משנה. וז"ל. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן עכ"ל.

בענין ברכהמ"ז בזימון

א. עיין ברש"י (ד"ה שלשה) וז"ל להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ"ל. יש לדקדק בלשון רש"י דמהי כוונתו שזימון היינו "להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים", ודברי רש"י צ"ב.

ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות ה"ב) וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה ועד עשרה מברך האחד מהן ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עכ"ל, ומבואר דבג' שאכלו ביחד חל חלות דין ברכת הזימון, דהיינו שא' יזמן את שאר בני החבורה לברך, והן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.

והנה הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) פסק וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ומתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה עכ"ל. ומבואר מדבריו דיש ב' דינים לצאת ידי חובתו כששומע ברכה מאחר: א) דין שומע כעונה, ב) דין עניית אמן. ותרווייהו חלוקים מהדדי, דדין שומע כעונה חל רק היכא דמתכוין לצאת ושמע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, משא"כ בדין עניית אמן דיוצא בכל אופן. ונראה דהמקור לדין עניית אמן הוא מהגמ' במס' שבועות (לו.): "אמן בו האמנת דברים, אמן בו קבלת דברים". ומדין "אמן בו קבלת דברים" נחשב האומר אמן כאילו הוא בעצמו בירך ומשו"ה יוצא באמירת אמן ואע"פ שלא התכוין לצאת מתחילת הברכה עד סופה.

ועוד עיין ברמב"ם (בהל' ג') שכתב וז"ל ואחר כך מתחיל ואומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן עד שגומר ארבע ברכות והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. וצ"ע אמאי דקדק הרמב"ם והדגיש דבזימון חייבין בני החבורה לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, דאמאי אין יוצאים ידי חובתן בשומע כעונה דהיינו שישמעו כל הברכות מתחילתן ועד סופן ויתכוונו לצאת ידי חובתם.

ועיין בירושלמי (פ"ג ברכות ה"ג) דמבואר דבג' מקומות ליכא דין שומע כעונה, בתפלה שכל אחד ואחד צריך לבקש רחמים על עצמו, בקריאת שמע שכל אחד ואחד צריך לשנן בעצמו, ובברכת המזון דתלויה בהנאת מעיים, ורק הנהנה בעצמו יכול לברך ולהודות ואין חבירו יכול לברך ולהודות עבורו. אמנם צ"ע בזה דהא קיימא לן בתפלה ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ועל כרחך צריך לומר דחלוק קיום תפלה בציבור ביסוד דינו מדין שומע כעונה, דבתפלה בציבור חלה חלות שם תפלת הציבור, ויחיד יוצא ידי חובתו ע"י הקיום דתפלת הציבור¹. וכמו"כ בברכת המזון ס"ל להרמב"ם דאע"פ שאין יחיד יוצא ע"י אחר מדין שומע כעונה מ"מ יוצא ע"י ברכהמ"ז דחבורה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף כו: תוס' ד"ה טעה אות ב').

ומבואר לפי זה דיש שני דינים בברכת המזון בשלשה: א) דין ברכת הזימון שאחד מזמן את חביריו לברך, ב) חלות דין ברכת המזון בזימון המהווה חפצא של ברכת המזון דחבורה, כלומר דחלה ברכת המזון אחת לכל החבורה ביחד.

ולפי זה י"ל דמשום הכי דקדק הרמב"ם והדגיש שצריכים לענות אמן אחר כל ברכה וברכה בברכת המזון בזימון, משום דאין יוצאים ברכת המזון בחבורה מדין שומע כעונה. וכן פסק לגבי תפלה (פ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. ובה"ג: "ויעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה". ומשמע מהרמב"ם דאינם יכולים לצאת בתפלה מדין שומע כעונה דהרי מדין שומע כעונה אינו צריך לענות אמן, (וכדמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות ברכות הי"א). והביאור בזה הוא שתפלת הציבור אינה תפלה של עשרה יחידים אלא הריהי חלות שם וחפצא מיוחדת של תפלת הציבור, דהיינו שכל הציבור מתפלל ביחד, ועל ידי אמירת אמן שיש בו מעשה ברכה, דנחשב כאילו היחיד בירך בעצמו, מצטרף הוא לחפצא של תפלת הציבור. אולם אם אינו עונה אמן אלא רק מתכוין מתחילת שמו"ע ועד סופה אינו מצטרף לחפצא של תפלת הציבור, ואינו יכול לצאת יד"ח תפלה מדין שומע כעונה. דדין שומע כעונה חל כשיחיד מוציא את היחיד. אמנם בתפלה אין היחיד יכול להוציא את חבירו משום דהוי קיום רחמים. אולם בתפלת הציבור אין הש"ץ מוציא את היחיד, אלא הציבור הוא המוציא אותו מידי חובתו מדין תפלת הציבור, וכדי להחשב כחלק מהציבור ולצאת עם תפלתם צריך לענות אמן שיש בו מעשה ברכה.

ונראה דהוא הדין בברכת המזון דאין אחד מוציא את חבירו מדין שומע כעונה, וכשמברכין בזימון ואחד מברך לכולם יוצאים ידי חובתם דוקא כשעונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והוא משום דאין יוצאים ברכהמ"ז מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בזימון דהויא ברכהמ"ז של כל החבורה ביחד.

ועיין עוד ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל. ומבואר דבסופר ובור נמי אפשר לצאת דוקא על ידי עניית אמן, דעל ידי כך חל חלות שם ברכת המזון מדין זימון וצירוף, והויא חלות שם ברכת המזון בחבורה וכדין שלשה שאכלו. דנתבאר שבברכת המזון אינו חל דין שומע כעונה להוציא את היחיד דברכת המזון תלויה בהנאת מעיים, ואין יחיד מוציא אחר ידי חובה (כמבואר בירושלמי הנ"ל). וכשמזמנים בג' או בסופר ובור ועונים אמן אין המזמן מוציא את האחרים מדין שומע כעונה, אלא דיוצאים ידי חובה מצד זה דמברכין ברכהמ"ז עמו בחבורה וחל חלות שם ברכת המזון בזימון דהויא ברכהמ"ז דכל החבורה ביחד.

ולפי זה י"ל דזוהי נמי כוונת רש"י (דף מה. ד"ה שלשה) במה שכתב "להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים", דר"ל דבנוסף לדין ברכת הזימון שמזמינם לברך, חל חלות קיום דברכת המזון בזימון, דהויא חלות קיום ברכהמ"ז דכל החבורה ביחד, וזהו "לצרוף ברכה בלשון רבים".

ב. ונראה דישנם שני דינים וקיומים שונים בברכת המזון: א) קיום ברכת המזון ביחיד שנלמד מקרא דואכלת ושבעת וברכת, ב) קיום דברכת המזון בחבורה המהווה חפצא של ברכת המזון דכל החבורה ביחד, שנלמד מקרא דגדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו.

ונראה להוכיח דברכת המזון בחבורה מהווה חפצא דברכת המזון בפני עצמה, מהא דאיתא בגמ' לקמן (דף מו.) "עד היכן ברכת הזימון ר' נחמן אמר עד נברך ור' ששת אמר עד הזן", ופירש רש"י (בד"ה עד) "שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוהו". ומבואר דס"ל דלרב ששת דשנים מברכים רק שתי ברכות, משא"כ בג' שאכלו דמברכים ג' ברכות. ומוכח דברכת המזון בזימון הוי חפצא של ברכת המזון בפני עצמה וחלוקה מברכת המזון דיחיד בעצם טופס הברכות.

ועיין נמי בגמ' (דף מה:) "יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו, אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף, בריך איניש לנפשיה, אתי לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע".

וצריך ביאור דמהי ההוה אמינא שיזמנו לאחר שכבר ברכו ברכת המזון, ואיך יתקיים דין זימון, דהרי אם יאמרו נברך שאכלנו משלו לא יתקיים דין זימון, דלכאורה פשיטא שאח"כ לא יברכו ברכת המזון עוד פעם מאחר שכבר יצאו ידי חובת ברכת המזון כשברכו בראשונה לעצמם.

וע"כ צ"ל דיש שני דינים וקיומים שונים בברכת המזון: א) חלות קיום ברכת המזון דיחיד, וב) חלות קיום ברכת המזון בזימון, שהיא קיום דברכהמ"ז דחבורה. וסד"א דאע"פ שכבר קיימו מצות ברכת המזון דיחיד יחזרו ויזמנו ויברכו שוב פעם שנית ברכת המזון בזימון כדי לקיים את הקיום דברכת המזון בחבורה, וקמ"ל דאין זימון למפרע דהיינו דלאחר שכבר נתקיימה חובת היחיד דברכת המזון שוב אי אפשר לחזור ולזמן לקיים את הקיום דברכת המזון בחבורה. ברם מעצם השקו"ט שבגמ' מוכח דברכהמ"ז דבחבורה מהווה קיום מצוה מיוחדת בפ"ע ואינה קיום ברכהמ"ז דיחיד דעלמא המתקיימת ע"י שומע כעונה, אלא מהווה חפצא וקיום דברכהמ"ז דהחבורה. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הי"ד) וז"ל שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן ובירך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון והוא לא יצא בזימון זה שאין זימון למפרע עכ"ל. ונראה דר"ל שהיחיד שכבר בירך ברכת המזון לעצמו שוב אי אפשר לו להצטרף לשניים ולענות אמן ולקיים הקיום דברכת המזון דחבורה, דרק היכא שלא קיים כבר חלות קיום ברכת המזון ביחיד יכול לקיים ברכת המזון דחבורה בזימון. ומה שעונה היחיד לזימון שלהם היינו רק כדי שהשנים יקיימו הקיום דברכהמ"ז דחבורה.

ג. ועוד יש להוכיח דיסוד דין ברכת המזון בזימון כשאחד מברך ברכהמ"ז לכולם אינו חל מדין שומע כעונה אלא הלכה מסוימת היא של ברכת המזון בחבורה דמתייחסת לכל החבורה. והוא מדאמרינן בגמ' (מה:) "הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף בריך איניש לנפשיה".

וצ"ע דאי נימא שדין ברכת המזון בזימון חל מדין שומע כעונה אמאי אמרינן דתלוי אם יש אדם גדול לברך או לא, וכי שומע כעונה חל רק אם המברך הוא אדם גדול. ומוכח כמו שנתבאר לעיל שדין ברכת המזון בזימון דין מיוחד הוא של קיום ברכת המזון בחבורה, וס"ד דרק אם המברך הוא גדול מתייחסת הברכה לכל החבורה דאזי חל דין ברכת המזון בחבורה.

ועיין בגמ' (מה:) "אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחר בור סופר מברך ובור יוצא". ואי נימא שדין אחד מברך לכולם חל מדין שומע כעונה צ"ע אמאי בעינן דוקא שבקי יוציא את מי שאינו בקי, דמדין שומע כעונה דעלמא אין נפקא מינה אם השומע בקי או לא. ומשמע דיסוד הדין שאחד מברך לכולם הוא חלות דין ברכת המזון בחבורה, ונתחדש בגמרא דאע"ג דבעלמא אין חבורה פחות מג' בסופר ובור נמי חל חלות שם חבורה, ומשום הכי הסופר יכול לברך ולהוציא את הבור. אך מדין שומע כעונה דעלמא אי אפשר להוציא אחד את השני בברכהמ"ז דכל א' וא' חייב לברך ברכהמ"ז לעצמו וכדנ"ל בשם הירושלמי.

ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) שכתב וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. ומדויק בלשון הרמב"ם דבסופר ובור צריך הבור לענות אמן, ומוכח דאינו יוצא מדין שומע כעונה דעלמא אלא מדין חלות ברכהמ"ז דבחבורה, וע"כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לברכת החבורה.

וכן נמי יש להוכיח משיטת ר' אלפס שהובא בתוס' לקמן (דף מו. ד"ה ולמאן) וז"ל וברכת המזון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן דאמר שנים או שלשה קסבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן וכו' ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר שלפעמים נשלמה בשנים וכו' ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה עכ"ל.

וצ"ע אמאי אין אחד יכול לברך חצי ברכה בשביל השני מדין שומע כעונה והשני ששומע ישלים את הברכה, דלכאורה מדין שומע כעונה אין חסרון אם יאמר האחד חצי ברכה והשומע ישלים את הברכה. דעל החצי הראשון חל דין שומע כעונה וכאילו בירך כל הברכה בעצמו, דשומע כעונה חל אף בחצי מעשה וכדמוכח מהא דקיי"ל שאם שמע ט' תקיעות מט' בני אדם יצא מדין שומע כעונה (ר"ה דף לד:) אע"פ שלא שמע מעשה שלם של ט' תקיעות וברכת שופר מאדם אחד¹. ומוכח מזה כמו שנתבאר דבברכת המזון בזימון חל דין מסוים שהברכה חלה לכל החבורה, וקיי"ל דצריך שהמברך יברך את הברכה כולה, וכעין שמצינו בחזרת הש"ץ דקיי"ל (לעיל לד א) שאם טעה הש"ץ השני שיורד תחתיו מתחיל מתחילת הברכה שטעה, וצ"ע דאמאי אינו יכול להמשיך מאמצע הברכה. וצ"ל דלקיום חזרת הש"ץ אי אפשר לצרף את השמיעה לאמירה וצריך הש"ץ לומר את כל הברכה בעצמו. וי"ל דהוא הדין בברכת המזון דכדי לקיים חלות קיום ברכת המזון בחבורה צריך המברך לברך את כל הברכה².

footnotes: ¹ ולכאורה ניתן לחלק, דכל קול שופר בפני עצמו מהווה חלות שם קול שופר - תקיעה, תרועה, תקיעה - ומשו"ה חל שומע כעונה על כל קול שופר בפ"ע משא"כ חצי ברכה דאינה חלות שם ברכה כלל ומשו"ה לא חל בה שומע כעונה. אמנם עיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל סימן ז' דנקט דחל שומע כעונה בחצי ברכה. ועיין בחזון אי"ש או"ח סימן ז' ס"ק ו' שדן בדברי הגרע"א זצ"ל. ועיין בקהילות יעקב סימן י"א. ² וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין אחד מברך לכולם עמ' צ"א - קט"ו שרבינו זצ"ל האריך לבאר יסוד הדין דברכהמ"ז בחבורה.

ע"כ ענין ברכהמ"ז בזימון

משנה. וז"ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וכו' אין מזמנין עליו עכ"ל.

בענין ברכה על דבר האסור

א. עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ט) וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל ואפילו טבל דדבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו כל תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבילות וטריפות או שתה יין נסך וכיוצא בהן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) "טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו".

ועיין בכסף משנה שבאר דלשיטת הרמב"ם אין מברכין על מאכלות אסורות לא בתחילה ולא בסוף וילפינן לה מקרא "ובוצע ברך נאץ ה'", דאין זה מברך אלא מנאץ הלכך לא יברך, והא דקתני במשנתנו שאין מזמנין עליהן לאו דוקא דהוא הדין שאין מברכין, אלא איידי דתנא רישא דמתניתין אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מזמנין עליהם דאשמעינן דלא רק דמברכין עליהן אלא דאף מזמנין עליהן, תנא נמי בסיפא אין מזמנין אבל הוא הדין דאין מברכין עליהן כלל.

ויש להסתפק בשיטת הרמב"ם שאין מברכין ברכת הנהנין על דבר האסור, האם הוא דין מסוים בהלכות ברכות שאין מברכין על דבר אסור, או דילמא דאין מברכין על דבר האסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וחל מדין מצוה הבאה בעבירה דעלמא כבכל התורה כולה. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המוציא יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו ידי חובתו עכ"ל. והנה הרמב"ם תלה דין מצה שיוצא בו ידי חובתו בדין ברכת המזון, דמצה שמברכין עליה יוצא בו ידי חובתו, ומצה שאין מברכין עליה אין יוצאים בה ידי חובת מצה. ולכאורה אי נימא שהדין דאין מברכין על דבר האסור הוא דין מסוים בהלכות ברכות, צ"ע איך נלמד מזה שאין יוצאים בו ידי חובת מצה, ולמה תולה הרמב"ם דין המצה בדין ברכת המזון. ועוד צ"ע דאם נאמר שהרמב"ם סובר שחל דין מסוים שאין מברכין בתחילה ולבסוף על מאכלות אסורות אמאי כלל הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) מצה גזולה בהדי מצה של טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, והרי אין לחם גזול חפצא דמאכלות אסורות, דלכאורה גזילה הוי איסור גברא. ומשמע מכאן דהרמב"ם סובר דאין מברכין על דבר האסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, דהיינו שהמצוה נתקיימה ע"י עבירה, ולכן פסק שאין מברכין על מצה גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולכן הרמב"ם נמי משווה מצה אסורה שאין מברכין עליה משום דהויא מצוה הבאה בעבירה דכמו"כ אין יוצאים בה נמי ידי חובת מצות אכילת מצה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה.

אמנם עיין בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) דקיימא לן דמי שקרע על מתו בשבת יצא ידי מצות קריעה אע"פ שהוא חייב מיתה מפני שחילל את השבת, והירושלמי מקשה על זה דמאי שנא מהאוכל מצה גזולה בפסח שאינו יוצא ידי מצות מצה, ומשני "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבד עבירה, כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה יד"ח בפסח", (בלשון תמיה).

ונראה דמבואר בירושלמי יסוד הדין של מצוה הבאה בעבירה, שדין מצוה הבאה בעבירה אינו חל משום שעשה מעשה עבירה בעת עשיית המצוה, דמה שעבר עבירה בבת אחת עם עשיית המצוה אינה פוסלת את המצוה. ולדעת הירושלמי רק היכא דאיכא "גופא עבירה" כלומר חפצא של עבירה אמרינן שחל פסול בקיום המצוה משום מצוה הבאה בעבירה. ולכן רק החפצא הגזולה דהיא גופא עבירה פסולה למצוה, משום דהחפצא של גזלה מהווה חפצא של עבירה, דחל בחפצא חלות שם גזולה ובכן הוי חפצא של עבירה¹, ולפיכך פסולה למצוה. משא"כ הקורע בשבת על מתו, והאוכל מצה אגב הוצאה מרשות לרשות בשבת דיוצאים ידי חובתם מפני שאין כאן חפצא של עבירה. ולכאורה י"ל דהוא הדין דהמברך על מאכלות אסורות לא יחול בו דין מצוה הבאה בעבירה ומקיים מצות ברכה, מכיון דאין החפצא חפצא של עבירה², ודומה לדין מי שהוציא מצה מרה"י לרה"ר ומקרע על מתו בשבת, שהמצוה נתקיימה ע"י עבירה דאמרינן בירושלמי דליכא משום מצוה הבאה בעבירה משום "דהכא הוא עבר עבירה".

footnotes: ¹ ויתכן דגזילה הויא חפצא של עבירה משום דחל קניני גזילה בחפצא, ומשום כך הויא חפצא של עבירה וחל בה דין מהבב"ע. וכן מבואר מלשון הריטב"א (סוכה לא א ד"ה ת"ר סוכה גזולה) שביאר הדין דאליבא דרבנן התוקף את חבירו והוציאו מסוכתו יצא וז"ל והקשו בתוס' מ"מ כיון שתקפה מחבירו הא איכא מצוה הבאה בעבירה וכו', אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותא דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה, לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, הרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל. ומבואר דאע"פ שבתקף את סוכתו של חבירו קא עבר עבירה מ"מ מכיון דליכא לגזלן קניני גזילה משום דקרקע אינה נגזלת לא חל פסול מהבב"ע. והגר"ח זצ"ל אמר דליכא פסול מהבב"ע בשואל לולב שלא מדעת, דאע"ג דשואל שלא מדעת הוי גזלן מ"מ כתבו הראשונים (בב"ק צז א) שאין לו קניני גזילה, והחפצא עפ"י דין עדיין הוי ברשות הבעלים הראשונים. ולולב שאול שלא מדעת כשר בשאר ימות החג דלא הויא חפצא של עבירה. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' קכ"ב. ² עיין בריטב"א ריש פ"ב דנדרים (דף ג: בדפי הרי"ף) דמאכלות אסורות כחזיר ונבלה אין גופן אסור באיסור חפצא אלא דחל איסור על הגברא מלאכלן. ואמר רבינו זצ"ל דמרן הגר"ח זצ"ל נקט דמאכלות אסורות איסורי גברא הן ולא איסורי חפצא. ועיין ברשימות שיעורים למס' נדרים ח"ב עמ' רס"א - רס"ב ובהערות שם וברשימות שיעורים למס' שבועות ח"א עמ' כ'. אולם עיין בתוס' סוכה ל. (ד"ה משום) דהקשו דלמה לי קרא דאין אדם יוצא יד"ח במצה של טבל תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דס"ל דמאכלות אסורות הויין חפצא של עבירה. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' קכ"ט ד"ה ומיהו תימא וכו'.

והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם בגדר דין מצוה הבאה בעבירה אי ס"ל כדעת הירושלמי או לא. ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי שהפסול דמצוה הבאה בעבירה חל דוקא בחפצא של עבירה כמו גזילה שפסול להיות חפצא של המצוה.

והוכיח הגר"ח זצ"ל את דבריו ממה שכתב הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א ה"ג) וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שאדם יוצא ידי תקיעת שופר בשופר הגזול, וטעמו משום דהחפצא דמצוה במצות שופר אינו גוף השופר עצמו אלא החפצא דהקול. ואזיל לשיטתו, דהרמב"ם סובר דמצות שופר אינה התקיעה אלא השמיעה (שם פ"א ה"א), ולפיכך הקול של השופר מהווה החפצא של המצוה דשופר, והקול איננו גזול. וחזינן דהשם גזול שחל בחפצא של השופר אינו פוסל את שמיעת הקול, ואע"ג דבשעת שמיעת השופר התוקע עושה מעשה עבירה של גזילה ע"י הגבהתו ותקיעתו, אין זה פוסל את המצוה. דבשופר החפצא של המצוה הוי רק הקול, והקול אינו חפצא של עבירה דאין בקול עצמו דין גזל. ומוכח דהרמב"ם סובר כדעת הירושלמי דדין מצוה הבאה בעבירה חל כשהחפצא של המצוה הוי נמי חפצא של עבירה, וחל רק בדבר הגזול משום שהוא חפצא של עבירה. ולפי זה אין לומר דיסוד הדין שאין מברכין על מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, דבמאכלות אסורות ליכא חפצא של עבירה, ומשמע מזה דהוי דין מסוים בהלכות ברכות שלא לברך על מאכלות אסורות. ברם, לפי זה הדרא קושיא לדוכתא איך יליף הרמב"ם בנוגע למצות מצה שאין יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה באכילה מפני שאין מברכין עליה, דמהי השייכות בין שני ענינים אלו.

והנה עיין בתוס' (ב"ק דף סז. ד"ה אמר) שנחלקו הר"ת והר"י אם חל פסול מצוה הבאה בעבירה גם לאחרי יאוש ושינוי השם, דהר"י סובר דאם קנה הגזלן את הגזילה בקניני גזילה דיאוש ושינוי השם תו לא חל בה פסול מצוה הבאה בעבירה מאחר דנעשה החפץ שלו. משא"כ ר"ת סובר דמכיון שנעשה בה עבירה אע"פ שקנאה בקניני גזילה חל בו פסול מצוה הבאה בעבירה. דר"ת סובר דהפסול דמצוה הבאה בעבירה חל מחמת מעשה הגזילה, ולפיכך אע"פ שקנה הגזלן את החפץ ביאוש ושינוי השם עדיין הוי מצוה הבאה בעבירה דמעשה הגזילה לא פקע ע"י הקנין. והתוס' הקשו על שיטת הר"י "דאמרינן בריש הגוזל (צד.) הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה התם משום מצוה הבאה בעבירה אע"ג דקנה קודם לכן", ותרצו ע"ז התוס' לפי הר"י "לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר". ודבריהם צריכים ביאור, דמאי שנא קיום מצות ברכה משאר מצוות, ואי ס"ל להר"י דלאחר שקנה הגזלן את החפץ בשינוי תו ליכא פסול מצוה הבאה בעבירה מאי שנא דלענין ברכה ראוי להחמיר יותר.

ונראה דהר"י סובר דחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, שאע"פ שקנה הגזלן את הגזילה עדיין יש איסור לברך ולהזכיר שם שמים עליו. ובהלכות ברכות אמרינן שאם הברכה נתקיימה ע"י עבירה, אע"פ שכבר קנה את החפץ בקניני גזילה, חל פסול בקיום מצות ברכה מדין מצוה הבאה בעבירה.

ולפי"ז נראה לבאר את שיטת הרמב"ם במצה וברכה דסובר כשיטת הר"י דחל דין מיוחד בהלכות ברכות של מצוה הבאה בעבירה, דלענין ברכה אמרינן שאם קיום הברכה נגרם ע"י עבירה לא יצא ידי חובת ברכה ואין מברכין עליו, דחל ביה פסול מיוחד דמצוה הבאה בעבירה. ברם מהרמב"ם יוצא שאיסור הברכה במקום עבירה אינו מיוחד לגזול שהרי פסק שאין מברכין על כל דבר האסור. ונמצא דאליבא דהרמב"ם, הדין של מצוה הבאה בעבירה בברכות חלוק מהדין של מצוה הבאה בעבירה בשאר המצוות, דמצוה הבאה בעבירה בברכות חל בכל דבר אסור ואפילו באיסורי גברא, ואילו בשאר מצוות הדין דמצוה הבאה בעבירה חל רק בחפץ גזול ולא באיסור אחר. דבהלכות ברכות נלמד מגזירת הכתוב ד"ובוצע ברך נאץ ה'", שכל מעשה עבירה מפקיעה ברכה. ואילו בעלמא סובר הרמב"ם כשיטת הירושלמי דדין מצוה הבאה בעבירה תלוי בחפצא של עבירה, דהיינו רק בגזול משום דחל ביה חלות שם גזול בחפצא.

ולפי"ז יש ליישב את דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) שתלה דין מצה לצאת בה ידי חובתו בפסח בדין מצה שמברכין עליו. דהרמב"ם אזיל לשיטתו בהלכות ברכות הנ"ל, דיש דין מיוחד של מצוה הבאה בעבירה בברכות השונה מבשאר מצוות, דבברכה הדין הוי שאף בגלל עבירות אחרות דעלמא מלבד גזל חל הפסול דמצוה הבאה בעבירה, ואפילו מחמת איסורי גברא ולאו דוקא איסורי חפצא.

ולפי זה י"ל דמה שכתב הרמב"ם שכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו ידי חובת מצה, כוונתו היא דגם במצה יש דין מיוחד של מצוה הבאה בעבירה. כלומר דלאו דוקא מצה גזולה המהוה חפצא של עבירה פסול למצות מצה, אלא אף כל מצה האסורה באכילה מאיזה חלות שם איסור נמי פסולה. דבמצה, אין נפקא מינה בין "גופה עבירה" לבין כש"הוא עבר עבירה", אלא אף כשהגברא עובר בעבירה דעלמא בשעה שאוכל את המצה נמי אינו יוצא בה ידי חובתו. ובכך מצות מצה שוה לדין הברכות, דשתיהן שונות משאר מצוות התורה, כי בשאר מצוות התורה יש פסול מצוה הבאה בעבירה רק בחפצא של עבירה. ולפיכך השווה הרמב"ם מצות מצה לברכות ולא לשאר מצוות. ולפי זה מתיישב נמי מדוע בפסחים (לה:) ישנה דרשה מיוחדת הפוסלת מצות האסורות באכילה למצות מצה, ולא סמכינן על הפסול דמצוה הבאה בעבירה דעלמא, והוא משום דחל דין מיוחד במצה שאין יוצאין מצות מצה ע"י שעבר עבירה דעלמא, ולאו דוקא כשגופא דהחפצא הויא חפצא דעבירה, דגם באיסורי גברא חל פסול מצוה הבאה בעבירה במצות אכילת מצה כמו בברכות¹.

footnotes: ¹ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' סוכה בקונטרס בענין מצוה הבאה בעבירה עמ' ק"כ - קכ"ח שדן רבינו זצ"ל באריכות בשיטת הרמב"ם והירושלמי הנ"ל ואכמ"ל.והנה יתכן דבציור דירושלמי דהוציא מצה לרה"ר ואכלה בשבת דאף הרמב"ם ס"ל דיצא, די"ל דהרמב"ם רק פסל מצה שאסורה באיסור מאכלות אסורות למצות אכילת מצה, דמאכ"א הויין חלות איסורי אכילה וס"ל דא"א לצאת מצות אכילת מצה בשעה שהגברא נמי עובר בב"א על איסורי אכילה. משא"כ בציור דירושלמי דעבר על חלות שם איסור דחילול שבת י"ל שאינו פוסל מצות אכילת מצה, משום דלא עבר על איסור אכילה. אמנם משמעות השיעורים דלא יצא משום דחל דין מיוחד במצה שאין יוצאין מצות מצה ע"י שעבר עבירה דעלמא, ויל"ע בזה.

תוס' ד"ה אכל טבל. וז"ל והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרינן הרי שגזל סאה חיטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ וכו' אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע"פ שיכולים לשאול על נדרם השתא מיהא לא איתשלו עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא דאין מזמנין על מאכלות אסורות. ונראה דתוס' סברי כשיטת הראב"ד (פ"א מהל' ברכות הי"ט) דאין מזמנין על אכילת דבר אסור משום דאין קביעות וצירוף לחבורה בדבר האסור אבל מברכין ברכת הנהנין על מאכלות אסורות דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה. ודלא כשיטת הרמב"ם דס"ל שחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות (וכדנתבאר לעיל) דהרי משמע דתוס' סברי דמברכין על מאכלות אסורות ברכת הנהנין, ואי חל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה שאין מברכין ברכה שבאה ע"י עבירה אין לברך על דבר איסור אף ברכת הנהנין (וכדפסק הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ט).

והנה יש לחקור בבאור שיטת הראב"ד אי ס"ל דאין מזמנין על מאכלות אסורות משום דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות, ולפיכך לא חלה עליהן חובת זימון, או דילמא דחלה קביעות סעודה, אלא דליכא חלות שם חבורה משום דקשר רשעים אינו מן המנין (כדאיתא בסנהדרין דף כו.), ובשלשה שאכלו מאכלות אסורות ליכא צרוף למנין ג', ולא חל עלייהו חלות שם חבורה. ונראה להוכיח כצד הראשון מהא דס"ל להראב"ד דאף אם אכלו בשוגג מאכלות אסורות אינם מצטרפים לזימון, ואי משום דין קשר רשעים מסתבר דבשוגג לא חל עלייהו שם רשעים ויצטרפו למנין ג', ומוכח לכאורה דסברת הראב"ד היא דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות, וע"כ אף באכלו בשוגג אין מזמנין.

ועוד יש להוכיח דסברת הראב"ד היא דאין קביעות סעודה חלה במאכלות אסורות כלל, מהא דאמרינן לקמן (מז.) דאכל דמאי מזמנין עליו משום דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי ליה. ומבואר שאיסור דמאי הוי איסור גברא דהרי הותר לעני, (דבאיסור חפצא אי אפשר שיהא אסור לזה ומותר לזה) ומשו"ה מזמנין עליו, ואי נימא דסברת הראב"ד היא דאין מזמנין משום דקשר רשעים אינו מן המנין, לכאורה י"ל דהוי קשר רשעים אף כשעבר על איסור גברא בעלמא דהרי מ"מ הגברא עבר עבירה, וא"כ מדוע אמרינן דאכל דמאי מזמנין עליו. ומוכח כנ"ל דסברת הראב"ד היא דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות מדהויין איסור חפצא, ומזמנין על דמאי שאינו אלא איסור גברא¹.

footnotes: ¹ כ"ז שלא כדברי הגר"ח זצ"ל דס"ל כריטב"א דמאכלות אסורות דעלמא איסורי גברא הם ולא איסורי חפצא, וכאן נקט רבינו זצ"ל דמאכלות אסורות דעלמא הויין איסורי חפצא ורק דמאי הוי איסור גברא.

והנה נתבאר לעיל בדעת הרמב"ם דסובר דילפנין מקרא ד"ובוצע ברך נאץ ה'" שחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, דאין מברכין על דבר האסור. ומקורו מסוגיית הגמרא (ב"ק צד א) דגזל סאה חיטין וטחנה ואפאה וברך אין זה מברך אלא מנאץ. ונראה דשאר הראשונים (רש"י, תוס', והראב"ד) סבירא להו דמן הפסוק ובוצע ברך נאץ ה' ילפינן רק שאין מברכין ברכת המצוה בדבר האסור, דבסוגיא שם מיירי לענין ברכת הפרשת חלה. וצ"ל דהמרב"ם סובר דילפנין מברכת הפרשת חלה אף לגבי ברכת הנהנין דעלמא דאין מברכין ברכת הנהנין על דבר האסור, דמקרא ד"ובוצע ברך נאץ ה'", נלמד שאין לברך ברכה בעלמא ע"י עבירה, ואין בזה נפקא מינה בין ברכת המצוה לברכת הנהנין. משא"כ תוס' והראב"ד סברי דמדמינן ברכת הזימון לברכת המצוה דאין מזמנין בדבר האסור, דכמו שאין מקיימים קיום ברכת המצוה ע"י עבירה הוא הדין דאין מזמנין את חבירו לשבח לה' על שאכל מאכלות אסורות¹.

footnotes: ¹ כלומר ד"ובוצע ברך וגו'" מפקיע ברכות השבח דעלמא כמו ברכות המצוות וחלות קביעות לזימון, אך ברכות הנהנין דחלין בתורת מתיר חלין בכל מאכל, ואפילו במאכלות אסורות. ולפי הרמב"ם לכאורה צ"ל דאין המתיר דברכות הנהנין חל במאכלות אסורות, ומשו"ה נפטר מלברך לגמרי, דבדליכא חלות מתיר ליכא חובת ברכה. ואילו הראב"ד סובר דהמתיר דברכה חלה אף במאכלות אסורות. ברם עדיין יל"ע לפי הראב"ד מדוע מברכין ברכהמ"ז על מאכלות אסורות בלי זימון דמ"ש מברכות המצוות דאין מברכין על דבר אסור. ועוד קשה מה יסוד ההשואה בין ברכות המצוות לקביעות סעודה לזימון, ואי ס"ל דחל דין מצוה הבאה בעבירה בברכות המצוות אזי לכאורה חל דין מהב"ע אף בברכת המזון דנמי מצוה היא, וצ"ע.

והנה יש לחקור ביסוד דין הברכה דהפרשת חלה, האם הברכה היא ברכת המצוה דחלה על מצות הפרשה, או דילמא דברכת השבח היא דחלה על חלות ההפרשה¹.

footnotes: ¹ וכדאשכחינן בברכת השחיטה שאינה ברכת המצוה אלא ברכת שבח דחלה על חלות השחיטה, עיין בט"ז (יו"ד סי' א' אות י"ז).ויתכן דפליגי בחקירה הנ"ל הרמב"ם ושאר הראשונים, דלשיטת הרמב"ם דילפינן מסוגיית הגמרא בבבא קמא לכל ברכות הנהנין דאין מברכין על דבר איסור, י"ל דס"ל דברכת הפרשת חלה הויא ברכת השבח וע"כ שפיר מדמינן לה לשאר ברכות הנהנין, משא"כ לשאר הראשונים דהויא ברכת המצוה אזי אין למילף מינה לשאר ברכות. אי נמי י"ל דאף דלשיטת הרמב"ם ברכת הפרשת חלה הויא ברכת המצוה, ומכל מקום שפיר מדמינן לה לברכת הנהנין, דלדעת הרמב"ם אף ברכת המצוות חלין מדין מתיר כברכת הנהנין וכדדייק רבינו זצ"ל מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ג) "כשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה". משא"כ שאר הראשונים דס"ל דברכת המצוה אינה חלה מדין מתיר אזי לא נלמד ממנה אלא לענין ברכת הזימון ולא לברכות הנהנין.

והנה מס"ד דהתוס' (ב"ק דף סז. ד"ה אמר) דלר"ת אין ברכה בגזל עיסה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, יש להוכיח דהתוס' ס"ל שברכת הפרשת חלה ברכת המצוה היא, דפשיטא דמצוה הבאה בעבירה אינה מפקיעה את עצם החלות דהפרשת חלה, אלא שמפקיעה את קיום מצות הגברא, ומכיון דהגברא לא קיים מצות הפרשה, אע"פ שיש חלות חלה בחפצא מ"מ אינו מברך מדלא קיים מצוה, כי הברכה ברכת המצוה היא ולא ברכת השבח על חלות ההפרשה. אבל למסקנת התוס' דברכה שאני, יתכן שהברכה משתייכת לחלות ההפרשה דבחפצא ולא לקיום המצוה, ואעפ"כ אינו מברך, דברכה שאני¹.

footnotes: ¹ לכאורה יש להביא ראייה לחקירת רבינו זצ"ל מהדין (פ"א מס' תרומות מ"ו) שערום לא יתרום משום שאינו יכול לברך. והראייה מזה שהברכה ברכת המצוה, ולכן לכתחילה זה שקיים את המצוה חייב לברך את הברכה בעצמו משום שמצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין דף מא.). כי אילו היתה הברכה ברכת שבח בעלמא על חלות ההפרשה למה לא יתרום הערום מבלי שיברך בעצמו ומישהו אחר יברך את ברכת השבח, וכדמנהגנו באירוסין שהרב המסדר את האירוסין מברך את ברכת האירוסין ואע"פ שהחתן מקיים את המצוה, כי הברכה אינה ברכת המצוה אלא ברכת השבח על חלות האירוסין, אלא מכאן שברכת חלה ברכת המצוה היא ולא ברכת שבח דעלמא על חלות ההפרשה, ושלא כברכת השחיטה אליבה דהט"ז הנ"ל.

ע"כ ענין ברכה על דבר האסור

גמ'. וז"ל איתמר שנים שאכלו כאחת פליגי בה רב ור' יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין עכ"ל. ונראה לפרש דפליגי ביסוד דין זימון הנלמד מ"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", האם נלמד מקרא שלדין זימון בענין חלות שם מנין של שלשה, או דזימון תלוי ברבים שאכלו ביחד, דאי נימא דבעינן מנין של ג', אזי ב' שרצו לזמן אין מזמנים, משא"כ אי נימא דחל דין זימון כשיש רבים שאכלו ביחד, אזי י"ל דאע"פ שחובת זימון אינה חלה אלא בג' שאכלו ביחד, מ"מ שנים שרצו לזמן מזמנים משום דהויין רבים. ועיין בגמרא לקמן (מה:) "תא שמע נשים מזמנות לעצמן וכו' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן וכו' שאני התם דאיכא דעות". ובתוס' (מה ב ד"ה והא) פרשו דמאה נשי כתרי גברי דמיין משום דאינן מצטרפות לחלות שם מנין וכדמצינו בתפלה ובדבר שבקדושה, ואינן חייבות בזימון אלא אם רצו מזמנות, ומוכח דשתים שרצו יכולות לזמן. ונראה דלשיטת התוס' הגמ' מביאה ראייה מהא דנשים מזמנות לעצמן שלא נאמר דין מנין של ג' בזימון אלא דין דבעינן רבים שאכלו ביחד. ולכן נשים מזמנות אע"פ שלא חל עליהן חלות שם מנין, דליכא חלות שם חבורה בג' נשים, והוא הדין דב' גברים שרצו מזמנין מדהויין רבים. והגמ' מתרצת שאני נשים דאיכא דעות, כלומר שאע"פ שאין בנשים חלות שם מנין של ג', מכל מקום הויין ג' נשים וקיום זימון צריך רבים של ג'.

אך עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הל' ו' - ז') וז"ל נשים ועבדים וקטנים חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון וכו'. נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן וכו' ובלבד שלא יזמנו בשם עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דג' נשים שאכלו כאחת חייבות בזימון (ודלא כדנקטו רבינו מנוח ובאחרונים בדעת הרמב"ם), וצ"ע לפי הנ"ל מדוע חייבות נשים בזימון, והרי בנשים אין צרוף לחלות שם מנין, ואי דין זימון תלוי בחלות שם מנין של ג', מדוע ג' נשים שאכלו ביחד חייבות לזמן.

ומוכח דהרמב"ם סובר שלא נאמר דין דבעינן חלות שם מנין של ג' בזימון אלא דזימון תלוי במציאות של רבים שאכלו ביחד ולכן אף ג' נשים שאכלו יחד חייבות לזמן, ואע"פ שאינם מצטרפות לחלות שם מנין. ולפי זה י"ל דהמחלוקת אם שנים שרצו יכולים לזמן, היינו דלחד מ"ד מעשה זימון תלוי ברבים של שלשה, וב' שרצו אינם מזמנים. ולאידך מ"ד נהי דחלות חיוב זימון תלוי ברבים של ג', אבל קיום מעשה זימון איכא ברבים בלבד, ולפיכך שנים שרצו מזמנים.

גמ'. וז"ל שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק שלשה אין שנים לא שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא עכ"ל. ופירש רש"י (בד"ה שאני התם) "ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ולכאורה צ"ע מכיון שאכלו ג' כאחת נתחייבו כולן בברכת המזון בזימון, ומאי איכפת לן שאחד פירש, הרי השנים שנשארו עדיין מחויבים לברך ביחד, ומדוע חשיב ברכת המזון של השנים שנשארו כרשות, והרי הם נתחייבו מעיקרא בברכת המזון בזימון ואיך פקעה מהם החיוב לברך ביחד. ונ"ל דחלוק החפצא של ברכת המזון בחבורה דשלשה מהחפצא של ברכת המזון בשנים, ומכיון שנתחייבו לברך חפצא דברכת המזון דג' שאכלו ביחד, משפרש אחד מהם פקע מהם הך חפצא דברכת המזון, והא דמזמנין בב' הוי חפצא של ברכת המזון בפני עצמה דאינה אלא קיום דרשות ולא חובה.