גמ'. וז"ל אמר רב יהודה אמר רב וכו' מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוקינו עכ"ל. עיין ברמב"ן בסה"מ (מ"ע ט"ו ששכח הרב למנות) שמנה מצוה דאורייתא לברך ברה"ת, ומקורו מסוגיין דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא וגו', וכתב הרמב"ן וז"ל שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו, שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו, ובשלישי של ברכות (דף כ"א ע"א) אמרו, מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו וכו', ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן, וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח, עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן מנה מצות ברכת התורה כמצוה בפני עצמה ואינה נמנית כחלק ממצות ת"ת. דהרמב"ן סובר דברה"ת הויא מצוה וחלות קיום בפני עצמה והברכה אינה חלה בתורת מתיר בעלמא למצות תלמוד תורה. ונראה דלשיטת הרמב"ן חל חיוב מה"ת לברך ברה"ת וללמוד מיד ד"ת כדי לצרף הברכות לקיום של ת"ת בברכותיה, דהרי בסוגיין ס"ד למיליף מק"ו מברכת המזון דמברכים ברה"ת לאחריה, ואי נימא דיסוד דין ברה"ת הוא שחל בתורת מתיר, צ"ע איך יועיל מתיר אחרי הלימוד, והרי המתיר צריך לחול קודם המעשה. וע"כ מוכח שאין ברה"ת חל מדין מתיר, אלא דהוי חיוב בפ"ע לצרף את הברכה עם לימוד התורה, והוי חד קיום ד"כי שם ה' אקרא" - דהיינו לימוד תורה - ו"הבו גודל לאלוקינו" - דהיינו לברך ברכה"ת - משום דחל חיוב מצוה לצרף לימוד תורה עם ברכותיה. דיסוד מצות ברכה"ת הוא לצרף ולשלב את הברכה ללימוד התורה¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף יא: בענין ברכת התורה אות ה' - ו' ואות ט'.

ב. ועיין במגילת אסתר (שם מ"ע ט"ו) שכתב "ונ"ל כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם מזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד, אמנם עליו להביא ראייה". והנה יעויין בסוגיית הגמרא במס' יומא (דף לז.) "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל", ומבואר שההלכה שבמשנה (יומא לה ב) שהעם עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהכהן הגדול מתודה על פרו ומזכיר שם המפורש נלמד מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו.

ובמשנה (יומא דף סו.) בוידוי של השעיר, איתא "והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ובירושלמי (יומא פ"ע ה"ז) איתא "הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו". ומבואר מזה דילפינן מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו חיוב שבח והודאה לשם השם, אלא דההודאה מתחלקת דהעומדים בעזרה כורעים ומשתחוים ואומרים בשכמל"ו, ואילו הרחוקים דהיינו העם שעומדים מחוץ למקדש אינם אלא משבחים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובביאור החילוק בין העומדים בעזרה לבין העם העומדים מחוץ למקדש נראה דבעצם מקרא ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" ילפינן חיוב כיבוד ושבח להזכרת השם, וכריעה והשתחואה הויין קיום של כיבוד ושבח לשם המפורש. ומעיקר הדין השומע את השם המפורש חייב תמיד להשתחוות, אלא דאסור להשתחוות על אבנים מחוץ למקדש, וכדתניא (מגילה דף כב:) "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש", וע"כ רק הקרובים חייבים להשתחוות כששומעים שם המפורש.

ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ז) וז"ל כל הכהנים והעם העומדין בעזרה כשהן שומעין את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעין ומשתחוין ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו עכ"ל, ומבואר שהרמב"ם סובר דילפינן דין דאורייתא מהפסוק ד"כי שם ה' אקרא וגו'", שחייבים להשתחוות ולכבד את השם המפורש. ונראה דמשום כך סובר הרמב"ם דהדרשה דילפינן בסוגיין לברכת התורה לפניה מהך קרא דכי שם ה' אקרא וגו' אינה אלא אסמכתא מדרבנן, כי עיקר הפסוק מיירי בהזכרת שם המפורש ולא בת"ת.

והנה יש לחקור בדין העם ששומעים את השם המפורש והם עומדים בהר הבית האם הן רק עונין בשכמל"ו או שאף משתחוים. דיש לחקור באיסור השתחואה על אבנים הנלמד מקרא ד"ואבן משכית לא תתנו בארצכם" האם האיסור הוא להשתחוות אא"כ הוא משתחווה במקום שיש קיום השתחואה דהיינו רק בעזרה וכדכתיב בקרא "והשתחוית לפני ה' אלוקיך". וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תמידים ומוספים ה"ז) שהדגיש "ומשתחוה ויוצא", דמשמע דחל קיום השתחואה דוקא בעזרה. ולפי"ז נראה דהעומדים בהר הבית רק עונים בשכמל"ו. או האם האיסור דהשתחואה על אבנים חל רק בארצכם, כלומר בגבולין מחוץ למקדש, ובהר הבית מותר להשתחוות, וממילא העם שבהר הבית מחוייבים להשתחוות כששומעין את השם מכיון דליכא איסור. וצ"ע¹.

footnotes: ¹ ועיין במנחת חינוך (מצ' שמ"ט).

ובאיסור אבן משכית יש לעיין האם מותר להשתחוות לאדם ע"ג אבן משכית במקדש - דיל"ע האם עובר באיסור השתחואה על אבן משכית או לא, דאי נימא דבמקדש לא נאמר איסור השתחואה באבן משכית דבקרא כתיב בארצכם י"ל דאף בכה"ג דמשתחווה לאדם נמי אינו עובר באיסור. משא"כ אם אינו מותר להשתחוות על אבן משכית אלא בעזרה בלבד משום דחל בעזרה קיום מצות השתחוואה לה' אזי י"ל דבעינן קיום השתחואה בכדי להתיר האיסור, והיכא דמשתחוה לאדם דליכא קיום השתחואה עובר באיסור השתחואה על אבן משכית ואע"פ שמשתחווה במקדש. ועיין ברמב"ם פ"ו מהל' עבודת כוכבים ה"ז וז"ל אבל במקדש מותר להשתחות על האבנים שנאמר בארצכם בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש עכ"ל. ומשמע דחל דין חילוק מקומות באיסור השתחואה באבן משכית דבגבולין חל איסור אבן משכית משא"כ במקדש. ולפי"ז י"ל דמותר להשתחוות על אבנים בהר הבית, ואף כשמשתחוה לאדם. אמנם מגירסת הרמב"ם מכת"י תימן (וכן היא גירסת הרמב"ם במהדורת שבתי פרנקל) "אבל במקדש מותר להשתחות לה' על האבנים", משמע דההיתר להשתחוות על אבנים במקדש הוא משום שחל קיום השתחואה לה'. ולפי"ז מותר להשתחוות רק בעזרה וההיתר להשתחוות על אבנים הוי רק כשמשתחוה לה' ולא כשמשתחוה לאדם¹.

footnotes: ¹ ועיין בספר עבודת המלך על הרמב"ם (שם) שדן אם עובר באיסור השתחואה באבן משכית רק כשמשתחוה בגבולין על אבן משכית לה' או אף אם משתחוה על אבן משכית לאדם. וכתב שם דרבינו זצ"ל הביא ראייה מגירסת הרמב"ם בכת"י דהאיסור הוא רק במשתחוה לה' על האבן. ומשמע דיסוד האיסור אינו אלא במה שהוא קיום השתחואה במקדש דזהו מה שנאסר מחוץ למקדש. וע"כ האיסור מה"ת אינו אלא בפישוט ידים ורגלים דקיום השתחואה שבמקדש הוא בפישוט ידים ורגלים. ואמר רבינו דעפי"ז מוסבר המנהג דליטא דנשים אינם נוהגות ליפול כורעים בסדר העבודה דחזרת הש"ץ ביוה"כ, משום דעזרת נשים דבביהכ"נ מכוונת כנגד עזרת נשים שבמקדש והעזרת נשים במקדש לא נתקדשה בקדושת העזרה, וקיום השתחואה אינה אלא בעזרה, וממילא דקיום השתחואה שבמקדש היה רק לגברים. וע"כ בזה"ז רק הגברים כורעין בשעת העבודה דחזרת הש"ץ זכר למקדש ולא הנשים.

ג. כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה ה"י - י"א) וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב ובין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא ואלו הן אשקב"ו על דברי תורה והערב נא וכו', בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה ונהגו העם לקרוא ברכת כהנים וכו' עכ"ל. ומבואר מדבריו שפסק כדעת הירושלמי שצריך ללמוד על אתר, וסובר כשיטת הצרפתים דאף כשמברך ברה"ת צריך ללמוד על אתר ולא רק באופן שבירך ברכת אהבה רבה (עיין לעיל בדף יא: תוס' ד"ה ורבנן). ולכאורה משמע דסובר דברה"ת הוי ברכת המצוה שחלה על מעשה המצוה דלימוד תורה ולכן מצריך ללמוד מיד. אלא דלפי"ז צ"ע אמאי אינו חוזר ומברך על כל לימוד תורה שלומד אח"כ במשך היום, ואמאי סגי בברה"ת שבבוקר לפטור את כל לימוד התורה דבאותו היום. ועוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל דצ"ע מדוע כפל ההלכה שמברכים ברה"ת ואח"כ ילמדו בהל' י' ובהל' י"א, ודבריו צ"ב.

ונראה לבאר דלשיטת הרמב"ם יש ב' דינים בברכת התורה: א) איסור ללמוד קודם ברה"ת, וכמבואר בגמרא (לעיל דף יא:) דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. ב) חובה לברך ברה"ת מחמת מצות תלמוד תורה דכל יום ויום. דמחובת היום חל חיוב לצרף תלמוד תורה לברכותיה, דילפינן מקרא ד"כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" דבכל יום ויום חל חיוב לצרף ולשלב תלמוד תורה לברכה"ת, ומהווה קיום מצוה דת"ת וברכותיה.

ונראה דיסוד האיסור ללמוד תורה בלי ברכה דמי לאיסור ליהנות מן העולם בלי ברכה, דלשיטת הרמב"ם האיסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה אינו אוסר רק הנאת הגוף בלי ברכה, אלא אף הנאת לימוד התורה ועשיית מצוות אסורין בלי ברכה. דהנה עיין בהגהות הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס (ברכות דף יב. בתוס' ד"ה לא) שחילק בין ברכת הנהנין דספקן לחומרא - משום שאסור ליהנות מן העוה"ז בלי ברכה, לבין ברכת המצוה דספקן לקולא דס"ל שאין איסור לעשות מעשה המצוה בלי ברכה, דס"ל דיסוד דין ברכת המצוה הוי רק קיום ברכה בעלמא ואינה חלות מתיר דאיסורים, ולכן קיי"ל דספקן לקולא. משא"כ בברכת הנהנין חל איסור לאכול בלי ברכה והברכה חלה בתורת מתיר להתיר את האכילה, ומשו"ה ספקן לחומרא. אמנם נראה דהרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ב) סובר דאף ברכת המצוות חלין מדין מתיר כברכות הנהנין, שכתב וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנה וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם דהרי הדין שבעשיית המצוות מברכים עובר לעשייתן, פסק הרמב"ם בפרק י"א מהל' ברכות (ה"ג) (ועי' נמי בפרק י"ב מהל' אישות הל' כ"ג), ומדוע הביא הרמב"ם דין זה נמי בפרק א' מהל' ברכות דמיירי בהלכות ברכות הנהנין. ועוד צ"ב בלשון הרמב"ם "כשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו כשם וכו', דמהי ההשואה בין ברכות הנהנין לברכות המצוות.

ונראה דס"ל להרמב"ם דברכות המצוות חלין מדין מתיר בדומה לברכות הנהנין, דס"ל דאסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה עובר לעשייתה דהעושה מצוה מבלי לברך עליה עובר באיסור דאסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה. ונראה לפי"ז דלשיטת הרמב"ם ברה"ת נמי חלה מדין מתיר דהויא נטילת רשות מנותן התורה ללמוד תורתו, ומקורו מסוגיית הגמרא (דף יא:) דהשכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך. וי"ל דבהלכה י' פסק הרמב"ם האיסור ללמוד תורה בלי ברכה וז"ל המשכים לקרוא בתורה קודם שקרא ק"ש וכו' מברך ג' ברכות ואח"כ קורא עכ"ל, כלומר שאסור ללמוד תורה בלי ברכה. וכן מבואר בירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) וז"ל כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה מה כתיב בה לפניה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו כתיב במזון ברכה לאחריו ואין כתיב לפניו, מה כתיב לאחריו ואכלת ושבעת וברכת ומנין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה וכו' אתיא שם שם לגזירה שוה וכו' ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל ב"י ק"ו מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שטעונה אחריה עד כדון תורה מזון, מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה ברכה לפניה מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו עכ"ל, ומבואר דהירושלמי משוה דין ברה"ת ודין ברכת הנהנין וכשיטת הרמב"ם. ונראה דבהלכה י"א (שם) הביא הרמב"ם את ההלכה השנייה בברה"ת דבכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות ואח"כ קורא מעט מדברי תורה, כלומר שבכל יום חלה חובה לברך ברה"ת ולצרף הברכות לת"ת לקיום אחד של תלמוד תורה בברכותיה.

ולפי"ז י"ל דאע"פ שהרמב"ם פסק כשיטת הירושלמי (שמובא בתוס' דף יא: ד"ה ורבנן) שצריך ללמוד על אתר מ"מ סובר שאינו חוזר ומברך עוד פעם ברכה"ת כשלומד פעם שנית במשך היום. דהרמב"ם סובר דיש ב' דינים בברה"ת: א) דין מתיר שאסור ללמוד תורה בלי ברכה, ב) קיום לצרף ברה"ת ות"ת ביחד. ונל"פ דסובר הרמב"ם דלגבי חלות דין מתיר אינו צריך לברך כל פעם שלומד משום דחל המתיר לכל היום, והביאור בזה משום שהברכה חלה על מצות העסק בתורה ולא על עצם מעשה הלימוד, וכיון שאינו מייאש את דעתו מללמוד חל המתיר לכל היום כולו. והרמב"ם סובר כשיטת התוס' (יא ב ד"ה שכבר) בגדר ברכה"ת - דהברכה היא על העסק בתורה ולא על עצם מעשה לימוד התורה. והא דהרמב"ם מצריך ללמוד מיד הוא משום הדין השני שבברה"ת - דחל חיוב בפ"ע לצרף ת"ת לברכותיה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הל' י"א) "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה", דיש חיוב פעם ביום לברך ברה"ת ולצרפן ביחד עם ת"ת.

והנה הרמב"ם השמיט את דינו דר' יהודה אמר שמואל (דף יא:) דאם קרא ק"ש אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, דז"ל (פ"ז מהל' תפלה ה"י) המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא תושב"כ ובין קרא בתושבע"פ נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא עכ"ל. ובגמ' אי' אמר ר' יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה עכ"ל, וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם את הדין דברכת אהבה רבה פוטרת את החיוב דברה"ת. ועיין בהגהות מיימונית (שם) דזה נכלל במש"כ הרמב"ם שאם עדיין לא קרא ק"ש צריך לברך, דמשמע שאם כבר קרא ק"ש א"צ לברך משום שנפטר באהבה רבה. ולכאורה פירושו קצת דחוק בלשון הרמב"ם, דצ"ע א"כ מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה להדיא. ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה ה"י) "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואח"כ קורא מעט מדברי תורה", משמע דלגבי חובת ברה"ת שבכל יום ויום אינו יוצא בברכת אהבה רבה וצריך דוקא לומר ג' ברכות אלו, וצ"ע.

ונראה ליישב עפ"י מה שביארנו דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בברה"ת: א) חלות דין מתיר, ב) קיום צירוף של ת"ת עם ברכותיה. והרמב"ם סובר דדינו דר' יהודה אמר שמואל מיירי לענין האיסור ללמוד קודם שמברך וחלות דין מתיר שבברכת התורה. דלגבי האיסור ללמוד קודם ברה"ת חידש ר' יהודה אמר שמואל שכבר נפטר באהבה רבה, דברכת אהבה רבה חל מדין מתיר שמפקיע את האיסור ללמוד בלי ברכה. אמנם לגבי הדין שחל חובת היום לברך ברה"ת ולצרפן לת"ת לחד קיומא דת"ת בברכותיה בכל יום ויום, סובר הרמב"ם שקיום זה חל רק בג' ברכות דברה"ת ואינו חל באהבה רבה. ומשום הכי השמיט הרמב"ם את הדין שנפטר בברכת אהבה רבה (ורק נרמז לדעת ההגהות מיימוניות) מכיון שאפילו אם בירך אהבה רבה וחל דין מתיר ללמוד עדיין צריך לברך ג' ברכות דברה"ת כדי לקיים חובת היום לצרף ת"ת וברכותיה¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף יא: בענין ברכת התורה. ונראה דלפי"ד רבינו זצ"ל דחלין ב' דינים בברכה"ת א) דין מתיר ב) קיום ת"ת בברכותיה דנשים וקטנים הפטורים ממצות ת"ת מ"מ חייבין לברך ברכה"ת לפני שלומדים מדין מתיר, דהרי אסורים ללמוד תורה בלי ברכה, ולכאורה כ"ע בכלל האיסור. ועיין לעיל דף יא: הערה 87.

גמ'. וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא וכו' תנן בעל קרי מהרהר בלבו וכו' ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברך לאחריה וכו' קריאת שמע עדיפא דאית בה תרתי עכ"ל. לפום ריהטא נראה דלשיטת ר' יהודה ושמואל דק"ש דרבנן וזכירת יציאת מצרים מה"ת מצות זכירת יציאת מצרים מתקיימת ע"י הזכרת יציאת מצרים בעלמא, ולא בעינן לקרות פרשה מסוימת בתורה ככתבה ופרשת ציצית אינה אלא מדרבנן. אמנם עיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' קריאת שמע הל' א' - ג') וז"ל פעמיים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים וזה הוא לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדים וזה הוא יום. ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו' אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ"ל. ומבואר מדבריו דג' פרשיות אלו הן מצות קריאת שמע מה"ת. ולהלכה לא קיי"ל כר' יהודה ושמואל דס"ל דק"ש היא מדרבנן אלא נקטינן דק"ש דאורייתא (וכמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' ק"ש הל' י"ג ובכסף משנה שם).

והנה הקשו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ"א, ובצל"ח דף יב: ד"ה מזכירין וכו', ובפרי מגדים בהקדמה לאו"ח) אמאי השמיט הרמב"ם במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום אע"פ שהביאו בהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ג) וז"ל ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל. ותירץ הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם סובר שמצות זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום בפני עצמה אלא דמהווה קיום וחלק דמצות קבלת עול מלכות שמים והוי חלק ממצות ק"ש, דיש דין מסוים שיקבל עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. ויסוד לזה הוא מהגמרא במס' ר"ה (דף לב.) "מנין שאומרים מלכיות, תניא רבי אומר אני ה' אלוקיכם ובחודש השביעי זו מלכיות", ומבואר דאמירת אני ה' אלוקיכם מהווה קיום קבלת עול מלכות שמים. ולפי"ז נראה דאמירת "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם" בסוף פרשת ויאמר מהווה קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. ולכן השמיט הרמב"ם במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום כי היא נכללת במצות קבלת עול מלכות שמים דבמצות קריאת שמע. ומשום כך הביא הרמב"ם מצות זכירת יציאת מצרים בהלכות קריאת שמע דזכירת יצ"מ מהווה קיום וחלק במצות קריאת שמע עצמה, עכ"ד מרן הגר"ח זצ"ל.

ברם י"ל דאף לשיטת ר' יהודה ושמואל דס"ל ק"ש מדרבנן וזכירת יצ"מ מדאורייתא, זכירת יציאת מצרים אינה מצוה בעלמא לזכור יציאת מצרים אלא מהווה חלות קיום דקבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים. וראייה לכך דאמרינן בגמרא דק"ש עדיפא דאית בה תרתי ופירש רש"י (ד"ה דאית בה תרתי) "יציאת מצרים ומלכות שמים", ולכאורה צ"ע מהי העדיפות של ק"ש משום שיש בה מלכות שמים הרי חיוב ק"ש מדרבנן ואילו חיוב אמת ויציב מה"ת משום זכירת יציאת מצרים. ונראה לתרץ דבאמת אף לר' יהודה ושמואל יסוד מצות זכירת יצ"מ הוא חלות קיום קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יצ"מ, ולפיכך אמרינן בגמרא דק"ש עדיפא כלומר שעי"ז שקורא ב' פרשיות הראשונות שיש בהן קבלת יחודו ואהבתו ותלמודו ועול מצוות בצירוף לפרשת ויאמר, ג' הפרשיות כולן מצטרפות לחלות קיום קבלת עול מלכות שמים ע"י זכירת יציאת מצרים ועדיף מקבלת עול מלכות שמים דבזכי"מ ע"י קריאת אמת ויציב בלחוד.

ועיין בשיטה מקובצת (ד"ה ההוא בד"ת כתיב) וז"ל פירוש שלא אמרה תורה מק"ש דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קורין פרשה זו דוקא אינו אלא מדרבנן עכ"ל, (וכ"כ בתלמידי רבינו יונה דף יב: בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב יהודה אמר שמואל). ואשר נראה לומר בביאור שיטתם דס"ל דילפינן מקרא דבשכבך ובקומך חיוב מסוים לקרוא פרשה בתורה בזמן שכיבה ובזמן קימה אבל אין חיוב לקרוא דוקא פרשיות ק"ש. ונראה דיסוד הך חיוב אינו מדין מצות ת"ת דעלמא שחייב ללמוד ביום ובלילה (כמו שפירש הרא"ה בד"ה בד"ת) כתיב¹ אלא דהוי מצות קבלת עול מלכות שמים. דהיינו שחלה חלות קבלת עומ"ש על ידי קריאת פרשה בתורה שבכתב ולא רק בקריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע דמיירי במפורש מענין קבלת עול מלכות שמים. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ב) וז"ל ומקדימין לקרוא פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שחלה קבלת עול מלכות שמים ע"י תלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ולפי"ז י"ל דלשיטת ר' יהודה ושמואל יש חיוב מה"ת לקבל עומ"ש ע"י קריאת איזו פרשה שבתורה. ומסתבר דלשיטת ר' יהודה ושמואל דין זכירת יציאת מצרים נמי מהוה חלות קיום קבלת עומ"ש שע"י זכירת יצ"מ הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. ברם לשיטתם חלות קיום קבלת עומ"ש ע"י זכירת יצ"מ אינו מתקיימת רק ע"י קריאת פרשה מסוימת בתורה שלא כדין קבלת עומ"ש ע"י דברי תורה שנלמד מושכבך ובקומך המחייבת לקרוא לפחות איזו דברי תורה בתורת קבעמ"ש. ואילו קבעמ"ש ע"י זכי"מ מתקיימת בברכת אמת ויציב בעלמא ולכן סברי דאמת ויציב דאורייתא.

footnotes: ¹ וז"ל בדברי תורה כתיב, שאדם חייב ללמוד עכ"ל.

ועוד יש להוכיח מדברי השיטה מקובצת (ד"ה מידי וכו') וז"ל ק"ש עדיפא דאית בה תרתי דסבירא ליה דודאי אם אמר פרשת ויאמר לא אפשר בלא אמירת ק"ש נמי דתרוייהו פרשיות מן התורה שאין ראוי לומר פרשת ויאמר ויניח פרשת ק"ש שהיא קבלת עול מלכות שמים עכ"ל, ומבואר מדבריו שאם אמר פרשת ויאמר חייב לקרות גם פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, וצ"ע בביאור הך דינא.

והנראה בביאור דבריהם, דס"ל דאף לשמואל יסוד מצות זכירת יצ"מ הוא מדין קבלת עומ"ש, שע"י זכירת יציאת מצרים מקבל על עצמו עול מלכות שמים, דעצם חלות מצות זכירת יצ"מ הוי קיום דקבלת עומ"ש. ולפיכך ס"ל דכשמקיים חובת קבלת עול מלכות שמים ע"י קריאת פרשת ויאמר ממילא מתחייב נמי בקיום קבלת עומ"ש ע"י קריאת פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, דעי"ז יתקיים חלות קבלת עול מלכות שמים בשלימותה דיש בה יחודו, אהבתו, ותלמודו, ביחד עם זכירת יצ"מ.

ומבואר מזה דלשיטת ר' יהודה ושמואל דס"ל ק"ש דרבנן וזכירת יציאת מצרים מדאורייתא, חלות קיום זכירת יציאת מצרים מתקיימת ע"י זכירה בעלמא ולא נאמר בה דין קריאת פרשה תורה ככתבה, ולפיכך יוצאים מה"ת באמירת אמת ויציב גרידא. אמנם לשיטת הרמב"ם דקיי"ל דק"ש דאורייתא ונאמר דין קריאת פרשה מן התורה ככתבה במצות קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע, דה"ה מצות זכירת יצ"מ מתקיימת רק ע"י קריאת פרשה בתורה ככתבה, דזכירת יצ"מ הויא קיום וחלק במצות קבלת עול מלכות שמים, ומשום כך פסק הרמב"ם דכל ג' הפרשיות הם בכלל ק"ש וקיום זכירת יצ"מ הוא ע"י פרשת ויאמר דוקא.

גמ'. וז"ל ור"א אמר וכו' ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין ר"א ור"י, ונראה לפרש בשני אופנים.

א) י"ל דנחלקו אם חייב להתפלל תפלת נדבה מספק, דלר"א אינו חייב משום דספק דרבנן לקולא ולר"י חייב להתפלל תפלת נדבה אע"פ שאינו מתפלל אלא משום ספק. וצ"ב בטעמא דר"י, דהרי קיי"ל דספק דרבנן לקולא. ונראה דיש לחקור בגדר ההלכה דספק דרבנן לקולא אי הוי דין בירור והכרעת הספק כשיטת המקיל, דנחשב כאילו אין כאן ספק כלל. או דהוי חלות דין ניהוג לקולא, דבספק דרבנן נוהגים לקולא.

והנפקא מינה בזה הוא אי אמרינן ספק דרבנן לקולא בתרתי דסתרי (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה מאימתי), דאם הוי הכרעת הספק כשיטת המקיל אי אפשר להקל בתרתי דסתרי, משא"כ אי הוי דין ניהוג לקולא חל דין זה אף בתרתי דסתרי¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף ב. בתוס' ד"ה מאימתי.

ולפי"ז יתכן לפרש דר' יוחנן סובר דדין ספק דרבנן לקולא חל מדין הנהגה לקולא, כלומר דחכמים תיקנו דבמקום שיש ספק דרבנן נקטינן לקולא לסמוך על דעת המקיל. ולפי זה י"ל דבמקום שיש אפשרות לברר את הספק לגמרי ליכא רשות לסמוך על צד הקולא. ולפיכך בספק התפלל ספק לא התפלל מכיון שיכול להתפלל תפלת נדבה לצאת מידי הספק, לא חל דין ספק דרבנן לקולא לסמוך על צד הקולא, ולנקוט שכבר התפלל. דמאחר שיש לו עצה לצאת מידי ספק חל חיוב מדינא לעשות כן. ואילו ר"א סובר שדין ספק דרבנן לקולא חל מדין בירור והכרעת הספק דנחשב כאילו אין כאן ספק כלל, ולכן חל דין ספק דרבנן לקולא אף במקום שיש עצה אחרת לצאת מידי הספק, ולפיכך אינו חייב להתפלל תפלת נדבה לצאת מידי הספק דמדין ספק דרבנן לקולא חל הכרעה ובירור לקולא שכבר התפלל.

אמנם לפי"ז צריך עיון בשיטת ר"א, דהרי קיי"ל (ביצה דף ג:) "ביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות אסורה", ומבואר דאף בספק איסור דרבנן אמרינן שאם האיסור הוא דבר שיש לו מתירין אין סומכין על ההיתר דספק דרבנן לקולא, אלא ימתין עד שיהא מותר לגמרי, דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לאחר זמן. ולפי מה שכתבנו דר"א סובר שאינו חוזר ומתפלל משום דהדין דספק דרבנן לקולא חל מדין בירור והכרעה לקולא, דנחשב כאילו אין כאן חלות ספק כלל, ולכן אינו צריך לסמוך על עצה להתפלל נדבה בכדי להסתלק מן הספק, וא"כ קשה אמאי אין מקילין נמי בביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה משום ספק דרבנן לקולא, דלשיטת ר"א דין ספק דרבנן לקולא חל מדין הכרעה ובירור שאין כאן ספק כלל ואין מקום להחמיר.

והנראה שיש חילוק בין דין ספק איסור דרבנן לבין דין ספק מצוה דרבנן לקולא. דבספק איסור דרבנן חלות הדין הוא לנהוג לקולא, ולפיכך כשיש לו עצה להמנע מלסמוך על הקולא כגון בדשיל"מ דיכול להמתין עד שיהא מותר אזי חייב להחמיר על עצמו ולהמתין. ומאידך בספק מצוה דרבנן חלות הדין אינו שנוהגין לקולא במקום ספק, אלא שבמקום ספק ליכא חיוב מצוה דרבנן כלל, דפקע החיוב לגמרי ולכן אינו חייב להחמיר בו אפילו כשאפשר לו להחמיר.

ויש להביא ראיה לזה מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א') שהקשה כמה קושיות על שיטת הרמב"ם שסובר שבכל דין דרבנן יש לאו דלא תסור מן התורה, והקשה עליו הרמב"ן מזה שאמרו ספקא דרבנן לקולא באיסורין. ועוד הקשה מזה שבספק מצוות שלהן הקילו, שהרי אמרו שבספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא למאן דאמר ק"ש לאו דאורייתא. ולכאורה צ"ע, דלפי פשוטו היינו הך, דכולא הלכה אחת היא של ספקא דרבנן לקולא, ולמה הקשה הרמב"ן שתי קושיות נפרדות. ועל פי הנ"ל ניחא, דבאמת דין ספק איסור דרבנן לקולא ודין ספק מצוה דרבנן לקולא חלוקים הם זה מזה ביסוד ההיתר שלהם.

ולפי זה י"ל דר"א סובר שאע"פ שיסוד ההיתר בספק איסור דרבנן הוא חלות דין הנהגה לקולא, וע"כ במקום שיש עצה לברר את הספק לגמרי חייב לעשות כן, וכגון להמתין בדשיל"מ. ומאידך בספק מצוה דרבנן סובר דליכא חלות חיוב כלל דרבנן דלא תיקנו חיוב במקום ספק, וליכא מקום להחמיר ולהתפלל נדבה. ולפי"ז נמצא דר"י ור"א נחלקו ביסוד הגדר דספק דרבנן לקולא במצוות, דר"א סובר שחל דין בירור וליכא חיוב מצוה כלל, ואילו ר"י סובר דבספק מצוה דרבנן חל דין ניהוג לקולא דהיינו דיש לו רשות להקל, אך במקום שיש עצה שלא לסמוך על ההיתר חייב להחמיר ולהוציא את עצמו מידי הספק, ומשו"ה בספק התפלל חייב להתפלל נדבה.

אמנם עדיין צ"ע בזה, דמה מרוויח אם מתפלל תפלת נדבה, והלא סוף כל סוף הרי החסיר את תפלת החובה, ואין כאן אלא תפלת נדבה דהויא חפצא של תפלה בפ"ע ואינו יוצא בה ידי חובתו. והרשב"א (דף כב: ד"ה ספק) מפרש שמתפלל על התנאי, שאם יצא ידי חובתו, הרי זו התפלה לשם נדבה ואם עדיין לא יצא, הרי זו התפלה לשם חובה. אמנם עיין בדברי הרמב"ם שכתב (פ"י מהל' תפלה ה"ו) וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם לא הזכיר שיתפלל על תנאי אלא שיש לו להתפלל על דעת שהיא תפלת נדבה, וקשה כנ"ל.

ונראה לומר דיש בתפלה שני קיומים: א) קיום חובת התפלה הקבועה, ב) קיום של בקשת רחמים, וכמבואר בגמ' לעיל (כ:) דנשים חייבות בתפלה, "דרחמי נינהו". וכן מבואר בגמ' לקמן (כו.) לענין תשלומין, "דצלותא רחמי היא, כל אימת דבעי מצלי ואזיל". ואם כן י"ל דבאמת לר"י בספק התפלל פקע ממנו חובת התפלה, דליכא חיוב מצוה דרבנן במקום ספק. אולם נראה דהך פטור אינו אלא בנוגע לחיוב להתפלל תפלת החובה הקבועה. ועכ"ז חייב להתפלל מדין רחמים, וע"כ סובר ר"י דמתפלל נדבה כדי לקיים את הקיום של רחמים. ולפי"ז מבואר דאף לר"י לגבי חובת התפלה הקבועה, אין כאן עצה כלל היאך להסתלק מן הספק, ומה שמתפלל תפלת נדבה היינו רק כדי לקיים את הקיום של רחמי. ונראה דר"י סובר שצריך לקיים את קיום התפלה דאפשר לו לקיים, ומכיון שיכול לקיים קיום תפלה בתורת רחמים הרי הוא חייב להתפלל נדבה.

ב) ועוד יש לפרש את המחלוקת בין ר"א ור"י דלכולי עלמא חל דין ספק דרבנן לקולא, ואינו מחוייב להתפלל תפלת נדבה, ונחלקו אם יש רשות להתפלל נדבה. דר' יוחנן אמר "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" דמכיון דתפלה היא רחמי חל רשות להתפלל נדבה. ואילו ר"א סובר דאינו מתפלל תפלת נדבה, דתפלה בעי מתיר, דאיך אדם יעיז את פניו לבקש את צרכיו מה' בכל עת שירצה, ולפיכך אין לו להתפלל אלא בשעה הקבועה לכך. וכן מבואר בדברי הרא"ה (בסוגיין ד"ה ור"א) וז"ל אלא הכא בהא פליגי דר"א סבר דאינו דרך כבוד בתפלה דהיא צלותא להתפלל ולחזור ולהתפלל ושיבוא אדם בכל שעה לפני מלך המלכים אלא שעות שקבעו לו ושהורשה משא"כ בק"ש דהוא שינון, ור' יוחנן סבר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דרחמי אינון עכ"ל¹.

footnotes: ¹ ועיין בשיטה מקובצת (דף כא. ד"ה ור"א אמר). ובעיקר היסוד דתפלה בעי מתיר עי' לעיל (ד: בענין סמיכת גאולה לתפלה אות ג').

גמ'. וז"ל ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן גומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא ורבנן דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה עכ"ל. והנה פסק הרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ז) וז"ל מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא ואם נזכר והוא בתוך התפלה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת. במה דברים אמורים בערבית או בשחרית או במנחה אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף אחד שבת ואחד יו"ט ואחד ראש חודש עכ"ל. וכתב הכס"מ (שם) "ודע שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא, ויש אומרים שאי אפשר לגרוס כן שא"כ למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר, אלא הגירסה הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא, וטעמו מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י"ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (כד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר"ח וחוש"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מראש חודש וחולו של מועד, אלא ודאי לא יצא אא"כ הזכיר של שבת, ומ"ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו' משום יו"ט ור"ח קתני לה דאפילו ביו"ט ור"ח אם לא הזכירם במוסף חוזר, ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן שאע"פ שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא".

ובפשטות נראה שהמחלוקת (בין שתי הגרסאות) תלויה בהכי, אם תפלת שבת צריכה דוקא ז' הברכות, וא"א לצאת כלל בתפלת י"ח, דתפלת חול לא שייכא לשבת, או דילמא דתפלת י"ח שייכת לשבת אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו להתפלל י"ח, ואם התפלל י"ח בשבת יצא. אמנם יש לדקדק דלכאורה בין לגירסה דלא יצא ובין לגירסה דיצא מוכרח לומר די"ח ברכות שייכות בשבת ולא נחשבות לברכות לבטלה, דאי לאו הכי אמאי אינו מפסיק באמצע הברכה, ומזה שגומר את הברכה שהתחיל בה מוכח דאינה ברכה לבטלה.

והנראה בזה, דעיין במג"א (סי' תקצ"ג סק"ב) שכתב דבתפלת חול אין הברכות מעכבות זו את זו¹. ונראה לומר בביאור שיטתו דס"ל דלגבי חובת התפלה הקבועה פשיטא דכל י"ח הברכות מעכבות זו את זו, אבל בנוגע לקיום דרחמי, כל ברכה לחודה קאי, ואין הברכות מעכבות זו את זו וחל קיום רחמים אפילו בברכה אחת ואע"פ שלא אמר כל י"ח ברכות. ולפי"ז י"ל שהטעם שאם טעה והתחיל בברכה של חול בשבת, שגומר כל אותה ברכה, דאפילו אם ע"י הברכות של חול א"א לצאת בהן ידי חובת התפלה הקבועה דשבת מכל מקום שפיר מקיים את הקיום דתפלה שחל מדין רחמים, דגם בשבת חל קיום רחמי, וע"כ צריך לסיים את הברכה כדי לקיים חלות קיום תפלה שחלה מדין רחמים.

footnotes: ¹ וז"ל דבשאר ימות השנה אם יודע ברכה אחת יאמרה ואין מעכבות זו את זו עכ"ל.

אך עדיין יש לדקדק בב' הלשונות דלכאורה מיירי שהזכיר של שבת בתפלה, דאל"כ פשיטא דלא יצא - דלא גרע שבת מראש חודש שצריך להזכיר בו מעין המאורע, ואם לא הזכירו חוזר ומתפלל. וא"כ צ"ב מהו יסוד המחלוקת שבין ב' הגירסאות ברמב"ם אם יצא או לא. ונראה דנחלקו אם צריך להזכיר הזכרת שבת דוקא במטבע של תפלת שבת או דבכל הזכרת שבת בעלמא סגי ויצא יד"ח. כלומר דמיירי שהזכיר של שבת בהזכרה בעלמא אך לא חתם בברכת מקדש השבת כדין תפלת השבת דעלמא, ופליגי אם יצא בהזכרה זו בדיעבד או לא.

והנה לגבי מוסף פסק הרמב"ם (הנ"ל) שאם התחיל בשל חול ונזכר באמצע הברכה שפוסק באמצע, וצ"ב מאי שנא מוסף משאר תפילות שבת דקיי"ל שגומר את הברכה שהתחיל בה. ונראה דאע"פ דקיי"ל דתפילות כנגד תמידים תקנום מכל מקום חלוק תפלת מוסף משאר תפילות ביסוד דינו, דבשאר התפילות הא דאמרינן דכנגד תמידים תקנום היינו לגבי המחייב של התפלה, אבל עיקר חלות קיום התפלה הוי קיום של רחמים ועבודה שבלב. משא"כ בתפלת מוסף שלא רק המחייב דמוסף דנתקנה כנגד הקרבן אלא אף עצם חלות קיום תפלת המוסף הוי קיום קרבן דחל מדין ונשלמה פרים שפתינו. וכן מבואר בתוס' (לקמן דף כו. ד"ה איבעיא להו) דליכא דין תשלומין במוסף, דמכיון דתיקנו תפלת מוסף משום ונשלמה פרים שפתינו אמרינן במוסף עבר זמנו בטל קרבנו משא"כ בשאר תפילות דרחמי נינהו. וכן מבואר מדברי רבינו יונה (דף יח. בדפי הרי"ף ד"ה טעה) שביאר דתיקנו לומר פסוקים רק במוסף ולא בתפלת יוצר של שחרית מכיון שתפלת מוסף היא כנגד הקרבן ואין לה תשלומין אם עבר זמנה, משא"כ בשאר תפילות שהם משום רחמים. ולפי"ז י"ל דמשום כך פסק הרמב"ם דאם התפלל של חול במוסף דמפסיק באמצע הברכה, דמכיון דליכא במוסף קיום רחמים אין ענין שיסיים את הברכה. ולפי"ז נמי מבואר דברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) שפסק דאין מתפללים מוסף תפלת נדבה, ונראה דסברתו משום דליכא במוסף קיום דרחמים. ועוד יש נפק"מ דלפי"ז נשים פטורות מתפלת מוסף משום שאינן חייבות בתפלה אלא משום רחמים¹.

footnotes: ¹ וכן פסק הגרע"א זצ"ל בהגהות לשו"ע או"ח סימן ק"ו, ועיין לקמן בשיעורים (דף כו. בתוס' ד"ה איבעיא להו).

גמ'. וז"ל ואמר ר' יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לביהכ"נ וכו' אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל עכ"ל.

בענין תפלת נדבה

א. שיטת הרי"ף והרמב"ם

כתב הרי"ף (דף יב: - יג א בדפיו) וז"ל והלכתא כר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ומפרשי רבנן דהני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיי"ל דתפילות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הציבור מביא עולת נדבה כך אין הציבור מתפללים תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאין מתנדב בקרבן מוסף. והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה מפרשי לה רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק אפילו באמצע ברכה ובהא אפילו ר' יוחנן מודה דלא קאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר עכ"ל.

והנה יש לחקור בדין תפלת נדבה האם הויא חפצא של תפלה בפ"ע וחלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חובה, או דילמא דמצד החפצא של התפלה ליכא חילוק בין תפלת נדבה לתפלת חובה, וכל החילוק שביניהן הוא רק לגבי חובת הגברא דחייב להתפלל תפלת חובה, ומאידך אין עליו חיוב להתפלל נדבה. ועוד יש להסתפק בדין שאין מתפללים נדבה אא"כ מחדש בה דבר, האם דין הוא בחפצא של תפלת נדבה, דבכדי לאשוויה לחפצא של תפלה צריך הגברא לחדש בה דבר, דע"י שמחדש בה דבר חל בחפצא של התפלה חלות שם תפלת נדבה. משא"כ בתפלת חובה חלות שם תפלה חלה מאליה ואין הגברא צריך לעשותה לחפצא של תפלה. או דילמא דיסוד ההלכה שצריך לחדש דבר בתפלת נדבה אינו דין בחפצא של התפלה, דמצד החפצא של התפלה אין נ"מ בין תפלת חובה לתפלת נדבה, דהנ"מ בין תפלת נדבה לתפלת חובה הוא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל. והדין בנדבה שצריך לחדש בה דבר הוי דין ברשות הגברא להתפלל. דאם רוצה להתפלל נדבה מבלי לחדש דבר בתפלתו אין חסרון בעצם החפצא של התפלה אלא דליכא מתיר להתפלל אא"כ מחדש בה דבר.

ולכאורה יש לתלות ספק זה במחלוקת הראשונים אם צריך לחדש דבר אף כשיש ספק אם התפלל או לא. דשיטת רב האי גאון היא דבכל אופן שמתפלל תפלת נדבה צריך לחדש בה דבר ואף בספק התפלל (כך נקטו הב"ח סי' ק"ז ד"ה ועוד והלח"מ פ"י מהל' תפלה ה"ו בשיטת רב האי גאון). ואילו שאר ראשונים (רבינו יונה דף יא: בדפי הרי"ף ד"ה ולפי, והרא"ש סי' ט"ו) ס"ל דבספק התפלל מתפלל תפלת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר - דאין לך חידוש דבר גדול מזה. ונראה לבאר את פלוגתתם, דרב האי גאון סובר דצריך לחדש בה דבר כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה, ומשום כך בכל אופן שמתפלל נדבה צריך לחדש בה דבר. ואילו רבינו יונה והרא"ש סוברים דאין חילוק בין חפצא של תפלת נדבה לחפצא של תפלת חובה, דכל החילוק ביניהם הוא רק לגבי חובת הגברא להתפלל, וההלכה דבעי לחדש דבר בתפלת נדבה חל מדין מתיר כדי להתיר לגברא להתפלל. ולפיכך היכא שנסתפק אם התפלל אזי עצם הספק הוי המתיר להתפלל ולא צריך לחדש דבר בתפלתו כדי להתירו להתפלל, וזוהי כוונת הראשונים שכתבו "דאין לך חידוש גדול מזה".

והנה לכאורה צ"ע בדברי הרי"ף שכתב שאם עמד בתפלה אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע הברכה ואינו גומר תפלתו, שאם בא לגמור יעבור בבל תוסיף דנמצא כאילו מקריב שני תמידים, וצ"ע דבשלמא אם מתפלל לשם חובה יעבור בבל תוסיף דכמאן דמקריב ב' תמידים, אמנם קשה אמאי אינו משלים תפלתו לשם נדבה, דהרי הרי"ף פסק כשיטת ר' יהודה אמר שמואל שיחיד מתפלל תפלת נדבה, וא"כ אמאי אינו גומר את תפלתו על דעת שתהא נדבה. והנה עיין ברמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ו) וז"ל מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה שאם רצה יחיד להתפלל כל היום נדבה יתפלל. מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל, וצ"ב בכוונת השגתו. והכסף משנה ביאר שהראב"ד משיג מאי שנא תפלת ערבית שאינו פוסק באמצע הברכה והרי קבלוה כחובה, וז"ל ונראה שטעמו שאע"פ שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן לעיל (פ"א ה"ו), ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחילתה היתה רשות עכ"ל.

והגר"ח זצ"ל ביאר (בחידושי רבינו חיים הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ו) דהרמב"ם סובר דאם נזכר בשחרית או במנחה שכבר התפלל פוסק באמצע ואינו יכול להמשיך להתפלל על דעת נדבה משום דהני תפילות הויין חובה בעיקר מילתייהו, ואי אפשר לצרף תפלת חובה ותפלת נדבה לתפלה אחת - דתפלת נדבה ותפלת חובה חלוקות הן בעצם החפצא של תפלה שלהן ומשום כך לא מצטרפין אהדדי. משא"כ לגבי ערבית דאע"פ שקבעוה לחובה היינו שקיבלו על עצמן חובה להתפללה, אבל התפלה בעצמותה עדיין הויא חפצא של תפלת רשות ונדבה. וע"כ פסק הרמב"ם דערבית מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, עכ"ד הגר"ח זצ"ל. ומבואר דנחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד הגדר דתפלת נדבה, דלשיטת הרמב"ם תפלת נדבה חלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חובה, והויין ב' דיני תפלה בפ"ע שאינן מצטרפות אהדדי. ואילו הראב"ד סובר דתפלת נדבה ותפלת חובה שוין בעיקר החפצא של תפלה ואינן חלוקות מהדדי אלא בחובת הגברא להתפלל, וע"כ שפיר יכולין להצטרף. וזהו שהשיג הראב"ד "אין כאן נחת רוח" כלומר שאף בשחרית ומנחה אם נזכר באמצע הברכה שכבר התפלל אין לו להפסיק אלא ישלים תפלתו לשם נדבה. ומבואר לפי"ז שכוונת הראב"ד בהשגתו אינו להשיג על מש"כ הרמב"ם בסיפא דתפלת ערבית רשות, וכדפירש הכס"מ דכוונתו להשיג דכבר קיבלוה כחובה. אלא הראב"ד השיג על הרישא שברמב"ם, דס"ל שאף בשאר התפילות ישלים תפלתו על דעת שהיא נדבה, דתפלת חובה ונדבה הויין חפצא אחת של תפלה דמצטרפות אהדדי דחד מינא נינהו.

ולפי"ז יש לתרץ את דברי הרי"ף (הנ"ל) שאם התחיל להתפלל על דעת שהיא חובה אי אפשר לו לסיים תפלתו על דעת נדבה, דתפלת נדבה ותפלת חובה אינן מצטרפות אהדדי דחלוקות זו מזו בעיקר חלותן ומשום דהויין ב' חפצא של תפלה בפ"ע, וכדביאר הגר"ח זצ"ל בשיטת הרמב"ם.

ולפי"ז י"ל דאליבא דהרי"ף והרמב"ם המתפלל תפלת נדבה צריך לחדש בה דבר כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה, והדין שצריך לחדש בה דבר דין הוא בחפצא של התפלה ובעיקר חלות שם תפלת נדבה ולא ברשות הגברא להתפלל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ט) וז"ל תפילות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן אם רצה אדם שיתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בתפלה בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה ואם חידש בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה עכ"ל. ומבואר שצריך לחדש דבר בחפצא של התפלה כדי לאשוויה לחפצא של תפלת נדבה וזה "מש"כ כדי להודיע שהיא נדבה". וממילא י"ל שאף במקום שיש ספק אם התפלל או לא צריך לחדש בה דבר כדי להתפלל חפצא של תפלת נדבה (וכמו שנתבאר לעיל בשיטת רב האי גאון).

והנה פסק הרי"ף שציבור אינם מתפללים תפלת נדבה מפני שציבור אינם מביאים עולת נדבה. וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. ונ"ל דלשיטתייהו אזלי דס"ל דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין ב' חפצא של תפלה בפ"ע, דחלוקות הן מהדדי בעיקר חלות שמם. ולפיכך סוברים דמכיון שאין ציבור מביאין קרבן נדבה לית ליה לציבור החפצא של תפלת נדבה דהויא חפצא של תפלה בפ"ע, דלא ניתן לציבור להתפלל אלא החפצא של תפלת חובה.

ולכאורה יש בזה עוד נפקא מינה, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפני עצמה, אם לא התפלל תפלת חובה כשחרית או במנחה אינו מקיים דין תשלומים ע"י שיתפלל תפלת נדבה, דתפלת חובה ונדבה הויין תרי דיני תפלה נפרדים החלוקות מהדדי בעיקר חלותן ושמן. ויש להוסיף עוד דתפלת חובה מתייחסת לזמן מסוים משום דהיא באה כנגד קרבן חובה שקרב בזמן מסוים, וחל בה חלות שם תפלת שחרית או תפלת מנחה, משא"כ בתפלת נדבה שהיא באה כנגד קרבן נדבה שאינו תלוי בזמן מסוים ומשו"ה אף התפלה אינה מתייחסת לזמן מסוים, וחלה בה חלות שם תפלה כללית דתפלת נדבה, ומשום כך אין לקיים דין תשלומין לשחרית ומנחה עי"ז שמתפלל תפלת נדבה. ולפי"ז מסתבר שאם התפלל שחרית או מנחה לשם נדבה לא יצא יד"ח, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ג) וז"ל נהגו הרבה אנשים להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת גאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה עכ"ל, ומשמע שבהתפלל תפלת מנחה לשם רשות צריך לחזור ולהתפלל תפלת מנחה עוד פעם לשם חובה. והטעם בזה משום דאין תפלת נדבה מתייחסת לזמן מסוים ולא חל בה חלות השם המסוים של תפלת שחרית או מנחה דאינה אלא חפצא וחלות שם תפלה כללית דתפלת נדבה.

ולפי מה שנתבאר נראה דלשיטת הרמב"ם יש נפק"מ בין שחרית ומנחה דביסודן הויין תפלת חובה ואם מתפללן לשם נדבה לא יצא יד"ח, לבין תפלת ערבית דכיון דהויא חפצא דרשות אם התפלל ערבית לשם נדבה יצא יד"ח.

וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ו) וז"ל ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה עכ"ל, ומשמע דיוצא ידי חובת ערבית עי"ז שגומרה לשם נדבה, דתפלת נדבה מצטרפת עם תפלת ערבית שבעצמותה הויא חפצא של רשות ונדבה, דחד מינא נינהו (וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל בחידושיו שם). ולפי"ז י"ל דאם מתפלל תפלת ערבית לשם נדבה יצא יד"ח.

ועיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) וז"ל ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות ויו"ט לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד עכ"ל. ומבואר שנחלקו הגאונים אם יש תפלת נדבה בשבת וימים טובים, ובביאור מחלוקתם נראה דיש לחקור בהך דינא דאין מקריבין נדרים ונדבות בשבת ויו"ט, האם זה משום איסור מלאכה דשבת, שבהקרבת נדבה עובר על איסור מלאכת שבת ומשו"ה אין מקריבין נדבות בשבת. ולפי"ז י"ל דמכיון דבתפלה אינו עובר על איסור מלאכה ממילא מותר, דאיסור שבת לא שייך לתפלה. או"ד דחל דין מסויים בהלכות קרבן, דאין זמנם של נדרים נדבות להקרב בשבת ויו"ט, וממילא אין להתפלל גם תפלת נדבה בשבת ויו"ט מאחר שתפלת נדבה צריכה להיות כנגד קרבן נדבה ואין מקריבין נדבה בשבת ויו"ט¹.

footnotes: ¹ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי (פ"א מהל' תפלה ה"י).

והנה עיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' חגיגה ה"י) וז"ל מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם, מכלל שקריבין ברגל עכ"ל. וצ"ע דהרי בחולו של מועד אין איסור מלאכה להקריב קרבנות, ולמה בעינן פסוק להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחוה"מ. ועל כרחך צ"ל משום דשבת ויו"ט אינם זמני הקרבה, וקמ"ל הפסוק דחול המועד הוי זמן הקרבה. וא"כ חזינן מזה דשבת ויו"ט אינם זמני הקרבה מצד הלכות הקרבן. ולכן ס"ל להני גאונים דאין להתפלל תפלת נדבה בשבת ויו"ט, אע"פ שאין בתפלה איסור מלאכה, דמ"מ אינו זמן הקרבה. ונראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפ"ע שנתקנה כנגד קרבן נדבה, ומכיון דליכא קרבן נדבה בשבת הוא הדין דליכא תפלת נדבה בשבת.

ברם יש לעיין עוד בשיטת הרמב"ם דס"ל דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין ב' דיני תפלה נפרדים דחלוקות הן בעיקר החפצא שלהן ואינן מצטרפות יחד, דא"כ צ"ע מדוע פסק הרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ו) שאם נזכר בערבית שכבר התפלל שמשלים את תפלתו בנדבה ומשום שלא התפלל תפלת מעריב מתחילה אלא על דעת שאינה חובה, דלכאורה מאחר שקבעו מעריב לחובה עצם החפצא של תפלת ערבית הויא תפלת חובה, ואינה אלא רשות לגבי חובת הגברא להתפלל, ושוב תיקשי אמאי ממשיך ומשלים תפלתו לשם נדבה, והא תפלת חובה ונדבה הויין ב' דיני תפילות שלא מצטרפים יחד.

ועוד צ"ע דהרי פסק הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) שאין הציבור מתפללים תפלת נדבה ושאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט, ואי נימא דהרמב"ם סובר דתפלת ערבית בחפצא הויא תפלת נדבה, וכדמשמע ממה שפסק (פ"י מהל' תפלה ה"ו) שבערבית חל צירוף בתפלה אחת שהתפלל חציה לשם חובה וחציה לשם נדבה משום דערבית ביסודה הוא רשות, ומשמע דמשו"ה תפלת ערבית שוה לתפלת נדבה ויוצא יד"ח תפלת ערבית בנדבה. ולפי"ז צ"ע מדוע מתפללין תפלת ערבית בציבור, וכן צ"ע אמאי מתפללים ערבית בשבת ויו"ט כיון דביסודה הויא חפצא דתפלת נדבה. ועוד צ"ב, דהרי הרמב"ם פסק (בפ"א ה"ט מהל' תפלה) דתפלת נדבה בעי חידוש דבר, וז"ל אם רצה אדם להתפלל כל היום הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה עכ"ל. ואילו בערבית דעלמא אין צורך לחדש בה דבר כדי להתפללה.

ואשר נראה ליישב כל זה¹ דיש ב' דינים בדין רשות וחובה: א) דין רשות וחובה בחיוב הגברא, ב) דין רשות וחובה בחפצא של התפלה, דהיינו דתפלת חובה הוי חפצא של תפלה מבלי שיחדש בה המתפלל דבר, משא"כ חפצא של תפלת נדבה אינה חלה כחפצא של תפלה עד שהמתפלל יחדש בה דבר, ועי"ז יעשנה לחפצא של תפלה. ולפי"ז נראה דכוונת הרמב"ם במש"כ (בפ"י ה"ו מהל' תפלה) שתפלת ערבית אינה חובה - היינו בנוגע לחיוב הגברא להתפללה דאין עליו חיוב להתפלל ערבית ואינה אלא רשות. אמנם לגבי החפצא של התפלה סובר הרמב"ם דבחפצא תפלת ערבית הוי חפצא של תפלת חובה, ולפיכך אין הרמב"ם מצריך בערבית חידוש דבר לשוויה לחפצא של תפלה, דמכיון דערבית הויא בחפצא תפלת חובה חל בה שם תפלה מאליה מבלי לחדש בה דבר.

footnotes: ¹ באופן אחר מדברי הגר"ח זצ"ל הנ"ל.

ונראה לפרש דזוהי כוונת הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ו) שכתב וז"ל וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה וכו' ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה וכו' עכ"ל, ודבריו צ"ב דמשמע דתפלת ערבית הויא חובה ומ"מ אינה חובה ממש כשחרית ומנחה, וצ"ב. ונראה לפי"מ שביארנו דר"ל דתפלת ערבית הויא חפצא של תפלת חובה כשחרית ומנחה אבל אין בה דין חובת גברא כמו שיש בשחרית ומנחה. ולפי"ז נראה דמה שהציבור מתפללים ערבית, וכן מה שמתפללים ערבית בשבת ויו"ט אע"פ שאין מקריבין בהם נדבה הוא משום דבחפצא של התפלה הויא ערבית חפצא של תפלת חובה, ובשבת ויו"ט אין מתפללים תפלה שבחפצא היא נדבה. אמנם מתפללין ערבית בשבת ויו"ט דאע"פ דהויא רשות בנוגע לחובת הגברא מ"מ החפצא דהתפלה היא חפצא דתפלת חובה.

ולפי"ז נראה לבאר השגת הראב"ד (שם) שהשיג "אין כאן נחת רוח", דמכיון דערבית הויא חפצא של תפלת חובה, ובעצם החפצא של התפלה אין חילוק בין ערבית לשחרית ומנחה, דרק בנוגע לחיוב הגברא להתפלל יש חילוק ביניהם, לפיכך סובר הראב"ד שגם בערבית אי אפשר לצרף לתפלה אחת תפלה דחציה לשם חובה וחציה לשם נדבה, דהויין ב' סוגי תפילות בעצם החפצא שלהן, שהרי החפצא של תפלת נדבה אינה מתייחסת לזמן מסוים משא"כ החפצא של תפלת חובה מתייחסת לזמן.

ובישוב שיטת הרמב"ם דס"ל שמשלים את תפלתו בערבית על דעת שהיא נדבה, וערבית מצטרפת לתפלת נדבה לצאת יד"ח, נראה דס"ל דתפלת ערבית הויא חפצא וחלות שם בפ"ע דתפלת רשות, ותפלת רשות אינה חפצא של תפלת נדבה, ומ"מ גם אינה חפצא של תפלת חובה, אלא מהווה חלות שם וחפצא בפ"ע דתפלת רשות. ולפי זה י"ל דאע"פ שתפלת חובה ונדבה אינן מצטרפות, מ"מ תפלת רשות ותפלת נדבה מצטרפות דלא סתרי אהדדי, ולכן אע"פ שהתחיל להתפלל ערבית על דעת שהיא רשות יכול להשלימה על דעת שהיא נדבה¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי (פ"י מהל' תפלה ה"ו).

שיטת הראב"ד

כתב הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף) וז"ל וכן תמהתי על הגאון מה ראה לומר בו איסור בל תוסיף אי משום דאמר שמואל פוסק ואפילו באמצע הברכות אנן אם רצה פוסק קאמרינן אבל חובה לפסוק לא אמר לא ליחיד ולא לציבור והרי ציבור מוסיפין נעילה בחובה ואין בה משום בל תוסיף עכ"ל.

ובביאור הראב"ד נראה דס"ל דתפלת נדבה אינה חפצא של תפלה בפ"ע. דהראב"ד ביאר את דברי שמואל שפוסק באמצע הברכה, דהיינו דאם רוצה לפסוק פוסק, אבל אם רוצה גומר את תפלתו לשם נדבה, דתפלה שחציה לשם חובה וחציה לשם נדבה שפיר מצטרפת לחפצא אחת של תפלה. דהנפקא מינה בין תפלת נדבה לתפלת חובה היא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל, אך בעיקר החפצא התפילות שוות הן ומצטרפות ביחד.

ונראה דלדעת הראב"ד יסוד ההלכה דתפלת נדבה קובע שאדם רשאי להתפלל כמה שירצה, ושחייב להתפלל לפחות ג' תפילות, אבל אין שיעור למעלה כמה תפילות רשאי הוא להתפלל, וכדברי ר' יוחנן, "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו". וכן מבואר נמי בדברי הראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"י) וז"ל אלא דר' יוחנן לא אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום אלא בי"ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהם כדי שיתחולל דעתו עליו ויכוין לבקש רחמים עכ"ל. ומשמע מדבריו שסובר דבתפלת י"ח שהיא חלות רחמים ובקשה אין שיעור כמה תפילות רשאי להתפלל, והשיעור דג' תפילות הוא רק שחייב אדם להתפלל לפחות ג' תפילות ביום. ויוצא דהראב"ד סובר דתפלת נדבה לא נתקנה דוקא כנגד קרבן נדבה ואינה חפצא בפ"ע של תפלה אלא דכל התפילות שוות הן, ולכן חובה ונדבה מצטרפין אהדדי. ואילו לדעת הרמב"ם, אין חובה ונדבה מצטרפין, משום שנתקנו כנגד סוגים שונים של קרבנות, והויין תרי מיני תפלה החלוקות בעצם החפצא שלהן ובחלותן. ולדעת הרמב"ם דין ג' תפילות ביום מהווה שיעור כמה תפילות חובה יכול אדם להתפלל ביום, שחייב להתפלל רק ג' תפילות חובה ביום ואין להוסיף עליהן. אלא דחל דין אחר שיכול להתפלל גם תפלת נדבה המהווה חפצא של תפלה בפ"ע שנתקנה כנגד קרבן נדבה.

והנה הראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"י) כתב בטעם הגאונים שאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט דר' יוחנן לא אמר שיתפלל אדם כל היום כולו אלא בתפילות של רחמים ובקשה ולא בתפילות שבת ויו"ט דתפלת הודאה הן, ואם יודה ויחזור ויודה הויא ברכה לבטלה. ונראה דהראב"ד אזיל לשיטתו דס"ל דאין חפצא בפ"ע של תפלת נדבה שנתקנה כנגד קרבן נדבה וע"כ אין לתלות טעם הגאונים שאין מתפללים נדבה בשבת בהא דליכא קרבן נדבה בשבת. ולשיטת הראב"ד יסוד הדין דתפלת נדבה הוא דיש לגברא רשות להתפלל ולבקש רחמים כל היום, ודין זה לא נאמר אלא בתפלת י"ח דחלות רחמי היא ולא בתפלת שבת ויו"ט דחלה כתפלת הודאה בלבד, דבזה אין לגברא רשות להתפלל יותר ממה שנתחייב¹.

footnotes: ¹ ויתכן דהראב"ד סובר שאין מתפללין תפלת נדבה בשבת ויו"ט משום שאסור לבקש תחנונים בשבת ויו"ט, ומכיון דנדבה חלה כתפלת רחמים ובקשת תחנונים משו"ה אין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט.

והנה הרמב"ם פסק (פ"א מהל' תפלה ה"י) וז"ל אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל מצינו קרבן נדבה בציבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה עכ"ל. ונראה דבאמת לשיטת הראב"ד ציבור יכולים להתפלל תפלת נדבה משום דאין תפלת נדבה חלה דוקא כנגד קרבן נדבה, אלא דחלות תפלת רחמים היא, דלואי שיתפלל אדם כל היום, ובכן הראב"ד סובר שהדין שאין הציבור מביאין קרבן נדבה לא שייך לדין תפלת נדבה בציבור. והראיה לזה ממה שכתב הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף דנדבה היא שוה לתפלת נעילה בתענית, והרי תפלת נעילה איננה כנגד איזה קרבן כלל, אלא מהווה חלות תחנונים ובקשה, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ז) וז"ל וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית וזו התפלה נקראת תפלת נעילה עכ"ל. והראב"ד השוה כל תפילות נדבה לנעילה, שכולן חלות תחנונים הן, ואינן כנגד שום קרבן כלל. ומה שהביא הראב"ד ראיה לשיטתו דציבור מתפללין נדבה משום שיש קרבן ציבור של נדבה לקיץ המזבח, לא כתב כן להסביר טעמא דנפשיה, אלא רק לחלוק על סברת הרמב"ם, דאילו לדידיה אין הדין תלוי כלל בהיות תפלת הנדבה כנגד איזה שהוא קרבן, שהרי תפלת נדבה חלה בתורת רחמים ותחנונים, ומשו"ה אף הציבור מתפללים תפלת נדבה.

ולפי"ז נראה לבאר נמי את דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ו) וז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל, שהראב"ד השיג על הרמב"ם שפסק דבשחרית ומנחה אם נזכר שכבר התפלל פוסק באמצע הברכה ואינו משלים את תפלתו על דעת שתהא נדבה. דלשיטת הראב"ד הא דתני פוסק היינו שאם רוצה פוסק אבל אם רוצה משלים את תפלתו לשם נדבה, דתפלת חובה ותפלת נדבה מצטרפין ביחד משום דהריהן חפצא אחת של תפלה. והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם אזיל לשיטתו למש"כ בהשגותיו על הרי"ף. ולפי"ז מבואר שהראב"ד אינו משיג על הסיפא שברמב"ם שפסק דבערבית תפלת חובה ונדבה מצטרפין ומשום שלא התפלל ערבית אלא על דעת שאינה חובה, ומשיג דתפלת ערבית קבלוה כחובה ולא תצטרף (וכפי שפירשו הכס"מ, והגר"ח זצ"ל)¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל ובאגרות הגרי"ד הלוי (פ"י ה"ו) שביאר רבינו את כוונת השגת הראב"ד באופן אחר.

ולפי דברינו דהראב"ד ס"ל דתפלת נדבה ותפלת חובה שוות הן ומהויין חפצא אחת של תפלה נראה דלדעת הראב"ד אין צורך לחדש דבר בתפלת נדבה. וכן כתב הראב"ד להדיא והשיג על הרמב"ם שפסק דבעינן חידוש דבר בתפלת נדבה (פ"א מהל' תפלה ה"ט) וז"ל אע"פ שלא יחדש עכ"ל.

אך שיטתו צ"ע דהא אמרינן בגמ' "אמר ר' יהודה אמר שמואל אם יכול לחדש דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל", וי"ל דלדעת הראב"ד כוונת הגמ' אינו שאסור להתפלל תפלת נדבה מבלי לחדש בה דבר, אלא דאם אין לו צורך למה יחזור ויתפלל. ועוד אפשר לומר דהראב"ד סובר דפליגי ר' יהודה אמר שמואל ור' יוחנן, דלר' יהודה אמר שמואל תפלת נדבה צריך חידוש דבר, ואילו ר' יוחנן חולק עליו וסובר דאין צריך חידוש דבר, וקיי"ל כר' יוחנן דא"צ חידוש דבר.

ולפי מה שנתבאר יתכן דלשיטת הראב"ד שפיר יוצא אדם ידי חובת תפלת שחרית אם התפלל שחרית כתפלת נדבה, דתפלת נדבה ותפלת חובה הויין חפצא אחת של תפלת רחמים ובקשה ואינן חלוקות אלא רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל. ומכיון שתפלת נדבה אינה מהווה חלות שם תפלה בפ"ע דלא נתקנה כנגד קרבן נדבה, שפיר מתייחסת תפלת נדבה לזמן מסויים ויוצא ע"י תפלת שחרית¹. ולפי"ז י"ל דלשיטת הראב"ד ה"ה דיצא יד"ח תשלומים לתפלה שהחסיר ע"י שיתפלל תפלת נדבה².

footnotes: ¹ משא"כ לפי הרמב"ם פשיטא דאינו יוצא יד"ח שחרית ע"י תפלת נדבה דהויין ב' דיני וחלות תפלה בפ"ע, דנתקנו כנגד קרבנות שונים. ² ויל"ע לפי הרמב"ם שסובר דתפלת נדבה הויא חפצא של תפלה בפ"ע האם יוצא ע"י תפלת תשלומין, דיש להסתפק האם תפלת תשלומין צ"ל תפלת חובה דוקא או דתפלה בעלמא נמי מועילה.

אמנם יש להקשות דלפי דברי הראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"י) דאין מתפללים תפלת נדבה בשבת ויו"ט משום דדין תפלת נדבה לא נאמר אלא בתפלה של רחמים ובקשה ולא בתפילות שבת ויו"ט שהן משום הודאה, אמאי חל דין תשלומין בתפלת שבת והרי דין תשלומין חל משום דתפלה הויא חלות רחמים, וכדאיתא בגמרא לקמן (דף כו.) "טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' וכו' תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל", וצ"ע.

שיטת התוס'

כתבו התוס' (ד"ה ור' יוחנן) וז"ל אומר ר"י דהלכה כר' יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו עכ"ל. ונראה לדייק דתוס' סברי כשיטת הראב"ד דתפלת חובה ותפלת נדבה מצטרפים יחד, דכתבו התוס' דבספק התפלל קיי"ל כר' יוחנן דולואי שיתפלל אדם כל היום ומתפלל אפילו בלי חידוש דבר, ואילו בודאי התפלל אינו מתפלל תפלת נדבה בלי חידוש דבר, משום דקיי"ל כשמואל שאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל פוסק, דמשמע שאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל ויש לו יכולת לחדש דבר בתפלתו שישלים תפלתו, והא דאמרינן דפוסק הוא רק משום שאין לו חידוש דבר בתפלתו¹. ומבואר שהתוס' סוברים כדעת הראב"ד דמעיקר הדין תפלת נדבה ותפלת חובה שוות הן בעיקר חלות דינן ומצטרפין ביחד. ברם התוס' חולקים על הראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"ט) שסובר שאין צריך חידוש דבר להתפלל תפלת נדבה, ואילו התוס' ס"ל דבעי חידוש דבר בתפלת נדבה. אמנם נראה דלגבי חידוש דבר נחלקו תוס' והרי"ף, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם חידוש דבר הוא דין בחפצא של תפלת נדבה, דצריך לחדש דבר בתפלתו כדי לאשוויה לחפצא דתפלת נדבה. משא"כ לדעת התוס' י"ל דחלות השם חפצא של תפלה חלה מאליה גם בתפלת נדבה, והדין שצריך לחדש בה דבר חל בחלות דין מתיר להתפלל, דאין לגברא רשות להתפלל ולתבוע צרכיו מאת ה' ית' מבלי מתיר. ובג' תפילות של חובה עצם החיוב הוי המתיר להתפלל, ואילו בנדבה החידוש דבר הוא המתיר להתפלל, ובמקום שיש ספק אם התפלל או לא עצם הספק מהווה המתיר להתפלל (וכדנתבאר לעיל בדברי ר' יונה) ד"אין לך חידוש גדול מזה".

footnotes: ¹ ועיין ברא"ש סימן ט"ו.

ולפי"ז נראה דלשיטת התוס' המתפלל בזמן שחרית תפלת נדבה וחידש בה דבר יצא ידי חובתו, דתפלת חובה ותפלת נדבה הויין חד חלות שם תפלה בעיקר החפצא שלהן ואינן חלוקות אלא לגבי חובת הגברא להתפלל. ויוצא דלפי תוס' תפלת נדבה לא נתקנה כנגד קרבן נדבה ושפיר מתייחסת לזמן מסוים, ויוצא בה ידי חובת תפלת שחרית ומהניא נמי לתשלומין (וכפי שנתבאר לעיל בשיטת הראב"ד).

ב. הרי"ף (דף יג. בדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"י) פסקו שאין הציבור מביאין קרבן נדבה ומשו"ה אין הציבור מתפללין תפלת נדבה. והקשו ע"ז הראשונים (עי' בעה"מ ורבינו יונה דף יב: בדפי הרי"ף, ובהשגת הראב"ד פ"א מהל' תפלה ה"י) דהרי מביאין עולת נדבה ממותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח. ועיין בדברי הרמב"ן במלחמת ה' (דף יג. בדפי הרי"ף) שתירץ את שיטת הרי"ף וז"ל וכן מפרישם תחלה במותרות אינן אלא שהמזבח קונה שקלים שלו חובה וריוח לשם נדבה במס' זבחים פרק טבול יום קרי ליה עולת הקדש הא אילו רצו והתנדבו בתחילה צבור אחד כל ישראל בעולת השותפין היא נקראת וטעונה סמיכה בכולה ואין נסכיה מתרומת הלשכה ותפילות כנגד תמידים תקנום ואין נדבה לציבור כיוצא בהם ומה ששנו בספרא שהיא באה נדבת ציבור גם היא מן המותרות עכ"ל.

ונראה לבאר את דברי הרמב"ן שמתרץ דאין ציבור מביא עולת נדבה, אבל עולת נדבה קריבה לציבור, והטעם בזה משום דאין הציבור יכול לנדור להביא קרבן נדבה ושיחול ביה חלות שם קרבן ציבור. דאפילו אם נדרו כל הציבור להביא נדבה חל ביה חלות דין קרבן השותפין, דכל ישראל הם שותפין בו, דחלות שם קרבן ציבור תלוי בקרבן שבא מתרומת הלשכה, ומעות שמפרישים לתרומת הלשכה הויין רק לשם קרבן חובה, ועולת נדבה שבאה מן המותרות חל ביה חלות שם קרבן נדבה מאליו. ומכיון שאין הציבור מביאין קרבן נדבה אינם יכולים להתפלל תפלת נדבה, ואע"פ שמקריבין נדבה עבור הציבור.

והנה יש להקשות דלכאורה הרמב"ן סותר למש"כ בפירושו עה"ת (ויקרא א, ב) שכתב "ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידים ומוספין שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת ציבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומיעוטן נידונים כיחידים והוא העיקר", וצ"ע.

והגר"מ זצ"ל אמר דיש לחקור בשיטת הראשונים דאין ציבור מתפללים תפלת נדבה, האם כוונתם דליכא חלות שם תפלת הציבור בתפלת נדבה, דהיינו דאין מורידין ש"ץ לפני התיבה להתפלל נדבה עבור הציבור, אבל אם נתקבצו עשרה יחידים והתפללו ביחד תפלת נדבה בלחש שפיר חל חלות שם תפלה בציבור, דהרי כל יחיד ויחיד יכול להתפלל תפלת נדבה, ומשום שנתקבצו עשרה יחידים ביחד תפלת כל א' וא' לא גרע, והויא חלות תפלת נדבה דהיחיד, ומכיון שעשרה מתפללים תפילותיהם נדבה ביחד מצטרפים לתפלה בציבור¹. או"ד דליכא חלות שם תפלת נדבה בציבור כלל, והויא ברכה לבטלה דלא חל קיום תפלה כלל².

footnotes: ¹ דיש ב' דיני תפלה בציבור: א) דין תפלה בציבור כשעשרה מתקבצים ומתפללים ביחד תפלת י"ח בלחש. ב) חלות שם תפלת הציבור שהיא תפלה של כל הציבור ביחד, וקיום תפלת הציבור היינו בחזרת הש"ץ. ועיין לקמן בשיעורים (דף כו: בתוס' ד"ה טעה). ² דמכיון שהתפלל כל א' וא' ע"ש תפלת נדבה בציבור י"ל דליכא חלות קיום תפלה כלל, ואינה חלה אפילו כתפלת נדבה דיחיד.

ועיין ברמב"ן (מלחמות ה' שם) וז"ל ולדבריו של רבינו ז"ל הא דאיתמר בפ' מקום שנהגו ט' באב אינו כתענית ציבור לנעילה ואקשינן והא א"ר יוחנן ולואי ומפרקינן התם חובה הכא רשות, יכול היה לפרק התם ליחיד הכא לציבור אלא שלא נמנעו ציבור מתפלת נדבה אלא שלא יורידו ש"ץ לפני התיבה אבל ציבור עצמן מתפללין הן ביחידין כל היום לואי וט' באב אינו כתענית ציבור לתפלת נעילה לא לשליח צבור דוקא משמע וזה חזוק לדבריהם שלא תקנו תפלת ש"ץ אלא להוציא שאינו בקי ולא לנדבה עכ"ל.

ומבואר להדיא בדברי הרמב"ן דהדין דאין ציבור מתפללים תפלת נדבה היינו דאין מורידין ש"ץ לפני התיבה בתפלת נדבה של ציבור, אבל אם הציבור עצמם התפללו תפלת נדבה חל חלות שם תפלה בציבור, דלא גרע מעשרה יחידים שהתפללו ביחד דחל על תפלתם חלות שם תפלה בציבור. ולשיטת הרמב"ן ליכא חלות שם תפלת הציבור בתפלת נדבה, דתפלת הציבור הויא חלות שם תפלה בפ"ע ומהווה תפלה משותפת של כל הציבור ביחד שמתקיימת ע"י חזרת הש"ץ. ודין תפלת הציבור הוא כנגד קרבן ציבור דהוי חלות שם קרבן בפ"ע ואינו כקרבן השותפין ולא שייך בנדבה וכנ"ל. ולפי"ז נראה דבתפלת ערבית שאין בה חזרת הש"ץ כלל, ונמצא שאין בה חלות דין תפלת הציבור אך חלה בה חלות קיום של תפלה בציבור, שפיר יכולים הציבור להתפלל ערבית בנדבה.

אמנם הגר"מ זצ"ל אמר דיש להסתפק בשיטת הרמב"ם (פ"א ה"י) וז"ל אין הציבור מתפללים תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל, האם כוונתו דמשום שאין הציבור מביאין קרבן נדבה ליכא בתפלת נדבה חלות שם תפלת הציבור ואין מורידין ש"ץ לחזרת התפלה, ומ"מ לא גרע תפלתם מתפלת עשרה יחידים שכל אחד התפלל תפלת נדבה בלחש ואם התפללו ביחד חל צירוף ביניהם וחל בתפלתם דין תפלה בציבור. או דילמא דליכא חלות שם תפלת נדבה בציבור כלל, ואם התפללו עשרה יחידים יחד על שם נדבת ציבור הויא ברכה לבטלה ואף אין להם קיום תפלת נדבה בתורת תפלת יחיד דאין דנים אותם כעשרה יחידים. ודומה למה שמצינו לגבי מגילה הכתובה בין הכתובים שפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה ה"ח) וז"ל אין קורין בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים ואם קרא לא יצא וכו' אבל היחיד קורא בה עכ"ל. ומשמע שאם קראו בציבור במגילה הכתובה בין הכתובים דאין להם שום קיום דמקרא מגילה ואף אין להם קיום בתורת יחידים, אע"פ שיחיד שקורא במגילה הכתובה בין הכתובים יצא יד"ח. וכן בעשרה שהתפללו יחד תפלת נדבה בלחש ליכא להם שום קיום תפלה, וצ"ע.

ג. כתב הרי"ף (הנ"ל) שאם נזכר שכבר התפלל אפילו באמצע הברכה פוסק, שאם יגמור את התפלה נמצא כמי שמקריב שתי תמידים בשחרית שעובר בבל תוסיף. וצ"ע דהא חזרה על מצוה דעלמא מותרת, שהרי מותר ליטול ד' מינים פעמיים ביום או לתקוע בשופר פעמיים, ולמה אוסר הרי"ף שתי תפלות חובה ושני קרבנות תמיד משום בל תוסיף.

ונראה דס"ל להרי"ף שבתפלה שנייה לשם חובה, התפלה השנייה אינה חזרה על התפלה הראשונה, משום דכל חפצא וחפצא של תפלה מיוחדת היא לעצמה ואינה חזרה על אותה התפלה שהתפלל בראשונה. וכן בקרבן תמיד כשמביא תמיד שני הריהו מביא חפצא של קרבן המיוחד לעצמו ואינו חזרה על ההקרבה הראשונה, וע"כ עובר בבל תוסיף. משא"כ בנוטל ד' מינים פעמיים או תוקע שופר פעמיים חוזר ממש על המצוה הראשונה וחזרה מותרת.

ד. הגר"ח זצ"ל אמר דיש להוכיח מהגמרא דידן "ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל, ואם לאו, אל יחזור ויתפלל", דאם אחד מתפלל תפלת שחרית בשעה שהציבור מתפללין תפלת מוסף, שיש בזה קיום של תפלה בציבור. שהרי כאן מיירי דכבר התפלל, ורוצה לצאת מצות תפלה בציבור ומשום כך הוא מתפלל תפלת נדבה ומצטרף הוא עם הציבור בשעה שהם מתפללין תפלת חובה. ומוכח שאע"פ שהתפילות אינן שוות שהרי הוא מתפלל חפצא של תפלת נדבה והציבור מתפלל חפצא דתפלת חובה מ"מ מצטרפין הם ביחד להיחשב כתפלה בציבור. וה"נ לגבי מוסף ושחרית חל צירוף להיחשב שהתפלל תפלה בציבור¹. אמנם יש להעיר דלכאורה אף לפי דברי הגר"ח זצ"ל י"ל דבבכהאי גוונא חל רק חלות קיום תפלה בציבור, משא"כ לגבי חלות קיום תפלת הציבור אין קיום אא"כ מתפלל אותה תפלה ביחד עם הציבור², ואם יחזור הש"ץ בקול רם תפלת מוסף ליכא צירוף לזה שהתפלל תפלת שחרית³.

footnotes: ¹ לכאורה יש להעיר על ראיית הגר"ח זצ"ל שאין הנידון דומה לראייה, דבשלמא תפלת נדבה דהוי קיום דרחמי מצטרפת עם תפלה בציבור כשמתפללין ג' התפילות דהיום דחלין נמי מדין רחמים. משא"כ תפלת מוסף דאינה קיום רחמים אלא קיום קרבן בלבד מדין ונשלמה פרים שפתינו, וא"כ י"ל דליכא צירוף כלל בין תפלת נדבה לתפלת מוסף. וה"ה דליכא צירוף בין שחרית דחלה מדין רחמים לתפלת מוסף בציבור דחלה רק מדין קרבן. ועיין לקמן בתוס' (דף כו.) ד"ה איבעיא להו ובשיעורים שם. ² ולפי"ז נראה דהיחיד שמתפלל נדבה אינו בכלל המנין דשש מתפללים המחייבים בחזרת הש"ץ ותפלת הציבור, דהא אינו מתפלל שחרית כמו הציבור דרק הציבור שהתפללו יחד שחרית בלחש מחייבים תפלת הציבור וחזרת הש"ץ דשחרית. ³ ולעיל (אות ב') הובאה שיטת הרמב"ן דס"ל דחל קיום תפלה בציבור בעשרה שמתפללין ביחד תפלת נדבה בלחש אלא דליכא חלות קיום תפלת הציבור וחזרת הש"ץ בתפלת נדבה. ולכאורה יש להביא ראייה לשיטתו מהגמרא הנ"ל דמוכח מהגמ' שחל קיום תפלה בציבור כשא' מתפלל תפלת נדבה ביחד עם הציבור המתפללין תפלת חובה בביהכ"נ וחזינן שחל קיום תפלה בציבור בתפלת נדבה. אך הובא שהגר"מ זצ"ל נסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל כדעת הרמב"ן או"ד דס"ל דליכא קיום תפלת נדבה בציבור כלל, וצ"ע דמבואר בגמ' דחל צירוף בין תפלת נדבה לבין תפלה בציבור, ומוכח דחל קיום תפלה בציבור בתפלת נדבה. אמנם הרמב"ם השמיט הלכה זו מהלכותיו, ויתכן לחלק דכשיש ציבור המתפללין תפלת חובה בציבור אזי יחיד המתפלל נדבה מצטרף עמהן לקיום תפלה בציבור שלהם. אך בעשרה שמתפללין ביחד תפלת נדבה ליכא קיום תפלה בציבור, וצ"ע.

ע"כ ענין תפלת נדבה