Reshimot Shiurim on Berakhot Daf 5b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ' וז"ל אר"י נגעים ובנים אינן יסורים של אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה וכו' ואב"א הא לן והא להו עכ"ל. פירש רש"י (ד"ה הא לן והא להו) וז"ל בא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה, בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה עכ"ל. והקשו עליו בתוס' (ד"ה הא לן) "דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה, ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג וכו' והאיך היה מדבר ר' יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו".
וי"ל דרש"י סובר דאע"פ דקדושת בתי ערי חומה תלויה ביובל ובטלה בזה"ז, מ"מ דין שילוח מצורע מבתי ערי חומה אינו חל מדין שילוח טמאים שתלוי בקדושת מחנות, אלא דהוא דין בפני עצמו לשלח מצורע מחפצא של ערי חומה, וחל דין שילוח מצורע מבתי ערי חומה אף בזה"ז ואע"פ שאין יובל נוהג ואינן מקודשות. וביתר ביאור נראה דהנה יעויין ברמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פ"י הל"ז) וז"ל דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בא"י בלבד עכ"ל. ברם בהלכות ביאת מקדש (פ"ג ה"ב) כתב וז"ל שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו' לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא עכ"ל. וצ"ע אמאי השמיט הרמב"ם כאן דין שילוח המצורע מעיירות מוקפות חומה וכמו שהזכירו בהלכות טומאת צרעת, והביא רק את דין שילוח המצורע מירושלים בלבד.
ונראה ליישב דהנה הרמב"ם במנין המצוות הקצר בכותרת ריש הלכות טומאת צרעת (מצוה ד') כתב וז"ל שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם עכ"ל. ומבואר דיש הלכה של פרסום המצורע. ולפי"ז נראה דס"ל להרמב"ם דנאמרו ב' דינים בשילוח מצורע מחוץ למחנה: א) דין שילוח המצורע ממחנה ישראל מדין שילוח הטמאים, וחל מחמת טומאת מצורע, ומשום כך משלחין מצורע מחוץ לירושלים. ב) קיום פרסום שהוא מצורע, ושילוחו מן המחנה מהווה קיום פרסום צרעתו כקריעת בגדיו ופריעת ראשו, ודין זה נלמד מטמא טמא יקרא.
ונראה דיש נפ"מ בין שני הדינים לענין מלקות, דמצות שילוח הטמאים ממחנה הקדוש ומירושלים נאסר בלאו ולוקין עליו וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ח) וז"ל הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה ולוקה שנאמר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה, ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה. אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה עכ"ל. ומבואר שאין לוקין על שילוח מצורע מבתי ערי חומה דאינו אלא ביטול קיום מצות פרסום המצורע מקרא ד"טמא טמא יקרא" ומקרא ד"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
וי"ל דבהלכות ביאת מקדש הביא הרמב"ם את דין שילוח המצורע שחל מדין שילוח טמאים, שמדין טומאתו חל דין שילוח המצורע דמשלחין אותו מחוץ לג' מחנות, והוי קיום דמצוות שילוח הטמאים מהמחנות. מאידך דין שילוח המצורע מעיירות המוקפות חומה אינו חל מדין שילוח טמאים ממחנה קדוש, אלא מדין קיום מצות המצורע לפרסם את טומאתו. ועיין ברמב"ם הלכות טומאת צרעת (פ"י ה"ח) וז"ל המצורעת אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם אלא יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה לאחרים שהיא טמאה עכ"ל. וצ"ע מדוע כתב הרמב"ם דאע"פ שאינה פורעת ופורמת מ"מ היא יושבת מחוץ לעיר דפשיטא שרק נתמעטה מפריעה ופרימה מגזירת הכתוב (עיין סוטה כג ב). ונראה לבאר דכוונתו לומר דלא תימא דמכיון דאינה מחוייבת בפריעה ופרימה ועטיית שפם דהויין מקיומי מצות ד"טמא טמא יקרא", הכא נמי דפטורה מדין ישיבה מחוץ לעיר דהוי נמי קיום ד"טמא טמא יקרא", להכי אשמעינן דבזה האופן דפרסום טומאתה דהיינו לשבת מחוץ לעיר חייבת היא במצות טמא טמא יקרא, ואע"פ שאינה חייבת בפריעה ופרימה.
ולפי"ז יתכן דלרש"י דין שילוח המצורע דחל מדין פרסום המצורע נוהג בחפצא של בתי ערי חומה ואינו תלוי בקדושת בתי ערי חומה, וחל דין שילוח המצורע מבתי ערי חומה בזה"ז אע"פ שאין היובל נוהג, ובטלה קדושת בתי ערי חומה. משא"כ דין שילוח המצורע מחוץ לג' מחנות שחל מדין שילוח הטמאים דתלוי בקדושת בתי ערי חומה וביובל ואינו נוהג בזה"ז.
והנה הרמב"ם (פ"י מהל' טומאת צרעת ה"ז) כתב וז"ל ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בא"י בלבד עכ"ל. וצ"ע דמאי קמ"ל דפשיטא דקדושת ערי חומה חלה רק בעיר חומה שבא"י. אמנם לפי מה שבארנו דמצוות שילוח המצורע תלוי בחפצא של עיר חומה י"ל דס"ד אמינא דאפילו בחו"ל יש חפצא של עיר חומה וחלה מצות שילוח מצורע אף מבתי ערי חומה שבחו"ל, קמ"ל דרק בא"י חל דין שילוח מעיר חומה¹.
footnotes: ¹ ועיין ברשימות שיעורים למס' יבמות (דף ז:) תוס' ד"ה ר' יוחנן. ונתבאר שם דהרמב"ם הבחין בין קדושת ירושלים שחלה בה קדושת מחנות לבין ערי חומה דליכא בבתי ערי חומה חלות קדושת מחנה ישראל, אלא שחל איסור עשה מיוחד על המצורע שישב מחוץ לעיר מוקפת חומה מקרא ד"בדד ישב". אך יעויין בר"ש למס' כלים (פ"א משנה ז') שכתב וז"ל ומצורע משתלח מחוץ לג' מחנות וכו' ובתחילת ספרי בפ' נשא קידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל עכ"ל. ומשמע שסובר דאף שילוח ממוקפת חומה חל מדין קדושת מחנות.
גמ'. וז"ל מאי לפני מטתו אילמא לפני מטתו ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וכו' עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה שלא) וז"ל אבל מילתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע עכ"ל. וכן מבואר בתוס' הרא"ש (ד"ה שלא) וז"ל והארון והתיבה שמניחין עליהם ס"ת כיון שקבועין ועומדים לא מיקרי חציצה עכ"ל. ומבואר דס"ל דמטה הוי חציצה משום דאינה קבוע לעמוד שם תמיד ואי הוי קבוע אינו חוצץ. אמנם עיין בב"ח (סי' צ') דס"ל דאף אם המטה קבוע לעמוד שם תמיד הוי חציצה וצריך להקפיד שלא יהא שום דבר בינו לבין הקיר.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' תפלה ה"ו) וז"ל תיקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל עכ"ל. ועיין בבית יוסף (סי' צ') שביאר דשיטת הרמב"ם היא כדי שלא יהא דבר בפניו שיבטל כוונתו. ועיין בט"ז ובמגן אברהם (או"ח סי' צ' סעיף כ"א) דנחלקו אם שטענדער נחשב חציצה או לא. הט"ז (ס"ק ה') נקט דאינו חציצה כיון דהוי לצורך תפלה, והמג"א (ס"ק ל"ו) חולק עליו וסובר דהוי חציצה, דהרי שולחן ותיבה נמי צורך תפלה הן ואינם מותרים אלא בקבועין. ונראה דתלוי ביסוד האיסור שלא יהא דבר חוצץ בינו לכותל, דאי נימא דהטעם הוא משום שלא יבטל כוונתו וכסברת הרמב"ם, י"ל דבדבר שהוא לצורך תפלה כמו שטענדר אין בזה משום חציצה, דאדרבה זה מועיל לכוונתו. אמנם עיין בשו"ע (או"ח סי' צ"ח סעיף ד') וז"ל התפלה במקום הקרבן וכו' ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא לקרבן שחציצה פוסלת בינו לכלי עכ"ל. וי"ל דלפי"ז אף שטענדר הוי חציצה וצריך שלא יהא שום דבר בינו לקיר.
רש"י ד"ה סמוך למטתו. וז"ל כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל עכ"ל. עיין בתוס' (ד"ה אלא) וז"ל ורש"י פי' אפילו ללמוד שאסור ללמוד קודם התפלה ולא ידעתי מנא ליה אבל ראייה דשרי ללמוד קודם דלקמן בפרק שני (יד:) אמרינן דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פירקיה וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש עכ"ל. ושיטת רש"י צריכה ביאור.
והנה עיין בסוגיית הגמ' לקמן (דף י:) וז"ל ואר"י בר' חנינא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א"ר יצחק אמר ר' יוחנן אר"י בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קיבל עליו עומ"ש עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' תפלה ה"ד) וז"ל אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית ולא יצא לדרך קודם שיתפלל עכ"ל, ובכסף משנה (שם) ציין שמקור הרמב"ם מסוגיין שאבא בנימין אמר כל ימי הצטערתי שיהא תפלתי סמוך למטתי, וכתב הכס"מ וז"ל ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתיים ודלא כרש"י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל עכ"ל. ונ"ל דנחלקו תוס' והרמב"ם על רש"י ביסוד האיסור דלא תאכלו על הדם, דלשיטת הרמב"ם ילפינן מהך קרא איסור אכילה ועשיית מלאכה קודם שיתפלל דהיינו עובדין דחול. אבל לימוד תורה דהוי חפצי שמים מותר קודם תפלה. משא"כ לדעת רש"י ילפינן מהך קרא איסור להשתמש בכל חלק של הגוף קודם שהתפלל, ואפילו להשתמש בשכלו אסור, וע"כ אסור אף ללמוד תורה קודם תפלה. וליישב קו' תוס' מהגמ' דרב י"ל דהתם מיירי שהתחיל ללמוד קודם זמן תפלה, ומשום הכי היה מותר לו ללמוד תורה לפני שהתפלל ולא היה חייב להפסיק, משא"כ בסוגיין דמיירי שכבר הגיע זמן התפלה דאזי אסור להתחיל וללמוד לפני שמתפלל¹.
footnotes: ¹ עיין במהרש"ל על התוס' (ד"ה אלא).