבילות חלין משעת מיתה, אלא שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משום דהויין קיום מצות אבילות, ופטור מהן משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל האיסורים דאבילות חלין משעת מיתה. ואילו לשיטת רש"י והרמב"ם המחייב של אבילות הוא הקבורה, ולפיכך דיני אבילות חלין אחרי הקבורה. ולכאורה יהא בזה נפקא מינה לדינא בדין ניהוגי אבילות בשמועה קרובה קודם קבורה - וכגון ששמע שמת קרובו במדינה אחרת ועוד לא קברוהו ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה, דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעת השמועה ששמע או רק משעת קבורה. דאם נאמר כסברת הרמב"ן דמיתה הוי המחייב של האבילות, אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר קבורה, ומשום דלגבי קיום האבילות אמרינן דאונן פטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אזי י"ל דבשמועה שמת קרובו במדינה אחרת ואינו משתתף בקבורה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל דין קיום אבילות מיד. אמנם לפי מה שביארנו בסברת הרמב"ם י"ל דמכיון דהקבורה הויא המחייב של האבילות אף בשמועה קרובה קודם קבורה ליכא חלות דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. (ונחלקו בזה הנצי"ב זצ"ל - שפסק דתלוי בקבורה, וחתנו הג"ר רפאל שפירא זצ"ל שפסק שישב שבעה מיד, עיין בשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' ע"ב ובשדי חמד מערכת אבילות סימן י"ד).

אמנם יש לדחות את מש"כ בשיטת הרמב"ם דס"ל דקבורה הוי המחייב של אבילות, דהרי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום היטב בעיני ה' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה עכ"ל. ועיין בכס"מ שנתקשה מהו המקור למצות עשה דאבילות מהך קרא דמיירי בדיני אנינות. והנה עיין ברא"ש (מועד קטן פרק ג' סימן ג') שהביא שיטת הר"י שחולק על הרמב"ם וסובר דאין אבילות יום ראשון מה"ת, ואע"פ שחלה אנינות ביום ראשון, דאנינות לחוד ואבילות לחוד. דאע"פ שאסור באכילת קדשים ומע"ש ביום ראשון מדין אנינות אבל מ"מ אין אבילות חלה ביום ראשון. ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם דפסק (בפ"א ה"ב מהל' אבל) שאין איסורי אבילות חלין עד לאחר קבורה, וא"כ מהו גדר האבילות דיום ראשון מה"ת.

ונראה דהרמב"ם סובר דחלות דין אנינות ומצות אבילות הויין חד קיום של מצות אבילות ושניהם הויין חד ענינא - חלות אבילות על המת. ובאמת המיתה הוי המחייב של אבילות, וע"כ סובר הרמב"ם דילפינן אבילות יום ראשון מה"ת מאנינות, דאנינות נמי הוי חלות אבילות¹. והנה הרא"ש במועד קטן (הנ"ל) הוכיח מהמשנה בסנהדרין (מו:) שלא היו מתאבלים על הרוגי ב"ד אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב, דאנינות ואבילות תרי מילי נינהו. ונראה שהרמב"ם מפרש דאין נוהגים ניהוגי אבילות על הרוגי ב"ד אבל איכא בהרוגי ב"ד חלות קיום אבילות בלב, וזוהי כוונת המשנה "אבל אוננים שאין אנינות אלא בלב". ולפי"ז נראה דחלות אבילות ואנינות הויין חד קיום של אבילות בלב, ולכן סובר הרמב"ם דמאנינות נלמד דאבילות יום ראשון מה"ת.

footnotes: ¹ והרמב"ם סובר שיסוד ההלכה שנלמד מואכלתי חטאת היום שחל איסור אכילת קדשים לאונן אינו איסור נפרד של אכילת קדשים, אלא שחל באונן חלות דין אבילות, ואכילת קדשים אסורה משום שמהווה ביטול קיום אבילות שבאנינות. (מדברי רבינו זצ"ל בשיעוריו להל' אבילות).

ואשר ע"כ נ"ל בביאור שיטת הרמב"ם דבאמת המיתה הויא המחייב של האבילות, אלא דיש ב' דינים באבילות: א) חלות איסורי אבילות שהם י"א דברים שהאבל אסור בהן (עיין ברמב"ם פ"ה ה"א מהל' אבל), ב) חלות קיום אבילות ע"י קיום מלאת של שבעה. והרמב"ן (בתורת האדם) סובר שאיסורי אבילות חלין משעת מיתה משום דס"ל דחלין איסורי אבילות בפ"ע אע"פ שאין קיום האבילות נוהג עד לאחר קבורה. ואילו הרמב"ם סובר דאיסורי אבילות אינן חלין אא"כ חל נמי דין קיום האבילות, ומאחר דלפני הקבורה אינו נוהג דין קיום האבילות משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שעוסק במצות קבורה הריהו פטור ממצות אבילות, וכמו כן פטור נמי מאיסורי אבילות עד לאחר קבורה. דלשיטת הרמב"ם איסורי אבילות וקיום האבילות תלויים זה בזה. ועיין ברמב"ם (פי"א ה"ה מהל' אבל) וז"ל מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללותו מתחילין למנות שבעה ושלושים ומתחילין להתאבל עכ"ל. ומוכח מכאן דחל חלות דין אבילות משעת מיתה ואית ביה חלות שם אבל משעת מיתה, אלא דכל זמן שעוסק בקבורת המת פטור מקיומי אבילות משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואף ממצות אבילות, ומכיון דליכא חלות קיומי אבילות הוא הדין דאין חלין איסורי אבילות. אמנם מעת שהחזיר פניו מן המת ואינו עסוק עוד בקבורה חל ביה דין קיום מצות האבילות ואיסורי האבילות.

והנה הרמב"ן והרמב"ם פליגי נמי לענין ניהוג אבילות במועד¹, דהרמב"ם (פ"י ה"ג מהל' אבל) פסק "הרגלים וכן ר"ה ויוה"כ אין דבר מדברי אבילות נוהג בו", ואילו הרמב"ן (תורת האדם הוצאת שעוועל עמ' רכ"ו) פסק דדברים שבצינעה נוהג. ורק בשבת פסק הרמב"ם (פ"י ה"א) דדברים שבצינעה נוהג. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלשיטת הרמב"ם מבואר החילוק בין שבת ליו"ט דשבת עולה למנין שבעה (פ"י אבל ה"א), משא"כ יו"ט שאינו עולה למנין שבעה (פ"י שם ה"ח), וע"כ סובר דבשבת שחל בה קיום אבילות חלין נמי איסורי אבילות דדברים שבצינעה, משא"כ ביו"ט דליכא בו חלות קיום אבילות אף איסורי האבילות אינם חלין בו כלל. משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל דאיסורי אבילות אינם תלויים בקיום האבילות איסורי אבילות דדברים שבצינעה חלים ביו"ט אע"פ שאין קיום האבילות חל ביו"ט.

footnotes: ¹ כשמת מתו במועד.

ברם הרמב"ם סובר דאיסורי אנינות אינם תלויים בחלות קיום האבילות, וע"כ חל איסור אכילת קדשים מיד אחרי המיתה אע"פ שקיום האבילות אינו חל עד הקבורה.

תוס' ד"ה איסטניס אני. וז"ל ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וכו' וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בט' באב וכן משמע במס' יומא (עז:) מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ביום הכיפורים ואינו חושש אע"ג דסיכה כשתייה ביוה"כ וכו' עכ"ל. מבואר דשיטת התוס' היא דבט' באב, באבל, וביוה"כ רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורה ושלא לשם תענוג מותרת. והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ט) וז"ל אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם היא דגם סיכה שאינה של תענוג אסור ביוה"כ, אמנם לגבי דיני ט"ב פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"י) "ואסור בסיכה של תענוג", ומתבאר דסיכה שאינה של תענוג מותרת בת"ב, (עיי"ש במ"מ ובלח"מ), וצ"ב מאי שנא יוהכ"פ מת"ב.

ונראה לומר, דבסוגית הגמ' ביומא (עו:) מבואר דיש שני טעמים לאיסור סיכה ביוה"כ, חדא מקרא דדברי קבלה בדניאל (י, ג) לחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי, דמפורש דסיכה אסורה ביוה"כ מטעמא דסיכה כשתיה, וכדתנן בפ"ט דשבת (פו.) "מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". והנה בתוס' בשבת (שם ד"ה אע"פ) הקשו "קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא, הו"ל לאיתויי קרא דלחם חמודות וכו' וסוך לא סכתי דהוי דרשא גמורה, ומיניה נפקא ליה בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי עינוי". ונראה לתרץ אליבא דהרמב"ם דמקרא דסוך לא סכתי דאיירי בתענית ליכא איסור אלא בסיכה של תענוג בלבד, אבל מגזה"כ דסיכה כשתיה ביוה"כ ילפינן שסיכה כשתיה לגמרי בין בשל תענוג ובין בשאינה של תענוג, דסיכה בעצמה מהווה הפקעה מהענוי דיוה"כ כאכילה ושתיה.

ובדומה לזה מבואר בתוס' (יומא דף עז. ד"ה מנין) וז"ל תימה לי אמאי איצטריך הש"ס למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי, הא מהאי קרא נפקא מותבא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת בפרק אמר ר"ע. ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפילו סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות עכ"ל. ומבואר בתוס' דמצד הדין של סיכה כשתיה גם סיכה שאינה של תענוג בכלל. אמנם מקרא דדניאל ילפינן שרק סיכה של תענוג אסורה. וזהו לשיטתם (שם ד"ה דתנן) דס"ל דרק סיכה של תענוג אסורה ביוה"כ. אולם בדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ט מהל' שביתת עשור) מבואר דאף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ, דס"ל דהטעם דאסורה גם סיכה שאינה של תענוג, הוא משום דקיי"ל דסיכה כשתיה.

ונראה דהך קרא דסיכה כשתיה ביוה"כ הוי דין מסוים ביוה"כ, ומשום דביוה"כ יש חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, וכדחזינן דחיוב כרת חלב אכילה ושתיה בלבד. וכמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' שביתת עשור (ה"ג) דאכילה ושתיה זהו פשטיה דקרא דועניתם את נפשותיכם (עיין בגמ' יומא עד א) ושאר עינויים הם מפי השמועה. ומכיון שיש ביוה"כ חלות שם איסור מיוחד של אכילה ושתיה, לפיכך אמרינן דסיכה כשתיה ביוה"כ. משא"כ בת"ב דאיסור אכילה ושתיה הוא רק חלק מדיני התענית וצום, וככל חמשת העינויים של ת"ב, ואין בו חלות חפצא של איסורי אכילה ושתיה מיוחדים כיוה"כ, וע"כ לא חל בת"ב איסור סיכה מהדין סיכה כשתיה. ומשום כך בת"ב סיכה שאינה של תענוג מותרת, דלא ילפינן לסיכה בת"ב אלא מקרא דדניאל דסוך לא סכתי דאיירי בתענית, ואינו אסור אלא בסיכה של תענוג.

ועוד נראה לומר בזה, דחלוק יוהכ"פ משאר התעניות בדין האיסור דחל בה' העינויים שלו. דהנה בכל ת"צ האיסור דה' העינויים הוא איסור בעלמא של תענית ציבור. ואילו ביוה"כ יסוד האיסור הוא חיוב של שביתה ביוה"כ, וכן מבואר ברמב"ם (בפ"א מהל' שביתת עשור הל' ד') וז"ל מ"ע אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה עכ"ל, ולהלן (שם בהל' ה') כתב "שכן למדנו בו מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנא' שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו". ומבואר דסובר דאיסורי יוהכ"פ הם בכלל מצות שביתה. ומעתה נראה דהא דיוה"כ אסור גם בסיכה שאינה של תענוג זהו מצד החיוב המיוחד של שביתה ביוה"כ.

ובתוספת ביאור י"ל, דמצד מצות שביתה דיוה"כ האיסור חל בעצם המעשה של סיכה, דעצם המעשים של ה' העינויים נאסרו ביום הכיפורים מכח מצות שביתה, ואע"פ שאין בהם הנאה ותענוג. משא"כ בתעניות ואבילות אין חובת שביתה מגוף המעשה, דאינו אלא דין איסורי עינוי מהנאה ותענוג, ולהכי רק רחיצה וסיכה של תענוג אסורים, ושאינם של תענוג מותרים.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ה), וז"ל לוקח אדם מטפחת מערב יוה"כ ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים, ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש אעפ"י שיש בה קור הרבה עכ"ל. והנה בסוגית הגמ' ביומא (עח.) מבואר גם דין כלים רטובים לענין ת"ב. אכן הרמב"ם בהל' תענית (בפ"ה הל' י') לא מייתי לדין זה גבי ת"ב, רק כתב בסתמא "ואסור ברחיצה וכו' ואסור בסיכה וכו' כיום הכפורים". ודייק מינה הלח"מ שם שדעתו דת"ב שוה ליוה"כ בזה, שהוא מותר בכלים נגובים ואסור בשאינם נגובים, ולכן סמך על מש"כ בהל' יוה"כ. אך עיין בלח"מ (בהל' שביתת עשור) דמקשה דבגמ' ביומא (שם) מבואר דהא דאסור ביוה"כ כלים שאינם נגובים הוא רק משום איסור סחיטה של יוה"כ, אבל מצד האיסור של חמשה ענויים היה מותר להעביר על פניו גם כלים שאינם נגובים, וא"כ קשה למה אוסר הרמב"ם בט"ב להעביר על פניו כלים שאינם נגובים.

ונראה לתרץ דיסוד האיסור של חמשת העינויים ביוה"כ חל מדין שביתה וכמש"כ הרמב"ם, "מצוה לשבות בכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה". ובכן ביוה"כ חלות האיסור דה' העינויים חל על המעשה דרחיצה וסיכה וכו' ומדין שביתה, וע"כ במים שבלועים בבגד אי לאו איסור סחיטה היה מותר לנגב ביוה"כ, דהא לא שייך מעשה רחיצה במים הבלועים בבגד. דאף שבלועים מים בבגד אין ע"ז חלות שם מעשה רחיצה, ולהכי רק משום איסור סחיטה אסור בכלים רטובים. משא"כ בת"ב דהדין דה' העינויים הוא איסור של הנאת רחיצה, ואין האיסור תלוי במעשה רחיצה, ומשו"ה אסור לנגב בכלים לחים בתשעה באב מעיקר הדין¹.

footnotes: ¹ צ"ע בתירוץ זה שהרי אף יוה"כ תענית ציבור הוא, ונהי דמדין איסור מעשה רחיצה כלים רטובים מותרים, מ"מ צ"ל אסורים מדין הנאת רחיצה של תענוג בתענית ציבור כמו שאסורים בט"ב, וצ"ע.

ועוד נראה, דבת"ב נוהג איסור רחיצה מדין אבילות, דכל הנוהג באבל נוהג בת"ב, ומדין אבילות אסור בהנאת רחיצה גם בלי מעשה רחיצה, וע"כ אף בבגד רטוב אסור.

ומקור הרמב"ם הוא מסוגית הגמ' ביומא (עח.) וכדביאר הלח"מ (שם) דבתחילה החמירו ביוהכ"פ טפי מת"ב, אך בסוף הסוגיא אמרו "א"ל ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן, ואותבינך סחיטה", ומפרש לה הרמב"ם דבאמת איפכא הוא דיוהכ"פ קיל מת"ב, דרק בת"ב צריך לעשותו כמין כלים נגובים מצד דיני התענית והאבילות, וכמש"נ, אלא דמ"מ מסיק "ואותבינך סחיטה", דהשבנו לך שמצד דיני סחיטה שיש ביוה"כ חוזר דינו של יוהכ"פ להיות שוה לת"ב, וזהו שפסק הרמב"ם וכמש"נ.

והנה יל"ע במי שחבירו סך אותו ביוה"כ, אך אינו סך בעצמו אם עובר על איסור. ונראה דלפמש"נ דעצם המעשה של סיכה אסור ביוה"כ, ולכן אף סיכה שאינה של תענוג אסורה ביוה"כ י"ל דבכה"ג שאינו סך בעצמו ואינו עושה מעשה כלל, לא שייך לאסור בסיכה שאינה של תענוג. אולם בסיכה של תענוג אסור לסוך ע"י אחר גם ביוהכ"פ, ומשום דלא גרע יוהכ"פ משאר תעניות דהנאת סיכה אסורה, והרי בשאר תעניות עצם הנאת הסיכה אסורה, וגם כשסך ע"י אחר אסור דהא קמיתהני. ולפי"ז י"ל דגם ביוהכ"פ אסור באופן זה בסיכה של תענוג בלבד¹.

footnotes: ¹ וזה שלא כדמבואר למעלה דביוה"כ רק מעשה רחיצה וסיכה אסורים שלא כט"ב.

ב. בשיטת הרמב"ם בדין רחיצה שאינה של תענוג

כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"א) וז"ל אסור לרחוץ ביוה"כ בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים עכ"ל. ומבואר דביוה"כ חל איסור רחיצה אף ברחיצה שאינה של תענוג. והנה שיטת הרמב"ם דכל ה' העינויים אסורים מה"ת, וכמש"כ (שם) בהל' ה' וז"ל ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר וכו' ושבתון לענינים אלו עכ"ל. ונראה מסתימת דברי הרמב"ם שהשוה דין סיכה שאינה של תענוג לשל תענוג דתרוייהו אסורים מה"ת, ומשום דכ"ז בכלל איסור סיכה. ולפ"ז נראה פשוט דהוא הדין רחיצה שאינה של תענוג אסורה מה"ת, דמ"ש רחיצה מסיכה. וכן משמע מדבריו לגבי ט' באב נמי דכתב (פ"ה מהל' תענית ה"י) וז"ל ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים, ואסור בסיכה של תענוג עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם חילק רק לגבי סיכה דהאיסור הוא רק בסיכה של תענוג דמשמע דאיסור רחיצה חל בכל גווני.

ועוד יש ראיה דגם בת"ב אסורה רחיצה שאינה של תענוג, דכתב הרמב"ם (בפ"ז מהל' תפלה הל' ח') "ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נט"י", ומפורש דנט"י אסורה ביוהכ"פ ות"ב. והרי בודאי נט"י חשיבא כרחיצה שאינה של תענוג, ומוכח דרחיצה שאינה של תענוג אסורה בין בת"ב ובין ביוהכ"פ. וצ"ע מ"ש רחיצה שאינה של תענוג דאסורה בת"ב טפי מסיכה שאינה של תענוג שמותרת בת"ב.

ולכאורה י"ל דהנאת סיכה היינו בשל תענוג, אבל סיכה שאינה של תענוג אין בה הנאת סיכה כלל וכמעונה ועומד דמי. משא"כ ברחיצה דעצם הרחיצה מהווה חפצא של הנאת רחיצה, ואינו מעונה אא"כ אינו רוחץ כלל.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ב) וז"ל וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים עכ"ל. וצ"ע מהו יסוד ההיתר דחייבי טבילות לטבול ביוה"כ דלא גרע מרחיצה שאינה של תענוג שאסורה ביוה"כ מה"ת, ואיך התירו לחייבי טבילות איסור דאורייתא.

ויש לתרץ דיסוד ההיתר בחייבי טבילות הוא משום דטבילה לאו היינו רחיצה, ועצם חלות שם טבילה מפקיע שם רחיצה, ואין זה רחיצה אלא טבילה¹. ומה"ט נראה דשרי לרחוץ מקום המלוכלך בצואה או בטיט דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכמש"כ הרמב"ם (בהל"ב שם), משום דרחיצה להעביר הזוהמא יש לה חלות שם רחיצה בפ"ע, ואינה בכלל הרחיצה האסורה ביוהכ"פ.

footnotes: ¹ וכ"כ המבי"ט בקרית ספר "וחייבי טבילות נמי אף ע"ג דטובלים כל גופם לאו רחיצה הויא לאשרייה בעלמא, וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי".

והטעם דנט"י של שחרית שם רחיצה עלה ואסורה ביוה"כ ובת"ב הוא דכיון דלנקיות סגי בכל מידי דמנקי, לכן התוספת של נטילה במים נחשב כמעשה וחלות שם רחיצה. וכן מבואר מדברי הכ"מ (בפ"ז מתפלה ה"ח) שכתב "אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי", וע"כ התוספת של נטילה חשובה כרחיצה, ואף שאין בה תענוג אסורה ביוהכ"פ ובת"ב.

ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ג, שם) שכתב וז"ל מי שראה קרי בזה"ז ביוהכ"פ וכו', ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטהור בזה"ז טהור מפני טומאת מת עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל סיום לשון הרמב"ם דר"ל דלפי שאינו טהור בזה"ז מטומאת המת ע"כ לא נטהר כלל אף מטומאת קרי, ולא מהניא הטבילה לטהרו דאין טהרה לחצאין. ומעתה י"ל בביאור דברי הרמב"ם ע"פ מש"נ, דכיון שאין טבילה זו מטהרת, אין עליה תורת טבילה אלא חלות שם רחיצה, ואסורה ככל רחיצה שאינה של תענוג.

משנה. וז"ל וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' כשר היה עכ"ל. ומבואר מהמשנה שחל קיום אבילות אף על מי שאינו מז' קרובים. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פי"ג מהל' אבל ה"ד) וז"ל מי שאין לו אבילים להתנחם באים עשרה בני אדם כשירין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן עכ"ל. והרי קבלת תנחומין היא חלק מניהוגי אבילות, ומוכח שחל קיום אבילות אף בשאר בני אדם שאינם קרובי המת. וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל שהעומד על אדם כשר בשעת יציאת נשמה חייב בקריעה אע"פ שאינו קרובו, ולכאורה קריעה הויא מקיומי אבילות. ומוכח שחלין קיומי אבילות אף למי שאינו מקרובי המת¹.

footnotes: ¹ ועפי"ז היה פוסק רבינו זצ"ל שבנים מאומצים שרוצים לשבת שבעה על הוריהם החורגים שגידלום שיכולים ליישב שבעה על הוריהם החורגים, ומשום דחל קיום אבילות אף למי שאינו מקרובי המת. והביא סמך לזה ממה שפסק הרמ"א ביו"ד סימן שע"ד סעיף ו' בשם תשובת הרא"ש (כלל כ"ז) דמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך אין מוחין בידו, ומשמע דחל בזה קיום אבילות. (ברם עיי"ש בפתחי תשובה שכתב על הרמ"א "דמ"מ להתנהג בכל דיני ז' לא יאות והדיוט הוא העושה כן". ובהגהות הגרע"א זצ"ל שם כתב דמש"כ הרמ"א היינו רק בדבר הרשות כחליצת מנעלים וכדומה אבל אין לבטל מד"ת או למנוע עונה מאשתו). והוסיף רבינו לייסד הפסק הנ"ל עפי"ד הרמב"ם פי"ד מהל' אבילות ה"ז וז"ל יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים עכ"ל. ומבואר דבניחום אבלים חל קיום גמילת חסד עם המתים ולפי"ז י"ל דאף בהורים חורגים שנפטרו חל קיום גמילות חסד עם המתים וחל קיום אבילות וניחום אבלים לבנים החורגים שיושבין עליהם שבעה. ועוד אמר רבינו זצ"ל דמדברי הרמב"ם הנ"ל מוכח דניחום אבלים הוי קיום ניהוגי אבילות וזה כוונתו במש"כ דהוי חסד עם המתים. וכן משמע ממה שפסק בי"ג מהל' אבל ה"ד דמי שאין לו אבלים להתאבל עליו באים עשרה בנ"א כשרין ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם לנחמם דחל בזה קיום ניהוג אבילות וניחום אבלים אע"פ שאינם קרובי המת דניחום אבלים הוי קיום חסד עם המתים ואף אם אין לו קרובים בחיים השרויים בצער חל קיום ניחום אבלים דהוי חסד עם המתים.