גמ'. וז"ל ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת ר' יהודה אומר הבאין מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"ו) וז"ל בני אדם העומדים בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואין רואין את האבלים חייבים בק"ש במקומן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) וז"ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ"ל. ועיין בכס"מ ובלח"מ שביארו דלדעת הראב"ד ר' יהודה בא לפרש דרואין פני האבל דקאמר ת"ק לאו דוקא רואין אלא הפירוש הוא דאלה הצריכים להיות רואין דהיינו קרובים ובני משפחתו שבאים מחמת האבל פטורין מק"ש, ואפילו אם הם עומדים בשורה חיצונה שאינם רואין פני האבלים. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם מבואר דס"ל דכל העומדים הפנימיים בשורה שרואין פני האבל פטורין אף אם אינם קרובים, והרמב"ם סובר דנחלקו ת"ק ור' יהודה בדין העומדים בשורה דלר"י רק קרובין העומדים בשורה פטורין מק"ש, ולת"ק כל הרואין פני האבל פטורים. וצ"ב לשיטת הרמב"ם מהו יסוד המחלוקת בין ר"י ות"ק.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"א) וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ואלו גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם צ"ע, דבתחילת ההלכה כתב דמצות ביקור חולים ונחום אבלים הוי מצוה מדרבנן וסיים דהויין מצוה מה"ת משום "ואהבת לרעך כמוך". ונראה ליישב דהרמב"ם סובר דגוף המעשה דנחום אבלים הוי מצוה מדרבנן, אמנם חל קיום מה"ת דואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, ודומה לתפלת שמונה עשרה דמעשה התפלה מדרבנן מתקנת עזרא ומ"מ חל קיום מצוה מה"ת של ולעבדו בכל לבבכם דהוי קיום שבלב. ומבואר מדברי הרמב"ם דבמצות ניחום אבלים יש ב' קיומים: א) קיום דאורייתא של מצות "ואהבת לרעך כמוך" דהוי קיום שבלב, ב) קיום מעשה מצות נחום אבלים שהיא מצוה מסוימת מדרבנן לעשות מעשה של ניחום אבלים. ונראה דהמנחמים שבאים מחמת האבל אית להו ב' קיומים דניחום אבלים. דהיינו שמקיימים קיום מצוה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, וג"כ מקיימים מצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום אבלים. אמנם לגבי המנחמים הבאין מחמת עצמן נראה דאע"פ שמקיימים את המצוה דרבנן לעשות מעשה ניחום (דאי אינם מנחמים כלל פשיטא שחייבין בק"ש), אמנם מכיון שבאין מחמת עצמן אינם מקיימים הקיום שבלב דואהבת לרעך כמוך, דבכדי לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך דהוא קיום שבלב בעינן להשתתף בצערו של האבל, ומאחר שאינם באין אלא מחמת עצמן לראות את המאורע ואינם באין להשתתף בצערו לית להו הקיום דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך.

ולפי"ז י"ל דתנא קמא ור"י פליגי בדין המנחמים שבאין מחמת עצמן, דמקיימין קיום מצוה מדרבנן לעשות המעשה של נחום אבלים, אבל אינם מקיימין מצות ואהבת לרעך כמוך דהוי קיום שבלב, האם הם פטורים ממצות ק"ש או לא. ונראה לבאר את המחלוקת בשני אופנים: א) דפליגי אם קיום מצוה דרבנן פוטרת ממצות עשה דאורייתא, (לת"ק פטור ור"י מחייב), ב) דפליגי אם חשיב טרוד בטירדה דמצוה ליפטר מק"ש כשעושה מעשה המצוה דניחום אבלים אבל אינו מקיים את הקיום שבלב¹.

footnotes: ¹ ביאור זה אזיל כשיטת הראשונים דרק טירדה דמצוה פוטרת ולא עצם העסק במצוה. ועיין בשיעורים ריש פירקין.

גמ'. וז"ל מיתבי קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו, אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן עכ"ל. יש לעיין בהא דקיי"ל דבא בטמאה משום כבודו ומשום דמיירי בטומאת בית הפרס דרבנן (ופרש"י בד"ה בבית הפרס "וכיון דמדרבנן הוא דאסור רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו גבי אבל"), וכי כל איסורים דרבנן מותרים לאבל ולמי שמתו מוטל לפניו, ומהו גדר הך דינא שמותר לאבל ליטמא בטומאה דרבנן של בית הפרס לכבוד המת. ונראה דיש ב' דינים: א) קיום מצות כבוד המת, ב) איסור דבזיון המת. וי"ל דמצות כבוד המת פוטרת אונן מחובת מצוות דרבנן, דע"י שנמנע מלקיים מצוה מחמת האבילות מקיים מצות כבוד המת. ומ"מ נראה דכבוד המת בעלמא אינו מתיר לאונן לעבור על איסורים מדרבנן. אמנם היכא דאם לא יעבור על איסור דרבנן יהיה בזיון למת אזי חל היתר לעבור על האיסור דרבנן. ולפי"ז יש לדחוק ולומר דבסוגיין מיירי בגוונא שאם לא ילך בדרך הטמאה יהיה בזיון למת, ומשו"ה מותר לו לילך בדרך הטמאה בטומאת בית הפרס ולעבור על איסור טומאה דרבנן, וצ"ע בזה.

גמ'. וז"ל ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל וכו' כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן עכ"ל. עיין בתוס' (ד"ה רוב ארונות) שהקשו שאפילו אם רוב ארונות יש בהם חלל טפח יהא אסור לדלג ע"ג ארונות משום דיטמאו מדין קבר. ותירצו וז"ל וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן באהלות פ"ז נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור וכו' ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח אבל בטומאה רצוצה אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן, עכ"ל. ומבואר דלשיטת תוס' כהן מוזהר על טומאת קבר דחשיב טומאה מעצמו של מת, וע"כ נקטו דמיירי בסוגיין בארונות פתוחים דלית להו דין קבר.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' טומאת מת ה"א), וז"ל בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו מטמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום עכ"ל. ובהמשך (הל' ד' - ה') פסק וז"ל אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח על רום טפח אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצידי הבנין טהור, זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוף שאין לו חלל טפח הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד לתהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד הכרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים מצד הטומאה ואין נוגעים בה כלים טהורים וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלל טפח על רום טפח הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ' כ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) וז"ל ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל. וצ"ע לשיטת הרמב"ם איך הותר לדלג ע"ג ארונות דתיפוק ליה דיטמאו מדין טומאת קבר (וכדהקשו בתוס' הנ"ל).

ונראה שהרמב"ם עצמו תירץ קושיא זו במש"כ (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד ע"ג הארון טהור מה"ת ואע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל ארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ"ל. ועיין שם בכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם מסוגיין דמדלגין ע"ג ארונות, והקשה "דאדרבה פותח טפח מטמא יותר דמטמא כל סביביו וכו' ולזה כתב רבינו דהני מילי בקבר אבל בארונות של עץ אין דינם כקבר סתום ולכן פותח טפח הוי אוהל וחוצץ ככל אוהלים החוצצים בפני הטומאה דבקרא קבר כתיב". וביאר מרן הגר"מ זצ"ל דכוונת הרמב"ם היא דליכא דין קבר בארון שמניחים בו את המת רק לזמן, וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב "ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר", וע"כ ליכא למיחש בסוגיין לטומאת קבר. ומבואר מזה דהרמב"ם סובר שכהן מוזהר על טומאת קבר אלא דלא חל טומאת קבר על ארונות שמניחים בהן את המת רק עד הקבורה, וצ"ל דס"ל דמדלגים ע"ג ארונות משום דמיירי בארונות שלא קברו בהן את המת אלא שהניחו בהן את המת לזמן עד הקבורה ולא חל בהם משו"ה חלות דין קבר.

אמנם עיין בראב"ד (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל א"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממילתיה דר' אליעזר ב"ר צדוק דאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה וקיי"ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ"ל. ומבואר שהראב"ד חולק על הרמב"ם וסובר שחל בארונות דין קבר והא דמדלגין ע"ג ארונות הוא משום שאין כהנים מוזהרים על טומאת קבר דאינם מוזהרים אלא על עצמו של מת.

ועיין עוד בראב"ד (פ"ז מהל' טומאת מת ה"ד) וז"ל כי זה הענין שלש מדות יש בו שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע, ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באוהל ואינה מטמא במגע מצידיה, ודברים הללו מתבררים מן המשנה ומארונות דר' אליעזר ב"ר צדוק דברכות ומבית שפרץ את פצימיו דבבא בתרא עכ"ל. ועיין עוד בהשגת הראב"ד (פכ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) וז"ל והבית כולו טמא א"א זה אינו אלא בשאין שם חלל טפח פנוי אבל יש שם חלל טפח פנוי אינוי מטמא באוהל ויש לומר שמטמא כל סביביו ויש דברים מסייעים לזה מכל מקום בשיש שם טפח פנוי אינו מטמא באהל ממעשה דראבר"צ שהיו מהלכים ע"ג ארונות של מתים דוק ותשכח עכ"ל. ומתבאר מדברי הראב"ד דבמקום שיש חלל טפח על טפח על המת אלא שהמת ממעטת את החלל טפח דחל גם דין טומאת קבר וגם דין טומאה רצוצה, והיכא דאיכא חלל טפח שפנוי מן המת חל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה ואינו מטמא מדין טומאה רצוצה אלא מדין קבר סתום. אמנם לשיטת הראב"ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר וע"כ היו מדלגים ע"ג ארונות. ומש"כ הראב"ד (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת ה"ב) דסוגיין דמדלגין ע"ג ארונות מיירי דיש חלל טפח פנוי מן המת וחל דין אהל חוצץ בפני הטומאה כוונתו לבאר מדוע אין לחשוש לדין טומאה רצוצה. ולשיטת הרמב"ם לא חששו בסוגיין דמדלגים ע"ג ארונות לדין טומאה רצוצה, משום דמיירי דיש חלל טפח על טפח פנוי מן המת וחל דין אוהל חוצץ בפני הטומאה. ולא חששו נמי לטומאת קבר משום דמיירי בארונות של עץ שהיו מניחים בהן את המת לזמן - עד הקבורה דלא חלה בהם טומאת קבר, וכדביאר הגר"מ זצ"ל. ונראה דלשיטת הרמב"ם חלות דין טומאת קבר וטומאה רצוצה הויין תרתי דסתרי, דבכדי לחול דין טומאת קבר בעי חלל טפח על טפח ברום טפח פנוי מן המת וא"כ חל אוהל חוצץ לגבי דין טומאה רצוצה. משא"כ הראב"ד סובר שקבר הוי חפצא של טומאה המטמא בפ"ע, וחל דין קבר בטפח על טפח אע"פ שאינו פנוי מן המת, והיכא דאיכא במקום הטומאה חלל טפח על טפח והמת ממעט את החלל חל דין טומאה רצוצה וגם דין טומאת קבר בהדדי, וע"כ פירש דבסוגיין מיירי בארונות שיש חלל טפח פנוי מן המת ומשו"ה אין בהם דין טומאה רצוצה.

ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב"ם המת מטמא דרך הקבר וע"כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. משא"כ לשיטת הראב"ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ"ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ועוד יתכן נפקא מינה בין הרמב"ם והראב"ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב"ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש"כ (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת הלכה ב') "והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר", דהרמב"ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע"כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל דקבר הוי חלות טומאה בפ"ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה ביניהם לגבי הזאה בג' וז', די"ל דלשיטת הרמב"ם הנטמא ע"י קבר צריך הזאה בג' וז' דנטמא בטומאת מת עצמו. משא"כ להראב"ד דהויא חלות טומאה בפ"ע יתכן דאינו צריך הזאה בג' וז'. ועיין ברמב"ן עה"ת (במדבר יט, טז) שכתב דאע"פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ"מ אין חרב מטמא באוהל ואינו מטמא להצריך הזאה בג' וז' ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ"ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת, ובדומה לזה ה"ה בדין טומאת קבר לשיטת הראב"ד.

ומבואר דיש כמה תירוצים בראשונים מדוע מדלגים היו ע"ג ארונות ואין לחשוש לטומאת קבר. דתוס' תירצו דמיירי בארונות פתוחים. ולשיטת הרמב"ם אין דין טומאת קבר בארונות של עץ שמניחים בהן את המת לזמן. ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר על טומאת קבר ומיירי דאיכא טפח פנוי מן המת דליכא משום דין טומאה רצוצה.

תוס' ד"ה מדלגין היינו כו'. וז"ל תימה לפירוש הקונטרס דפי' גולל כיסוי של ארון דתני' כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל והיאך היו מדלגים עליו. וי"ל וכו' כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מגלח עליה וכו', והיה אומר ר"ת דליתיה להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליו וכו' וי"ל דהתם מכל מקום הוי שם טומאה שהנזיר מגלח עליה אבל גולל ודופק אינו כלל בנזיר ולכך אין כהן מוזהר עליו עכ"ל. ביאור דבריהם שתוס' מחלקים בין רביעית דם דהויא חלות שם טומאה מעצמו של מת ומשו"ה כהן מוזהר עליה לבין טומאת גולל ודופק, דאע"פ שיש בגולל ודופק חלות דין טומאת מת מ"מ אינה טומאת עצמו של מת ומשו"ה אין כהן מוזהר על טומאת גולל ודופק. דהרי יש לחקור ביסוד הדין דטומאת מת בגולל ודופק האם המת מטמא דרך הגולל ודופק, או דילמא דגולל ודופק הויין חפצא של טומאה בפ"ע דיש לה דין טומאת מת. ומתוס' מבואר דבגולל ודופק אין המת מטמא דרך הגולל ודופק אלא דגולל ודופק מהויין חפצא דטומאת מת בפ"ע שאין כהן מוזהר עליה.

ובדומה לזה יש לחקור בדין חרב הרי הוא כחלל האם החרב הוי חפצא של טומאה בפ"ע, או דהמת מטמא דרך החרב. ועיין בפירוש הרמב"ן עה"ת (במדבר יט, טז) שדן האם חל בחרב דין טומאת אהל והזאת ג' וז', וגם נסתפק האם כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולכאורה ספקו תלוי בחקירה הנ"ל, דאי נימא דדין חרב הרי היא כחלל היינו שהמת מטמא דרך החרב אזי י"ל דכהן מוזהר על טומאת חרב, וחלין נמי בחרב דין טומאת אהל והזאה בג' וז'. משא"כ אם טומאת חרב כחלל הויא חפצא דטומאת מת בפ"ע י"ל דמכיון דאינה טומאת עצמו של מת אין בה אזהרה לכהנים ואין בה דין טומאת אהל והזאה בג' וז'. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל הי"ג) שפסק שכהן שנטמא בגולל או דופק מכין אותו מכת מרדות מדרבנן דנטמא באבות הטומאה של דבריהם, ואילו בפ"ג מהל' אבל (ה"ב) פסק שאין כהן לוקה אם נגע בבגדים שנגעו במת ואע"פ שהרמב"ם סובר דבכל הבגדים חל דין חרב הרי הוא כחלל (וכמבואר בפ"ה מהל' טומאת מת ה"ג), ומשמע שהרמב"ם סובר שאין כהן מוזהר על טומאת חרב הרי הוא כחלל. ולפי"ז מבואר שהרמב"ם מחלק בין טומאת גולל ודופק שהמת מטמא דרך הגולל ודופק לטומאת חרב דהויא חפצא של טומאה בפ"ע, וע"כ אין כהן מוזהר על טומאת חרב, ומאידך מוזהר הוא על טומאת גולל ודופק. ומאידך תוס' בסוגיין סובר דגולל ודופק מהווין חפצא של טומאת מת בפ"ע ואין כהן מוזהר עליה. ושלא כהרמב"ם הסובר דגולל ודופק מהווין טומאת עצמו של מת מדרבנן ואסור לכהן להטמא בהם.

גמ'. וז"ל ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא וכו' כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור עכ"ל. עיין ברמב"ם (בספר המצוות שורש ראשון) דס"ל דמצוות דרבנן נכללים בלאו דלא תסור וזקן ממרא חייב עליהן מיתה (פ"א מהל' ממרים ה"ב). והרמב"ן הקשה עליו דבסוגיין מבואר להדיא שמצוות דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, ולא תסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועוד הקשה הרמב"ן דלשיטת הרמב"ם צ"ע מדוע מקילין במצוות דרבנן דקיי"ל ספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא. וכן קשה שאר הקולות שחלין בדיני דרבנן, דהרי לשיטת הרמב"ם דמצוות דרבנן הן בכלל הלאו דלא תסור בדין הוא שלא תהיה שום נפ"מ בין מצות דאורייתא למצות דרבנן שכולן של תורה הן.

ונראה דהרמב"ם ס"ל שחלות דינים מדרבנן שונים בעצם חלות שמם מדינים דאורייתא. דנהי דחיוב דרבנן מהוה נמי חלות חיוב דאורייתא המוזהר מלאו ד"לא תסור", מ"מ חיוב דרבנן מהוה חלות שם לעצמו ששונה בדיניו ממצוות דאורייתא דעלמא. ומפני שדינים דרבנן הויין חלות שם בפני עצמם, התורה נתנה לחכמים הכח לקבוע בהם דין דספק דרבנן לקולא ודין דתולין בהם לקולא.

והנה בגדר הלאו דלא תסור כתב הרמב"ן (שם) וז"ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשת בהן או במשמעות לשון הכתוב עצמו וכו' שאם יראו הם שהדבר הזה אסור או מותר לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו וכו' ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו' והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ולא תעשה הללו וכו' והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן ס"ל דהלאו דלא תסור חל בזקן ממרא, וצ"ע בשיטת הרמב"ם הסובר שמצוות דרבנן מוזהרות מלא תסור, האם ס"ל שכל מי שעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דלא תסור ואע"פ שאינו זקן ממרא ולא המרה בפני ב"ד הגדול בירושלים.

ויתכן לומר שאף לשיטת הרמב"ם אין הלאו דלא תסור חל בכל מי שעבר על תקנה ואיסור דרבנן, אלא דסובר דהלאו דלא תסור חל בדיני דרבנן רק היכא דאיכא מומרות דהיינו שעובר הגברא על דיני דרבנן בזדון ולהכעיס, ומומר להכעיס בדרבנן עובר בלאו דלא תסור אע"פ שאינו זקן ממרא, משום שהמרה נגד סמכותם של הרבנן. ברם העובר על איסור דרבנן בלי מומרות אינו עובר בל"ת. ולפיכך פסק הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) שאף מנהגים דרבנן הם בכלל הלאו דלא תסור. ואילו לשיטת הרמב"ן דלא תסור חל רק בזקן ממרא י"ל דליכא לאו דלא תסור במנהגים, דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ חולק על הדינים שנלמדו מפירושי התורה עפ"י ב"ד הגדול.

אמנם צ"ע בשיטת הרמב"ן דס"ל שהלאו דלא תסור נאמר בדינים הנלמדים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, דא"כ מהו המחייב לשמוע לתקנות חכמים, וכי ליכא חיוב מה"ת לשמוע לדבריהם. ועוד קשה דאי נימא דלדעת הרמב"ן דינים דרבנן אינם בכלל לא תסור ואין להם חלות שם מה"ת, אם א' ישרוף ח"ו מס' מגילה (שמיירי מענין מצוה דרבנן) האם לא יעבור על הלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם. וכן האם נימא דהלומד מס' ברכות או מס' מגילה (הדנים ברוב רובם בהלכות שמדרבנן) אינו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא ורק הלומד דינים דאורייתא מקיים מצות ת"ת דאורייתא, דלא יעלה על הדעת לומר כן.

ונראה דעכצ"ל דאף הרמב"ן מודה דחל במצוות דרבנן חלות שם תורה מדאורייתא, דהויין חפצא של תורה מדאורייתא, ורק לגבי חובת הגברא אמרינן שהן חלוקים ממצות מה"ת ואין חובת הגברא חלה אלא מדרבנן, כי ההלכות שמדרבנן לאחר שהותקנו ע"י החכמים, נעשו חלק של התושבע"פ מדאורייתא וכל הלומדן בודאי מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא. דקיום מצות ת"ת אינה תלויה בחובת הגברא לקיים דינים אלו, אלא בהיותם חלות שם חפצא של תורה¹. ומשו"ה פשיטא שאם אדם ישרוף ח"ו מס' מגילה, יעבור בלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם מדאורייתא משום ששרף חפצא של תורה מדאורייתא².

footnotes: ¹ ויתכן דלפי הרמב"ן משו"ה חל נמי חיוב מה"ת לשמוע לדברי חכמים ותקנותיהם, דמכיון שחל בדבריהם ודינים דרבנן חלות שם חפצא של תורה מדאורייתא ממילא חייבים לשמוע לדבריהם דהויין בכלל הברית דקבלת התורה בסיני. ² ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' רנ"ג - רנ"ד.

ועיין ברמ"א (לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ה) שהביא להלכה דברי הגהות מיימוניות שפסק דאע"פ שאסור ליטול שכר ללמד תורה לאחרים, היינו דוקא במלמד דינים דאורייתא אבל במלמד דינים דרבנן מותר ליטול שכר. אמנם לפי"ד יש לומר דמאחר שכל הדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, דרק חובת הגברא לקיימם הוא מדרבנן, באמת אסור למלמד ליטול שכר בעד לימוד דינים שמדרבנן, שהרי סוכ"ס הוא מלמד חפצא של תורה לאחרים, וחל בזה ההלכה ד"מה אני בחנם אף אתם בחנם"¹.

footnotes: ¹ וצ"ל דהג"מ והרמ"א ס"ל דהרבנן הקילו לקבל שכר בלימוד דינים דרבנן אע"פ דדדבריהם הויין חפצא של תורה מדאורייתא.

ונ"ל דבין הרמב"ם ובין הרמב"ן תרווייהו ס"ל דדינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ודינים דרבנן רק חלוקים מדינים דאורייתא מצד חלות חיובן על הגברא, דחיוב מצות דרבנן חלין על הגברא מדרבנן. והיינו דאמרינן בסוגיין דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור, דר"ל דמלא תסור נלמד דדיני דרבנן הווין חפצא של תורה מדאורייתא, אלא דלגבי חובת הגברא אמרינן שחיובן אינו אלא מדרבנן. ומה"ט מקילין בספיקא דרבנן, דבנוגע לחובת הגברא דהוי מדרבנן נאמר דין דמקילין בספקן. ואין נפק"מ בפלוגתתם אלא לענין זקן ממרא, דלהרמב"ם (ריש פ"ד בהל' ממרים) החולק על הבי"ד הגדול ומורה כנגדם בנוגע לדינים דרבנן (כגון שהתיר החמץ בערב הפסח בשעה ששית) נעשה זקן ממרא וחייב מיתה דעבר על איסור דלא תסור. והרמב"ן חולק וס"ל דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דינים דרבנן דאזהרה דזק"מ מקרא דלא תסור, ולשיטת הרמב"ן ליתיה ללאו זה בדינים דרבנן.

ובביאור פלוגתתם לענין חיוב זקן ממרא כשהמרה נגד תקנות דרבנן נראה שהרמב"ם סובר דמכיון שדינים דרבנן מהווים חפצא דתורה שבע"פ מדאורייתא דחל בהם חלות שם תורה מה"ת, והוראת חכם חלה רק בתורה שבע"פ, דבתורה שבכתב ליכא חלות שם הוראה דזיל קרי בי רב הוא, א"כ שפיר שייך להיות זק"מ כשמורה כנגד הוראת הבי"ד הגדול בדינים דרבנן. דהרמב"ם סובר דבנוגע לחיוב זקן ממרא אין נ"מ בין שהמרה בדין דאורייתא או שהמרה בדין דרבנן, כי עכ"פ המרה על כחם של הסנהדרין הגדול מדאורייתא להורות בדיני התורה. ולפיכך פסק הרמב"ם שזקן שהמרה בדין דרבנן נמי הו"ל זקן ממרא מדאורייתא, שהרי הכחיש במסורת התורה שבעל פה מדאורייתא, וכפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול בדינים דרבנן.

ולפי"ז מסתבר שכוונת הרמב"ם כשפסק שחל הלאו ד"לא תסור" והעשה ד"ככל אשר יורוך" בדיני דרבנן על כל אדם היינו שחלים רק על מי שעבר על דין דרבנן משום שהכחיש בחפצא של תורה דאורייתא שחל בדיני דרבנן וכפי שנמסרה ע"י הסנהדרין הגדול. בדומה לזקן ממרא הסובר בהמראתו שאין בדיני דרבנן חלות שם וחפצא של תורה מדאורייתא, ולכן הוא עובר על "לא תסור", ועל "ככל אשר יורוך". אולם מי שעבר על איסור דרבנן בעלמא אך אינו מכחיש בכחם של הסנהדרין הגדול לקבוע חלות שם וחפצא של תורה דאורייתא בדיני דרבנן אלא שעבר על האיסור דרבנן מסיבה אחרת אינו עובר על "לא תסור" ועל "ככל אשר יורוך".

משא"כ לשיטת הרמב"ן דס"ל שאינו נעשה זקן ממרא כשחולק על דין דרבנן היינו משום שאין הזק"מ חייב מיתה עד שיורה לעשות (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ח), וחובת הגברא בדינים דרבנן הריהי חלות שם חיוב בפ"ע מדרבנן, ומשו"ה אינו נחשב מדאורייתא בתורת זקן המורה לעשות. ומשו"ה לא כללה התורה דינים דרבנן בלאו דלא תסור ובהמראת זקן ממרא.

ועפ"י היסוד הנ"ל יש ליישב את שיטת הבה"ג שמנה מצוות מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות¹, דמנאן משום דהויין חפצא של תורה מדאורייתא ובמנין המצות נכללים לא רק חיובי וקיומי מצות דאורייתא אלא גם עניני התורה כגון דיני שומר חינם, שומר שכר, סימני בהמה טהורה וכו', ולכן אף נמנות מצוות דרבנן דנהי דחובתן אינו אלא מדרבנן, אבל מ"מ הווין חפצא של תורה מדאורייתא ולכן כללן הבה"ג במנין המצוות.

footnotes: ¹ עיין בשרש ראשון בסה"מ להרמב"ם.