Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 4b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ז"ל לעולם כר"ג סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מ"ש בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני חייב מיתה איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואבע"א לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה עכ"ל. עיין לקמן בגמ' (דף י:) ז"ל ואמר ר' יוסי בר' חנניא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אמר ר' יוסי בר' חנניא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים עכ"ל. ומבואר בגמ' דיש איסור לאו מ"לא תאכלו על הדם" לאכול קודם תפלת שחרית. ונראה דהאיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש בערבית הוי חלות איסור בפני עצמו ואינו מחמת הלאו דלא תאכל על הדם. וחלוקים הם ביסוד דינם, דמלא תאכלו על הדם נלמד חלות שם איסור אכילה קודם תפלת שחרית. משא"כ האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש בערבית אינו חלות שם איסור אכילה, אלא דיש איסור לעשות שום מעשה שאולי יגרום פשיעה שלא יעשה האדם מצות קריאת שמע המוטלת עליו. ובאמת דין זה אינו דין דוקא בתפלה וק"ש אלא הוי דין בכל המצות וכדמבואר במשנה במס' סוכה (דף לח.) "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו", וברש"י שם פירש וז"ל אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב עכ"ל, חזינן דאף במצות נטילת לולב אסור לאכול לפני שיטול. ונראה דיסוד האיסור לאכול לפני עשיית המצוה אינו חלות איסור מסוים שחל על עצם מעשה האכילה קודם עשיית המצוה, אלא שאסור לעשות כל דבר שיש חשש שיגרום שימשך ויפשע בעשיית המצוה, וכדאיתא נמי במס' שבת (דף ט:) שלא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס לא לאכול ולא לדין לפני שיתפלל מנחה.
Gemara: "In actuality, [the Rabbis go according to] Rabban Gamliel who [only] said "until midnight" in order to distance man from sin, like that which it was taught: the Rabbis made a "fence" for their words in order that a man should not come from the field in the evening and say: "I will go to my house and eat a little, drink a little, and sleep a little, and afterwards, I will say Kriyat Shema and pray, [in actuality,] he is overcome with sleep and is found to be sleeping all of the night (and therefore misses saying Kriyat Shema), but a man who comes from the field in the evening, and enters the synagogue, if he is accustomed to read Torah [verses], he reads [them], and if he is accustomed to learning [mishnayot], he learns [them], and then [later he] says Kriyat Shema and prays, and [then he] eats his bread and recites the blessings [over it]. And anyone who violates the words of the Rabbis is liable to [court imposed] death. What is the difference that in every [other] place which does not teach that one is liable to [court imposed] death penalty and here [by Kriyat Shema the Rabbis stated] one is liable for the death penalty? If you want you can say because [one will be anxious to return home and when he comes home he will be overcome] by sleep [the Rabbis therefore made an injunction that one be extra vigilant to pray before one goes home], and if you want you can say that [this] excludes the one who says that the evening prayer is optional, thus it is concluded that [indeed it is] an obligation." See later in the Gemara (10b): "and Rebbi Yose says in the name of Rebbi Chanina in the name of Rebbi Eliezer ben Yaakov: "What does [the verse mean] when it says: "Do not eat with the blood," [it means] do not eat before you pray over your blood. Rebbi Yitzchak said in the name of Rebbi Yochanan who said in the name of Rebbi Yose in the name of Rebbi Chanina in the name of Rebbi Eliezer ben Yaakov: anyone who eats or drinks and afterwards prays, upon him the verse says: "and Me you have thrown behind your back." Do not read [the word] "gavecha (your back)" rather [read it as] "ge'echa (your pride)." HaKadosh Barchu said: "After [this one] has become haughty [and has satisfied his own needs first, only then does he] accept upon himself the Kingdom of Heaven." The Gemara elaborates that there is a negative commandment [derived from the verse:] "Do not eat with the blood," [which comes to teach that] one should [not] eat before Shacharit prayer service. This is not the case by the negative commandment to eat before reciting Kriyat Shema in the evening which does not generate the category of a negative commandment of eating, rather there is a negative commandment that one [should not] do anything, as perhaps [something] might cause a person to be negligent, and not fulfill the mitzvah of Kriyat Shema that is imposed upon him. In truth, this law is not exactly a law concerning tefillah and Kriyat Shema, rather it is a principle by all mitzvot, as clarified in the Mishnah in Tractate Sukkah Daf 38a): "One who comes on the road and did not have in his hand a lulav to take, when he enters his house, he should take [the lulav] to his table," and Rashi there explains: "If one forgot and did not take [the lulav to fulfill the mitzvah of waving the four species] before he ate, he needs to pause his meal and take the lulav [to wave.]" We see [from this] that even in the mitzvah of taking the lulav, it is forbidden to eat before one takes [it and fulfills the mitzvah.] It seems that the foundation of the prohibition of eating before doing a mitzvah is not a triggering of a certain prohibition on the action of eating before doing a mitzvah, rather it is forbidden to do anything where there is a concern that it will cause one to be preoccupied and neglect the completion of the mitzvah, and we have this also in Tractate Shabbos (Daf 9b) [where it discusses] that a person should not sit to get a haircut, enter [to wash oneself in a bathouse, enter a tannery to work leather,], start eating, or [commence] court cases before praying Mincha.
ולפי"ז מבוארים דברי רבינו יונה (דף ה' בדפי הרי"ף ד"ה כל האוכל) שכתב וז"ל אומר רה"ג ז"ל, דהא דאמרינן דוקא להתחיל אסור, אבל אם קודם שהגיע זמן תפלה התחיל לאכול אינו פוסק, היינו במנחה. אבל בשחרית אם התחיל לאכול קודם שיעלה עמוד השחר מיד שעלה עמוד השחר פוסק, דהא איכא לאו דכתיב לא תאכלו על הדם. הלכך צריך ליזהר שיתחיל בענין שיגמור ר"ל קודם שיעלה עמוד השחר עכ"ל. והיינו דר' יונה חילק בין שחרית למנחה, דבשחרית אפילו אם התחיל לאכול בהיתר קודם זמן תפלה כשהגיע זמן תפלה צריך להפסיק, משא"כ במנחה אם התחיל לאכול בהיתר אינו מפסיק. והביאור בדבריו הוא עפ"י הנ"ל, דלגבי אכילה קודם שחרית חל איסור מסוים דמעשה אכילה הנלמד מקרא דלא תאכלו על הדם, וע"כ צריך להפסיק כשהגיע זמן תפלה. משא"כ באכילה קודם מנחה ומעריב, דאינו חלות שם איסור אכילה, אלא איסור בעלמא להתעסק בדבר שיגרום שימשך ולא יעשה את המצוה. דכל הך איסורא הוא רק להתחיל במעשה שימשך ואולי יגרום פשיעה דלא יעשה המצוה, אבל היכא שהתחיל בהיתר לית לן בה ואינו צריך להפסיק כשהגיע זמן מנחה או מעריב.
According to this, we can explain the words of Rabbeinu Yonah (Daf 5, in the pages of the Rif, D''H "Kol HaOchel") in which he writes: Rav Hai Gaon tz''l said, that which we said is forbidden is only [in regards] to beginning, but if before the time for tefillah, one began to eat [or do some other activity] he does not need to stop, and [this law applies] by Minchah. However, by Shachrit, if one begins to eat before Amud Hashachar occurs, and then Amud Hashachar
ועוד יש להעיר דהגמ' הביאה ראייה דחכמים אמרו עד חצות משום סייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה מהברייתא דאסור לאכול קימעא ולשתות קימעא ולישון קימעא קודם שיקרא ק"ש, וצריך ביאור בזה, דמהי הראייה מהך ברייתא דחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, הרי הברייתא לא מיירי לענין חצות כלל. ועיין ברשב"א (לקמן ט' ד"ה ובני רבן גמליאל) וז"ל וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה עכ"ל. ומדבריו מבואר דהגמ' השווה את הדין דצריך לקרות עד חצות והדין שאסור לאכול קודם ק"ש דתרוויהו אסורים משום סייג שמא יפשע ויבטל מצות ק"ש.
אמנם אליבא דהרמב"ם נראה דבאמת תרי דינים נפרדים הם דחלוקים מהדדי ביסוד דינם, דעיין ברמב"ם (פ"א ה"ט מהל' ק"ש) וז"ל איזהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה עכ"ל. ונראה דלשיטת הרמב"ם דין חצות הוי חלות דין זמן המצוה - דזמן מצות ק"ש מדרבנן הוא רק עד חצות. ובאמת אם קרא לאחר חצות אע"פ שיצא מצות ק"ש מה"ת מ"מ חסר לו קיום מצות ק"ש מדרבנן. משא"כ לגבי איסור אכילה קודם שיקרא ק"ש בערבית דיסודו הוי חלות איסור בפ"ע לעשות מעשה שאולי יגרום שיפשע ויבטל את מצות ק"ש, דפשיטא שאם עבר ואכל ואח"כ קרא ק"ש שקיים מצות ק"ש בשלימותה ואין חסרון כלל בקיום מצות ק"ש אף מדרבנן, דאינו אלא איסור צדדי. וכן מוכח נמי מהא דכלל הרמב"ם האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש דערבית בהדי האיסורים שלא יכנס למרחץ ולאכול, ולישב לפני הספר משהגיע זמן תפלת מנחה (עיין ברמב"ם פ"ו מהל' תפלה ה"ה וה"ז). דפשיטא שאם נכנס לספר ואח"כ התפלל דקיים מצות תפלת מנחה בשלימות, דאינו אלא איסור צדדי שלא להתחיל מעשה שימשך ויכול לגרום שיפשע ויעבור זמן המצוה. וה"ה לגבי איסור האכילה קודם ק"ש בערבית. וכן נמי מדוייק בלשון הרמב"ם שכתב (שם הל' ה') וז"ל כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפלה, ולא לאכול אפילו אכילת ארעי שמא ימשך באכילה, ולא לדון כו' שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה כו' עכ"ל, ויש לדייק שהרמב"ם הביא את החשש שמא יבטל מתפלה בגופו של הגדרת איסור האכילה. משא"כ בדין חצות שהביאו בלשון "איזהו זמן ק"ש" ולא הזכיר את הטעם דשמא יפשע אלא רק להכשיר קריאת שמע בדיעבד אחר חצות.
ועוד נראה להוכיח שהאיסור אכילה קודם שיקרא ק"ש בערבית הוי חלות שם איסור אכילה בפ"ע ואינו דין בזמן המצוה ובקיומה, מהא דמבואר בגמ' לפנינו דלמ"ד תפלת ערבית רשות ליכא איסור לאכול ולישון קודם שיקרא ק"ש. והנה אי נימא דנלמד דין זמן מדרבנן שזמן מצות ק"ש הוא לפני שיאכל ואם עבר ואכל וקרא ק"ש לא קיים זמן המצוה מדרבנן דדומה לדין חצות - דלאחר חצות עבר זמן המצוה מדרבנן, לכאורה אין לחלק בין מ"ד תפלת ערבית חובה לבין מ"ד תפלת ערבית רשות, דהרי אף אם תפלת ערבית רשות חל בה חלות דין זמן, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ו) וז"ל תפלת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל. ואי נימא דמדרבנן זמן מצות ק"ש הוא לקרותו קודם שיאכל ואם עבר ואכל לא הגיע עדיין זמן המצוה מדרבנן, אזי י"ל כן אף למ"ד תפלת ערבית רשות. ומוכח מכ"ז דיסוד האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש הוי איסור בפ"ע דלמא יפשע ואינו חלות דין זמן מדרבנן. ולפיכך האיסור חל רק היכא שמחוייב להתפלל ואליבא דמ"ד תפלת ערבית חובה, ואילו למ"ד תפלת ערבית רשות הסובר דליכא חיוב להתפלל ליכא איסור לאכול קודם שיתפלל.
אמנם עיין בתוס' (ד"ה וקורא) וז"ל מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית עכ"ל. ויש לדקדק בלשונם "מכאן משמע" דלכאורה אינה רק משמעות בעלמא אלא דאיתא להדיא בברייתא שאסור לאכול משהגיע זמן קריאת שמע. ונראה דתוס' חולקים על הנ"ל, וסוברים דבאמת אף האיסור לאכול קודם שיקרא ק"ש של ערבית הוי חלות דין בזמן המצוה מדרבנן. ואם עבר ואכל וקרא הוי קריאה קודם זמן המצוה מדרבנן וחסר לו קיום ק"ש דרבנן. וזוהי כוונתם, דמשמע מהגמרא שחלות האיסור לאכול הוי חלות דין בזמן ק"ש. ואליבא דתוס' הגמרא השוה דין חצות ודין זמן, שלא כדעת הרשב"א ושלא כדעת הרמב"ם. ועיין בתוס' לקמן (דף כו. ד"ה טעה ובתוס' דף כז: ד"ה הלכה) שפירשו דהא דאמרינן תפלת ערבית רשות לאו דוקא רשות אלא דלגבי מצוה אחרת תדחה ערבית מפניה. וע"כ נראה דלתוס' אף למ"ד תפלת ערבית רשות חל דין זמן מדרבנן שאסור לאכול קודם שיתפלל ואם עבר וקרא הוי קריאה קודם זמנה. ונראה דתוס' מפרשים את הגמ' שמחלקת בין תפלת ערבית רשות לחובה דהיינו רק לגבי מיתה דאינו חייב מיתה משום שעבר על דברי חכמים אלא למ"ד תפלת ערבית חובה. ומכל מקום לכולי עלמא חל איסור אכילה קודם שיתפלל שקובע זמן תפלת ערבית מדרבנן בדומה לחצות דהוי חלות דין זמן קריאת שמע מדרבנן.
בענין סמיכת גאולה לתפלה
א. בדין סמיכת גאולה לתפלה בערבית
גמ'. ז"ל אמר מר קורא ק"ש ומתפלל מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ר' יהושע בן לוי אומר תפילות באמצע תיקנום במאי קא מפלגי אי בעית אימא קרא איבע"א סברא איבע"א סברא דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הוי אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא וריב"ל סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא ואיבע"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה ור' יהושע בן לוי סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטה מתיב מר בריה דרבינא בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ואי אמרת בעי לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפלה דהא בעי למימר השכיבנו אמרי כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא דאי לא תימה הכי שחרית היכי מצי סמוך והא אמר ר' יוחנן בתחלה אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא הא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא עכ"ל.
יש לעיין מהו יסוד המחלוקת בין ר' יוחנן וריב"ל. ועוד צריך ביאור מדוע נקט הגמ' ב' טעמים במקור המחלוקת איבע"א סברא איבע"א קרא, וכי יש בזה נפקא מינה לדינא. ועוד צ"ע מהי כוונת הגמ' דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, דלכאורה מטבע הברכה דהשכיבנו לא מיירי מענין גאולה כלל ואינה אלא בקשה עבור צרכי יחידים.
והנה עיין בתוס' ד"ה דאמר ר' יוחנן וז"ל ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו, נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא, דתקינו לומר זה שבתוך כך יתפלל חבירו גם הוא ולא ילך מביהכ"נ עד שיגמור כל אחד תפלתו, וגם יש באותם פסוקים י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות דשמונה עשרה, ואגב שתיקנו לומר אותם פסוקים תיקנו לומר חתימה של יראו עינינו והלכה כר' יוחנן דברייתא מסייע ליה וכן פסק הלכות גדולות. ואם כן יש ליזהר שלא לספר בין גאולה דערבית לשמונה עשרה. ומיהו בסדר ר' עמרם פי' מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא דא"כ ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה היא דפלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן וכו' ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כר' יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב דאמר רשות מ"מ מחייב לסמוך א"כ גם לנו יש לסמוך עכ"ל.
ומבואר שתוס' והה"ג סברי דההלכה כר' יוחנן, ובעינן סמיכת גאולה לתפלה אף בערבית. ואילו ר' עמרם גאון חולק וסובר דאין דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית משום דתפלת ערבית רשות, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. עוד צ"ע בשיטת ר' עמרם גאון דפסק דאינו צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית, דלכאורה לפי"ז יוצא שסובר דהלכה כריב"ל שתפילות באמצע תיקנום, אמנם מתוס' מבואר דלגבי סדר התפלה אף לשיטת ר' עמרם גאון ק"ש קודמת לתפלה. ועוד צ"ב בדברי ר' עמרם גאון דבערבית תיקנו לומר קדיש בין ברכת גאל ישראל לשמו"ע כדי לאשמועינן דבערבית אין חיוב להסמיך גאולה לתפלה, דאיזה צורך יש לאשמועינן הלכה זו. ועיין באוצר הגאונים (ברכות סי' י' וסי' יא) שכתב בשם ר' נוטראי גאון וז"ל לשמואל דאמר הלכה כדברי האומר חובה בתר שומר עמו ישראל לאלתר סמכינן תפלה ולרב דאמר רשות פסקינן למימר דסיימינן עכ"ל. ובשם רב שלום גאון כתב וז"ל וכיון דהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תקון אחרונים לומר אחר שומר עמו ישראל פסוקים שיש בהם שמירה ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדישא כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא עכ"ל. ודבריהם צ"ב מדוע תיקנו קדיש בערבית כדי לעשות הפסק בין ק"ש לשמו"ע.
והנה לגבי יסוד המחלוקת בין ר' עמרם גאון ותוס' אם יש דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, משמע דתלוי אם תפלת ערבית חובה או רשות. ונראה לבאר את המחלוקת אם תפלת ערבית רשות או חובה. דהנה תפילות שחרית ומנחה כנגד תמידים תיקנום, ואילו ערבית תיקנוה כנגד איברים ופדרים המוקטרים על המזבח בלילה (לקמן דף כו:). וי"ל דנחלקו אי הקטרת איברים ופדרים דהוי אכילת מזבח נחשבת כעיקר הקרבת הקרבן - דא"כ תפלת ערבית הוי חובה, דתיקנוה כנגד עיקר הקרבת הקרבן. או דילמא דהקטרת איברים ופדרים אע"פ דהויא אכילת מזבח, אינה כעיקר הקרבת הקרבן אלא משיירי מצות הקרבן. וע"כ תפלת ערבית אינה אלא רשות. ונראה להוסיף ביאור בזה עפ"י דברי הרמב"ן (ויקרא א, ט') דכשאדם מקריב קרבן נחשב כאילו הקריב את עצמו ע"ג המזבח, והוי קיום של מסירת נפש וקבלת עול מלכות שמים. ולפי"ז י"ל דלגבי עצם הקרבת הקרבן דהיינו זריקת הדם חל חלות קיום דקבלת עומ"ש. ולפיכך חל דין סמיכת גאולה לתפלה בשחרית שהיא תפלה שנתקנה כנגד זריקת דם התמיד. דהחיוב הוא להסמיך ברכות ק"ש דהויין קבלת עומ"ש לתפלה שנתקנה כנגד מעשה של קבלת עול מלכות שמים. מאידך ערבית דהותקנה כנגד עבודה טפילה דהקטרת איברים ופדרים אין בה משום קבלת עומ"ש ולא אמרינן בה כאילו הוא עצמו נקרב על המזבח, ומשום הכי תפלת ערבית אינה אלא רשות, ואין בה חלות דין סמיכת גאולה לתפלה. אך עדיין צ"ע מדוע תיקנו בערבית להפסיק באמירת קדיש כדי להוכיח דתפלת ערבית רשות ולא סומכין בה גאולה לתפלה.
ואשר נראה לומר בביאור שיטתם, דיש לחקור מהו יסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה, האם החיוב הוא להסמיך רק את עצם הברכה דברכת גאל ישראל לשמונה עשרה. או דילמא דיסוד הדין הוא להסמיך ולצרף ק"ש וברכותיה לשמונה עשרה, דעי"ז שמסמיך ברכות גאל ישראל לשמו"ע חל סמיכות וצירוף בין ברכות ק"ש וק"ש לשמו"ע והויין ביחד חטיבה אחת דקבלת עול מלכות שמים. ועוד יש לחקור האם חיוב סמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום בפני עצמה או דילמא דהוי דין וחלות קיום במצות תפלה גופה. ונראה דשתי החקירות הנ"ל תלויות זו בזו, דאי הוי דין להסמיך רק את ברכת גאל ישראל גרידא לתפלה אזי י"ל דסמיכת גאולה לתפלה הוי דין צדדי בפני עצמו ואינו קיום במצות תפלה עצמה. משא"כ אי נימא דיסוד החיוב הוא להסמיך ק"ש וברכותיה לתפלה, דבכך הויין חפצא אחת דקבלת עומ"ש דקריאת שמע ביחד עם תפלה, א"כ י"ל דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בתפלה עצמה, ואם אינו סומך גאולה לתפלה יש חסרון בעצם התפלה עצמה¹.
footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל דף ב. בד"ה רבינו יונה בא"ד ורב האי גאון אומר וכו' אות ג' ובהערה 32 שם. ועיין בב"י בסוף סימן ס"ו שכתב בשם הרוקח וז"ל שאם אין לאדם פנאי להתפלל יקרא ק"ש בעונתה עד אני ה' אלוקיכם אמת ולא יאמר אמת ויציב אחר שאמר אני ה' אלוקיכם אמת, מפני שעת הדחק מוטב להרחיק כדי לסמוך גאולה לתפלה דאמרינן בירושלמי רב יוסי מצלי בתלת שעין ביממא וכו' ומקשי ואמר כבר קיבל עליו עומ"ש בעונתה ומשמע ברכה אחרונה לא בירך עכ"ל, וכן פסק הרמ"א (סימן ס"ו סעיף י') וז"ל מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר ק"ש יקרא ק"ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל שאז יאמר אמת ויציב וכו' ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה עכ"ל. ומבואר דס"ל דסגל"ת חלה ע"י סמיכת ברכת גאל ישראל לבדה לתפלה דהרי הפסיק זמן גדול בין הברכות הראשונות דק"ש וקריאת שמע לתפלה ומ"מ חל הקיום דסמיכת גאולה לתפלה בסמיכת ברכת גאל ישראל לתפלה. וכן משמע נמי מדברי האור זרוע (הל' ק"ש סימן ט"ז) וז"ל פר"ח זצ"ל מכאן ואילך לא הפסיד פירוש הקורא משלש שעות ואילך כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה וצריך לסמוך גאולה לתפלה ואע"פ שעבר זמן קריאת שמע לא הפסיד ברכותיה אלא מברך שתים לפניה ואחת לאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל וכו' וכן הלכה עכ"ל. ומבואר דס"ל דחל קיום סמיכת גאולה לתפלה ע"י שסומך ברכת גאל ישראל לתפלה אע"פ שאינו מקיים מצות ק"ש באותה שעה ואינו סומך קיום ק"ש של חובה לתפלה. וכן משמע נמי מסתימת לשון המאירי דף ד: "תפלת שחרית צריך לסמוך בה לתפלה ברכה אחרונה של ק"ש והיא הנקראת גאולה שלא להפסיק בה בנתים בשום דבר". אולם עיין ברמ"א סוף סימן מ"ו שפסק "וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו' בשכמל"ו כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרא שלא בזמנה ויוצא בזה", וכתב ע"ז הגר"א שם וז"ל ולי נראה שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם מחמת זה לא יסמוך גאולה לתפלה עכ"ל. והקשה עליו הביאור הלכה (סוף סימן מ"ו ד"ה כי לפעמים) דצ"ע במה שסיים הגר"א שאם יאמר בק"ש דקרבנות הפסוק דבשכמל"ו א"כ לא יסמוך גאולה לתפלה, דהרי הוא סומך גאולה לתפלה אח"כ, ואף שכבר יצא יד"ח ק"ש זה אינו מזיק כלל הקיום דסגל"ת. ובסידור הגר"א בפירוש שיח יצחק (דיני ק"ש אות ז') ביאר דברי הגר"א וז"ל ונראה כוונתו שעיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא כשקורא ק"ש ומתפלל וכו' שעיקר המעלה של סמיכת גאולה לתפלה הוא להסמיך ק"ש של חובה לתפלה עכ"ל. וכן מבואר ברא"ש (פ"ד סימן ו') וז"ל דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג המנחה ולמעלה ולאחר צאה"כ היה קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מכוון למצוה להוסיף מחול על הקדש לא חייש לסמיכה עכ"ל. ומשמע דס"ל דקיום סגל"ת חל רק ע"י סמיכת ק"ש של חובה לתפלה ולא ע"י סמיכת ברכת גאל ישראל לתפלה, דאל"ה דחל הקיום דסגל"ת בברכת גאל ישראל לתפלה מדוע נקט הרא"ש דרב לא קיים דין סמיכת גאולה לתפלה כשהתפלל מעריב מפלג המנחה ואילך דהרי בירך ברכות ק"ש והסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה. ומבואר דנחלקו הראשונים והפוסקים האם דין סגל"ת היינו להסמיך ק"ש של חובה לתפלה להוות יחד קיום דקבלת עומ"ש שלימה, או שדין סגל"ת היינו להסמיך את ברכת גאל ישראל בלבד לתפלה.
והנה עיין ברש"י (ד"ה זה הסומך) וז"ל וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי (תהלים יט) וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה (שם כ) ואמרינן בברכות ירושלמי (פ"א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל. ונראה דהני שני הטעמים שברש"י מתבארים עפ"י החקירה הנ"ל, דאי הטעם דצריך לסמוך גאולה לתפלה הוא משום סמיכות הקרא דה' צורי וגואלי ויענך ה' ביום צרה, י"ל דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חיוב בפני עצמו ואינו קיום במצות תפלה עצמה. ואילו לפי הטעם השני שהביא רש"י בשם הירושלמי "שיהיה האדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו שבעודו קרוב אליו יש לתבוע צרכיו", נראה דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף ק"ש וברכותיה לתפלה, דלהוי ביחד חפצא אחת דקבלת עול מלכות שמים, והוי דין שחל בתפלה עצמה.
ולפי"ז י"ל דזהו יסוד המחלוקת בין תוס' לר"ע גאון, דלשיטת התוס' דין סמיכת גאולה לתפלה הוי דין בתפלה עצמה ומשו"ה אפילו אם תפלת ערבית הוי רשות נמי חל בה דין סמיכת גאולה לתפלה, דהחפצא של תפלה אית בה מעלה כשסומך לה גאולה. משא"כ לשיטת ר"ע גאון דליכא בערבית דין סמיכת גאולה לתפלה משום דהוי תפלת רשות, נראה דסובר דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חלות קיום בפני עצמו ואינו נוהג אלא בתפלת חובה. דבתפלת חובה שחל עליו חיוב להתפלל שייך לומר שחל ביה נמי חיוב סמיכת גאולה לתפלה, משא"כ בתפלת רשות שכל יסודה הוא דאינו מחוייב להתפללה ליכא למימר שחל בה דין שחייב לסמוך גאולה לתפלה כיון שאינו מחוייב להתפלל אותה כלל¹.
footnotes: ¹ צ"ע בדברי רבינו זצ"ל דלעיל בשיעורים (דף ב. ברבינו יונה ד"ה בא"ד ורבינו האי גאון וכו' אות א') נקט רבינו דלפי הצד דסגל"ת מהווה קיום בפ"ע - היינו שחל חיוב להסמיך רק את ברכת גאל ישראל לתפלה - והוי קיום בברכת גאולה ולכן חל קיום סגל"ת אף בתפלת נדבה. משא"כ לפי הצד דסגל"ת הוי קיום בתפלה עצמה - היינו שחל חיוב להסמיך ק"ש וברכותיה ולצרפם לתפלה להוות יחד קיום דקבלת עומ"ש שלימה דאזי חל דין סגל"ת דוקא בתפלת חובה שמהווה חלות קיום דקבלת עומ"ש. ולכאורה לפי"ז י"ל דה"ה לענין תפלת ערבית, דאם סגל"ת הוי דין בתפלה עצמה דחל קיום קבלת עומ"ש שלימה בצירוף ק"ש ותפלה, י"ל שחל דין סגל"ת רק בתפלת חובה כשחרית ומנחה דהווין חובה דחל בם קיום דקבלת עומ"ש, ולא בתפלת ערבית דרשות, אולם אם סגל"ת הוי חלות קיום בפ"ע להסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה והוי קיום בברכת גאולה י"ל שאף בערבית חל קיום זה ואפילו למ"ד דתפלת ערבית היא רשות, דעכ"פ סמך ברכת גאל ישראל לתפלה. וזהו להיפך למה שביאר רבינו זצ"ל כאן. ואולי יתכן ליישב דברי רבינו עפי"מ שנתבאר לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה ורבינו האי גאון אומר אות ה') דאפילו למ"ד דתפלת ערבית רשות היינו רק בנוגע לחובת הגברא להתפלל דערבית הוי רשות אבל החפצא דהתפלה הויא חפצא דתפלת חובה, ולפי"ז יתכן דחל חלות קיום דקבלת עומ"ש אף בערבית כבשחרית, דערבית נמי הויא חפצא של תפלת חובה וחל בה קיום דקבלת עומ"ש, ותפלת ערבית חלוקה מתפלת נדבה דנדבה הויא קיום דבקשת רחמים בעלמא, ומשו"ה חל בערבית קיום סגל"ת לצרף ברכת ק"ש וק"ש לשמו"ע להוות יחד קיום קבלת עומ"ש שלימה וחל הקיום דסגל"ת בתפלת שמו"ע עצמה, וזוהי סברת התוס'. ואילו ר"ע גאון סובר דלמ"ד דתפלת ערבית רשות מכיון דליכא חובת גברא להתפלל ה"ה דליכא בערבית חיוב דסגל"ת. דס"ל דסגל"ת נמי הוי חובת גברא להסמיך ברכת גאל ישראל לתפלה ואינה קיום בחפצא של התפלה עצמה.
ונראה דלר' עמרם גאון יש ב' מחלוקות בין ר"י וריב"ל, דפליגי אם יש דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, ועוד פליגי בדין סדר התפילות דלר"י ק"ש קודמת לתפלה ולריב"ל תפלה קודמת. ולגבי סמיכת גאולה לתפלה ר' עמרם גאון פסק כשיטת ריב"ל דליכא דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית, משום דקיי"ל דתפלת ערבית רשות. אמנם לגבי סדר התפלה פסק כשיטת ר' יוחנן דק"ש קודמת לתפלה אף בערבית. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הל' י"ז - י"ח) וז"ל סדר תפילות כך הוא בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהם ולאחריהם וקורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל וכו' ובתפלת הערב קורא ק"ש ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה עכ"ל. ומבואר דשיטת הרמב"ם הוא דקיי"ל כר' יוחנן לגמרי בין לענין חיוב סמיכת גאולה לתפלה בערבית ובין לענין סדר התפילות דק"ש קודמת לתפלה. ולדעת הרמב"ם שני הדינים דר' יוחנן וריב"ל תלויים זה בזה, ובתרוויהו פסק כר' יוחנן. אמנם ר"ע גאון ס"ל דיש לחלק בין דין סדר התפילות דבזה קיי"ל כר' יוחנן דק"ש קודמת לתפלה, לבין דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית דאינה נוהגת משום דקיי"ל שתפלת ערבית רשות. ולפי מש"כ נראה דלדעת ר"ע גאון יסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה הוי חלות דין וקיום בפני עצמו, וע"כ אינו חל בתפלת ערבית דהוי רשות. משא"כ לשיטת הרמב"ם י"ל דאע"פ שפסק שתפלת ערבית רשות (וכמבואר בפ"ג ה"ז מהל' תפלה) וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש וכו' לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה עכ"ל, מכל מקום חל בערבית חיוב סמיכת גאולה לתפלה (וכדפסק בפ"ז הי"ח מהל' תפלה), משום דסובר דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי חלות דין וקיום במצות תפלה עצמה, דאיכא מעלה בחפצא של התפלה כשסומך גאולה לתפלה. ולפיכך סובר שאף בערבית דהוי רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה.
והנה עיין בסוגיית הגמ' לקמן (דף ל.) ז"ל אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי וכי הוי מטא זמן ק"ש קרי כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מבאים לו שופר ותוקע וכו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה במאי קמפליגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף עכ"ל. והנה בשלמא אי נימא דסמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום במצות תפלה עצמה שפיר אמרינן דדחי הדין דצריך להתפלל מעומד, דהרי פשיטא הא דבעי תפלה במעומד הוי דין בתפלה עצמה וכדחזינן לדעת הראשונים דאם התפלל בישיבה צריך לחזור ולהתפלל¹. אמנם אי סמיכת גאולה לתפלה הוי דין וחלות קיום בפני עצמו צ"ע איך דין צדדי ידחה דין להתפלל בעמידה דהוי חלות דין בעצם התפלה, ומוכח לכאורה דדין סמיכת גאולה לתפלה הוי דין בעצם מצות תפלה.
footnotes: ¹ עיין בתוס' (דף ל. ד"ה מסמך).
ועיין ברבינו יונה (דף א: בדפי הרי"ף ד"ה ומי שירצה) וז"ל ומי שירצה להחמיר על עצמו יכול לעשות בדרך אחרת יותר נכונה שיקרא בבית הכנסת ק"ש והברכות בלא חתימה ופתיחה ויתפלל עם הציבור ואותה התפלה יתפלל על שם חובה (לגירסת הד"ת ועיין בחידושי אנשי שם שם) וכו' ואח"כ בביתו יקרא ק"ש אחר יציאת הכוכבים בברכותיה בפתיחות וחתימות ויתפלל לשם נדבה וכו' ויקרא ק"ש בעונתה ויסמוך גאולה לתפלה ומה שמתפלל אותה הברכה כדי לסמוך גאולה לתפלה הוי כמו שמחדש דבר בתפלתו ואין צריך לחדש בה דבר אחר עכ"ל. ולכאורה מהא דמתפלל נדבה משום סמיכת גאולה לתפלה מוכח דסמיכת גאולה לתפלה הוי קיום בתפלה עצמה, ומשום הכי דין סמיכת גאולה לתפלה חשיב חידוש דבר בתפלה עצמה.
ב. שיטת הרמב"ם בסמיכת גאולה לתפלה
אמנם עדיין צריך עיון בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ז הל' י"ז - י"ח מהל' תפלה) דצריך לסמוך גאולה לתפלה בין בשחרית ובערבית, וכמו שכתב וז"ל סדר תפילות כך הוא בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהן ולאחריהן וקורא אחר כך שמע ומברך לפניה ולאחריה וכו' וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו' ובתפלת הערב קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל עכ"ל. וצ"ע דבפרק ט' מהל' תפלה (הל' א' - ב') פסק לגבי שחרית שאין אומרים קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע, וכמש"כ וז"ל ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה והיודע לברך ולקרות קורא עמו עד שמברך גאל ישראל והכל עומדים מיד ומתפללים בלחש עכ"ל, אמנם לגבי ערבית פסק (פ"ט מהל' תפלה ה"ט) שאומרים קדיש בן גאל ישראל לשמו"ע, וז"ל ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש ואחר כך הכל עומדים ומתפללים בלחש עכ"ל. וצ"ע מאי שנא ערבית דמפסיק באמירת קדיש משחרית שאינו אומר קדיש ומתפלל מיד, והלא בתרווייהו יש חיוב סמיכת גאולה לתפלה.
ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"א מהל' ברכות הט"ז) דבערבית כשאחד מברך בעצמו ברכת השכיבנו הוא עונה אמן אחרי ברכתו, וז"ל כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו עכ"ל, ועיין בכס"מ שם שדייק ברמב"ם דרק בערבית עונה אמן אחר ברכה אחרונה של קריאת שמע ולא בשחרית, וז"ל נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ"כ הר"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית עכ"ל. לדעת הכס"מ החילוק בין ערבית ושחרית הוא משום דבשחרית יש רק ברכה אחת אחרי ק"ש וע"כ אין עונה אמן אחר הברכה, וכמו שאינו עונה אמן אחרי ברכת מעין שלש שבירך לעצמו, משא"כ בערבית דאיכא ב' ברכות העונה אמן אחר ברכתו.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' נא סעיף ב') שפסק המחבר דיכול לענות אמן אחר ברכתו בישתבח, ובביאור הגר"א שם כתב דלדעת הרמב"ם היינו דוקא כשיש שתי ברכות או יותר הסמוכות זו לזו ושיהיה בסוף הענין.
אמנם לכאורה יש לדחות פירוש הכסף משנה ברמב"ם דהרי הרמב"ם עצמו פסק דברכת השכיבנו וברכת גאל ישראל הוי ברכה אחת ארוכה, וכמש"כ בפ"ז מהל' תפלה (הי"ח) וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסקה בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. ולכן הא דעונה אמן לאחר ברכת השכיבנו הוא משום דהויא הברכה האחרונה דכל ברכות ק"ש, וא"כ ה"ה צ"ל בשחרית דברכת גאל ישראל הויא הברכה האחרונה דכל ברכות ק"ש, כולל הברכות דלפני ק"ש, וא"כ צ"ע מדוע אינו עונה אמן אחרי ברכת גאל ישראל בשחרית. ולכאורה י"ל דהטעם שאינו אומר אמן לאחר שבירך בעצמו ברכת גאל ישראל בשחרית הוא משום דבעי לסמוך גאולה לתפלה, וא"כ צ"ע מ"ש ערבית דפסק שעונה אמן אחרי הברכה, והרי לכאורה יש בזה הפסק כיון דבערבית נמי צריך לסמוך גאולה לתפלה. ועוד יש להעיר בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל עכ"ל, ומתוך לשונו משמע שעונים הקהל אמן על כל ברכה מברכות ק"ש ואף על ברכת גאל ישראל, וצ"ע מ"ש דלברכת עצמו אינו עונה אמן לברכת גאל ישראל שבירך משום דהוי הפסק ולברכת הש"ץ עונה אמן ואינו חשיב כהפסק.
ג. ביסוד הדין דתפלה בעי מתיר
והנה בגמ' לקמן איתא (דף לא.) "יכול ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל וכו' לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה, אין אומר דבר אחר אמת ויציב אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יוה"כ אומר". ועיין ברש"י שם שפירש וז"ל יכול ישאל צרכיו כגון ברכות דאתה חונן עד שומע תפלה ואח"כ יתפלל שלש ברכות ראשונות שהן של שבח. רנה, זו תפלה של שבח. בקשה, שאלת צרכיו עכ"ל, וצ"ע דקיי"ל דברכות שמו"ע נתקנו על הסדר ולמה בעינן גזה"כ מיוחדת דאי אפשר להקדים שאלת צרכיו לג' ברכות ראשונות.
ונראה דמבואר בגמ' שחל בתפלה דין מתיר, דהיינו שכדי שאדם יעמוד לפני ה' ויתפלל על צרכיו צריך מתיר להתירו להתפלל, כי בלי מתיר אין לבא לפני מלך מלכי המלכים ולבקש על צרכיו. ודין זה מיוסד בפסוק לשמוע אל הרנה ואל התפלה, דבכדי שיבקש אדם על צרכיו בעמידה לפני ה' מקודם חייב לסדר שבחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ואח"כ להתפלל. ונראה דעזרא וב"ד תיקנו י"ח ברכות על הסדר, וסדר התפלה דג' ראשונות ואח"כ הי"ב ברכות אמצעיות שהן בקשות ושאלת צרכיו מיוסד בקרא דלשמוע אל הרנה ואל התפלה שחל דין לסדר דברי שבח ואח"כ לבקש צרכיו, וסידור דברי שבח מהווה מתיר להתפלל.
ולפי"ז נמי יש לבאר הגמ' בר"ה (דף יז:) וז"ל ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עכ"ל. ומבואר דילפינן מלימוד מיוחד שיכולים להתפלל סדר הסליחות וי"ג מדות. ונראה דסליחות הן חלות של תחנונים ובקשה לפני ה', וחל בסליחות חלות דין תפלה ועמידה לפני ה' כבשמו"ע. וכן משמע מלשון הגמ' "שנתעטף הקב"ה כש"ץ" דחל באמירת סליחות וי"ג מדות חלות דין תפלה ועמידה לפני ה'. וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ד) וז"ל ונהגו כולם לקום בלילה בעשר הימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות דברי תחנונים עד שיאור היום עכ"ל, דהרמב"ם הגדיר אמירת סליחות כתפלה¹. ולפיכך ילפינן בגמ' לימוד מיוחד ד"כסדר הזה" להתיר עמידה לפני ה' לבקשת תחנונים של הסליחות ואמירת י"ג מדות הרחמים.
footnotes: ¹ וכן מבואר מדברי הלבוש (או"ח סימן תקפ"א) בטעם אמירת קדיש תתקבל לאחר סליחות, שכתב דהסליחות וי"ג מדות הם במקום תפלת י"ח, ומשום כך סדר הסליחות מתחיל באמירת אשרי כנגד פסוקד"ז ואח"כ נופלים על פניהם ואומרים קדיש תתקבל כמו לאחר שמו"ע. ולפי"ז נראה שחל דין עמידה לפני ה' בסליחות כבשמו"ע.
ועוד יש להוכיח דתפלת רחמי צריכא מתיר דמבואר בסוגיא בע"ז (דף ז:) דדריש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. וע' ברש"י שם (ד"ה יסדר) וז"ל שלש ברכות ראשונות אבות גבורות וקדושת השם שאין בהן תפלה אלא שבח ואח"כ בשאר ברכות יש דברי תחינה ותפלה עכ"ל. ומבואר שדברי תחינה ותפלה שהם הבקשות האמצעיות של שמו"ע בעי מתיר של דברי שבח. וע' בגמ' במגילה (דף יח.) אמר רבה בר בר חנה אר"י המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם וכו' ומבואר דאף דברי שבח שנאמרים בתפלה צריכים מתיר דאסור לספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי, אלא דיש לשבחו רק בשבח שתיקנו מתקני התפלה.
ולפי"ז מבואר היטב הא דקיי"ל דאין מתפללים תפלת נדבה אא"כ מחדש בו דבר, וכדמבואר ברא"ש (פ' מי שמתו סי' ט"ו) בשם ר' האי גאון וז"ל ורב האי גאון ז"ל כתב הא דאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו דוקא ע"י חידוש אבל בלא חידוש אסור עכ"ל, דבג' תפילות שהן חובה חל היתר להתפלל מחמת החיוב שחל על הגברא להתפלל. משא"כ בתפלת נדבה שהתפלה הוי רשות, המתיר להתפלל חל עי"ז שמחדש בו דבר. ועפי"ז נמי מבוארים דברי התוס' (דף כא. ד"ה ורבי יוחנן) וז"ל אומר ר"י דהלכה כר' יוחנן ודוקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא, תדע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר ר' יהודה אמר שמואל בסמוך ונזכר שהתפלל פוסק, וכן אם יכול לחדש דבר בתפלתו עכ"ל. ומבואר מתוס' דהיכא דאיכא ספק אם התפלל או לא יכול להתפלל תפלת נדבה אף בלא חידוש דבר בתפלתו. ולפי מש"כ ניחא דדין חידוש דבר חל בתורת מתיר ורשות להתפלל, והיכא שיש ספק אם התפלל או לא ע"י עצם הספק חל מתיר ורשות להתפלל, וע"כ אינו צריך שום חידוש דבר כדי להתפלל.
ועיין עוד בגמ' לקמן (דף לא.) וז"ל ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך דין וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה וכו' ת"ר אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה עכ"ל. ועיין בתוס' (שם ד"ה ורבנן) וז"ל ולכן אין מתפללין מתוך קלות ראש ושחוק אלא מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה ולכן נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם תפלה עכ"ל, ומבואר מדברי התוס' דאמירת פסוקי דזמרה ואשרי קודם התפלה היא כדי לעמוד לתפלה מתוך שמחה של מצוה, והיינו כנ"ל דתפלה בעי מתיר. ומבואר דאמירת פסוקי דזמרה הוי חלות מתיר ומכשיר להתפלל. ועיין ברי"ף (פרק אין עומדין דף כג. בדפי הרי"ף) דהביא דינו דר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, ובסמוך לזה הביא המימרא דר' יוסי בפרק כל כתבי "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום וכו' כי קאמרינן בפסוקי דזמרה", ומשמע דיש דין לומר פסוקי דזמרה בכל יום משום דינו דר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והביאור בזה כנ"ל דתפלה צריכא מתיר ופסוקי דזמרה שהם שבחו של מקום הויין מתיר שמתירו להתפלל.
אמנם נראה דיש חילוק בין דין המתיר בתפלת נדבה לבין דין המתיר בתפלת חובה, דבתפלת נדבה בלי חלות המתיר אסור להתפלל, ואם התפלל נדבה מבלי המתיר (דחידוש דבר או ספק התפלל) ברכותיו הויין ברכה לבטלה. משא"כ בתפלת חובה הזקוקה נמי למתיר דפסוקד"ז, אך בדיעבד אם התפלל מבלי המתיר מ"מ יצא יד"ח תפלה, ומשום דעצם החובה מהווה המתיר להתפלל בדיעבד¹.
footnotes: ¹ וכ"ז לענין המתיר לפני התפלה, אך המתיר לבקש על צרכיו בשמו"ע בקדימת ג' ברכות ראשונות דשבח לברכות האמצעיות דבקשה מעכב אף בדיעבד. דחל המתיר בעצם תופס התפלה עצמה.
ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' תפלה אות ז') שכתב בשם הערוך דמי שבא לבית הכנסת מאוחר ומצא שכבר גמרו הציבור פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר ואשרי וישתבח וממהר להתפלל עם הציבור אבל אין אומרים פסוקי דזמרה אחרי התפלה דקודם נתקנו עכ"ד. ומוכח מדבריו דפסוקי דזמרה נתקנו בתורת מתיר לתפלה, וע"כ אם איחר וכבר התפלל שמו"ע אין טעם לאומרם. והנה עיין ברש"י (דף לא. ד"ה אלא מתוך שמחה) וז"ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהילה לדוד שהוא של שבח ותנחומין וכו' עכ"ל, ומבואר ברש"י דיסוד דין סמיכת גאולה לתפלה היינו דחל מדין מתיר לתפלה, וכמו אמירת אשרי דהוי סידור דברי שבח המתיר להתפלל. וכן מבואר נמי מדברי רש"י (דף ד: ד"ה זה הסומך) וז"ל ואמרינן בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו עכ"ל, ומבואר להדיא דסמיכת גאולה לתפלה הוי סידור דברי תשבחות וקילוסין שמקרב הקב"ה אליו ובעודו קרוב יש לו לתבוע צרכיו כלומר דסמיכת גאולה לתפלה הוי מתיר להתפלל. ויש להביא עוד ראייה דברכות ק"ש חלין מדין מתיר דתפלה משיטת רש"י במגילה (דף כג:) בדין פורס על שמע, שכתב (ד"ה אין פורסין) וז"ל מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע פורסין לשון חצי דבר עכ"ל, ועיין בר"ן (מגילה דף יג. בדפי הרי"ף) וז"ל פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות עכ"ל, וצ"ע דמיירי דכבר יצאו יד"ח ק"ש וברכותיה ואמאי פורסין על שמע, ועכצ"ל דאמירת ברכת יוצר אור הוי קיום של דברי שבח ומתיר של תפלה ומשו"ה חוזרים ופורסין על שמע, כדי להתיר להתפלל תפלה בציבור. ועוד יש ראיה לזה מהא דקיי"ל דמברכים ברכות ק"ש אחר ג' שעות כל שעה רביעית משום דהוי זמן תפלה, ומוכח דאמירת ברכות ק"ש מהווה מתיר להתפלל, ולפיכך מברכים ברכות ק"ש אע"פ שכבר עבר זמן ק"ש כל זמן דעדיין הוי זמן תפלה.
ועיין בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' תפלה אות ע') וז"ל גרסינן בירושלמי המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה וכו' וכן באלפס כתב הלכך לא מבעי ליה לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים ליה י"ח עכ"ל. ומבואר דפסוקי דזמרה וברכות ק"ש מצטרפים בתורת מתיר לתפלת שמו"ע, וע"כ אסור להפסיק בינתיים.
ונראה דבמקדש חלין שתי חלויות וקיומים של שירה: א) שירות ותשבחות מס' תהלים, ב) קיום שירה ע"י ברכות. דהנה בס' עזרה (ג, י' - י"א) כתיב "ויסדו בבונים את היכל ה' ויעמידו הכהנים וגו' והלוים בני אסף במצלתים להלל את ה' על ידי דוד מלך ישראל, ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וגו'". ומבואר דחל קיום שירה במקדש ע"י שירות ותשבחות דדוד המלך שבס' תהלים. ואילו בס' נחמיה (ט, ד) כתיב "ויאמרו הלוים וגו' קומו ברכו את ה' אלוקיכם מן העולם ועד העולם וברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה", וחזינן מכאן דחלה קיום שירה במקדש ע"י ברכות שבמקדש. ונראה דכי היכי דבמקדש חלו ב' קיומי שירה - בתהלים ובברכות, כמו"כ תיקנו בשחרית לפני שמו"ע ב' מיני שירה - שירת פסוקד"ז מס' תהלים וקיום שירה ע"י ברכות דהיינו בברכות ק"ש. ונראה דחל קיום שירה בברכות דעלמא, וכדחזינן דתיקנו כמה ברכות על הכוס, כגון ברכת קידוש, הבדלה, וברכהמ"ז, וחל דין ברכה על הכוס מדין שירה על היין, וכדין שירת הלויים שחלה על היין (וכדמבואר מדברי הרשב"ם מס' פסחים דף קו. ד"ה אמר). ועוד ראייה מהגמ' בסוטה (דף מ.) בנוגע לאמירת בשכמל"ו במקדש אחרי אמירת ברכה, "ומנין שעל כל ברכה וברכה תהלה שנאמר ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה וברכה תן לו תהלה", כלומר דברכה הויא חלות תהלה ושירה ושומעי הברכות במקדש חייבים להוסיף ולהודות עוד לה' ית' באמירת בשכמל"ו. ובכן לפני התפלה בשחרית קבעו נמי שני סוגי השירה - פסוקד"ז וברכות ק"ש כמתירי התפלה. ונראה דמשום כך תיקנו לומר שירת המלאכים בברכת יוצר אור להוסיף על קיום שירה דברכת ק"ש נמי שירת המלאכים, כדי שתהיה שירה שלימה.
ד. בדין ותיקין ובביאור שיטת הרמב"ם בדין סמיכת גאולה לתפלה
עיין בגמ' (דף ט:) וז"ל לק"ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרים עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה יירואך עם שמש ולפני ירח דור דורים עכ"ל. ועיין ברש"י (שם ד"ה דכתיב) וז"ל מתי מתיראין ממך כשמוראך עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בקריאת שמע עם שמש כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה עכ"ל, ומבואר דרש"י מפרש דדין ותיקין מחייב לקרא ק"ש עם הנץ החמה, והוי קיום במצות ק"ש שנלמד מקרא דייראוך עם שמש. אמנם עיין בגמ' לקמן (דף כט:) ז"ל מצוה להתפלל עם דמדומי חמה וכו' ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים עכ"ל. וברש"י (ד"ה ייראוך) פירש וז"ל זו תפלת יוצר, עכ"ל, ומשמע דמהך קרא ילפינן דדין ותיקין היינו להתפלל עם הנץ החמה והוי קיום במצות תפלה ולא במצות ק"ש, וצ"ע.
ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דפסק (בפ"א מהל' ק"ש הי"א) שדין ותיקין הוי דין בק"ש, וז"ל ואיזה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה עכ"ל. ומאידך בהל' תפלה (פ"ג ה"א) כתב וז"ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה עכ"ל, ומשמע שדין ותיקין הוא דין בתפלה. ונראה דמוכח מזה דדין ותיקין הוא לצרף ק"ש ותפלה בשעת נץ החמה, והוי חלות קיום דסמיכת גאולה לתפלה, וכדאיתא בהמשך הסוגיא (דף ט:) וז"ל העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא בירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו עכ"ל. ועי' בתוס' שם (ד"ה כל) וז"ל דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ עכ"ל, ומוכח דיסוד הדין דותיקין היינו לצרף אמירת ק"ש וקבלת עומ"ש לתפלה בשעת נץ החמה. והיינו משום דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה הוא שמצרף ק"ש לתפלה להוות יחד חטיבה וחפצא אחת של קבלת עול מלכות שמים שלימה.
ונמצא דיש ב' דינים בדין סמיכות גאולה לתפלה: א) דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר דתפלה, דעי"ז דסומך גאולה לתפלה ומשבח לה' הריהו ראוי להתפלל ולבקש צרכיו והוא מדין ר' שמלאי דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. ב) דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קבלת עול מלכות שמים שבק"ש לקבלת עומ"ש שבתפלה. דבתפלה חל חלות קיום דקבלת עומ"ש מאחר דהחפצא של תפלה היינו שהוא עומד לפני המלך ה'. ונראה דפסוקי דזמרה וברכות ק"ש מצטרפים ביחד בתורת חלות דין מתיר להתפלל, אולם מצד הדין לצרף קבלת עומ"ש שבק"ש לתפלה אין צירוף בין ברכות ק"ש לפסוקי דזמרה.
ולפי היסוד הנ"ל דיש ב' דינים בסמיכת גאולה לתפלה: א) דין מתיר, ב) דין לצרף קבלת עומ"ש דק"ש ותפלה ביחד, יש ליישב את הרמב"ם שפסק דחל דין סמיכת גאולה לתפלה בין בערבית ובשחרית (עי' ברמב"ם פ"ג הל' י"ז - י"ח מהל' תפלה), ומכל מקום פסק (פ"ט ה"ט מהל' תפלה) דבערבית מפסיק בין גאל ישראל לשמו"ע באמירת קדיש. וצ"ע דמ"ש בשחרית שאינו מפסיק באמירת קדיש משום שצריך לסמוך גאולה לתפלה מערבית שמפסיק באמירת קדיש, דהרי בתרוויהו יש דין לסמוך גאולה לתפלה. ונראה לומר דלשיטת הרמב"ם חלוק ביסוד דינו דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית מסמיכת גאולה לתפלה בשחרית. דבערבית מכיון דקיי"ל דתפלת ערבית רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק בתורת מתיר בלבד, אמנם ליכא בערבית דין לסמוך גאולה לתפלה כדי לצרף ק"ש ותפלה ביחד לחטיבה אחת של קבלת עול מלכות שמים. ולפיכך בערבית אמירת קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע לא הוי הפסק, דהקדיש מצטרף לברכות ק"ש בתורת חלות דין מתיר וסידור דברי שבח קודם התפלה. משא"כ בשחרית חלין ב' דינים בדין סמיכת גאולה לתפלה: א) דין מתיר, ב) דין לצרף ברכות ק"ש וק"ש לתפלה בתורת חטיבה וחפצא אחת של קבלת עול מלכות שמים. ומשום כך בשחרית אסור להפסיק באמירת קדיש.
ולפי"ז נראה דר"י וריב"ל נחלקו לגבי שני הדינים דסמיכת גאולה לתפלה, ותרוויהו תלויים בב' טעמים בגמ'. דלר"י דגאולה מאורתא נמי הוי, יש קיום שבח בברכות ק"ש שבערב, וחל בערבית דין מתיר דסמיכת גאולה לתפלה. משא"כ לריב"ל דסובר דגאולה מאורתא לא הויא, אין חלות שבח בברכות ק"ש בערב, ולא חל בערבית דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר. ולאבע"א דנחלקו בקרא דבשכבך ובקומך י"ל דפליגי אם חל דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קיום קבלת עול מלכות שמים דק"ש לתפלה. לר"י דסובר מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה, ר"ל דנלמד מקרא דחל דין לצרף קבלת עומ"ש דק"ש לתפלה אף בערבית כמו בשחרית. משא"כ לריב"ל הסובר דמהך קרא נלמד שק"ש סמוך למיטתו ותפילות באמצע תיקנום, דס"ל דליכא בשחרית דין סמיכת גאולה לתפלה כדי לצרף קיום קבלת עול מלכות שמים שבק"ש לתפלה. ונמצא לפי"ז דלר' יוחנן יש בערבית ב' הדינים דסמיכת גאולה לתפלה: א) דין המתיר, דע"י סידור שבח הגאולה קודם תפלה חל היתר להתפלל, וב) דין צירוף לצרף ק"ש ותפלה ביחד לחטיבה אחת דקבלת עול מלכות שמים. משא"כ לריב"ל בערבית אינו חל דין סמיכת גאולה לתפלה בתורת מתיר, וליכא נמי דין סמיכת גאולה לתפלה לצרף ק"ש ותפלה ביחד.
ולפי"ז י"ל דבאמת אף לר' עמרם גאון ז"ל קיי"ל כר' יוחנן דחל דין סמיכת גאולה לתפלה בערבית ומשו"ה סובר דקורא ק"ש ואח"כ מתפלל. אמנם ר"ע גאון ז"ל סובר דבערבית כיון דקיי"ל דהוי רשות חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק בתורת מתיר בלבד ולא מדין צירוף, ומשו"ה אומרים קדיש בין גאל ישראל לשמו"ע. דר"ע גאון ז"ל סובר דמכיון דתפלת ערבית אינה אלא רשות ליכא בערבית דין צירוף דסמיכת גאולה לתפלה. דדין צירוף חל רק כדי לצרף ק"ש של חובה לתפלת חובה ולא לתפלת ערבית דהויא רשות. ונראה דמשו"ה תיקנו בערבית לומר קדיש כדי להפסיק בין המתיר דהיינו ברכות ק"ש לבין תפלה דהוי הניתר, דהויין ב' חלויות נפרדות חלות דין מתיר וחלות קיום תפלה¹.
footnotes: ¹ ויתכן שהנהיגו כך כדי לגלות דתפלת ערבית רשות ולא חובה כשחרית. אי נמי כדי שיחול המתיר דאמירת קדיש קודם תפלה. ועוד כדי להוכיח שהמתיר דסגל"ת אינו מעכב ובדיעבד יכול להתפלל ערבית בלי ק"ש וסגל"ת וכדאיתא בשו"ע (או"ח רל"ו, ג').
ולפי"ז מיושב מה שהערנו לעיל (אות ב') בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"א הט"ז מהל' ברכות) שעונה אמן אחר ברכתו רק בברכת ק"ש דערבית ולא בשחרית, וצ"ע מ"ש ערבית משחרית. ונראה לתרץ עפ"י הנ"ל דבערבית חל דין סמיכת גאולה לתפלה רק מדין מתיר בלבד, ומשו"ה ניתן להפסיק בין המתיר לקיום התפלה. וכמו שהקדיש בערבית מפסיק בין המתיר דהיינו ברכות ק"ש - ובין תפלה, ה"נ אמירת אמן הוי הפסק. ומאידך בשחרית שחל דין צירוף בסמיכת גאולה לתפלה אין לומר אמן וקדיש כדי שלא להפסיק כלל.
ונראה דאע"פ שהציבור עונים בשחרית אמן לברכת גאל ישראל דהש"ץ (עיין ברמב"ם פ"ט ה"א מהל' תפלה), מ"מ אין בעניית אמן הפסק, משום דחל מדין אמן בו קבלת דברים (שבועות לו א), דהוי כמוציא ברכה מפיו, כלומר דבעניית אמן הציבור עצמם מברכים את ברכת גאל ישראל ואינו הפסק כלל. משא"כ בעניית אמן אחר ברכה שבירך בעצמו שהאמן מהווה סיום ברכותיו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ח) "ואין עונים אמן אלא אחר ברכה אחרונה שקדמה אותה ברכה אחרת וכו' להודיע שכבר השלים כל ברכותיו ולפיכך עונה אמן". ולכן עניית אמן לברכת גאל ישראל שבירך בעצמו הוי הפסק ואינו נאמר בשחרית.
והנה בתוס' (ד"ה דאמר) כתבו "ואנו שאומרים יראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו, נראה הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא". ונראה דיסוד המנהג לומר הפסוקים ד"ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' יראו עינינו וכו' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו" הוא בתורת מתיר לתפלה, דבפסוקים אלו יש עניני שירה, המלכת ה' וקבלת עומ"ש. ואע"פ שהפסוקים ד"ברוך ה' יום יום וכו' יראו עינינו וכו'", מפסיקין בין ברכות ק"ש לתפלת ערבית היינו משום שאין בערבית דין צירוף וקיום אחד של קבלת עומ"ש ע"י צירוף ק"ש וברכותיה לתפלה, משום דאלו חובה הן ותפלת ערבית רשות היא. אך גם בערבית חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין מתיר להתפלל. ומסתבר דמשו"ה תיקנו לומר חצי קדיש בערבית לפני התפלה כדי להפסיק ולהוכיח דליכא בערבית קיום אחד דקעמ"ש כמו שיש בשחרית. אמנם קדיש מועיל להפסיק בין ברכות ק"ש ותפלה בערבית בציבור, וכדי שתהיה הפסקה בין ברכות ק"ש לבין תפלה בערבית אף ליחיד תיקנו לומר הפסוקים דיראו עינינו. דחלות דין יראו עינינו בערבית דומה לחלות דין פסוקי דזמרה בשחרית דבשניהם חלה חלות שירה המהוה מתיר להתפלל. אלא שהסדר הפוך כי בשחרית אומרים מקודם פסוקד"ז ואח"כ ברכות ק"ש ואזי מתפללין. ואילו בערבית מקודם אומרים ברכות ק"ש ואח"כ הפסוקים דיראו עינינו דהויין קיום שירה וחלות מתיר ואזי מתפללים. והטעם לסדר זה הוא כי בשחרית בנוסף לחלות דין מתיר חל נמי דין צירוף בין ברכות ק"ש לתפלה, דהויין ביחד חלות קיום אחד דקבלת עול מלכות שמים. משא"כ בערבית דליכא חלות קיום אחד דקעמ"ש, ורק חל דין סמיכת גאולה לתפלה מדין מתיר. וכדי לחלק בין המתיר דגאולה לניתר דתפלה תיקנו להפסיק בין ברכות ק"ש לתפלה ולומר ביניהם הפסוקים דיראו עינינו. משא"כ בשחרית דמקודם אומרים פסוקי דזמרה בתורת מתיר בלבד, ואח"כ מקיימים את הקיום דקבלת עול מלכות שמים שלימה באמירת ק"ש וברכותיה ותפלה ביחד בלי להפסיק ביניהם כלל.
אמנם מתוס' משמע דהפסוקים דיראו עינינו לא הוכנסו בתורת מפסיק אלא דהם כגאולה אריכתא. ונראה דלכו"ע ברכת השכיבנו הויא כגאולה אריכתא משום דברכת גאל ישראל כוללת קבלת עול מלכות שמים, שאומרים "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם וכו'", "ה' ימלוך לעולם ועד". וברכת גאל ישראל היא על גאולת כלל ישראל ושמירת הקב"ה על כלל ישראל. ובברכת השכיבנו מוסרים עצמנו להקב"ה ומתפללים שישמור עלינו בתורת יחידים, והוי נמי חלות קיום דקבלת עומ"ש, ומשום כך ברכת השכיבנו מצטרפת לברכת גאל ישראל והויא כברכה אחת, וכמש"כ הרמב"ם פ"ז מהל' תפלה הי"ח וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסק בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. משא"כ בברכת יראו עינינו די"ל דאינה גאולה אריכתא כהשכיבנו אלא חלות שירה כפסוקד"ז וחל מדין מתיר כקדיש אע"פ דמהווה הפסק בין גאולה לתפלה וכדנ"ל.
אולם יתכן דאף הברכה דיראו עינינו כוללת עניני שמירת הקב"ה על עמו ישראל וקבלת עומ"ש שאומרים "כי בידך נפשות החיים וכו' בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' קל אמת וכו' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו ועל כל מעשיו", ומשו"ה ס"ל לתוס' דברכה זו נמי בכלל גאולה אריכתא¹.
footnotes: ¹ ועיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין סמיכת גאולה לתפלה.
ה. בענין סמיכת גאולה לתפלה כל היום
מעשה שפעם בא הגר"מ זצ"ל לביהכ"נ לאחר התחלת התפלה, ובעת שהגיעו הצבור למוסף בלחש היה הגר"מ גומר גאל ישראל דשחרית, ונסתפק האם להתפלל שחרית או מוסף, והכריע דצריך להתפלל מוסף כדי לקיים תפלה בציבור, שסבר שלקיים סמיכת גאולה לתפלה אינו צריך להסמיך גאולה דוקא לתפלת שחרית אלא מקיימו ג"כ בתפלת מוסף, דאין דין דוקא לסמוך גאולה לשחרית, אלא הדין הוא לסמוך לתפלה בעלמא¹. והגר"מ זצ"ל הביא ראייה מסוגיין דלשיטת ריב"ל בלילה לא בעי לסמוך גאולה לתפלה משום דגאולה באורתא לא הוי אבל ביממא הוי, ומשמע דבכל תפלת היום שפיר סומך ואפילו בתפלת מנחה או מוסף. ולפי"ז נראה דלשיטת הרמב"ם (פ"א הי"ג מהל' ק"ש) דלא הפסיד הברכות כל היום, אם עדיין לא התפלל שחרית יכול להסמיך גאולה לתפלה הראשונה של מנחה דאין צריך לסמוך דוקא לתפלת שחרית. וכן אחד שלא התפלל מעריב דצריך בבוקר להשלים יכול להסמיך גאולה לתפלה של תשלומי מעריב. והגר"ח זצ"ל הסכים לדברי הגר"מ זצ"ל. אך אמר הגר"ח זצ"ל דגם אילו היה מתפלל שחרית ג"כ היה יוצא תפלה בציבור בעת שהציבור מתפללין מוסף דלא בעינן שיתפללו כל הציבור דוקא אותה התפלה. והביא הגר"ח ראיה מהגמ' לקמן (דף כא.) "א"ר יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לביהכנ"ס ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל". וע"כ דמיירי דכבר התפלל ורוצה לצאת מצות תפלה בציבור ומתפלל תפלת נדבה והרי הציבור מתפללין תפלת חובה, ומוכח דגם אם אין כולם מתפללין אותה תפלה מהני², עכ"ד הגר"ח זצ"ל.
footnotes: ¹ ולכאורה יש להביא ראייה לזה משיטת רב האי גאון הנ"ל בשיעורים שחל קיום סמיכת גאולה לתפלה אף כשמסמיך גאולה לתפלת נדבה בעלמא. דה"ה דחל קיום סג"ל בכל תפלה וא"צ להסמיך גאולה לחלות שם תפלת שחרית ושפיר חל קיום סמיכת גאולה לתפלה כשסומך ברכות ק"ש לתפלת מוסף. ואף לפי הגירסא שאינו סומך לתפלת נדבה אלא לתפלת חובה י"ל דשפיר חל סג"ל בתפלת מוסף דהויא תפלת חובה. ² לכאורה יש לפקפק על הראייה, דבשלמא תפלת נדבה דחלה מדין רחמי ובקשת צרכיו ותפלת שחרית דג"כ הויא רחמי מצטרפין לתפלה בצבור. מאידך תפלת מוסף אינה חלות קיום דרחמי ובכן צ"ע האיך תצטרף תפלת מוסף דאינה רחמי לתפלת שחרית דהויא רחמי. וצ"ל דסובר הגר"ח זצ"ל דמצטרפין מדין עבודה שבלב. ועיין במג"א (או"ח סימן צ' ס"ק י"ז) ובשו"ת באר יצחק (סימן י"ב).
אך נראה דכ"ז נכון לגבי קיום תפלה בציבור. ומאידך אליבא דשיטת הרמב"ם דחל קיום מיוחד דתפלת הציבור¹, מסתבר דצריך להתפלל אותה התפלה שהציבור מתפללים כדי להצטרף לתפלת הציבור. וא"כ מן הנכון שיתפלל שחרית בלחש בשעה שהציבור מתפללים מוסף בלחש ויתפלל אח"כ מוסף בלחש מלה במלה עם חזרת הש"ץ, דאזי תפלת מוסף שלו מצטרפת לש"ץ ולתפלת מוסף דהציבור.
footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב.) ד"ה ענין שומע כעונה בק"ש ותפלה אות ב', ובשיעורים (דף ב.) ד"ה ורב האי גאון אומר וכו' אות ד', ובשיעורים לדף כו: בתוס' ד"ה טעה. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' תפלה ה"א.
ו. רבינו יונה ד"ה איזהו בן עוה"ב. ז"ל ואומר מורי הרב שטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים וכו' ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא והתפלה היא עבודה כדאמרינן ועבדתם את ה' אלוקיכם זו היא תפלה וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי עוה"ב. ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכו' והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא וכו', ואע"ג דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, והטעם שאינו הפסקה מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לבורא לקיים דברו ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם שדרך הצדיקים שיראים תמיד שמא יגרום החטא וכנגד אותה תפלה תיקנו השכיבנו שיצילנו ה' מכל דבר רע וכו', וכיון שתיקנו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסקה דכגאולה אריכתא דמיא עכ"ל.
ומבואר מדברי רבינו יונה דיש ב' ביאורים בסמיכת גאולה לתפלה: א) שאנו מכירים טובה לה' שגאלנו ושאנו עבדיו ועובדים אותו ע"י עשיית רצונו ומצותיו, ועי"ז שאנו מתפללים לה' אנו מראים שאנו עבדיו - דתפלה זוהי עבודה, ב) שאנו בוטחים בה' שגאלנו ומתפללים אליו. ונראה דמבואר ברבינו יונה (בביאור הראשון) דבק"ש ובשמונה עשרה יש קיום דקבלת עול מלכות שמים, דיסוד העבדות הוא קבלת עול, וכעבדי ה' ית' אנו מקבלים עלינו עול מלכותו, והדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו לצרף קבלת עומ"ש דק"ש לקיום קבלת עול מלכות שמים שבתפלה. משא"כ לפי הביאור השני ברבינו יונה יסוד הדין דסגל"ת הוא להראות בטחון בה' דהצירוף דק"ש ותפלה ביחד מהווה קיום של בטחון בה'.
ועיין ברש"י (ד"ה זה) דנקט ב' מקורות וטעמים לדין סמיכת גאולה לתפלה, א) דנלמד מסמיכות הפסוקים ד"יענך ה' ביום צרה" "וה' צורי וגואלי", ב) דמקורו מהירושלמי בברכות דאמרינן דמי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. ומבואר בירושלמי דסמיכת גאולה היא כדי לקרב הקב"ה אליו ולרצהו בשירות ותשבחות ובעודו קרוב אליו לבקש ממנו צרכיו. ונ"ל דטעם הירושלמי בסמיכת גאולה לתפלה ניחא לפי הצד ברבינו יונה דסמיכת גאולה לתפלה מהווה קיום של בטחון בה', דמשום דמראה בטחונו בה' אזי מתקרב ה' אליו ונענה לתפלתו. ועוד נראה דלפי הטעם דהירושלמי סגל"ת חלה כקיום בתפלה עצמה, דיסודה של תפלה היא בטחון בה', וע"י שסומך גאולה לתפלה ומראה בטחונו בהקב"ה התפלה עצמה מעולה יותר ומתקרב הקב"ה אליו ומתרצה לתפלתו. ואילו לטעם הראשון ברש"י י"ל דסגל"ת מהווה קיום דקבלת עומ"ש והוי קיום במצות ק"ש.
ועיין ברמב"ם (פ"ז הל' י"ח מהל' תפלה) וז"ל ואע"פ שמברך השכיבנו אחר גאל ישראל אינה הפסקה בין גאולה לתפלה והרי שתיהן כברכה אחת ארוכה עכ"ל. ולכאורה משמע דהרמב"ם סובר כביאור השני ברבינו יונה דיסוד הדין דסמיכת גאולה לתפלה היינו דבזה אנו מבטאים את בטחוננו בהקב"ה ומתפללים אליו, וע"כ שפיר הוי ברכת השכיבנו וברכת גאל ישראל כברכה אחת ארוכה דתרוייהו הויין מענין בטחון בה'. משא"כ אי נימא כפירוש הראשון ברבינו יונה דסמיכת גאולה לתפלה חלה משום ענין עבדות ה' והכרת הטוב להקב"ה שגאלנו מבית עבדים, צ"ע קצת מדוע ברכת גאל ישראל והשכיבנו הויין כברכה אחת ארוכה דהרי אינם מאותו ענין, דברכת גאל ישראל הוי מענין הכרת הטוב דנהיינו עבדי ה' ואילו השכיבנו מענין שמירת הקב"ה שיצילנו מכל רע. ויתכן לפרש עפי"מ שכתב רבינו יונה (ד"ה ואע"ג וכו') וז"ל שהשכיבנו מעין הגאולה, שבשעה שעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לבורא שלא יתן למשחית לבא אל בתיהם וכו', וכנגד אותה התפלה התקינו לומר השכיבנו שיצילנו ה' מכל דבר רע וישמור צאתנו ובואנו, וכיון שהתקינו לאמרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה אמרו דלא הוי הפסקה וכגאולה אריכתא דמיא עכ"ל. ונראה דמכיון שתיקנו ברכת השכיבנו כנגד מה שהתפללו לה' שיצילם בשעת הגאולה ממצרים הכל הוי מענין הגאולה ומשום כך ברכת גאל ישראל והשכיבנו הויין ברכה אחת ארוכה.
ע"כ ענין סמיכת גאולה לתפלה
גמ'. וז"ל אמר ר' יוחנן בתחלה אמר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי אלא התם כיון דתיקנו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמי עכ"ל. נראה דר"ל דרבנן תיקנו "דה' שפתי תפתח וכו'" ו"יהיו לרצון אמרי פי וכו'" כחלק מעצם החפצא דתפלת שמו"ע. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"ט) וז"ל בכל תפלה מהתפלות פותח קודם לברכה ראשונה ה' שפתי תפתח וכו' וכשהוא חותם בסוף התפלה אומר יהיו לרצון וכו' ואח"כ צועד לאחוריו עכ"ל. ומדפסק הרמב"ם שהמתפלל צועד לאחוריו רק לאחר שאמר יהיו לרצון וכו' מוכח דיהיו לרצון וכו' מהווה חלק מעצם החפצא של התפלה עצמה, וה"ה לה' שפתי תפתח וכו'. ולכאורה תהיה נפ"מ לענין חזרת הש"ץ, דהש"ץ צריך לומר ה' שפתי תפתח ויהיו לרצון וכו' בקול רם כשאר חזרת הש"ץ. ואם יאמר הש"ץ ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' בלחש לא יקיים מצות חזרת הש"ץ ותפלת הציבור כהלכתן. ועיין בשו"ע (או"ח סימן קכ"ד, ג) שפסק המחבר שחייבין שיהיו ט' אנשים ששומעים תפלת הש"ץ ובלא"ה קרוב להיות ברכותיו לבטלה. ומוכח דלקיום תפלת הציבור וחזרת הש"ץ כדינה לכתחילה צריכים שיהיו ט' אנשים בציבור המתכוונים לשמוע לתפלת הש"ץ. ולפימש"נ דה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' הויין חלק מעצם החפצא דתפלה הוא הדין שחייבין ט' אנשים לשמוע לאמירת ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' מפיו של הש"ץ. ולכן הש"ץ חייב לומר ה' שפתי תפתח וכו' ויהיו לרצון וכו' בקול רם, כדי שהציבור ישמעו את אמירתן.
גמ'. וז"ל אמר ר"א אמר ר' אבינא כל האומר תהילה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב וכו' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה שלש פעמים) וז"ל כנגד שלש תפילות עכ"ל. רש"י מפרש דמיירי לענין אמירת אשרי ג' פעמים ביום. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז הי"ב מהל' תפלה) וז"ל ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום והן מתהילה לדוד עד סוף הספר וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם וכו' עכ"ל.
ונראה דהרמב"ם לא גרס בגמ' "ג' פעמים" וגרס כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח שהוא בן עוה"ב, והוי מקור לענין אמירת פסוקי דזמרה. ונראה דלרש"י מקור הדין לומר פסוקי דזמרה נלמד מסוגיית הגמ' בשבת (דף קיח:) וז"ל אר"י יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרה עכ"ל, ועיין ברש"י (ד"ה בפסוקי דזמרה) וז"ל שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו קל בקדשו עכ"ל. לשיטת רש"י אמירת פסוקי דזמרה מתקיימת באמירת שני מזמורים של הילולים ואין אמירת אשרי בכלל פסוקי דזמרה אלא הוי דין בפ"ע הנלמד מסוגיין דכל האומר בכל יום תהילה לדוד ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עוה"ב. ויסוד אמירת פסוקי דזמרה הוא מדין נטילת רשות לומר ברכות ק"ש, וכעין דין ברכות ק"ש דמהווים נטילת רשות כדי להתפלל שמונה עשרה מדין דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכדביארנו לעיל. משא"כ באמירת אשרי ג' פעמים ביום שיסודו משום דאית ביה יסוד הבטחון בה' שזן את הכל - וכדכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ואית ביה נמי פסוקי שבח בסדר האלף בית שהן כ"ב אותיות המרמזות על התורה¹.
footnotes: ¹ ועיין במהרש"א בח"א.
ודרך אגב יש להעיר דמבואר בגמרא דממעלת הפרק דתהלה לדוד שהשבח שבו מסודר כפי האל"ף בי"ת. ונראה לבאר שבאמת אי אפשר לאדם למלאות את חובתו לשבח את ה' יתב' כדין כי אין ביכולת של האדם לשבח ולהודות לה' יתב' כראוי, וכנוסח תפלת נשמת "אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו וכו' אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו". ולכן אנו מסדרים את השבח של ה' יתב' בתהלה לדוד בסדר של האל"ף בי"ת, מאל"ף עד תי"ו, להורות שאפילו אם האדם משתמש בכל האותיות כולן נמי לא יוכל לקיים כל חובת השבח לה'.
ולפי"ז נראה דבאמת אף אמירת שבח לה' ית' צריכא מתיר, כי מאחר שאדם יודע שלא ימלא את חובתו לשבח לה' בדבריו כראוי לכאורה יהא אסור לו לומר רק מקצת דברי שבח. וכן נמי מוכח מהגמרא לקמן (לג:) "ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הקל הגדול והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד וכו', כי סיים א"ל סיימתינהו לכולי שבח דמרך למה לי כולי האי, אנן הני תלת תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו ואנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הויין יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי, משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דיני זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו".
ונראה דמבואר בגמ' דהמתיר לומר דברי שבח הוא רק משום שחז"ל קבעו לומר הך שבח. ויסוד זה נרמז בפסוקים של תהלה לדוד דכתיב "ארוממך אלוקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, בכל יום אברכך ואגדלה שמך לעולם ועד" - דהיינו שבכל יום יש חיוב לשבח לה' תמיד. אמנם קשה למלאות חיוב זה כראוי משום ש"גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" - כלומר דאי אפשר לאדם לתאר ולהביע את שבחו של הקב"ה במלואו, דכל דברי שבח שיאמר אינם מספיקים להביע את שבחו של ה' יתב'. ולכאורה לפי"ז היה צריך להיות אסור לומר דברי שבח לה'. אלא דיש מתיר לומר דברי שבח - "דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו", דהמתיר לומר דברי שבח הוא שדורות הראשונים קבעו לומר דברי שבח ושירה, וע"כ אף לנו מותר לומר דברי שבח ושירה לה' שבזה אנו מקיימין מסורת אבותינו. וע"כ דוד המלך ממשיך ואומר "הדר כבוד הודיך ודברי נפלאתיך אשיחה".