תוס' ד"ה בצר ליה שיעורא. וז"ל היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה עכ"ל. ואשר נראה לומר בביאור דבריהם דס"ל דיסוד דין ברכה שלפניה חלה בתורת מתיר להתיר איסור מעילה שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה, דכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. שהאיסור דכל הנהנה מעולם הזה כאילו מעל חל אף בפחות מכשיעור וע"כ צריך לברך ברכה שלפניה אף בפחות מכשיעור להפקיע ולהתיר את האיסור. ושאני ברכה שלפניה מברכה שלאחריה, דברכה שלאחריה כגון ברכת המזון בעי שיעור משום דהמחייב של ברכת המזון הוא שביעה ולא מעשה האכילה. משא"כ ברכה ראשונה דהוי ברכה על ההנאה ולפיכך מברך אף בפחות מכשיעור. ועיין בהמשך התוס' דהר"י סובר דברכת בורא נפשות לא בעי שיעורא, ומשמע דס"ל דברכה שנתקנה על מעשה הנאה לא בעי שיעור ולפיכך אף בורא נפשות אין צריכה שיעור שהיא ברכה שנתקנה על ההנאה ולא על השביעה, והיינו שכתבו התוס' דבורא נפשות לאו ברכה חשובה היא. וכן משמע משיטת ר' טרפון (דף מד.) דס"ל דמברכין בורא נפשות כברכה לפניה.

והנה נחלקו הראשונים בברכה שמברך בפחות מכשיעור, דלדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות הל' י"ב) מברך ברכה מבוררת אף בפחות מכשיעור, ואילו רבינו יונה סובר דבפחות מכשיעור מברך רק שהכל. ויש לפרש את פלוגתתם ע"פ הנ"ל דלשיטת הרמב"ם שמברך אף ברכה מסוימת (כגון בפה"א ובפה"ע) בפחות מכשיעור י"ל שהברכה חלה להתיר איסור מעילה ואף בפחות מכשיעור חל איסור. משא"כ ר"י סובר דמברך רק שהכל משום שהברכה חלה על ההנאה ואף בפחות מכשיעור אית ליה לגברא הנאה ומשום הכי מברך שהכל שהיא ברכה שנתקנה על הנאת הגברא. ואילו ברכה מסוימת נתקנה על הנאת החפצא כדמבואר לעיל ומשו"ה החפצא צריכא שיעור.

תוס' ד"ה בצר. בא"ד. וז"ל ובירושלמי ר' יוחנן היכא בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית עכ"ל. ועיין בפני יהושע שכתב דדין הירושלמי נוהג רק בבריה של ז' המינים, וכמו שמובא בירושלמי ארימון וענב, (ולא כתלמידי רבינו יונה). ובביאור דבריו נראה דהא דבריה לא צריכא שיעור הוא מטעם שפירשו תוס' (בחולין דף צ"ו וברא"ש שם) לפי שבריה שנקראת בשמה על שם שלימותה א"כ כשאמרה תורה לא תאכל אותה בין גדולה ובין קטנה במשמע והוי כאילו פירטה התורה שאסורה בכל שהוא עיי"ש. נמצא דדין בריה תלוי בפירוט של התורה ולפי"ז י"ל שדין זה חל דוקא בז' המינים דפירטם התורה במיוחד כגון חטה שעורה ורמון. אמנם י"ל דלגבי ברכת בורא נפשות שלא פירטה התורה שום חיוב מיוחד למין ודבר מסוים, אין דין בריה נוהג. ועיין בהגהות הגרע"א זצ"ל (או"ח סי' תע"ה) שהקשה למה אין יוצאים י"ח מצות מרור בבריה של מרור ואפילו אם היא פחותה מכזית. ויש לחקור אם יש מין מסויים של מרור, ונחלקו בזה הראשונים בפ"ב דפסחים, (עיין בריטב"א פסחים דף לט. ד"ה ואלו ירקות בשם הרא"ה, במאירי ד"ה ובמרור, ברמ"א סי' תע"ג סע' ה', ובמג"א שם ס"ק ט"ו) דיש מהראשונים דנקטו דיוצאים מרור בכל עשב מר שירצה, דלא חייבה התורה מין מיוחד, ולפי זה י"ל דלא שייך במרור דין בריה. אבל יש ראשונים שחולקים ע"ז וס"ל שיש מינים מסוימים במרור, ולשיטתם שפיר הק' הגרע"א זצ"ל אמאי אין יוצאים באכילת בריה של מרור בפחות מכזית¹.

footnotes: ¹ ואולי י"ל דבאכילת מרור יש דין מיוחד שיהא טעם מרור בפיו, דאם בלע מרור לא יצא משא"כ בלע מצה יצא משום דחל דין מסוים במרור שיהא טעם מרור בפיו. ולפי"ז יתכן דבאכילת בריה של מרור פחות מכזית לא יצא משום דליכא טעם מרור בפיו.

תוס' שם. בא"ד. וז"ל ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זימנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו ואין צריך לברך פעם אחרת ומשני הכא הוא דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה עכ"ל. והנה מבואר מדברי התוס' דאע"פ שברכת הנהנין חלה על חפצא של אוכל, מ"מ אין צריך שיהא החפצא של אוכל לפניו, ואם דעתו על חפצא זה שפיר חלה הברכה עליו אע"פ שאין החפצא לפניו, וכדחזינן מאמת המים. (ונראה עוד דמהירושלמי לכאורה מוכח שברכת שהכל אינה ברכה על הנאת הגברא גרידא אלא היא מתייחסת לחפצא של מים, ולפיכך ס"ד דלא מהני מכיון שאין החפצא של המים שישתה לפניו, וקמ"ל דמכיון שדעתו עליו זה מהני).

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"י) וז"ל אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך עכ"ל, ומשמע דהרמב"ם סובר דאין הברכה חלה אלא א"כ החפצא של האוכל לפניו ואין מועיל במה שדעתו לאוכלו. אמנם עיין שם בסוף ההלכה שכתב וז"ל עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה אע"פ שהמים היו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה מפני שלכך נתכוון מתחלה עכ"ל, ומשמע שדעת מועילה אע"פ שאין החפצא לפניו, וצ"ע בשיטתו.

ונראה דלשיטת הרמב"ם בעינן תרתי, דהיינו שיהא החפצא לפניו ושתהא דעתו עלייהו. וי"ל דבאמת המים מכיון שהמים מחוברים חשיבי הם כחדא חפצא ונחשב כאילו החפצא שישתה הוא לפניו. ומ"מ צריך גם שתהא דעתו על כל החפצא שיאכל. ובדומה לזה פסק נמי הרמב"ם בד' מינים (פ"ז מהל' לולב ה"ו) "ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו", ומבואר דסובר דיכול לברך על נטילת לולב וליטול הד' מינים אחד אחד, ובתנאי שמצויין הן לפניו כשבירך. ומשמע דאינו מועיל במה שדעתו ליטלן אלא דבעינן נמי שיהיו ד' המינים לפניו בשעה שמברך, דכדי שהברכה תחול על החפצא בעינן שהחפצא תהא מצוי בפניו. ולפי"ז יוצא שנחלקו תוס' והרמב"ם, דלשיטת התוס' הברכה חלה ע"י דעת וכוונה בעלמא לחפצא מסוים, ואילו הרמב"ם מצריך בנוסף לדעת וכוונה שיהא החפצא עצמה לפניו. ונפק"מ במי שבירך על כוס מים ונשפך הכוס והביאו לו עוד כוס מים אח"כ, דלשיטת התוס' אינו צריך לברך פעם שנית משום שנתכוון בברכתו הראשונה על שתיית מים בעלמא ונפטר, משא"כ לדעת הרמב"ם דצריך לברך עוד פעם שלא חלה הברכה הראשונה על הכוס השנייה מכיון שלא היה הך חפצא לפניו כשבירך בראשונה.

והנה המחבר פסק בשו"ע (או"ח סי' ק"מ סע' ג') "העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות וברך על התורה והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וי"א שצריך", ועיין בביאור הגר"א (שם) שמבאר דתלוי בירושלמי המובא בתוס' דידן בנפל תורמוסא מידו לוקח תורמוסא אחרת דצריך לברך, וצ"ע דמהי ההשוואה בין נפל תורמוסא דמיירי בברכת הנהנין לברכת התורה, דלכאורה שאני ברכת התורה דחלה על קיום מצות תלמוד תורה ובכל מקום שקורא בתורה איכא מצוה¹.

footnotes: ¹ ועיין שו"ת רדב"ז (ח"א סי' רמ"ח) וז"ל: ותו דבשלמא דברכת הנהנין כיון דנסיב תורמוסא ונפל ולא מתהני מינה איכא למיבעי אי מברך זימנא אחריתי אבל ברכת התורה ברכת המצוה היא ובכל קריאה באיזה מקום שיהיה איכא מצוה אם כן שפיר מקרי ברכת המצוה ואין צריך לחזור ולברך עכ"ל.

ומשמע דהגר"א סובר שברכת התורה דומה לברכת הנהנין שחלה על חפצא מסוים, ושפיר הביא ראיה מהירושלמי הנ"ל דנפל תורמסא שיברך שוב ברכת התורה, דכל פרשה שבתורה נחשבת לחפצא בפני עצמה שמברך עליה, ואם בירך ולא נתכוון לפרשה זו צריך לברך פעם שניה. והגר"ח זצ"ל נקט שברכת התורה דומה בזה לברכת הנהנין, והיה הגר"ח זצ"ל פוסק שאם גמר הבעל - קורא את הקריאה במקום שראוי להפסיק, ונמלך לקרות עוד, שיברך העולה עוד הפעם, כדין ברכת הנהנין משום שהברכה חלה על החפצא של הפרשה, דברכת התורה הויא כברכת הנהנין שמברך על חפצא מסוים, וכל שנמלך צריך לברך עוד ברכה.

תוס' שם בא"ד. וז"ל ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו עכ"ל. והנה איסור הוצאת שם שמים לבטלה אזהרת עשה הוא ע"פ הכתוב "את ה' אלקיך תירא" (כמבואר בתמורה דף ד'). וכתב הרמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הל' י"א) וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד כדי שלא יהא לבטלה עכ"ל. ומשמע מדבריו דיסוד האיסור הוא ביזוי השם, והפקעת יראת שמים, ולפיכך ניתן לתקן את האיסור ע"י שישבח מיד את השם ויאמר ברוך הוא לעולם ועד כי בכך יסולק בזיון השם, דלא הזכיר את השם לבטלה אלא הזכירו כדי לשבחו.

ולפום ריהטא נראה דלשיטת הרמב"ם האיסור של ברכה לבטלה מהווה איסור בפני עצמו, דהוי איסור לאו מקרא ד"לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", וחמור מהוצאת שם שמים לבטלה דעלמא שאיסורו רק משום איסור עשה. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ט"ו) וז"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא עכ"ל. ולכאורה היה אפשר לפרש שעיקר האיסור הוא עצם הברכה לבטלה ולא ביזוי השם שהוציאו לבטלה. ברם הדין לשבח אחרי הוצאת שם שמים לבטלה מקורו בירושלמי (פרק כיצד מברכין) בהקשר לברכה לבטלה, והרמב"ם מביאו בהלכות ברכות (פ"ד ה"י) וז"ל נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע"פ שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה עכ"ל. ומוכח מזה שאף בברכות לבטלה ושאינן צריכות, עיקר האיסור הוא הוצאת השם בדרך בזיון לבטלה, ולא שהברכה בעצמה לבטלה, וע"כ חל דין לשבח מיד ולומר בשכמל"ו, דעי"ז מתקן את האיסור של ברכה לבטלה.

אלא דלפי"ז יש להקשות אמאי קיי"ל בספק ברכות שאינו מברך משום חשש לא תשא, דשמא הויא ברכה לבטלה, נימא שיברך ויאמר השם בלשון לעז דשוב לא יעבור משום לא תשא ויצא ידי חובת ברכה דברכות נאמרין בכל לשון (וכדפסק הרמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"ו).

ועיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל (סי' כ"ה) שדן במי שמברך בלשון לעז לבטלה אם עובר באיסור או לא, ונפק"מ שאם לא יעבור הרי בכל ספק ברכות קיימת עצה לברך את הברכה בלשון לעז ובכך יצא בלי להכשל באיסור ברכה לבטלה. ומסיק הגרע"א זצ"ל שקיים איסור ברכה לבטלה אף בברכות הנאמרות בלשון לעז, והוא בכלל הלאו ד"לא תשא".

ולכאורה צ"ע דהנה לפי הרמב"ם ליכא איסור להוציא כינויים מפיו לבטלה, וכדמשמע ממה שכתב (פי"ב מהל' שבועות הל' י"א) וז"ל אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע עכ"ל, ומשמע שבכינויים ליכא איסור דמוציא שם שמים לבטלה. והרי שמות בלעז דין כינויים להם, וכפי שפסק הרמב"ם (פ' כ"ו מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל שהשמות שקוראין בהן הגויים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים עכ"ל, ולפי"ז צ"ע למה אסור אליבא דהגרע"א זצ"ל לברך ברכה לבטלה בלעז ובכינויים. ומשמע שלדעתו יסוד האיסור הוא עצם הברכה לבטלה עצמה ולא הוצאת שם שמים לבטלה, ובהתאם לכך אסור לברך ברכות בלעז לבטלה.

אלא דלפי"ז צ"ע היאך מועילה אמירת בשכמל"ו לתקן את האיסור דברכה לבטלה. ונראה דאע"פ שהאיסור דברכה לבטלה איסור בפנ"ע הוא, ואינו איסור מפאת ביזוי השם והוצאת שם שמים לבטלה, מכל מקום האיסור אינו חל אלא היכא דהויא ברכה שאינה צריכה, וכגון שבירך ברכת הנהנין בלי חפצא דאוכל לפניו. אך כשאומר מיד בשכמל"ו גילה שאין הברכה חלה על חפץ מסוים אלא משבח ומברך בעלמא את השם שברא את האוכל, דבכל עת ראוי לשבח את השם. ובזה מתקן אף את הברכה דלא חשיבא ברכה לבטלה.

והנה הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"י) פסק שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רק בנפל המאכל מידו, והתם מעיקר הדין הברכה חלה רק על המאכל ההוא, והוי ברכה לבטלה דנפל מידו ועל ידי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא משנה את הברכה לשבח כללי ולא רק על החפצא ההוא, דאפילו אם אין המאכל לפניו הויא ברכה מעלייתא. ברם פשיטא שאם אשה תברך בטעות שלא עשני אשה, לא יועיל אמירת ברוך שם לתקן את הברכה, דהרי הך ברכה היתה שקר מתחילה, דאמירת בשכמל"ו מועילה להיות שבח כללי רק תחת ברכה על חפצא מסויימת שנפל מידו שבירך את ה' ית' באמת ולא הוציא שקר מפיו.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' שבועות ה"ט) וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו עכ"ל. ומשמע שחל חיוב נידוי כשהמחייב הוא הוצאת שם שמים לבטלה. ומזה משמע קצת שעיקר המחייב בברכה לבטלה אליבא דהרמב"ם הוא הוצאת השם לבטלה, ולכן השומע מחוייב לנדותו, ואזיל לשיטתו שהמברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא דאורייתא. ולפי מה שנתבאר בדעת הגרע"א זצ"ל יתכן שהשומע ברכה לבטלה מפי חבירו אינו חייב לנדותו מאחר שאין עיקר האיסור הוצאת השם לבטלה אלא הברכה לבטלה, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ וע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות ח"ב ענין ברכה לבטלה בעמ' ק"ז - ק"ח.

גמ'. וז"ל מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף עכ"ל. ומבואר בגמרא דאם יש לפניו שני מאכלים שברכותיהן שוות מברך קודם על החביב, ואם יש להן שתי ברכות שונות מברך קודם על זה שיש לו ברכה מבוררת יותר. והנה יש להסתפק אמאי קדמה ברכת בורא פרי האדמה לברכת שהכל, האם הוא משום דברכת בורא פרי האדמה חלה על החפצא ואילו ברכת שהכל אינה אלא על מעשה הנאת הגברא בלבד, או דילמא דברכת שהכל נמי חלה על החפצא, אמנם ברכת בורא פרי האדמה מבוררת יותר דמיוחדת למין האדמה. ונפקא מינה היכא דיש לפניו בורא פרי האדמה ופרי העץ דאי נימא דהטעם שמברך בורא פרי האדמה קודם לשהכל הוא משום דברכת שהכל אינה חלה על החפצא אלא דחלה על הנאת הגברא, ולפיכך ברכת בורא פרי האדמה קודמת לשהכל שהיא חלה על החפצא, אזי י"ל דברכת בורא פרי העץ אינה קודמת לבורא פרי האדמה משום דתרווייהו חלין על החפצא. משא"כ אי נימא דבורא פרי האדמה קודמת לשהכל משום שהיא מבוררת יותר אזי י"ל דבורא פרי העץ נמי קודמת לבורא פרי האדמה מפני שהיא מבוררת יותר דמיוחדת דוקא למין פרי העץ. ועיין ברש"י (ד"ה ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה) וז"ל שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימה עכ"ל, ומשמע שרש"י מפרש שברכת בורא פרי האדמה קודמת לשהכל מפני שהיא חלה על החפצא ואילו ברכת שהכל חלה על הנאת הגברא, וזוהי כוונת רש"י במש"כ "שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים", דרש"י אינו מזכיר שבורא פרי האדמה יותר מבוררת משהכל, ולפי"ז י"ל שאין צורך להקדים בורא פרי העץ לפרי האדמה. אמנם עיין בתוס' (ד"ה חביב עדיף) שכתבו להדיא דבורא פרי האדמה קודמת לשהכל משום דמבוררת טפי, ולפי"ז י"ל דהוא הדין דבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה מפני שהיא מבוררת יותר.

גמ'. וז"ל אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרא אפרוסה גמרא אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע עכ"ל. ונראה לבאר דר' חייא ור' חייא בר אשי נחלקו בדין בציעה אי הוה קיום בגברא או בחפצא של הפת, ולכולי עלמא בציעה הויא דין בברכת המוציא דלר' חייא בר אשי מברך המוציא על הצנומא דיכול לעשות מעשה בציעה גם בצנומא ועי"ז מקיים הגברא קיום בציעה. משא"כ לר' חייא קיום בציעה חל בחפצא של פת שלם וע"כ אינו מברך המוציא אלא על פת שלם בלבד. ורבא ס"ל כר' חייא דבציעה הוי קיום בחפצא של פת שלם, וחולק על ר' חייא שסובר שיכול לבצוע קודם גמר הברכה, ולרבא צריך לברך הברכה כולה על פת שלם ואח"כ לבצוע.