Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 35b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. וז"ל גופא אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו' שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא דקא שתי ליה אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ולא משלם את החומש אלא דקא אכיל ליה ע"י פת אי הכי הויא לה פת עיקר והוא טפל וכו' אלא דקא שתי ליה ע"י אניגרון וכו' א"כ הוי ליה אניגרון עיקר וכו' הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו וכו' פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליברך עליה כלל קמ"ל עכ"ל. הראשונים נחלקו בביאור הגמ' "אילימא דקא שתי ליה אזוקי מזיק וכו'", דרש"י פירש (ד"ה אזוקי מזיק) "לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי אכילה ואכלת כתיב". לרש"י קושיית הגמ' היא דאי שותה שמן לבדו אינו מעשה אכילה אלא מזיק ולא יברך כלל. וכ"כ הרי"ף (כה. בדפיו) "ואי שתי ליה משתיא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה". אמנם ז"ל הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ב) אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם סובר דבשותה שמן לבדו מברך שהכל, וצ"ב ביסוד מחלקותם. ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דמהי כוונתו במש"כ "שהרי לא נהנה בטעם השמן", דממה נפשך אי לא נהנה לא יברך כלל, ואם נהנה אמאי אינו מברך בורא פרי העץ שהיא עיקר הברכה על שמן זית. ועיין בכסף משנה שהרמב"ם סובר דמכיון דאזוקי מזיק אינו מברך בורא פרי העץ אבל מכיון שנהנה מברך שהכל, וצ"ב מהו גדר ההלכה לשיטת הרמב"ם.
והנה בסוגיין מדמינן דין ברכה לחיוב חומש באכילת תרומה, ובשותה שמן לבדו פטור מחומש דלא שמה אכילה והוא הדין דפטור מברכה. ונראה דיסוד הדין דזר שאכל תרומה חייב חומש תלוי באכילה כזו שאפשר לקיים בה מצות אכילת תרומה אילו הכהן היה האוכל, וכשאכלה זר חייב חומש. דהנה פסק הרמב"ם (פי"א מהל' תרומות ה"א) וז"ל התרומה ניתנת לאכילה ושתייה ולסיכה שהסיכה כשתייה וכו' והשתייה בכלל אכילה לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא וזה הוא הנקרא שמן שריפה בכל מקום עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם שחל דין "ניתן" בחפצא של תרומה דניתנת לאכילה ולשתייה וסיכה כדרכה וכשכהן מקיים את הניתן שבחפצא הריהו מקיים את מצות אכילת התרומה. והדין דזר שאכל תרומה חייב לשלם חומש חל באופן שאילו היה אוכלה כהן היה מקיים באכילתו הניתן שבחפצא דהיינו באכילה ושתייה וסיכה כדרכה.
והנה יש ב' דיני אכילה שלא כדרך אכילתו: א) דין שלא כדרך אכילתו בכל איסורים שבתורה דאינו לוקה אלא אם אכל כדרך אכילתן ואם ליכא הנאת אכילה כלל פטור, וכגון שאכל חלב חי דלא לקי (וכדמבואר בפסחים כד: וברמב"ם פי"ד מהל' מאכ"א הל' י' - י"א), ב) דין דרך אכילת הך חפצא גופא שחל באכילת תרומה מעשר שני ושביעית דהיינו דאם אכל את החפצא שלא כדרך אכילתו המיוחדת אע"פ דהוי מעשה אכילה בכל התורה כולה לא קיים את הניתן של החפצא להאכל כדינו, וכדמבואר ברמב"ם (פי"א מהל' תרומות ה"א) וז"ל התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה וכו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך עכ"ל, דמבואר מדבריו דלקיים הניתן בעי דרך אכילת הך חפצא גופא. וכן פסק במעשר שני (פ"ג מהל' מעשר שני הל' י"א) וז"ל במעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד ואין מפטמין את השמן אבל מפטמין היין עכ"ל. וכן בשביעית פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' שמיטה ויובל הל' א' - ג') וז"ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה וכו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר. דבר שדרכו לאוכל חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי עכ"ל. ובהל' תרומות (פ"י) קבע הרמב"ם דהאיסור זר בתרומה וחיוב חומש חלין עליו רק אם הזר מקיים הניתן שבחפצא דתרומה במקום הכהן שכתב (שם הל' א - ב) וז"ל זר שאכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש וכו' אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך וכו' עכ"ל. ובהי"א (שם) הוסיף וז"ל והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש עכ"ל. ומבואר דחיוב חומש חל על זר רק אם הוא בעצמו עושה את הניתן דבחפצא במקום הכהן, כי עיקר האיסור דזר בתרומה הוא ביטול מצות הניתן דבחפצא דתרומה.
ויש לדון מהו גדר דין אכילה בברכות הנהנין. ופשיטא דאי אכל באופן דשלא כדרך אכילתן דכל איסורים שבתורה דלא הוי מעשה אכילה כלל, ואינו מברך עליו כלל. אלא דיש לעיין מה הדין באופן דהוי מעשה אכילה אלא דאינו דרך אכילת הך חפצא גופא. והנה בסוגיין מדמינן דין השותה שמן של תרומה לענין חומש לדין ברכת הנהנין. ונראה דלרמב"ם השותה שמן הוי מעשה אכילה בכל התורה כולה אלא דאינה דרך אכילת הך חפצא דשמן גופא, דאין דרך בני אדם לשתות שמן לבדו, ומשום הכי פטור מחומש (כדפסק הרמב"ם פ"י מהל' תרומות הל' י"א) משום דבתרומה בעינן דרך אכילת הך חפצא גופא. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דבברכות נמי דין ברכה המסוימת כברכות בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה תלוי באכילת הך חפצא בדרך אכילתה המיוחדת לה, דברכה מסוימת חלה על הנאת אכילת הך חפצא, ורק כשאכלו אכילה בדרך אכילתו אית ליה הנאת החפצא. וע"כ בשותה שמן לבדו, שאין זה דרך אכילת השמן עצמו וליכא דרך אכילת החפצא, אינו מברך את הברכה המסוימת דבורא פרי העץ.
ובביאור שיטת הרמב"ם דהשותה שמן מברך שהכל, י"ל דהרמב"ם סובר דברכת שהכל אינה חלה על הנאת החפצא אלא על הנאת הגברא ממעשה אכילה, וע"כ אף אם נהנה שלא כדרך אכילת הך חפצא מברך שהכל. ולפי"ז נראה לבאר את כוונת הרמב"ם במש"כ (פ"ח מהל' ברכות ה"ב) וז"ל אבל אם שתה שמן לבדו וכו' מברך שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן עכ"ל, דר"ל שלא נהנה מהחפצא של השמן כדרכו, דשמן לבדו אינו עומד לשתייה אלא לסיכה, וע"כ אינו מברך את ברכת בורא פרי העץ שחלה על החפצא אלא מברך ברכת שהכל, מכיון דעכ"פ נהנה ממעשה האכילה בתורת גברא.
ויש להוכיח יסוד זה דברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה ואילו ברכה מסוימת חלה על הנאתו מהחפצא כדרך אכילתו מהגמ' לקמן (דף לח:) "כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא", ופירש רש"י (שם ד"ה וכל) "ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך, שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה". ומבואר דירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלין אם אכלן חי מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, וכשהן מבושלין מברך עליהן בורא פרי האדמה. ומוכח שהברכה המסוימת דבורא פרי האדמה חלה כשאוכל את החפצא כדרך אכילתו - כשהן מבושלין, ואי אכלן שלא כדרך אכילתן - כשהן חיין מברך שהכל. ופשוט שהאוכל כרבא וסלקא כשהן חיין עושה מעשה אכילה דכל התורה כולה אלא דאינה דרך אכילת הני פירות עצמם, ומשו"ה מברך שהכל. והביאור בזה הוי משום דברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה. ואילו הברכה המסוימת דבפה"ע ובפה"א חלה על הנאתו מאכילת החפצא גופא.
ועוד יש להוכיח את יסוד הנ"ל מפסק הרי"ף (כה. בדפיו) דמברכים שהכל על קימחא דחיטי משום "דלא רגילי אינשי לספויי קימחא". ומוכח דהיכא דהוי מעשה אכילה אלא דאינה כדרך אכילת הך פרי מברך שהכל, והביאור בזה כנ"ל דברכה מסוימת חלה על אכילת החפצא ותלוי באכילה כדרכה, משא"כ ברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה ולפיכך מברך שהכל אף היכא שאכל שלא כדרך אכילת החפצא. ולפי"ז מבוארת נמי שיטת שמואל (דף לו.) שמברכים על קורא שהכל נהיה בדברו דלא נטעי אינשי דקלא אדעתא דקורא, ור"ל דמכיון דלא נטעי אינישי אדעתא דקורא אין הקורא עומדת לאכילה בחפצא, והוי אכילה שלא כדרכה, וע"כ אין מברכים עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל דמ"מ הגברא נהנה מאכילתו.
ועיין בגמ' לקמן (לח.) "שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה, עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה עבדי לה". ומבואר דבשתיתא רכה דלרפואה עבדי לה מברך שהכל. והקשה הרשב"א (דף לח. ד"ה שתיתא) וז"ל וא"ת דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל, והא שמן ע"י אניגרון היכא דמיכוון לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ, ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכין אלא לרפואה בעלמא ואין עיקר הנאתו בהכי לא מברכין עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי, אבל שמן ע"י אניגרון דרך הנאתו היא בדרך שתייה וכו' כשמתכוון לרפואה ה"ל שמן עיקר ודרך הנאתו לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ ואע"פ שהוא מתכוון לרפואה כדאמרן דמ"מ דרך עיקר הנאתו הוא עכ"ל. הרשב"א חילק דשתיתא רכה עשויה רק לרפואה ולכן מברכין עליה שהכל, משא"כ שמן ע"י אניגרון דהוי מאכל אלא דבכהאי גוונא מתכוון האוכל לרפואה, וע"כ מברך עליו בורא פרי העץ. ולפי מה שביארנו נראה דדבר העשוי בעיקרו לרפואה אין מברכין עליו ברכה מסוימת משום דאין החפצא עומד להנאת אכילה כחפצא ואינו נאכל להנאת אכילתו אלא לתכלית הרפואה, אמנם מכיון דמ"מ אית ליה לגברא הנאה ממעשה האכילה מברך עליו שהכל. משא"כ בשמן דאניגרון דכשאוכלו לרפואה הריהו אוכלו כדרך אכילת החפצא, ומשו"ה מברך בפה"ע.
ולפי"ז צ"ע בסברת שאר הראשונים (רש"י והרי"ף) דסברי דבשותה שמן לבדו אינו מברך כלל, דאמאי אינו מברך שהכל כדין האוכל כרבא וסלקא חי, וקימחא דחיטי ושתיתא רכה. וצ"ל דס"ל דבשמן אזוקי מזיק לגופיה וליכא שום הנאה, ולא הוי מעשה אכילה כלל בכל התורה כולה, וע"כ סברי דאינו מברך כלל. משא"כ היכא דהוי אכילה שלא כדרכה דהחפצא ומ"מ אית ליה לגברא הנאה מהאכילה מודים דמברך שהכל.
אמנם יש להקשות על מה שיסדנו דברכה מסוימת תלויה באכילת החפצא כדרכה ממה שפסק הרי"ף (דף כז. בדפי הרי"ף) ד"שלקות במילתייהו קיימי ואפילו תומי וכרתי", ומבואר דאע"פ שדרכן לאכלן חיין אם בישלן מברך בורא פרי האדמה. וצ"ע דפסק הרי"ף שאף על פי שאכלן שלא כדרך אכילתן מברך עליהן ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה. וי"ל דמכיון שחל על החפצא דתומי וכרתי חלות דין ברכה מסוימת כשהן חיין, כל זמן שעדיין החפצא קיים לא פקעה הברכה המסוימת מיניה, וע"כ מברך עליהן בורא פרי האדמה אף כששלקן. דבשלקות ליכא פנים חדשות דעדיין הויין אותו חפצא דפרי כשהיה חי ולכן מברך על שלקות הברכה המסוימת דבפה"א. משא"כ בקימחא דחיטי אע"פ דחלה ברכה מסוימת על החטה כשהיה בעין, מכיון שנשתנה ונעשה קמח וחלו פנים חדשות דהוי חפצא אחר דקמח פקעה מיניה ברכתו המסוימת, ומכיון שאין רגילות לאכול קמח מברך עליו שהכל.