משנה. וז"ל זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה עכ"ל. ובביאור הך הלכתא נראה לומר דאין הכוונה שהברכה על העיקר חלה אף על הטפל ומשום הכי פוטרתו מלברך על הטפילה, דהרי חל דין זה אף בגוונא שברכת הטפל אין לה שייכות בכלל לעיקר, וכגון אם העיקר הוא בורא פרי העץ והאוכל הטפל ברכתו שהכל, דאי אפשר לומר דבורא פרי העץ חל אף על מאכל דברכתו שהכל נהיה בדברו. וע"כ צ"ל דבעיקר וטפל אין חיוב כלל לברך על הטפל, ואע"פ שאסור ליהנות מעולם הזה בלי ברכה, י"ל דחל איסור ליהנות בלי ברכה רק במקום שחל חובת ברכה, ומשו"ה מותר לאונן לאכול בלי ברכה, אע"פ שאונן אינו פטור מאיסורים, דהאיסור אינו חל אלא היכא שחל חיוב ברכה, ואונן פטור מחובת ברכה דטרוד בקבורת מתו¹, וה"ה היכא דיש עיקר וטפל חלה חובת ברכה על העיקר בלבד וליכא חובת ברכה כלל על הטפל, ומותר לאכול את הטפל בלי ברכה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל דף יז: ד"ה מי שמתו מוטל לפניו וכו' ואינו מברך.

ועיין בטור (או"ח סימן תע"ה) שפסק "ואין מברכין על החרוסת אע"פ שהיא מצוה לפי שהוא טפל למרור". ומשמע דהטור סובר דכי היכי דקיי"ל בברכת הנהנין דמברך על העיקר ופוטר את הטפל הוא הדין בברכת המצוות. אמנם לפי מה שנתבאר יש לדחות דדין זה אינו חל אלא בברכת הנהנין, דאמרינן שחלה חובת ברכה על העיקר בלבד ואין הטפל מחייב ברכה כלל. משא"כ במצוות י"ל דכל מצוה מחייבת ברכה ואין סברא כלל במצוות לברך על העיקר ולפטור את הטפל.

ועיין בתוס' (חולין דף פז. ד"ה ומכסי) שנסתפקו בדין מי ששח בין שחיטה לשחיטה האם צריך לחזור ולברך כדין מי ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, או דדמי למי ששח באמצע הסעודה שאינו צריך לחזור ולברך המוציא. ונראה בביאור סברת התוס' דהשח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך אע"פ שהשח באמצע הסעודה אינו חוזר ומברך דס"ל דיש לחלק בין ברכת המצות לבין ברכת הנהנין, דשאני ברכת הנהנין דמאחר שבירך על תחילת האכילה חל המתיר לכל אכילתו, כלומר דשאר אכילתו אינה מחייבת ברכה כלל, ודומה לדין ברך על העיקר דפטר את הטפילה - דכשבירך על העיקר אין הטפל מחייב ברכה כלל. ולכן כששח באמצע סעודתו שוב אינו חוזר ומברך, דהברכה חלה כבר על תחילת האכילה וכל מה שמוסיף ואוכל אינו מחייב ברכה בפ"ע. משא"כ במצוות י"ל דכל מעשה מצוה מחייבת ברכה בפ"ע, ולכן אם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך. ולפי"ז י"ל דתוס' סברי שאין דין עיקר וטפל חל בברכת המצוות.

ועוד נל"ב ביסוד הספק שבתוס' בשח בין שחיטה לשחיטה, דנסתפקו בגדר דין ברכות המצוות אי הויין חלות מתיר כברכת הנהנין או דהויין חלק מעצם קיום המצוה. דאי נימא דברכת המצוה הוי חלות מתיר כברכת הנהנין י"ל שדינה שוה לברכת הנהנין ואם בירך ולא הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה חלה ההיתר אף למעשה המצוה שעושה אח"כ כ"ז שלא הסיח דעתו מהברכה, ולכן אע"פ ששח בין שחיטה לשחיטה אינו חוזר ומברך, ודומה למי ששח באמצע הסעודה שהברכה הראשונה פוטרת כל האכילה וחלה כ"ז דליכא היסח הדעת. משא"כ אי ברכת המצוה חלק מעצם קיום המצוה י"ל שהברכה צריכה להצטרף לכל מעשה מצוה בפ"ע, ושיחה מהווה הפסק וצריך לחזור ולברך.

ונראה דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, שהרי פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' סוכה הי"ג, ובפ"ג מהל' מילה ה"ו) דאנדרוגינוס חייב במילה ובמצות ישיבה בסוכה מספק, אך אינו מברך דאין מברכין על מצוה מספק. והראב"ד (שם) חולק עליו וסובר דכי היכי דחייב במצוה מדין ספק דאורייתא חייב נמי בברכת המצוה. ונל"ב דלשיטת הרמב"ם חלים ב' דיני ספק בפ"ע, ספק אחד בנוגע לחובת המצוה וספק שני בנוגע לחיוב ברכה, דהרמב"ם סובר דיסוד דין ברכת המצוה דחלה בתורת מתיר לעשות את המצוה וכדמשמע מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ג) וז"ל וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל¹, ומשו"ה בנוגע לחובת המצוה אמרינן דספק דאורייתא לחומרא ואנדרוגינוס חייב במצות עשה שהז"ג ומ"מ אינו מברך עליה דחיוב ברכה הוי חלות דין ספק בפ"ע, ומכיון דברכת המצוות מדרבנן הן אמרינן בספקן ספק דרבנן לקולא ואינו חייב בברכה בספק מצות עשה. אולם הראב"ד סובר דחל חלות ספק אחד לגבי חובת המצוה והברכה, דהראב"ד סובר דהברכה הוי חלק מעצם קיום המצוה, דהמצוה מתקיימת בשלימותה ע"י שבירך עליה לפני עשייתה. וע"כ סובר שחייב לברך על מ"ע שעושה מספק דאף לגבי הברכה חל דין ספק דאורייתא לחומרא, מכיון שהברכה היא חלק מעצם קיום המצוה.

footnotes: ¹ וכדנתבאר כמה פעמים בשיעורים עיין לעיל בדף ב. בענין מצות קריאת שמע בערבית ובשחרית אות ה', ובדף י"א: ד"ה אמר ר' יהודה אמר שמואל,

תוס' ד"ה על העץ בא"ד. וז"ל ובספר המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ויו"ט וכו' ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי עכ"ל.

א. עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ברכות הל' י"ג) שכתב וז"ל וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו' ובשבת ויו"ט אומר בברכה זו מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון עכ"ל. וצ"ב מהו יסוד המחלוקת בין תוס' והרמב"ם האם מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש או לא. ולכאורה היה אפשר לומר דפליגי ביסוד דין ברכה אחת מעין ג' אי מהווה קיום ברכת המזון או דהוי חלות קיום ברכה בפני עצמה, דאי הויא קיום דברכת המזון צריך להזכיר בה מעין המאורע כמו שמזכיר מעין המאורע בברכת המזון. משא"כ אי הויא חלות קיום ברכה בפני עצמה י"ל דחז"ל רק תקנו לומר בה מעין ג' ברכות ואין מזכירין בה מעין המאורע. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"א) שפסק שכל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, ומשמע שהרמב"ם סובר שחל קיום ברכת המזון בברכה אחת מעין ג', וע"כ השווה ברכת המזון וברכה אחת מעין שלש דבתרווייהו צריך לברך במקום שאכל, ולפיכך פסק נמי שמזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג'. ומאידך עיין בתוס' (פסחים דף קא: ד"ה אלא) שנקטו דרק בפת או במיני מזונות שיש בהם מחמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומן ולא ביין ושאר פירות מז' המינין. ויתכן לומר דלשיטת התוס' ברכה אחת מעין ג' הויא קיום ברכה בפני עצמה ומשום הכי אין בה דין קביעות מקום ואין מזכירין בה מעין המאורע. אמנם יתכן דאף לדעת התוס' (פסחים הנ"ל) ברכה אחת מעין ג' מהווה קיום דברכת המזון ומכל מקום ס"ל דאין בפירות ויין דין שצריך לברך במקום שאכל דאין קביעות בפירות ויין דרק בפת או מיני מזונות חל באכילתן קביעות סעודה ואמרינן שצריך לברך עליהן במקום שאכל. והנה אי נימא שאף לדעת התוס' ברכה אחת מעין ג' הויא קיום דברכת המזון צ"ע אמאי ס"ל לתוס' שאין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש.

ואשר נראה לבאר דיעויין בדברי חמודות על הרא"ש (פרק שלשה שאכלו אות ע"א) וז"ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון, שהכל הולך אחר התחלת הסעודה, והוא הדין בראש חדש ופורים וכו', ואע"פ שרבינו הרא"ש כתב בתשובה (כלל כ"ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצ"ש שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ"ל. ונראה דהרא"ש והתשובה אשכנזית פליגי האם המחייב של הזכרת יעלה ויבוא הוא זמן אמירת מעין המאורע, או דהסעודה מחייבת הזכרת מעין המאורע. דלשיטת הרא"ש זמן היום מחייב את האזכרה, ולכן אם עבר זמן שבת אין להזכיר של שבת בחול. ומאידך התשובה אשכנזית ס"ל דהמחייב של הזכרת יעלה ויבוא בברכת המזון הוי סעודת שבת, ואם אכל סעודתו בשבת אזלינן בתר הסעודה וצריך להזכיר מעין המאורע אף אם מברך ברכהמ"ז במו"ש.

ולפי"ז נראה דיתכן נמי לבאר את המחלוקת בין הרמב"ם והתוס' האם מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג', דהרמב"ם סובר כשיטת הרא"ש דהזמן מחייב אזכרת מעין המאורע ולכן סובר שמזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש כמו שמזכירין מעין המאורע בברכת המזון. דהברכה נאמרת בשבת והיום עצמו מחייב הזכרת מעין המאורע. משא"כ לדעת התוס' אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג' משום דס"ל כשיטת התשובה אשכנזית דיסוד המחייב דאזכרת מעין המאורע הוי חלות שם סעודת שבת, וס"ל לתוס' דליכא חלות שם סעודה בז' המינים, וע"כ אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש. ונראה דזוהי כוונת התוס' במה שכתבו "ויכול להיות מה שמזכירין מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי", דבימיהם שקבעו על יין ופירות חל בהם חלות שם סעודה, וע"כ הזכירו בברכתן מעין המאורע דחלות שם סעודת שבת מחייבת הזכרת מעין המאורע. משא"כ האידנא דאין קובעים סעודה על יין ופירות ליכא באכילת פירות חלות שם סעודת שבת וע"כ אין מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין שלש.

והנה יש להסתפק בדין אמירת מעין המאורע בברכת המזון האם הוי חלק ממטבע דברכת המזון דראש חודש או דאינו אלא חלות קיום אזכרת מעין המאורע בראש חודש המתקיימת בברכת המזון. ונראה דזה תלוי במחלוקת הרא"ש והתשובה אשכנזית הנ"ל, דהרא"ש סובר שדין הזכרת מעין המאורע הויא הזכרה בעלמא שמתקיימת בברכת המזון, ומכיון שעבר היום אין טעם להזכיר מעין המאורע, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק ממטבע של ברכת המזון דראש חודש, דאינה אלא קיום אזכרה בעלמא שנאמרת בברכת המזון שמברך אותה בראש חודש, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא"כ בדעת התשובה אשכנזית י"ל דס"ל שהזכרת מעין המאורע הוי חלק מעצם המטבע של ברכת המזון דשבת וראש חודש ומכיון שאכל את הסעודה בשבת או בראש חודש חל חיוב לברך חלות שם ברכת המזון דשבת וראש חודש, ולכן אע"פ שכבר עבר היום ומברך ברכהמ"ז במוצאי שבת או מוצאי ר"ח צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.

ולפי"ז יש לבאר נמי את המחלוקת בין תוס' והרמב"ם אי מזכירין מעין המאורע בברכה אחת מעין ג', די"ל דלכו"ע ברכה אחת מעין ג' מהווה קיום דברכת המזון ולשיטת הרמב"ם הזכרת מעין המאורע הוי חלק ממטבע דברכת המזון דשבת ויום טוב, וע"כ פסק שאף בברכה אחת מעין ג' מזכירין אותה. משא"כ בדעת התוס' י"ל דס"ל דהזכרת מעין המאורע הוי קיום בפני עצמו ואינו חלק ממטבע של ברכת המזון, ולכן אע"פ שחל קיום ברכת המזון בברכה אחת מעין שלש אין מזכירין בה הזכרת מעין המאורע, דלא הוי חלק ממטבע של ברכת המזון והוי קיום הזכרה בפני עצמה.

ב. והנה עיין בהגהות מיימוניות (שם אות ל') וז"ל ובתשובה כתב מורי זצ"ל דבחנוכה ופורים לא צריך עכ"ל, וכן משמע מלשון הרמב"ם שרק הזכיר דמזכירין מעין המאורע בשבת ויו"ט, וצ"ע מדוע אין מזכירין מעין המאורע דחנוכה ופורים בברכה אחת מעין שלש.

ונראה דשאני דין אזכרת שבת ויו"ט מדין אזכרת מעין המאורע בחנוכה ופורים, דבשבת ויו"ט נאמר דין אזכרה של קדושת היום בתפלה וברכת המזון, ואזכרה זו אינה מעצמה של הברכה ואינה בכלל טופס הברכה דענין אחר הוא, דהויא חלות קיום אזכרה בפני עצמה. משא"כ בחנוכה ופורים הזכרת מעין המאורע אינה קיום בפני עצמה כדין האזכרה בשבת ויו"ט, דאזכרת שבת ויו"ט מהווה אזכרה של קדושת היום, ואינה שייכת לחנוכה ופורים. ואדרבא אזכרה של חנוכה ופורים חלה בעצם ברכת הודאה, דעל גופה של הברכה נתוספת הודאה אחרת של חנוכה ופורים, ועל הנסים בחנוכה ופורים הוא מחפצא ועצם טופס הברכה.

ולפי"ז י"ל דשאני דין אזכרת מעין המאורע בברכה אחת מעין ג' בשבת ויום טוב מחנוכה ופורים, דבשבת ויו"ט האזכרה הויא קיום בפני עצמה של אזכרת קדושת היום בתפלה ובברכת המזון ולפיכך אמרינן דאומרו גם בברכה אחת מעין שלש. משא"כ לגבי על הניסים בחנוכה ופורים שהוא חלק מעצם טופס הברכה י"ל דמשו"ה השמיטוה מברכה אחת מעין ג', דמכיון דבברכה אחת מעין ג' אינו מזכיר אלא חלק מברכת הודאה דברכת המזון, דאינה אלא מעין שלש, כמו כן השמיטו הזכרת על הניסים כמו שהשמיטו שאר טופס הברכה¹.

footnotes: ¹ עיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' ברכות הי"ג עמ' מ"ג - מ"ד. ברם בחידושי הגר"ח על הש"ס (בענין הזכרה בברכה אחת מעין שלש) תירץ הגר"ח זצ"ל דהזכרת שבת ויו"ט קובע ברכה לעצמו דקיי"ל בשו"ע (או"ח סימן קפ"ח סעיף ו') שאם שכח לומר רצה אומר ברוך אתה ה' אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה וכו' ברוך אתה ה' מקדש השבת. וכן ביו"ט מברך אשר נתן ימים טובים לישראל וכו'. וא"כ נמצא דמעיקר הדין הזכרת שבת קובעת ברכה לעצמה בברכהמ"ז, ומשו"ה מזכירין שבת ויו"ט בברכה א' מעין שלש שהיא ברכה מעין הברכות דברכהמ"ז. משא"כ הזכרת פורים וחנוכה אינה אלא קיום הזכרה בעלמא ואינה קובעת ברכה לעצמה ואינה חלק מברכהמ"ז, ומשו"ה אין מזכירין חנוכה ופורים בברכה אחת מעין שלש.