Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 51a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. וז"ל בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא בירך מהו שיחזור ויברך אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי עכ"ל. יש להסתפק ביסוד דין ברכת הנהנין האם חל מדין מתיר או מדין ברכת השבח. ומסוגיית הגמרא (לעיל דף לה.) "אסור לאדם ליהנות מעולם הזה בלא ברכה" משמע דהברכה חלה מדין מתיר. ומאידך מסוגיין מוכח דברכת הנהנין הוי נמי חלות ברכת שבח והודאה, דאי נימא דגדר ברכות הנהנין הוא דחלה בתורת מתיר בלבד, דהיינו שהברכה מתירה את האיסור ליהנות, קשה היאך ס"ד בגמ' שאם עבר ואכל בלי ברכה שיכול לברך אחר האכילה, והרי כבר אכל באיסור, והאיך יחול ההיתר למפרע. ולמסקנא איתא דרק משום דהואיל ואידחי אידחי אין לו לברך, ומוכח דיסוד דין ברכות הנהנין הוא נמי חלות דין שבח והודאה על האכילה, וע"כ ס"ד דיברך לאחר האכילה, ומסקינן שאינו מברך משום דהואיל ואידחי אידחי - דמכיון דעבר ואכל ולא בירך - כבר אינו יכול להודות על אכילה זו. ומבואר דיש ב' דינים בברכת הנהנין, חלות דין מתיר וחלות דין שבח.
ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' ברכות הי"ב) וז"ל שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותין וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואח"כ בולען ואם אין נמאסין וכו' פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל עכ"ל. ומדפסק במשקין דבולע ואח"כ מברך מבואר שפסק דיכולים לברך אחר השתייה, וצ"ע דבסוגיין מבואר שאין מברכין אחר האכילה. ועיין בראב"ד שם שכתב "והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הוה ליה גמר", וכן פסק הרמב"ם עצמו (פ"ד מהל' ברכות ה"ב) שאם שכח לברך המוציא ונזכר אחרי שגמר סעודתו שוב אינו חוזר ומברך, וקשה מ"ש דמברך לאחרי שבלע משקין, דמסתימת לשונו משמע שמברך אע"פ שאין דעתו לשתות עוד משקין.
ועוד יש להעיר דאם נאמר שברכת הנהנין חלה מדין מתיר ולהתיר את ההנאה מהו ההוה אמינא שבגמ' לדמות ברכת הגר שהיא ברכת המצוה לברכת הנהנין, דשאני ברכת המצוות שאינן חלות מתיר אלא חלות שבח והודאה בעלמא ומשום כך שפיר מברך ברכת המצוה אף לאחר עשיית המצוה. ובאמת האור זרוע, (הובא בהגהות אשר"י חולין סי' ב'), פסק שאם לא בירך קודם שחיטה בדיעבד יכול לברך לאחר השחיטה, ונראה דסובר דברכת המצוות הויין ברכת שבח והודאה בעלמא, ומשום הכי מברך אותן אף אחרי עשיית המצוה.
אמנם עיין בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו וכו' וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו' וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עכ"ל, וצ"ב בהשואת הרמב"ם "וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", דמהי כוונתו בהשואה זו, והרי הרמב"ם פסק להלן (בפי"א מהל' ברכות הל' ב' - ג') דמברכים ברכות המצוות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב"ם כאן (פ"א מהל' ברכות ה"ב) דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצות עובר לעשייתן. ואשר נראה מזה דלשיטת הרמב"ם חל איסור לעשות מעשה מצוה מבלי מלברך עליה קודם עשייתה כמו שחל איסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה. והרמב"ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרוייהו אסור ליהנות בלי ברכה, וברכת המצוות חלין מדין מתיר כברכת הנהנין. ולפי זה מיושב הדמיון בין ברכת הגר לברת הנהנין, דס"ד דכמו שאי אפשר לברך להתיר את ההנאה למפרע אחרי האכילה כמו כן לא יהא אפשר לברך אחרי עשיית המצוה. ומהא דגר מברך אחרי הטבילה מוכח לכאורה דחל מתיר למפרע, וא"כ ה"ה בברכת הנהנין סד"א דמברך אף לאחר האכילה. ומסקינן דדוקא בברכת הגר, דמעיקרא גברא לא חזי, תיקנו לברך אחרי המצוה, ומכיון דלא אפשר לברך לפני הטבילה תיקנו שחל ההיתר למפרע בברכה שלאחר הטבילה. משא"כ בשאר המצוות וברכות הנהנין, שהברכה חלה מדין מתיר, דחייב לברך דוקא קודם ההנאה ועשיית המצוה.
ולפי"ז נראה ליישב נמי את פסק הרמב"ם במשקין דפסק דבולען ואח"כ מברך עליהן, והוא משום דמדמי משקין לגר דמברך אחרי הטבילה. דהנה בגר משום דהגברא לא חזי לברך לפני המעשה תיקנו החכמים שיברך אחרי מעשה הטבילה ושההיתר דהברכה יחול למפרע. וס"ל להרמב"ם דה"ה במשקין דמאחר שהכניסן לפיו בלי ברכה הרי הגברא לא חזי לברך עליהן, דאם יפלטם ימאסו וילכו לאיבוד, וכשהם בתוך פיו אי אפשר לו לברך, וא"כ הריהו דומה לגר דלא חזי לברך ובזה תיקנו החכמים ברכה אחרי המעשה, וההיתר חל למפרע (ועיין בכס"מ שם).
אמנם עדיין צ"ב לשיטת הרמב"ם דברכת המצוות חלין מדין מתיר, מדוע תיקנו ברכת הטבילה לגר אחר שטבל דלכאורה לא הוה ליה לברך בכלל. וי"ל דלפעמים תיקנו חכמים ברכת המצוה לא על מעשה המצוה אלא על החלות שבא מכח המצוה, וברכת הטבילה חלה על חלות קדושת ישראל שנתהווה ע"י מעשה הגירות¹. ולפי זה יש להסתפק בגר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין ואין הגר עצמו מברך על הטבילה אלא הבית דין מברכים, האם מברכין לאחר עשייתה או לפניה, דהא אין לומר דהבית דין הם גברא דלא חזי שהרי הם יכולים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו אף קודם הטבילה. אמנם לפי מה שנתבאר דברכת הטבילה חלה על חלות קדושת ישראל שנתהווה ע"י מעשה הגירות אזי י"ל דאף בגר קטן מברכין אחר הטבילה.
footnotes: ¹ וכן מצינו לכמה ראשונים דס"ל דמברכין ברכת האירוסין אחרי האירוסין, וי"ל דהיינו משום דהויא ברכה על חלות האירוסין ולא על מעשה האירוסין. וכן מצינו דס"ל לכמה ראשונים בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דמברכין אותה אחרי המילה דהויא ברכה על חלות בן ברית, וה"ה בברכת טבילת הגר. ויתכן נמי דלראשונים דס"ל בכל חייבי טבילה דמברכין אחרי הטבילה דהיינו משום דהויא ברכה על חלות הטהרה. ועיין בשיעורים לעיל דף לז: תוס' ד"ה היה עומד.