גמ'. וז"ל ובשבת מיסב ואוכל בשר וכו' וחייב בכל המצוות האמורות בתורה רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן וא"ר יוחנן מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו עכ"ל.

א. פסק הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"ב) וז"ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר שאין איסורי אבילות חלין לפני הקבורה. וצ"ל לשיטתו דלשיטת הת"ק הרבנן גזרו איסור מיוחד בפ"ע דתשמיש המטה על אונן ואינו איסור תשמיש שחל מדין איסורי אבילות, ולכן אע"פ שאין איסורי אנינות נוהגים בשבת מ"מ נאסר בתשמיש המטה דהוי איסור מיוחד בפ"ע. אמנם צ"ע לשיטת הרמב"ן (בתורת האדם עמ' רי"ב בהוצאת שעוועל) הסובר שחלין איסורי אבילות משעת מיתה (חוץ מנעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש דהויין קיומי אבילות בקום ועשה), דלשיטתו י"ל שאונן אסור בתשמיש המטה בשבת מדין אבילות, ולפי"ז צ"ע מדוע לדעת רשב"ג הותר תשמיש המטה בשבת, דנהי דבשבת ליכא חלות אנינות מכל מקום חלין בשבת חלות אבילות ואיסורי אבילות, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ לכאורה מוכח מכאן דאפילו לרמב"ן אין המיתה מחייבת איסורי אבילות אלא הקבורה בלבד מחייבת אבילות, והא דאונן דעלמא נאסר באיסורי אבל הוא מדיני אנינות ולא מדין אבילות, ובשבת דליכא אנינות הריהו מותר בכל לפי רשב"ג.

ב. מבואר בגמרא שאין אנינות בשבת, ויעויין בתוס' (דף יז: ד"ה ואינו) ובשיעורים שם דנתבאר דליכא מצות קבורה בשבת ומשו"ה ליכא אנינות בשבת. דרק מי שמתו מוטל עליו לקוברו הוי אונן, ובשבת אינו חייב לקוברו ואפילו ע"י עממין ומשו"ה ליכא אנינות בשבת. וכן נמי משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' יו"ט הל' כ"ג) שהביא את ההיתר לקבור ע"י עממין רק בנוגע ליו"ט ולא בשבת ולכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' אבל ה"ו) שאין דיני אנינות חלין כלל בשבת משום שאי אפשר לקבור בשבת משא"כ ביו"ט שקוברין ע"י עממין. ונראה דבשבת הריהו פטור ממצות קבורה ובשבת לא התירו קבורה ע"י עממין כמו שהתירו ביו"ט משום ששבת מופקעת מקבורת ישראל, ודין זה חל מחמת קדושת השבת ולא רק משום איסור מלאכה, דחל איסור מיוחד שיהודי יקבר בשבת. ומשו"ה אסור לקבור בשבת אף ע"י עממין וכל חיוב הקבורה פקע בשבת, ולכן אין אנינות בשבת דהמחייב דאנינות הוא חיוב הקבורה¹.

footnotes: ¹ עיין בתוס' ב"ק (דף פא. ד"ה אומר) וברמב"ן במס' שבת (דף צד: ד"ה שרי), ובתורת האדם עמ' פ' דפוס ווילנא. וע"ע ברמב"ן למס' שבת (דף קנא. ד"ה מתני') שכתב בשם הגאונים שאם חפרו גויים קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית משום דגנאי למת להקבר בקבר שחיללו עליו את השבת ואפילו שחופרי הקבר היו עממין.

גמ'. וז"ל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו עכ"ל. יש להסתפק האם חל איסור לועג לרש דוקא כשמקיים מצוה בפני המת או אף אם אוחז חפצא של מצוה בפני המת. ומלשון הגמ' "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא" משמע דליכא איסור אא"כ מקיים מצוה בפני המת. וכן משמע מהגמ' לקמן (יח.) "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, א"ל רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו", ומבואר דאם מכסין הציצית אינו עובר משום לועג לרש דאינו מקיים מצוה בפרהסיא בפני המת. וכן משמע מתוס' (ד"ה ספר) דאפילו לקרות בעל פה אסור משום דמקיים מצות ת"ת בפני המת. ולפי"ז מבואר היטב הא דאיתא בב"ק (דף יז.) "ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה וכו' שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה", דאין בזה משום לועג לרש דלא קיימו מצוה בפני המת.

אמנם יעויין ברמב"ם (פי"ד מהל' אבל הי"ג) וז"ל לא ילך אדם בתוך ד' אמות של קבר ותפילין בידו וס"ת בזרועו עכ"ל, ומלשון הרמב"ם משמע דאיכא איסור לועג לרש כשאוחז תפילין וס"ת בידו אע"פ שאינו מקיים מצוה באותה שעה (וכן פירש הרדב"ז שם, ועיין בכסף משנה ובלח"מ שם), וכן משמע ממש"כ הרמב"ם (פ"י מהל' ס"ת ה"ו) וז"ל לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות עכ"ל¹. ומתבאר מזה שהרמב"ם סובר דחל איסור לועג לרש משום שמביא חפצא של מצוה בפני המת והאיסור דלועג לרש אינו תלוי בגברא המקיים מצוה בפני המת. ולפי"ז צ"ל דהטעם שהותר להניח ס"ת על מטתו של חזקיה הוא משום שאמרו "קיים את זה מה שכתוב בזה", ולפיכך לא היה בזה איסור דלועג לרש דאדרבה כיבדוהו ע"י שהניחו ס"ת על מטתו².

footnotes: ¹ ועיין בכס"מ שביאר שטעמו משום לועג לרש אלא דסובר דאף אחיזת ס"ת אע"פ שאינו קורא בו מצוה היא, ועיין בשו"ע יו"ד סימן רפ"ב ס"ד ובש"ך ס"ק ו'. ² ועיין בר"י מיגש (הובא בשטמ"ק ב"ק דף טז:) דליכא איסור לועג לרש אם מתכוונים לכבודו של המת, ואסור לעסוק בד"ת בפני המת היכא שמתכוונים להנאת עצמן אמנם אם מתכוונים לכבדו מותר, ולכן ליכא משום לועג לרש בזה שהושיבו ישיבה על קברו.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הכ"ג) וז"ל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואפילו בתוך ד' אמות של מת או בתוך ד' אמות של קבר צריך לחלוץ תפילין עד שירחיק ד' אמות עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם סובר דעובר באיסור לועג לרש כשמקיים מצוה בפני המת. וכן משמע ממש"כ ברמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש ה"ב) "אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ד' אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא". והשיג עליו הראב"ד "אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום", וביאר הכס"מ בכוונת השגתו "וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא".

ונראה דהרמב"ם סובר דיש איסור מסוים לקיים מצוה דדבר שבקדושה בתוך ד' אמות של המת משום דאינו מקום טהרה, והוי חסרון מצד המקום דלא הוי מקום הראוי לק"ש ולקיום מצות דברים שבקדושה, בדומה למקום ערוה שאסור לקרוא בו ק"ש מדין ולא יראה בך ערות דבר. ולפי"ז מבואר הטעם למה כלל הרמב"ם דין זה דלא יקרא ק"ש בבית הקברות ביחד עם ההלכה שלא יקרא ק"ש בבית הכסא ובבית המרחץ, משום דסובר דהלכה אחת הן - דבעינן מקום הראוי לק"ש. ומשום כך פסק הרמב"ם שאם קרא ק"ש בבית הקברות צריך לחזור ולקרות כדין הקורא ק"ש במקום שאין ראוי לקרות בו. דבנוסף לאיסור לועג לרש ס"ל להרמב"ם דיש איסור לקרוא ק"ש בבית הקברות משום דהוי מקום שאינו ראוי לקריאה.