Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 54a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. וז"ל הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה עכ"ל. ונראה לבאר יסוד הך ברכה בהקדם הא דאיתא בגמ' פסחים (דף קיח:) "מאי דכתיב הללו את ה' כל גוים אומות העולם מאי עבדתייהו, ה"ק הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו כל שכן אנו דגבר עלינו חסדו", ופרש"י (ד"ה אגבורות ונפלאות) "אגבורות ונפלאות דחזינתו שעשה לי". וצ"ע דאכתי אומות העולם מאי עבדתייהו, ולמה להו לגויים להלל על הניסים שנעשו לישראל. וביאר הגר"ח זצ"ל דמצינו ב' מיני ברכות, ברכת הודאה על טובות ה' כברכת הטוב והמטיב, וברכת השבח על גבורת ה' כברכת עושה מעשה בראשית. ונראה דכל נס מחייב ב' חיובים, חובת הודאה למי שניצל מחמת הנס, וחובת שבח לכולי עלמא משום שע"י הנס נתפרסם גבורות ה'. ומשום כך אף הגויים נתחייבו בהלל בתורת ברכת השבח על ניסי ישראל, משום שחייבין בשבח על גבורות ה'. ואילו ישראל חייבין לברך על ניסי דידהו מדין ברכת הודאה על הנס. והק"ו הוא דאם עכו"ם חייבין בברכת השבח כל שכן אנן חייבין בשבח ובהודאה על הנס, דחיוב הודאה כולל נמי חיוב שבח, משא"כ עכו"ם חייבין רק בברכת השבח על גבורות ה', עכ"ד הגר"ח זצ"ל.
ולפי זה י"ל דברכת הרואה מקום שנעשו ניסים לישראל הויא חלות ברכת הודאה על הנס, ואינה רק חלות ברכת השבח על הנס, דמברכין על ניסים שנעשו לישראל, ומהווה ברכת הודאה על הנס¹.
footnotes: ¹ ועפי"ז מבוארת שיטת הראב"ד (שהובאה בטור סימן רי"ח סעיף ג') דליכא חובה לברך אלא בפעם הראשונה שרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, די"ל דמכיון דהויא ברכת הודאה על הנס צריך להרגיש ולהתפעל מגודל הנס, ולכן סובר הראב"ד שאינו חייב לברך אלא בפעם הראשונה שאז מתפעל בודאי, ומכאן ואילך אם רואה ומתפעל הרשות בידו לברך (וכ"כ הדרישה סימן רי"ח ס"ק א'). מאידך אי הויא ברכת השבח, י"ל דכל פעם שרואה המקום שנעשה נס לישראל ונזכר בנס יתחייב לברך ולשבח לה' על הנס שנעשה לישראל.
משנה. וז"ל והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' וכו' ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה שיהא אדם שואל וכו') וז"ל בשמו של הקב"ה ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו עכ"ל. ועוד פירש (ד"ה ואומר), "פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול לשלום חבירו זה רצונו של מקום וכו' מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור" עכ"ל. ומבואר דס"ד דיהא אסור לשאול בשלום חבירו בשם משום דנראה כמזלזל בכבוד המקום. והנה עיין ברש"י במסכת מכות (דף כג: ד"ה ושאילת שלום בשם) שפירש וז"ל דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה' עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה וכו', ל"א שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנן נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקב"ה וכו' עכ"ל. ומבואר דשתי הלשונות ברש"י נחלקו האם שאלת שלום חבירו בשם הוי רק היתר והוראת שעה משום דמעיקר הדין אסור לשאול בשלום חבירו בשם דהוי מוציא שם שמים לבטלה (דזוהי שיטת הל"ק ברש"י). או האם דהוי תקנה לדורות שתיקנו חיוב לשאול בשלום חבירו בשם (דזוהי שיטת הל"ב ברש"י).
והנה בשלמא ללישנא בתרא ברש"י דתיקנו שחייב אדם לשאול חבירו בשם, ומשום כך אנו נוהגים לומר "שלום" שהוא שמו של ה', י"ל דאין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, דשלום אינו אלא כינוי, ואיסור הוצאת שם שמים לבטלה אינו חל אלא בז' שמות בלבד, ולא הוי אלא כמזלזל בכבוד המקום שנראה כעושה איסור, והתירו וחייבוהו משום "בקש שלום ורדפהו", וכדפירש רש"י במשנתנו. אולם לפי הפירוש הראשון ברש"י דהתירו לשאול בשלום חבירו בשם, משמע שהתירו אף בז' שמות, ואינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולפי"ז צ"ע אמאי נקט רש"י בסוגיין דקא משמע לן דלא אמרינן דהוי מזלזל בכבוד המקום, דהוה ליה למימר דסלקא דעתך שאסור משום שמוציא שם שמים לבטלה. ובאמת צ"ע איך התירו לשאול בז' שמות דלכאורה הרי הוא מוציא שם שמים לבטלה, והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה.
והנה פשיטא דכשמזכיר מהז' שמות בתפלה או בתורת שבח להקב"ה אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולכן נראה שאם מברך את חבירו בשם משום דרך ארץ גרידא מבלי הרגשת הלב וכוונה לשבח לה' יתב' עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. וכן מבואר מדברי הט"ז (או"ח סי' רי"ט סק"ג) שפסק שאינו יכול לברך ברכת הגומל בשם ומלכות על הצלת חבירו אא"כ שמח בלבו, אבל אם אינו שמח כ"כ אלא מברך משום שלום ודרך ארץ בעלמא עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ברם מרש"י בסוגיין משמע אחרת דאף כשמזכיר שם שמים משום כבוד הבריות ורדיפת שלום בעלמא ג"כ אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה, דכי היכא שהזכרת שם שמים בתפלה לא הוי הוצאת שם שמים לבטלה, ה"נ להזכיר שם שמים משום דרך ארץ אינו לבטלה, ודלא כשיטת הט"ז¹.
footnotes: ¹ ואולי י"ל דהט"ז מיירי בברכה לבטלה המהווה איסור חמור דלא תשא, ואילו רש"י מיירי בהוצאת שם שמים בלי לשון ברכה בשם ומלכות שאינו כ"כ חמור, ועיין בפוסקים.
והנה הרמב"ם השמיט תקנה זו דיברך את חבירו בשם, וצ"ע בטעמו. ויתכן דסובר דבשואל בשם חל איסור דמוציא שם שמים לבטלה, דלא דמי לתפלה, ורק תיקנו הוראת שעה לשאול בשם. ויש להוסיף דיתכן דנחלקו רש"י והרמב"ם ביסוד התקנה, דרש"י סובר שתיקנו לשאול שלום חבירו בשם משום בקש שלום ורדפהו. ואילו הרמב"ם סובר דהך תקנה מישך שייך לתקנה דמשקלקלו הצדוקים ואמרו שאין העולם אלא אחד דתיקנו לומר מן העולם ועד העולם דג"כ התקינו שיהא אדם שואל בשם. ויש שייכות בין שתי התקנות דתרווייהו נתקנו משקלקלו הצדוקים ונתקנו כדי להוציא מלבן של הצדוקים. ויסוד התקנה להזכיר את השם הוא כדי לחזק את האמונה בהשגחה פרטית, ורק למדו מבועז דיש מקור לשאול את חבירו בשם, אך התקנה נתקנה אח"כ בימי בית שני, ולפי זה מיושבת השמטת הרמב"ם משום דהויא רק הוראת שעה להוציא מלבן של צדוקים¹.
footnotes: ¹ ואמר רבינו שמרן הגר"ח זצ"ל לא נהג לכתוב ב"ה בתחילת מכתביו משום דהרמב"ם השמיט התקנה לשאול בשלום חבירו בשם, דס"ל דהויא רק הוראת שעה ולא תקנה לדורות.