תוס' ד"ה מתחיל בנחמה. וז"ל פירש הקונטרס לאו דוקא מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים וכו' ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דיש חילוק ביסוד דין הזכרת שבת בברכת המזון להזכרת שבת בתפלה, דאזכרת שבת בתפלה הויא ברכה בפני עצמה, והאזכרה חלה כחלק מעצם החפצא דהתפלה. דחל בשבת חלות שם בפ"ע דתפלת שבת המהווה חפצא של תפלה בפני עצמה. ואילו ההזכרה בברכת המזון אינה אלא קיום אזכרה בלבד.

ונראה דאיכא הבדל בעצם חלות שם והחפצא דתפלת חול לבין חלות שם והחפצא דתפלת שבת, דתפלת שבת הריהי חפצא בפני עצמה של תפלה, כי הזמן דשבת מהווה מחייב בפ"ע של תפלה, והזמן דשבת מחייב להתפלל חלות שם תפלת שבת דהויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם חלות דינה מתפלת חול. וכן מבואר בראב"ד (פ"א מהל' תפלה ה"י) שביאר דהטעם שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת ויו"ט הוא משום "דלא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום אלא בתפלת שמונה עשרה דחול שהיא תפלת רחמים ובקשה אבל תפלת שבת אינן אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן", ומבואר דתפלת שבת הויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חול, כי תפלת חול מהווה חפצא דרחמי ותפלת שבת הויא חפצא דהודאות.

משא"כ לענין ברכת המזון דאין חילוק בעצם החפצא דברכת המזון של חול לבין החפצא דברכת המזון של שבת, דהמחייב דברכהמ"ז היא האכילה והשביעה ואינו תלוי כלל בזמן (וכמבואר בתוס' הנ"ל), ולכן האזכרה דשבת בברכהמ"ז אינה חלה אלא בתורת קיום אזכרה בלבד. ואם לא הזכיר שבת בברכת המזון שפיר אית ליה קיום מצות ברכת המזון וחוזר רק כדי לקיים הקיום דאזכרת שבת¹. משא"כ בתפלת שבת דאם לא בירך מקדש השבת חסר כל החפצא דתפלת שבת בכלל וצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים מצות תפלה.

footnotes: ¹ ויל"ע לפי"ז האם מי שחיסר אזכרת שבת בברכהמ"ז יכול לקיימה בשומע כעונה לחבירו המזכירה בברכהמ"ז שלו, דאע"פ דלא אמרינן שומע כעונה לצאת יד"ח ברכהמ"ז וכדמבואר כמה פעמים בשיעורים מ"מ כאן אינו חוזר כדי לקיים מצות ברכהמ"ז אלא כדי לצאת אזכרת שבת ויתכן שיכול לצאת חיוב אזכרה ע"י שומע כעונה.

אמנם יש להעיר דהרמב"ם (פ"י מהל' תפלה ה"ז) פסק שהמתפלל תפלה של חול בשבת יצא אם הזכיר של שבת בעבודה (עיין בכס"מ שם שנקט הכי לפי חד גירסא). ולפי"ז משמע שאין חילוק בין ברכת המזון ותפלה ובתרווייהו הזכרת שבת אינה אלא חלות קיום אזכרה בתפלה וברכת המזון בלבד¹.

footnotes: ¹ עיין ברבינו מנוח שם שכתב "דיצא משום דאמרינן בגמ' (כא.) גברא בר חיובא הוא, כלומר להתפלל י"ח ברכות אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, וכיון דמדינא חייב להתפלל י"ח אם טעה ולא התפלל של שבת יצא". ומשמע דס"ל דדין אזכרת שבת בתפלה אינה אלא אזכרה בעלמא וליכא חלות שם חפצא בפ"ע דתפלת שבת דהרי אפילו אם התפלל של חול יצא, ומשום דמעיקר הדין חייב להתפלל תפלת חול די"ח ברכות בשבת, ורק משום כבוד שבת לא אטרחוה רבנן. ועיין בשו"ע סימן רס"ח סעיף ה' וז"ל "מי שהתפלל תפלת חול בשבת וכו' ואם הזכיר של שבת בתוך השמו"ע אע"פ שלא קבע ברכה לשבת יצא". ומשמע נמי דאינה אלא חיוב אזכרה בעלמא, ועיי"ש במג"א ובביאור הגר"א. ובאמת יש נידון גדול באחרונים מהי הגירסא הנכונה ברמב"ם דיעויין בב"י סימן רס"ח שדחה הגירסא ד"יצא" וכתב שהגירסא הנכונה היא "דלא יצא", ולפי גירסא זו משמע דחל חלות שם חפצא דתפלת שבת בפ"ע והאזכרה הויא חלק מעצם החפצא דתפלת שבת ואם לא בירך מקדש השבת לא יצא. אמנם עיין בטור סימן רס"ח סעיף י' וז"ל ורב משה גאון כתב יחיד שטעה ולא הזכיר אתה קדשת בליל שבת אם שמע משליח ציבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא יד"ח עכ"ל. ולפי מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (דף כ"ו: תוס' ד"ה טעה ובאגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' תפלה ה"ב) דמי ששכח יעלה ויבוא יוצא יעלה ויבוא בתפלת הש"ץ, משום דמכיון דאינה אלא קיום אזכרה בעלמא והיחיד קיים מצות תפלה בשמ"ע שהתפלל בלחש משו"ה חלה עבורו חזרת הש"ץ, ושפיר יוצא קיום האזכרה בתפלת הש"ץ. משא"כ אם יעלה ויבוא הויא חלק מעצם התפלה וחשיב כאילו חיסר ברכה בשמו"ע אינו יוצא בתפלת הש"ץ. ולפי"ז י"ל דר' משה גאון סובר דברכת מקדש השבת הויא חלות אזכרה בעלמא ולכן סובר שהיחיד שטעה ולא הזכיר של שבת בתפלת ערבית יצא יד"ח מצות תפלה בשמו"ע שהתפלל ורק חסר לו קיום אזכרת שבת, ומשו"ה יוצא יד"ח האזכרה ע"י תפלת הש"ץ בברכה אחת מעין שבע.

והנה הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א') פסק דמי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון. והעיר הגר"א (עיין ביאור הגר"א שם) דאמרינן בשבת (דף כד.) דבימים שאין בהם קרבן מוסף אין בהם הזכרה בברכת המזון, ושאני חנוכה ופורים דמזכירין בהם על הניסים בברכת המזון (אע"פ שאין בהם מוסף) משום דפרסומי ניסא שאני, והך טעמא לא שייך לט' באב, וצ"ע א"כ מדוע מזכירין נחם בברכת המזון בט' באב. ונראה דשאני הזכרת נחם בבונה ירושלים מאזכרת שבת בברכת המזון, דאזכרת שבת בברכת המזון הויא קיום אזכרה בעלמא ואינה חלק מעצם החפצא וטופס הברכה דברכת המזון, דאין חילוק בעצם החפצא של ברכת המזון בשבת לבין עצם החפצא דברכת המזון בחול, כי הזמן אינו המחייב דברכת המזון אלא המחייב הוי האכילה והשביעה. שאני אמירת נחם בברכת המזון בט' באב דאינה רק קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא בברכת המזון אלא דהאזכרה מהווה חלק מעצם טופס הברכה דבונה ירושלים, והויא חלק מעצם החפצא של ברכת המזון. ודין נחם בברכת המזון דומה לדין אזכרת על הניסים בהודאה, דבחנוכה ופורים תיקנו להוסיף הודאה על גוף המאורע בעצם החפצא דברכת הודאה. ואזכרת על הניסים בחנוכה ופורים חלה כחלק מעצם החפצא של ברכת הודאה דשמונה עשרה וברכת המזון. והוא הדין בט' באב תיקנו להוסיף נחם שהוא מענין הברכה דברכת בונה ירושלים והוא הוי חלק מעצם הברכה ואינה קיום הזכרה בעלמא. ועפי"ז נראה לבאר כוונת הגמרא (שבת כד א) דפרסום הנס שאני, דר"ל דהיכא שתיקנו להוסיף אזכרת מעין המאורע בעצם החפצא של הברכה מזכירין מעין המאורע אף ביום שאין בו מוסף ואין בו קדושת היום. ולפי"ז מיושב פסק הרמ"א שמזכירין נחם בברכת המזון בט' באב אע"פ שהוא יום שאין בו מוסף משום שאמירת נחם חלה כחלק מעצם החפצא דברכהמ"ז בט' באב. ומבואר דחלוקה עצם החפצא של ברכת המזון בט' באב מברכהמ"ז בחול ובשבת דאמירת נחם הוי חלק מעצם הברכה דבונה ירושלים משא"כ האזכרה בברכת המזון דשבת וחול אינה אלא קיום אזכרה בלבד.

ולפי זה נמי מבואר מדוע אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת אחת מעין שלש אע"פ דמזכירין שבת ויו"ט בברכת אחת מעין שלש (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ברכות הי"ג). והוא משום דאזכרת שבת ויו"ט הריהי קיום אזכרה בעלמא וחל דין אזכרה זו אף בברכת אחת מעין שלש¹. משא"כ הזכרת על הניסים דאינה קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא, אלא דנתקנה כתוספת הודאה וכחלק מעצם הטופס של תפלה וברכת המזון, וע"כ אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת מעין שלש, דברכת אחת מעין שלש היא רק מעין הברכה דברכת המזון, וכי היכי דהשמיטו מברכת אחת מעין שלש ברית ותורה, כמו כן השמיטו ממנה את הזכרת על הניסים דחנוכה ופורים, שהיא רק ברכה אחת מעין ברכת המזון².

footnotes: ¹ דקדושת היום מחייבת אזכרתה. ² ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' ברכות הי"ג.

גמ'. וז"ל ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלוקיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכו' אשר נתן לך זו הטוב והמטיב עכ"ל. נחלקו הראשונים האם כל ג' הברכות דברכת המזון מדאורייתא הן, ורק גוף המטבע ונוסח הברכות היא מדרבנן. והא דאיתא בגמ' לעיל אמר ר"נ משה תיקן להם לישראל ברכת הזן וכו' יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים היינו שתיקנו מטבע ונוסח הברכה, אבל באמת מן התורה נתחייבו לברך ג' ברכות ולהודות על ענינים אלו. (עיין ברשב"א ד"ה משה תיקן להם, ובשיטה מקובצת ד"ה הטוב והמטיב, ובתוס' דף טז. ד"ה וחותם דס"ל דכל שלש ברכות מה"ת הן).

אמנם עיין ברמב"ן (סה"מ שורש א') שכתב וז"ל וכן אמרו בברכת המזון שהוא ודאי מן התורה, משה תיקן ברכת הזן יהושע תקן ברכת הארץ שלמה תקן בונה ירושלים, וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת בנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (ברכות דף מ' ע"ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה, ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים עיר קדשך, כי הענין תקן שלמה ובית דינו, והלשון כפי הזמנים יאמר. וכן כל מה שאנחנו משבחים בו לא - ל יתעלה כך הוא, עכ"ל.

ומשמע שהרמב"ן סובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על עצם המזון וכברכת בנימין רעיא, דקבריך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואילו ברכות הארץ ובונה ירושלים מדרבנן הן. וכן דייק הבית יוסף (או"ח סי' קצ"א) מלשון הרמב"ם בסה"מ (מצ' י"ט) "שצונו לברכו אחר האכילה", דלא הזכיר מנין הברכות דאע"ג דדריש להו בגמרא מקראי מ"מ אסמכתא בעלמא נינהו.

והנה יש להעיר כמה הערות בשיטת הרמב"ן והרמב"ם דס"ל דמדאורייתא חייב לברך רק על המזון בלבד ולא על הארץ וירושלים, דלכאורה קשה מדוע ס"ל שאין חיוב מן התורה לברך על הארץ, והא כתיב להדיא בקרא "ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך". וי"ל דלשיטתם אין כוונת הפסוק "על הארץ" שצריך לברך על גוף הארץ אלא על פירות הארץ דהיינו לברך על המזון, וכן מבואר בתרגום יונתן שם וז"ל הוון מודין ומברכין קדם ה' אלוקיכון על כל פירי ארעא משבחא דיהיב לכון עכ"ל. משא"כ אליבא דהראשונים דס"ל דג' ברכות חיובן מדאורייתא, דס"ל דמהך קרא ילפינן חיוב לברך על גוף הארץ. וכן משמע מפירוש התרגום אונקלוס שם, וז"ל ותברך ית ה' אלקך על ארעא טבתא דיהב לך עכ"ל.

ועוד יש להקשות על הרמב"ן והרמב"ם דבגמרא (דף מו.) משמע דרק ברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא ואילו שאר הברכות מדאורייתא הן. ועוד יש לעיין דלכאורה לשיטתם אדם המסופק אם בירך ברכהמ"ז או לא יצטרך לחזור ולברך ברכת הזן בלבד, דרק ברכת הזן היא מן התורה. אמנם מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הי"ד) וז"ל וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ"ל, משמע שצריך לחזור ולברך כל הברכות, וצ"ע.

ונראה דהנה עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הל' י"ב) וז"ל שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך ד' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש ברוך אתה בד' מקדש השבת וכו', ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן עכ"ל. והשיג הראב"ד "טעה בזה, דלא גריעה ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, שאם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש, הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים".

ועיין בגמ' (דף מט:) "טעה חוזר לראש וכו' פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש". ופירש רש"י (ד"ה והדר לרישא) "לתחלת ברכת המזון כדאמרינן גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש וכו' אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים". והנה הרמב"ם פסק שחוזר לברכת הזן דסובר כרש"י דמשהתחיל ברכת הטוב והמטיב חשיב כעקירת רגלים, ואילו הראב"ד סובר דלא הוי כעקירת רגלים ומשום כך חוזר לתחלת בונה ירושלים. (ועיין ברבינו יונה דף לו: בדפי הרי"ף). וצ"ע בשיטת הרמב"ם דהרי סובר דרק ברכת הזן היא מה"ת וא"כ קשה דמדוע פסק דאם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן, והרי לשיטתו הברכה השלישית דבונה ירושלים מדרבנן כברכה הרביעית דהטוב והמטיב, וא"כ מ"ש ברכת הטוב והמטיב מברכת הארץ וברכת בונה ירושלים, דאין עקירת רגליים עד שיתחיל ברכה רביעית.

ונראה דלשיטת הרמב"ן והרמב"ם יש חילוק בין עצם חלות דין ברכת הארץ ובונה ירושלים לבין חלות דין ברכת הטוב והמטיב דאע"פ שכולן הן מדרבנן, אך ברכת הארץ ובונה ירושלים שאני דנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, ואע"פ שאין בהן חיוב דאורייתא מתקיים בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון. והטעם בזה הוא דאע"פ שעיקר חיוב של ברכת המזון מן התורה הוא לברך ברכה אחת על המזון, מ"מ כל מה שמוסיף להודות מצטרף לחפצא של ברכת המזון וחל ביה קיום ברכת המזון מן התורה וכדמבואר מדברי הרמב"ן בספר המצות "אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו", ולפיכך חל קיום דאורייתא בברכת הארץ ובונה ירושלים, דרבנן תיקנו הודאה דברכת הארץ וירושלים כחלק מעצם החפצא דברכהמ"ז. משא"כ ברכת הטוב והמטיב נתקנה כחפצא של ברכה בפני עצמה הנאמרת אחרי ברכת המזון, ולכן התחלת ברכת הטוב והמטיב חשיבא כעקירת רגליים. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ט"ז - י"ז) וז"ל כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו. ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תקנוה וכאילו היא תוספת, אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון היא בונה ירושלים עכ"ל. ומבואר שברכת הטוב והמטיב היא תוספת ברכה בפ"ע ואינה חלק של ברכת המזון. ואילו בונה ירושלים מהווה סוף הברכות של ברכת המזון, דרבנן תיקנוה כחלק מקיום מצות ברכת המזון דאורייתא¹.

footnotes: ¹ ועיין לעיל בשיעורים דף מו. בענין ברכת הטוב והמטיב באריכות.

ולפי זה נראה ליישב את מה שהקשנו בשיטת הרמב"ם דבגמרא משמע דרק ברכת הטוב והמטיב הויא ברכה מדרבנן, די"ל דהרמב"ם סובר דאע"פ דברכת הארץ ובונה ירושלים נמי הן ברכות שנתקנו מדרבנן מ"מ חל בהן חלות קיום דברכת המזון דאורייתא ורק חיובן הוא מדרבנן. ולשיטתו הא דנאמר בגמ' (דף מו.) דרק ברכת הטוב והמטיב היא דרבנן הכוונה היא דברכת הטוב והמטיב היא חפצא של ברכה בפני עצמה דלית בה קיום ברכת המזון מדאורייתא, משא"כ ברכות הארץ ובונה ירושלים אע"פ שחיובן גם כן מדרבנן חל בהן קיום ברכת המזון דאורייתא, דנתקנו כחלק מברכת המזון.

ובדרך זו נמי מיושב הדין דפועלים מברכין ברכת הארץ ובונה ירושלים ואע"פ דלשיטת הרמב"ם ברכות אלו הן מדרבנן, וקשה דאמרינן בגמ' (דף מו.) שהפועלים עוקרים ברכת הטוב והמטיב משום שהיא רק מדרבנן, וא"כ מדוע הפועלים מברכים ברכת הארץ ובונה ירושלים דהויין נמי מדרבנן. וי"ל דשאני ברכת הארץ ובונה ירושלים שנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, וחל בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון ומשו"ה פועלים מברכינן אותן כמו דמברכין ברכת הזן דהויא מדאורייתא. משא"כ ברכת הטוב והמטיב דאינה חלק מקיום ברכהמ"ז דהויא חפצא של ברכה בפני עצמה מדרבנן, ומשו"ה פועלים עוקרים אותה.

ומיושב נמי בכך מה שהקשנו בשיטת הרמב"ם דפסק (פ"ב מהל' ברכות הי"ד) דבנסתפק אם ברך ברכהמ"ז דחוזר ומברך את כל ג' הברכות, וצ"ע דלכאורה מספק היה צריך לחזור ולברך רק את ברכת הזן שחיובה מן התורה. וי"ל דמכיון שברכת הארץ ובונה ירושלים נתקנו כחלק מקיום דברכת המזון מן התורה, משו"ה במקום שנסתפק אם בירך דמסופק אם קיים מצות ברכת המזון מן התורה או לא צריך לחזור ולברך את כל ג' הברכות. ודומה לזה נראה לומר לגבי קריאת שמע, דהנה פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' קריאת שמע הל' י"ג) דבספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור על כל הפרשיות דקריאת שמע, והקשה הלחם משנה (שם) דהתינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר וקורא דספק דאורייתא לחומרא, אבל השאר שהוא מדרבנן למה יחזור ויקרא¹.

footnotes: ¹ ומוכח דנקט הלח"מ דאליבא דהרמב"ם חיוב ק"ש מדאורייתא היא רק את הפסוק הראשון ולא כל ג' הפרשיות וכן משמע משו"ת הרשב"א סימן ש"כ המובא לקמן דנקט כן בדעת הרמב"ם. ברם מסתימת לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ק"ש ה"א - ה"ג) "פעמיים בכל יום קורין ק"ש בבקר ובערב שנאמר בשכבך ובקומיך וכו' ומה הוא קורא ג' פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע ויאמר וכו' וקריאת ג' פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש" משמע דכל ג' פרשיות הן מה"ת. ועיין בפרי חדש או"ח סימן ס"ז דנקט דלפי הרמב"ם ב' פרשיות דשמע והיה אם שמוע הן מה"ת. אולם עיין בשאגת אריה סימן ב' דמש"כ הרמב"ם פעמיים בכל יום קורין ק"ש היינו על פרשה ראשונה בלבד דהיא מה"ת, ומה שסיים דקריאת ג' פרשיות אלו על הסדר נקראת ק"ש היינו מדרבנן, וס"ל דלהרמב"ם רק קריאת פרשה ראשונה בלבד דאורייתא היא.

ונראה לבאר דאע"פ דשאר הפרשיות הן מדרבנן מכל מקום נתקנו בעיקר הסדר וקיום של מצות קריאת שמע מדאורייתא, ומשום הכי כל שהוא חייב מדאורייתא בפסוק ראשון, חייב בכלל זה לקיימו כעיקר תקנתו ולקרותו יחד עם כל הפרשיות¹. וכן מבואר נמי משו"ת הרשב"א (סי' ש"כ) וז"ל ואני אומר באולי לדעת הרב ז"ל שהוא סבור דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות יקרא לכתחילה עם ברכותיה וכו' ואולי למדה הרב ממה שאמר ר' אליעזר (כא.) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא ואע"פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא. וטעמא דמלתא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא בעיקר תקנתו וכו' עכ"ל. ונראה לבאר את תרוץ הרשב"א, דסובר דהפרשיות של קריאת שמע וברכות ק"ש אע"פ שחיובן מדרבנן, מ"מ נתקנו כחלק מהחפצא דקיום מצות קריאת שמע מן התורה, ומשום הכי במקום ספק חוזר וקורא כל הפרשיות ומברך לפניה ואחריה. וה"ה בספק אם בירך ברכהמ"ז דחוזר ומברך כל ג' הברכות².

footnotes: ¹ וכ"כ המג"א סימן ס"ז ס"ק א'. ² ברם עכ"ז לכאורה עדיין יש נ"מ בין ברכהמ"ז לבין ק"ש, דבברכהמ"ז ברכות הארץ ובונה ירושלים נתקנו מדרבנן כחלק מקיום מצות ברכהמ"ז מדאורייתא, ואילו בקריאת שמע התקנה מדרבנן היתה לקיים קיום מצוה מדרבנן דק"ש וברכותיה, ואין בהוספה מדרבנן קיום דאורייתא.

רש"י ד"ה כי הוא יברך הזבח וכו'. וז"ל למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח וכו' עכ"ל. יש לדקדק ברש"י, דאיך ילפינן שמברכין ברכת הנהנין קודם לאכילה מהא דמברכין ברכת המצוה על אכילת הזבח לפני אכילת הזבח, דהתם מיירי בברכת המצוה וקיימא לן דעל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומהי הראייה לגבי ברכת הנהנין. ומשמע דרש"י סובר דברכות המצוה וברכות הנהנין שוות ביסוד דינן דתרווייהו חלין מדין מתיר ולפיכך שפיר ילפינן מהא דמברך ברכת המצוה על אכילת הזבח קודם לאכילתו דמברכין גם ברכת הנהנין לפני אכילה, דבתרווייהו הברכה חלה מדין מתיר.

ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') שכתב וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל, וצ"ב בהשואת הרמב"ם "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו בהשואה זו, דהרי הרמב"ם פסק (פי"א הל' ב' - ג') דמברכים ברכות המצות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב"ם כאן דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצוות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב"ם חל איסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה קודם לעשייתה כמו שחל איסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. דהרמב"ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרווייהו אסור ליהנות בלי ברכה. ומשמע דרש"י נמי ס"ל כרמב"ם.

רש"י ד"ה כי הוא יברך את הזבח. בא"ד. וז"ל והיכן צונו והבשר תאכל (דברים י"ב) עכ"ל. יש לעיין מדוע נקט רש"י שהמקור למצות אכילת קדשים הוא מהפסוק (דברים י"ב, כ"ז) "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלקיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל", ולא הפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (דברים י"ד, כ"ג), שהרי לדעת הרמב"ן (בספר המצוות, מצ' עשה א' ששכח הרב למנות) פסוק זה מהווה המקור למצות אכילת קדשים לבעלים, וצ"ע מדוע נקט רש"י את הפסוק "והבשר תאכל" שלכאורה אינו אלא היתר אכילה ואינה ציווי ומצוה של אכילת קדשים, ואילו הפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך וגו' ובכרת בקרך וצאנך" הוא ציווי מצות אכילת קדשים.

וי"ל דבגמ' דידן ילפינן מקרא דכתיב בשמואל (שמואל א ט׳:י״ג) "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים", דמיירי בזמן היתר הבמות בנוב וגבעון, ובזמן היתר הבמות לא חל חלות דין "מקום אשר יבחר ה'". ונראה דרש"י סובר דהפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו'" הוא דין מסוים ומצוה מיוחדת של אכילת קדשים מפאת מצות הבאת מקום, ומצות הבאת מקום חלה רק בחלות שם מקום אשר יבחר ה', דהיינו בבית המקדש. ומשום כך השמיט רש"י הך קרא של ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו' משום דבסוגיין מיירי באכילת קדשים בנוב וגבעון, וליכא למילף מצות אכילת קדשים בנוב וגבעון מקרא ד"ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה' וגו'" דליכא חלות מקום אשר יבחר ה' בנו"ג, ומשום הכי נקט רש"י את הפסוק "והבשר תאכל" שמזה נלמד מצות אכילת קדשים אף בנוב וגבעון¹.

footnotes: ¹ ואולי יתכן להוסיף דהפסוק "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר ה'" מיירי במצות אכילת קדשים דמהווה קיום גברא הגומרת מצות הבאת קדשים למקדש. משא"כ בנוב וגבעון ליכא באכילה קיום גברא אלא רק קיום בחפצא שהקרבן נאכל כמצותו לאחר זריקת הדם, והוא נלמד מקרא "והבשר תאכל". ורש"י מדגיש דהברכה חלה על קיום מצות אכילת קדשים שחלה בחפצא דהקרבן ולא רק על קיום הגברא. ונ"מ דחייב לברך ברכה על אכילת הזבח אף באכילת קדשים פחות מכזית, דחל באכילה פחות מכזית קיום אכילה בחפצא דהקרבן, דלקיום מצות אכילה שבגברא בעי כזית.

רש"י ד"ה ומלכות בית דוד בבונה ירושלים. וז"ל שעל ידו נתקדשה ירושלים עכ"ל. לפום ריהטא מבואר ברש"י דדוד קידש ירושלים והמקדש. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) שכתב וז"ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא עכ"ל. ומבואר דשלמה קידש ירושלים ובית המקדש, וצ"ע.

ונראה דחלין ב' דיני קדושה בבית המקדש: א) חלות קדושת מקדש, וב) חלות קדושת בית הבחירה. והחילוק ביניהן הוא דחלות קדושת המקדש תלויה בחפצא של בית המקדש, ולכן חלה דין קדושת מקדש בשילה, ולאחר שנחרב הותרו הבמות מיד משום שנתבטלה קדושת מקדש. משא"כ חלות קדושת בית הבחירה היא חלות קדושת מקום בהר המוריה לעולם, ולכן אף משנחרב בית המקדש ובטלה קדושת המקדש מ"מ נאסרו הבמות מחמת חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום שלא נתבטלה¹. וראייה לזה שהרי אף לדעת הראב"ד (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) דסובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ומשנחרב הבית בטלה קדושת בית המקדש והנכנס עתה למקום המקדש אינו בכרת, מכל מקום סובר דנאסרו הבמות בזה"ז משום חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום המקדש לדורות. ולפי"ז נראה לומר דקדושת בית המקדש בחפצא דהבית נתקדשה ע"י שלמה המלך שבנה את הבית, משא"כ קדושת בית הבחירה נתקדשה ע"י דוד המלך. ולפי"ז מיושבים דברי רש"י דירושלים נתקדשה ע"י דוד, דר"ל דדוד קידש את קדושת בית הבחירה².

footnotes: ¹ עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד עניני קדשים עמ' כ' ד"ה אכן נראה פשוט. ² ועיין ברדב"ז פ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד וז"ל שקדשה שלמה וא"ת דבגמ' אמרינן שדוד קדשה וכו' א"נ דוד קדש המקום ושלמה קדש הבנין עכ"ל.

ברם יש להקשות לפי זה דא"כ אמאי הותרו הבמות בזמן שבין קידוש דוד למקום ובין בנין המקדש ע"י שלמה¹, דלפי מה שנתבאר דהאוסר של במות היא חלות קדושת בית הבחירה שחלה ע"י דוד ראוי היה שיאסרו הבמות. והגר"מ זצ"ל אמר דיש לתרץ דרק מעשה קידוש המקום נעשה ע"י דוד, אמנם חלות קדושת בית הבחירה לא חלה במקום עד שנבנה עצם הבית ע"י שלמה דאז חלה קדושת בית הבחירה, דדין בית הבחירה נשלם ע"י בנין הבית. ומשום כך לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, אמנם מאחר שחלה קדושת בית הבחירה בעת בנין הבית נאסרו הבמות לעולם, דקדושת בית הבחירה נשארת לעולם אע"פ שנחרב הבית וקדושת בית המקדש בטלה².

footnotes: ¹ עיין בס' מלכים (פ"א פסוק ט'). ² ועיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד בעניני קדשים פ"ו מהלכות בית הבחירה הי"ד.

גמ'. וז"ל גופא רבי אומר אין חותמין בשתים וכו' מקדש השבת וישראל והזמנים חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה עכ"ל.

בענין חתימה בשתים

א. פירש רש"י (ד"ה חוץ מזו) וז"ל אין כאן אלא ברכת מקדש, שמברך להקב"ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב' דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא עכ"ל. וברבינו יונה (לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר ליה) הוסיף בביאור שיטת רש"י "כלומר אין לדמות זה למושיע ישראל ובונה ירושלים, שזה אע"פ שנראית כשתים ענין אחד הוא שהכל הוא ענין קדושה וכיון שאינו מזכיר בשניהם אלא לשון קדושה כמו דבר אחד הוי וחותמין בהם, אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו, שלשון ישועה הוא לשון בפני עצמו ובונה ירושלים הוא לשון אחר בפני עצמו ולפיכך דיינינן להו שתים ואין חותמין בהם". ובביאור דבריהם נראה דרש"י סובר דהלכה שאין חותמין בשתים תלוי בפעולות, דחתימה בשתי לשונות של פועל הוי חתימה בשתים ואינו תלוי אם מזכיר ב' ענינים בחתימה, אלא אם חותם בשתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל. ומשום הכי שפיר חותמים מקדש השבת וישראל והזמנים דהוי רק פועל אחד של קדושה - שהקב"ה מקדש שבת ישראל והזמנים, ואילו מושיע ישראל ובונה ירושלים הם שני פועלים בפני עצמם, ואע"ג דהויין הטבה אחת של ישועת כלל ישראל, אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שתי לשונות של שם פועל.

ועוד נראה לפרש בדברי רש"י דיתכן דס"ל דחתימה בשתים תלוי אם החתימה הוא בענין אחד או בשני ענינים, דחתימת מקדש השבת ישראל והזמנים הכל ענין אחד הוא, דאי אפשר שתהיה קדושת שבת והזמנים מבלי קדושת ישראל השובתים ממלאכה, וליכא קדושת ישראל מבלי קדושת שבת, וכמו שכתב רבינו יונה (דף לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר לו חוץ מזו באמצע דבריו) "אבל מקדש השבת וישראל והזמנים אע"פ שנראים כשתים ענין אחד הוא, שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים וראשי חדשים תלויה בקדושת ישראל וכיון שתלוי זה בזה כמו קדושה אחת דיניינן ליה". משא"כ מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שני ענינים, דישועת ישראל יכולה להתקיים מבלי בנין ירושלים. וכן כתב רבינו יונה (שם) וז"ל כלומר לפיכך אינו חותם מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דכל חדא וחדא באנפי נפשה שהרי מצינו כמה פסוקים שמזכיר בהם תשועת ישראל בלבד ואינו מזכיר בהם בנין ירושלים וכו' ולפיכך דיינינן להו כשתים ואין חותמין בהם עכ"ל. וכן משמע מדברי הרשב"א (דף מט. ד"ה גירסת הרב אלפסי אמר ליה וכו') "התם נמי חדא היא כלומר שהקב"ה מקדש את ישראל ואת הזמנים ואע"פ שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים מ"מ אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מחולקין הן".

ועיין ברמב"ן על התורה (בראשית ב', ג') על הפסוק "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו", וז"ל ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה וכו' ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר וכו' ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה וכו' והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש עכ"ל. ויתכן לפרש דנחלקו רס"ג אבן עזרא והרמב"ן האם קדושת שבת וקדושת ישראל תלויים זה בזה, דלשיטת רס"ג והאבן עזרא קדושת שבת של איסור מלאכה תלויה בקדושת ישראל, וקדושת ישראל תלויה בקדושת שבת, וס"ל כדעת ר' יונה בסוגיין דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום שהכל ענין אחד, דהא בהא תליא. ואילו הרמב"ן סובר שיש לשבת קדושה עצמית ואין קדושת שבת וישראל תלויין זה בזה. וצ"ל דס"ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום דהויין שם פועל אחד, דהקב"ה מקדש שבת וישראל והזמנים, ואין חותמין בשני שמות פועל¹. ויתכן נפקא מינה להלכה בדין יודע עיקר שבת האם נחשב ליודע עיקר שבת כשיודע שיום שבת אית ליה קדושה, והוא יום קדוש שמובדל משאר ימים, די"ל דלשיטת הרמב"ן נחשב כיודע עיקר השבת, משא"כ לדעת רס"ג י"ל דצריך לדעת שחל בשבת איסור מלאכה².

footnotes: ¹ וכמו שנתבאר מדברי רבינו יונה בסוף ד"ה אמר לו עיי"ש. ² ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' שגגות הל' ב' - ג' ובכסף משנה שם, ועיין בתוס' מס' שבת דף סט. ד"ה דידע לה.

והנה בט' באב חותמין תפלת נחם ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים (כפי הנוסח שבסידורים), ולכאורה צ"ע למה אין זה נחשב כחותמין בשתים שהרי יש שתי שמות הפועל, ואף לשיטת בה"ג (שהובא ברש"י ד"ה חוץ מזו) דס"ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים דתרתי קדושות נינהו, וחותמים בברכה אחת בב' ענינים, ואין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחדא מילתא נינהו, ואין חותמין בשתי לשונות של הודאה על ענין אחד, צ"ע אמאי חותמין מנחם ציון ובונה ירושלים, דיהא אסור משום דאין חותמין בשתים. ובאמת בוואלזין נהגו לחתום תפלת נחם בחתימת בונה ירושלים כבכל השנה¹. אמנם אי נימא דרש"י סובר דאין חותמין בשתים היינו בב' ענינים כשיטת רבינו יונה והרשב"א, ניחא דמנחם ציון ובונה ירושלים הוי ענין אחד.

footnotes: ¹ וכן נהג רבינו זצ"ל ואמר שכך ראוי לנהוג.

עוד צ"ע מדוע חותמין את הברכה דקדושת היום ביום הכיפורים "מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים", דלהוי כחתימה בשתים דיש בה פעולת מחילה וסליחה, ופועל מלכות ופועל קידוש ישראל והזמנים. ובשלמא לשיטת הבה"ג ניחא דס"ל שמותר לחתום ברכה אחת בב' ענינים, ורק אסור לחתום בב' לשונות של הודאה על ענין אחד.

והגר"ח זצ"ל הקשה על הא דקיימא לן בראש השנה דכולל מלכיות עם קדושת היום (ר"ה דף לב.), דבסוגיין איתא דאין חותמין בשתים. ותירץ הגר"ח דע"כ צ"ל דמלכיות בראש השנה הוא מעצם קדושת היום ואינה הזכרה בפני עצמה, אלא שמלכיות היא עצם חלות קדושת היום, ולכן אין זה חתימה בשתים, שהכל ענין אחד. ומבואר דס"ל לגר"ח זצ"ל דאין חותמין בשתיים היינו בב' ענינים.

ועיין בשע"ת (סי' תקפ"ב) דמביא הדין דאם שכח לומר מלך על כל הארץ ואמר רק מקדש ישראל ויום הזכרון, דבשחרית יצא, ובמוסף לא יצא משום דצריך לומר ברכת מלכיות במוסף. אך נראה דכיון דמלכיות חלות בעצם קדושת היום, אף בשחרית לא יצא יד"ח, דלא הזכיר עצם שם היום בתפלתו.

ועוד אמר הגר"ח זצ"ל שאם שכח לומר מלכיות בקידוש דראש השנה דמחזירין אותו, משום דמלכיות חלק מעצם קדושת היום, ודלא כדעת החיי אדם (כלל כ"ח, י"ז). וכמו כן נקט הגר"ח זצ"ל שאם שכח לומר מלכיות בברכת ההפטורה שצריך לחזור ולברך, משום שהזכרת מלכיות חלק מעצם חלות שם קדושת היום. ולפי"ז י"ל דהוא הדין בחתימת קדושת היום דיום הכיפורים דמחילה וסליחה הן מעצם חלות שם וקדושת היום דיום הכיפורים, דקדושת היום של יום הכיפורים ביסודה דהוי יום מחילה וסליחה לישראל וכדכתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וגו'". ומשום הכי ליכא חסרון דאין חותמין בשתים דהכל ענין אחד של חלות קדושת היום דיוה"כ.

ונראה דאף לפי דברי רבינו יונה (בסוף דבריו) דסובר דתלוי בפעולות ובלשון שם פועל, י"ל דרק היכא ששתי לשונות של פעולה הם שם פועל בפני עצמם, שאין האחד משלים את השני, והויין שני פעולות בפני עצמן, איכא חסרון דאין חותמין בשתים. משא"כ היכא דיש שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל המשלימות זו את זו והאחת תלויה בחברתה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ומשום הכי אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים, מכיון דשייך ישועת ישראל מבלי בנין ירושלים, וכל אחד חשוב שם פועל בפני עצמו שאינם תלויים זה בזה. מאידך שפיר כוללים מלכיות בקדושת היום דר"ה, ומחילה וסליחה בקדושת היום דיום הכיפורים, אע"פ שהן שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל, דמכיון שמשלימים זה את זה ותלויין זה בזה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ולפי"ז שפיר חותמין תפלת נחם במנחם ציון ובונה ירושלים.

ב. עיין ברבינו יונה (דף לו. בדפי הרי"ף ד"ה אמר ליה חוץ מזו וכו') שכתב בשם רבינו אפרים הספרדי דהא דחתמינן מקדש השבת ישראל והזמנים משום "דהא בהא תליא, רוצה לומר אע"פ שנראה כשתי ענינים כיון ששתי הקדושות באין בזמן אחד כמו קדושה אחת הויא ולפיכך חותמין בשתיהם". ודבריו מחוסרים ביאור.

ובביאור דבריו נראה דקיימא לן דמדאורייתא קרבנות שקבוע להם זמן דוחים את השבת. ויש להבין את יסוד הדחייה, דניתן לומר דדין דחייה בעלמא הוא שהקביעות לזמן דוחה שבת. ומאידך י"ל דע"פ דין חל בקרבנות שקבוע להם זמן חלות שם קרבנות שבת, וכשם שקרבנות תמיד ומוספין קרבים בשבת מדין קרבנות שבת הוא הדין בקרבנות יו"ט שקבוע להם זמן דבאים בשבת דנחשבים כקרבנות של שבת עצמה. והקרבנות הותרו מעיקר דינא דשבת, ולא שדוחין שבת אלא שהותרו.

והנה כתב רש"י על התורה (שמות כ', ח') וז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא' אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ"ל. ונראה דרש"י סובר שההיתר של שני הכבשים דמוסף בשבת אינו חל מדין דחייה אלא מדין הותרה, דהיינו דבעיקר הצווי לא לעשות מלאכה בשבת הותרה הבאת שני הכבשים, דממצות יום השבת להביא שני כבשים, ואין בהקרבתן דין דחייה אלא דהקרבתן הותרה מעיקרא, כי הקרבתן היא ממצות שבת עצמה, וזה עיקר הביאור דבדבור א' נאמרו¹.

footnotes: ¹ ודרך אגב יש להעיר, דלפירש"י איסור הכלאים הותר בציצית ולא נדחה, וכן איסור אשת האח הותר ליבום ולא נדחה, ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות בהקדמה ד"ה מצות יבום באשת אח הותרה או דחויה ואכמ"ל.

ולפי"ז יש לעיין בהיתר הקרבת קרבנות החג שקבוע להם זמן דבאים ביו"ט שחל להיות בשבת, האם נחשבים ע"פ דין כקרבנות השבת עצמה דהותרו כשני כבשי המוסף של שבת, או דילמא דאינם חשובים לקרבנות שבת אלא שדוחים שבת מחמת החיוב להביאם בזמנם. דהואיל וקבוע להם זמן נדחה השבת מפניהם כדי להקריבם, אבל לא הותרו כקרבנות השבת עצמה.

ויתכן דהכרעת שאלה זו תלויה בדין יו"ט שחל להיות בשבת - האם קדושה א' הן או ב' קדושות, שאם קדושה א' הן י"ל שחל בקרבנות יו"ט נמי חלות שם קרבנות שבת, ומאידך אם ב' קדושות הן אזי מקריבין את קרבנות החג בשבת רק מדין דחיית שבת בעלמא ולא בהיתר של קרבנות שבת.

ונראה שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, דהנה מפירוש רש"י הנ"ל בסוגיין דאין חותמין בשתים (מט.) יוצא דסובר דביו"ט שחל בשבת הריהן חלות דשתי קדושות. ומאידך תלמידי ר' יונה בשם ר' אפרים סוברים דקדושה א' הם. ולפי זה מסתבר, שלרש"י קרבנות יו"ט דוחים את השבת מדין דחייה בעלמא שהרי סובר דשבת ויו"ט שתי קדושות הן, ולר' אפרים קרבנות החג נחשבים לקרבנות שבת דהא ס"ל דשבת ויו"ט הבאים בבת אחת קדושה אחת הם.

ובמסכת ביצה (יז.) איתא, ת"ר יו"ט שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים ע"כ. ולכאורה בית שמאי ובית הלל נחלקו אם יום טוב שחל להיות בשבת הוי חלות דין של ב' קדושות או חלות דין של קדושה אחת. דבית שמאי ס"ל דמברכין על יום טוב לחוד ועל שבת לחוד משום דב' קדושות נפרדות הן - קדושת יו"ט וקדושת שבת, ואילו לבית הלל הריהן חלות קדושה אחת - דקדושת יו"ט חלה בעצם קדושת היום של שבת, ומשום הכי כולל קדושת היום של יום טוב בברכת קדושת השבת.

ובכך מבוארת המחלוקת בין רש"י ורבינו אפרים דפליגי בדעת רבי דס"ל דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, אי ס"ל בעיקר כדעת בית הלל דהויא קדושה אחת ומשום הכי חותם בשתיהם, (וכדביאר רבינו אפרים), או דילמא רבי ס"ל כבית שמאי דהויין ב' קדושות נפרדות, ומכל מקום סובר שיכולים לכלול שתיהן בברכה אחת, וזוהי שיטת רש"י¹.

footnotes: ¹ וכן משמע מגירסת הבה"ג שהובא ברש"י ד"ה ומאי שנא וז"ל חוץ מזו ומאי שנא הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים.

ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל דיש לבאר את שינוי הנוסחאות שבתפלת והשיאנו ביו"ט שחל להיות בשבת דלפי רוב הנוסחאות מוסיפים באמצע הקטע של "והשיאנו" את הבקשה "או"א רצה במנוחתנו", ואילו בנוסחת הגר"א ליתא לתיבות או"א, דמוסיפים רק את הבקשה - "רצה במנחותנו". וי"ל דהמנהג לפתוח "אלוקינו ואלוקי אבותינו" סובר דרבי ס"ל כסברת בית שמאי דביו"ט שחל להיות בשבת חלין ב' קדושות נפרדות, אלא דמכל מקום, כולל שתי קדושת היום בחדא ברכה וחותם בשתיהן. ועל כן פותחים בשתים גם ב"והשיאנו" וגם ב"או"א רצה במנוחתנו", להראות שמברך על שתי קדושת היום נפרדות. משא"כ לפי נוסחת הגר"א שסובר שרק מוסיפים התיבות "רצה במנוחתנו" שהיא בקשה מיוחדת לשבת ואין פוחתין באלוקינו ואלוקי אבותינו כביו"ט בעלמא, והוא משום דהגר"א סובר דרבי ס"ל כבית הלל דחלה רק חלות קדושה אחת בלבד וע"כ לא בעינן אלא פתיחה אחת ולא שתי פתיחות.

ולפי דברי הגר"מ זצ"ל בביאור נוסחת הגר"א בתפלת והשיאנו דס"ל דהויא קדושת היום אחת שפיר מבואר הדין דביום טוב שחל להיות בשבת קוראין בקריאת התורה של יום טוב, דאין זה משום שקריאת התורה דיום טוב דחי לקריאת התורה דשבת, אלא דחלה קדושת יום טוב בעצם קדושת היום של שבת, והקריאה של יום טוב חלה נמי מחמת עצם חלות קדושת היום של שבת משום דקדושה אחת הן.

ע"כ ענין חתימה בשתים