וז"ל תפלה דחובה מחזירין אותו ברכת מזונא דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו אלא מעתה שבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל הכי נמי דאי טעי הדר א"ל אין וכו' פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש עכ"ל. ומבואר דבשבת ויום טוב דאיכא חובת סעודה אם שכח הזכרת היום חוזר לראש, משא"כ בראש חודש דליכא חובת סעודה אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא אינו חוזר לראש. ומשמע איפוא דהסעודה מחייבת אזכרת היום בברכת המזון. ועיין בדברי חמודות (פרק שלשה שאכלו, אות ע"א) שכתב וז"ל ואם התחיל לאכול בשבת וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב באורחות חיים בשם תוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון, שהכל הולך אחר התחלת הסעודה, והוא הדין בראש חדש ופורים וכו', ואע"פ שרבינו הרא"ש כתב בתשובה (כלל כ"ב) שאין להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם שכחה מתפלל למוצאי שבת שתים של חול, בתשובה אשכנזית כתוב דלא דמי, דזמן תפלת מנחה עבר ואין מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין והאיך יתפלל של שבת דינו להבדיל בראשונה, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע עכ"ל. ולכאורה נראה שהרא"ש והתשובה אשכנזית נחלקו האם המחייב של הזכרת מעין המאורע דשבת בברכת המזון הוי הסעודה, דהיינו סעודת שבת מחייבת אזכרת שבת בברכת המזון דידה, או דהזמן הוא המחייב דהזכרת מעין המאורע בברכת המזון. דהרא"ש סובר שהזמן מחייב הזכרת מעין המאורע, ואזכרת מעין המאורע הויא רק הזכרה בעלמא הנאמרת בברכת המזון כשמברך אותה בשבת. ולפיכך הרא"ש סובר דאע"פ שהתחיל סעודתו בשבת, מ"מ מכיון שעבר היום אין להזכיר מעין המאורע דשבת בברכהמ"ז שמברך במוצ"ש, דהזכרת מעין המאורע אינה חלק מעצם המטבע של ברכת המזון דשבת, אלא שהיום והזמן דשבת מחייב לומר מעין המאורע בברכת המזון שמברך אותה בשבת, ומכיון שעבר היום תו ליכא הזכרת מעין המאורע. משא"כ התשובה האשכנזית ס"ל דהסעודה מחייבת הזכרת מעין המאורע, והזכרת מעין המאורע בברכהמ"ז מהווה קיום בדין סעודת שבת, ומשום דס"ל דהזכרת מעין המאורע הויא חלק ממטבע של ברכת המזון דשבת ומדיני סעודת שבת ויו"ט לאכול ולברך ברכת המזון כדינה, ומשו"ה סובר דכשהתחיל הסעודה בשבת, חל חיוב לברך חלות שם חפצא דברכת המזון דשבת, דהויא קיום במצות סעודת שבת, וע"כ אע"פ שכבר עבר זמן היום ס"ל דצריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.

אך לפום ריהטא ביאור זה במחלקותם קשה להולמו מסוגיין, דקבעה דמחזירין אותו אם טעה ולא הזכיר מעין המאורע בברכהמ"ז דשבת משום דמחוייב לאכול סעודת שבת בפת ולברך ברכהמ"ז עם הזכרת שבת. משא"כ בר"ח אינו חוזר משום דליכא חיוב סעודה בר"ח, דמשמע דהסעודה מחייבת הזכרת מעין המאורע וכדעת התשובה אשכנזית. וא"כ צ"ע היאך יבאר הרא"ש הסובר דההזכרה תלויה בזמן את סוגיין.

ונראה דלרא"ש יש שני דינים: א) מחייב דסעודה ב) מחייב דזמן. והרא"ש סובר דמשום המחייב דסעודה מחזירין אותו לברך ברכהמ"ז עם הזכרת מעין המאורע דשבת כדי שיצא חובת סעודת שבת כדינה. אך יש נמי מחייב דזמן השבת, ומדין המחייב דזמן אין להזכיר מעין המאורע דשבת אלא רק כשמברך ברכהמ"ז בזמן דשבת עצמו, ואם אכל סעודתו בשבת וברך עליה ברכהמ"ז בחול אין להזכיר של שבת בברכהמ"ז, דכבר עבר זמן המחייב.

ונראה דאע"פ דלשיטת הרא"ש עצם הזמן הוי המחייב דהזכרת מעין המאורע, מכל מקום הרא"ש סובר דקיום האזכרה אינה חלה כקיום אזכרה בעלמא, אלא דההזכרה בברכהמ"ז מהווה קיום בדין סעודה, דמצות סעודה בשבת אינה רק לאכול פת אלא לאכול פת ולברך ברכת המזון כדינה, ולכן ברכת המזון עם אזכרת קדושת היום מהווה קיום בדין סעודת שבת. דהאזכרה מהווה קיום מצות כבוד שבת - כבדהו בברכה. ולשיטת הרא"ש נמי קיום האזכרה מהווה קיום במצות סעודת שבת ומעכבת מחמת הסעודה. והדין שאם טעה בשבת ולא הזכיר קדושת היום חוזר לראש אינו חל מדין קיום מצות ברכת המזון, דאין ההזכרה חלק מברכת המזון עצמה, אלא דהוי קיום בחלות שם סעודת שבת, וצריך לחזור בכדי לצאת ידי חובת סעודה בשבת. והרא"ש סובר דחיוב חזרה חל מחמת המחייב דסעודה, ומשו"ה סובר דרק היכא דחל חיוב סעודה אם שכח להזכיר מעין המאורע חייב לחזור, ובראש חודש אינו חוזר משום דאין חיוב סעודה בר"ח, וכדאיתא בסוגיין.

ולפי"ז נראה אליבא דהרא"ש שאם אדם אכל סעודה נוספת בשבת יותר מחובת ג' סעודות, דבאופן זה רק הזמן מחייב הזכרת מעין המאורע ולא מצות סעודת שבת. ולכן אם טעה ולא הזכיר שבת בברכהמ"ז אינו חייב לברך ברכהמ"ז עוד פעם, מכיון דהסעודה עצמה אינה מחייבת הזכרה דליכא חיוב לאכול סעודה נוספת בשבת, ורק הזמן לבדו מחייב הזכרה. ועוד נראה שאם אדם אכל סעודת חול בערב שבת וברך עליה ברכהמ"ז בשבת אף לדעת הרא"ש הריהו מחוייב להזכיר של שבת בברכהמ"ז מחמת המחייב דזמן שבת. ונראה שאם טעה ושכח לומר רצה, אע"פ שלדעת הרא"ש הריהו מחוייב להזכיר של שבת בברכהמ"ז מחמת המחייב דזמן שבת, מכל מקום אינו צריך לחזור ולברך, דדין חזרה חל מחמת המחייב דסעודת שבת, וכשהתחיל בערב שבת את סעודתו הויא סעודת חול (דמיירי דלא המשיך לאכול בשבת), ולא חייבוהו לחזור אלא בכדי לקיים קיום מצות סעודת שבת.

ברם צ"ע בשיטת התשובה אשכנזית, דהרי בסוגיין איתא דאם טעה ולא הזכיר מעין המאורע בר"ח דאינו חוזר לברך ברכהמ"ז משום דליכא חובת סעודה בר"ח. והרי בתשובה איתא שאם התחיל לאכול סעודה בר"ח ובירך ברכהמ"ז במוצאי ר"ח דמזכיר מעין המאורע בברכהמ"ז ומשמע דס"ל דחל חלות שם סעודת ר"ח וחיוב סעודה בראש חודש. ונראה דס"ל לתשובה אשכנזית דאין חיוב לאכול סעודת ר"ח, ומשו"ה אם טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכהמ"ז אינו חוזר ומברך. אך מ"מ אם אכל סעודה בר"ח מקיים מצות אכילת סעודת ר"ח¹. ומשו"ה אם אכל סעודת ר"ח בראש חודש ובירך ברכהמ"ז במוצאי ר"ח אומר מעין המאורע דר"ח בברכהמ"ז כדי לקיים מצות סעודת ר"ח כדינה. ברם לפי"ז נראה דכמו שיש קיום סעודה בר"ח בתורת רשות דה"ה בשבת אם א' מוסיף סעודה רביעית בשבת מקיים מצות סעודת שבת כמצות רשות דחל חלות שם סעודת שבת בכל סעודה שאוכל בשבת ולא רק בג' סעודות. וצריך להזכיר הזכרת שבת בברכהמ"ז לקיים מצות סעודת שבת כדינה. אך אם טעה אינו צריך לחזור וכבר"ח.

footnotes: ¹ וכן מוכח מדברי הט"ז בשם הירושלמי (או"ח סי' תי"ט ס"ק א') דכשחל ר"ח בשבת דוחין סעודת ר"ח ליום א' דסעודת ר"ח קובעת לה שם בפני עצמו, ומוכח דחל קיום סעודה בראש חודש ולכן חל חובת אזכרת מעין המאורע בר"ח, אבל ההזכרה אינה מעכבת משום שאין חיוב סעודה בר"ח.

רש"י ד"ה והדר לרישא. וז"ל לתחילת ברכת המזון כדאמרינן גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ברכות הי"ב) וז"ל שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית, בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש ברוך אתה ה' מקדש השבת וכו' ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם "טעה בזה דלא גריעא בברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה אע"פ שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים".

ונראה לבאר את שיטת הרמב"ם דלא דמי תפלה לברכת המזון, דבתפלה חל דין עמידה לפני השכינה (כדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' תפלה הט"ז ובחידושי הגר"ח על הרמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"א) ולפיכך אמרינן דברגיל לומר תחנונים אחרי תפלתו אע"פ שסיים שמונה עשרה לא חשיב כעקירת רגלים, דהתחנונים שלאחר התפלה נחשבים כחלק מהחפצא של תפלה, שעדיין הוא עומד לפני השכינה ומתפלל. ומשום הכי אמרינן שאע"פ שסיים שים שלום שחוזר רק לעבודה, ולא חשיב כעקירת רגלים. משא"כ בברכת המזון דהחפצא של ברכת המזון היא הג' ברכות, דברכת הטוב והמטיב מדרבנן אינה חלק מהחפצא והקיום דברכהמ"ז אלא ברכה בפ"ע היא שתיקנו לומרה סמוך לברכהמ"ז. ולכן אם נזכר בברכת הטוב והמטיב שטעה ולא הזכיר ר"ח חוזר לברכת הזן¹.

footnotes: ¹ ועיין בעמק ברכה עניני תפלה אות א'. ובחידושי הרא"ה דף מט. (ד"ה וה"מ וכו') כתב וז"ל דליכא לדמוייה לההיא דלעיל ברגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחוזר לעבודה וכו' דלא דמו כלל דרגיל לומר תחנונים, דתחנונים כתפלה אריכתא דמיאן, אבל כאן קבעו להפסיק ביניהן באמן ועשאוה לנחמה לסוף ברכותיו ופתחו בה בברוך עשאוה כברכה בפני עצמה לגמרי עכ"ל. ומבואר כדברי רבינו זצ"ל.

מאידך הראב"ד השווה ברכת הטוב והמטיב לתחנונים אחרי תפלה דס"ל דברכת הטוב והמטיב מדרבנן הויא חלק מעיקר החפצא דברכהמ"ז וקיום מצות ברכהמ"ז, ומשו"ה סובר שאם נזכר ששכח יעלה ויבוא לפני שגמר ברכת הטוב והמטיב חוזר לבונה ירושלים. ועוד י"ל דאף הראב"ד סובר דברכת הטוב והמטיב אינה חלק מעצם החפצא דברכת הזמון, ומכל מקום ס"ל דמכיון דסמכוה לברכת המזון הרי לא גרע מתחנונים אחר התפלה דקיי"ל דחוזר לעבודה דלא הוי כעקירת רגלים והכא נמי הטוב והמטיב אינה כעקירת רגלים וחוזר לתחלת בונה ירושלים¹. ולפי פירוש זה נראה שהרמב"ם סובר דשאני תחנונים שלאחר התפלה שמצורפים עפ"י דין לתפלה, ולא נחשב שגמר את תפלתו משום דעדיין עומד לפני ה' ומתפלל. משא"כ בברכת המזון ליכא דין עמידה לפני ה' ומשגמר לברך סדר הברכות של ברכת המזון גמר ברכת המזון, ואע"פ שמוסיף עוד ברכה אחריה (דהטוב והמטיב) ליכא צרוף כלל לברכת המזון, ומשום הכי פסק דאם שכח ולא הזכיר של שבת ונזכר משהתחיל ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש².

footnotes: ¹ וכן משמע ברשב"א דף מט. ד"ה לא שנו וכו'. ² עיין בשיעורים לעיל דף מו. בענין ברכת הטוב והמטיב אות ו'. ועיין בביאור הלכה סימן קפ"ח ד"ה לראש ברכמה"ז.

תוס' ד"ה אי בעי אכיל. בא"ד. וז"ל וי"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול וא"ת מאי נפקא מינה אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יו"ט שפיר אבל אם בשביל סוכה ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דליפינן ט"ו ט"ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך עכ"ל. מדברי התוס' מבואר דס"ל דבירדו גשמים בלילה הראשון חייב לחזור ולאכול בסוכה רק אחרי שפסקו הגשמים אבל בשעת ירידת הגשמים פטור דהוי מצטער. ברם עיין בחידושי הריטב"א (סוכה דף כז. בסוף ד"ה הא דאמרינן) דהראשונים נחלקו האם פטור המצטער חל בלילה הראשונה דסוכות כבשאר הימים או לא. ונראה לומר בביאור פלוגתתם דנחלקו בגדר ההלכה שמצטער פטור מן הסוכה, האם זה רק פטור מחובת המצוה דלא רמיא עליה חיוב ישיבה היכא דמצטער, ברם אם יושב בסוכה עדיין מקיים מצות ישיבה בסוכה אע"פ שמצטער. או דילמא דמצטער פטור מן הסוכה משום דחל הפקעה בעצם מעשה הישיבה בסוכה, דלא חשיב תשבו כעין תדרו, וישיבה בצער בסוכה אינה מעשה ישיבה בסוכה כלל וחשיב כאילו הוא אוכל מחוץ לסוכה. דאי נימא דמצטער הוי הפקעה ממעשה הישיבה בסוכה אז אף בלילה הראשונה פטור דלא חשיב כאוכל בסוכה. משא"כ אם מצטער הוי רק חלות פטור מחיוב ישיבה בסוכה ומ"מ אם המצטער יושב ואוכל בסוכה שפיר אית ליה קיום המצוה, אזי י"ל דבלילה הראשונה שנתחייב לאכול בסוכה מגזירה שוה דט"ו ט"ו לא חל פטור מצטער.

ונראה להוסיף דהנה בגמרא (סוכה דף כז.) איתא דלר"א אם חיסר סעודה בליל יום טוב ראשון של חג יש לה תשלומים אף בשמיני עצרת וחכמים חולקים עליו וס"ל דאין לה תשלומים. וי"ל דר"א סובר דהיום טוב הוי המחייב של סעודה, אלא דיש דין שצריך לאכול סעודת יום טוב בסוכה, ומכיון שהיום טוב הוא עיקר המחייב שייך תשלומים אף בשמיני עצרת. ואילו החכמים סוברים דאע"פ שהיו"ט הוי עיקר המחייב דליל ראשון של חג מ"מ ליכא תשלומים דמגזירת הכתוב דט"ו ט"ו ילפינין שקיום אכילה בסוכה מעכבת בקיום אכילה מדין יום טוב שבלילה הראשון, ואין לה תשלומים.

ולפי זה מבוארת שיטת הראשונים דס"ל דליכא פטור מצטער בלילה הראשון, דס"ל דהפטור דמצטער חל רק בחיוב מצות ישיבה בסוכה, ומכיון דבליל הראשון של חג היו"ט הוי עיקר המחייב דאכילה - דחלה מצות אכילה מדין יו"ט - ומצטער אינו פוטר מחיוב סעודה דחל מחמת יום טוב, אזי חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה, ואפילו בשעה שיורדים גשמים כדי לקיים מצות האכילה של יו"ט, דמ"מ הוי מעשה ישיבה בסוכה אע"פ שמצטער. אמנם אם ננקוט דמצטער הויא הפקעה של עצם מעשה הישיבה בסוכה, אזי אף אם המחייב לאכול בליל ראשון הוא היום טוב חל נמי פטור מצטער מאחר דאינו עושה מעשה ישיבה בסוכה כלל, והחיוב הוא לאכול סעודת יום טוב בסוכה.

והנה הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו ה"ז) פסק שהאוכל כזית פת בסוכה בלילה הראשונה יצא ידי חובת המצוה. ומאידך הריטב"א (כז.) הביא בזה מחלוקת בין הראשונים, שיש סוברים שהחיוב בלילה הראשונה הוא לאכול יותר מכביצה, דהוי סעודת קבע, ושהוא השעור לחובת הסוכה בכל שבעת ימי החג. ונראה לומר בביאור יסוד המחלוקת, דלדעת הראשונים שסוברים שהשיעור של אכילה בליל הראשון הוא יותר מכביצה, מצות ליל ראשון היא קיום מצות ישיבת סוכה כמו בשאר הימים, אלא שבשאר הימים המצוה היא רשות, ובליל הראשון חל חיוב לקיים מצות ישיבת סוכה, ולכן השיעור הוא אכילת סעודת קבע יותר מכביצה שהיא המחייבת מצות ישיבת סוכה כל החג. ואילו לפי הרמב"ם המצוה לאכול בליל ראשון בסוכה אינה מצות ישיבה בסוכה דכל החג, אלא מהווה חיוב נפרד לאכול בסוכה מדין יום טוב, ושיעור מצוה זו חלוק מהמצוה בשאר ימי החג, דבליל ראשון השיעור הוא כזית המהווה שיעור אכילה בכל התורה כולה. ואילו בשאר ימי החג השיעור הוא יותר מכביצה המהווה סעודת קבע בנוגע לישיבה בסוכה.

ולפ"ז יש ליישב את דברי הרמב"ם שפסק (הל' סוכה פ"ו ה"ו) וז"ל ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' עכ"ל. דמדברי הרמב"ם משמע דאע"ג שמצות הליל הראשון היא לאכול כזית בתוך הסוכה כפי שנלמד מגז"ש ט"ו ט"ו מחג המצות (וכדפסק בפ"ו מהל' סוכה ה"ז), מ"מ באותו לילה רק סעודה יותר מכביצה אסורה מחוץ לסוכה, שהרי לא קבע הרמב"ם הלכה נפרדת ללילה הראשונה, אלא כללה ביחד עם האיסור דכל שבעת הימים. ולכאורה קשה, אם חובת האכילה בלילה הראשונה חלה בכזית, למה האיסור לאכול מחוץ לסוכה חל דוקא בשעור סעודה שהוא יותר מכביצה.

אך לפי מה שנתבאר ביסוד שיטת הרמב"ם י"ל דחיוב כזית בלילה הראשונה אינו חיוב מצות ישיבה בסוכה, אלא חיוב מצות אכילה מטעם יום טוב, הנלמד מגז"ש ט"ו ט"ו מחג הפסח, ולכן שיעורה בכזית ככל מצות אכילה שבתורה. ברם איסור האכילה מחוץ לסוכה חל מחמת חיוב האכילה מדין סוכה, כי עיקר האיסור הוא לבטל מצות הסוכה בידים, ומצות ישיבה מחמת הסוכה חלה בשיעור סעודה, דהיינו בכביצה ולא בכזית.

אמנם מדברי הר"ן (סוכה ספ"ב) משמע שבליל הראשון חל איסור לאכול אפילו כזית מחוץ לסוכה, וכן מפורש במגן אברהם (סי' תרל"ט סק"ט). ונראה שלדעתם דין כזית בליל ראשון אינו חל משום מצות אכילת יום טוב כשיטת הרמב"ם, אלא שחל מטעם מצות ישיבה סוכה. דלשיטתם ע"י גזירה שוה ט"ו ט"ו השתנה שעור אכילת חובה בסוכה בליל ראשון מיותר מכביצה לכזית הואיל והחיוב חל מטעם סוכה (ועיין בריטב"א סוכה כז א) ומשו"ה אסור לאכול כזית מחוץ לסוכה בלילה ראשונה.

ועיין בתוס' (סוכה כז א ד"ה תשבו כעין תדורו) שהביאו בשם הירושלמי "חברייא בעו אי מה להלן עד שיכנס למצה כשהוא תאוה אף כאן עד שיכנס לסוכה בתאוה ר' זירא בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה". ויתכן דהירושלמי מסתפק ביסוד חיוב אכילת כזית בלילה הראשון אם הוא חיוב אכילה מדין יו"ט, או מדין מצות ישיבה בסוכה. דאי נימא שנלמד מגזירה שוה ט"ו ט"ו ממצה שחלה מצות אכילה מדין יו"ט בליל ראשון של חג, אזי י"ל דכי היכי דלגבי מצות אכילת מצה יש הלכה שיכנס למצה כשהוא תאב הוא הדין לגבי אכילת כזית בליל ראשון של חג צריך להיות תאב, וכמו שבמצה צריך לאכול כזית דגן בלא תערובת אף בסוכה חייב לאכול כזית דגן. אך אם עיקר המצוה היא מצות ישיבה בסוכה, אזי אינו חייב לאכול בסוכה כשהוא תאב, ואינו חייב לאכול דוקא כזית דגן שלא נתערב, דעיקר קיום המצוה היא קיום מצות ישיבה בסוכה.

והגר"מ זצ"ל אמר בשם מרן הגר"ח זצ"ל דיש עוד נפקא מינה בין שיטת הרמב"ם והר"ן האם בעינן כוונה לצאת באכילת כזית בליל ראשון של חג או לא. דקיימא לן מצוות צריכות כוונה, ואע"פ שפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ג) בנוגע לאכילת מצה דכפאוהו ואכל מצה יצא, היינו משום דבמצות אכילה לא בעינן כוונה שכן נהנה. (עיין בר"ן ראש השנה ז: בדפי הרי"ף ועיין בכסף משנה פ"ב מהל' שופר ה"ד). ולפי"ז נראה דאם מצות אכילת כזית בליל ראשון של חג הויא קיום מצות אכילה מדין יום טוב (כשיטת הרמב"ם) הדין הוא דלא בעינן כוונה לצאת כמו בשאר מצוות אכילה, ויוצא ידי חובתו בלי כוונה משום שכן נהנה. משא"כ לשיטת הר"ן דס"ל דעיקר המצוה היא קיום ישיבה בסוכה אזי מכיון שעיקר המצוה היא ישיבה בסוכה אינו יוצא ע"י אכילה בלי כוונה מדין שכן נהנה, דהחידוש דשכן נהנה חל רק במצות אכילה ולא במצות ישיבה בסוכה¹.

footnotes: ¹ וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה בענין מצות הישיבה בסוכה. ובשיעורי הגרב"ד לייבאוויץ זצ"ל כתב דנפ"מ בחקירה זו האם יוצא יד"ח מצות אכילה בסוכה בליל ראשון דחג בכזית פת גזול או דחל פסול מהבב"ע ואינו יוצא. דכבר ייסד מרן הגר"ח זצ"ל דפסול מהבב"ע חל היכא דהחפצא של מצוה הוי חפצא של עבירה ולא אם המצוה נתאפשרה ע"י עבירה (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף מה. ד"ה תוס' אכל טבל וברשימות שיעורים למס' סוכה בענין מהבב"ע) וא"כ אם המצוה הוי מצות אכילה אזי הפת הוי חפצא של מצוה וחל פסול מהבב"ע בפת גזול. משא"כ אם המצוה ביסודה הויא מצות ישיבה בסוכה אין הפת החפצא של מצוה ואינו חל פסול מהבב"ע.

גמ'. וז"ל ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה עכ"ל. עיין בסוגיית הגמרא לעיל (דף כ:) "דרש רב עוירא וכו' אמרי מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". לפום ריהטא משמע דמצות ברכת המזון דאורייתא תלויה באכילת כדי שביעה וברכת המזון בכזית או כביצה אינה אלא מדרבנן. וכן מבואר בתוס' (דף מט. ד"ה רבי מאיר) דהני קראי אסמכתא נינהו וחיוב ברכת המזון מדאורייתא אינו חל אלא כשאכל כדי שביעה.

ועיין ברש"י (דף מח. ד"ה עד, וכן נקט הבעל המאור דף יב. בדפי הרי"ף) דגדול שאכל כזית מוציא את מי שאכל כדי שביעה, וצ"ע דהרי נתבאר שמן התורה אין ברכת המזון בפחות מכדי שביעה, וא"כ האוכל כזית הוי כאינו מחוייב בדבר שאכל פחות מכדי שביעה וצ"ע איך האוכל כזית מוציא את מי שאכל כדי שביעה. ונראה דהלכתא דר' עוירא דבעינן שיעור דכדי שביעה נאמרה לגבי חובת הגברא בברכת המזון מדאורייתא, דחיוב ברכת המזון חל על הגברא רק אם אכל כדי שביעה. אמנם אף ר' עוירא מודה דחלה חלות שם ברכת המזון מה"ת אף על כזית (לפי ר' מאיר) וכביצה (לפי ר' יהודה), דאיכא חפצא של ברכת המזון מדאורייתא בפחות מכדי שביעה. ומשום כך ס"ל לרש"י ובעל המאור, דגדול שאכל כזית מוציא את האוכל כדי שביעה בזימון, דברכתו שפיר מהוה ברכת המזון מדאורייתא, וברכתו איפוא מתייחסת לשאר בני החבורה. ולשיטתם י"ל שהתקנה דרבנן לברך בכזית או כביצה היתה דחל מדרבנן חיוב ברכת המזון בכזית או כביצה. ולפי"ז אין צ"ל כפירוש התוס' דהנך קראי אסמכתא נינהו, אלא דמקראי ילפינן דחל חפצא של ברכת המזון מן התורה בכזית או בכביצה¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב עמ' ק"ח. והנה יל"ע במי שאוכל פחות מכזית פת, אך אכל בכך כדי שביעה, האם חייב הוא לברך ברכהמ"ז מדאורייתא או לא, כלומר האם שביעה מחייבת בפני עצמה או דבעינן עכ"פ אכילת כזית. ועיין בפוסקים.