גמ'. וז"ל כי נפיק אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יפתח אחד מהם אי אפשר לעמוד לפניך [אפילו שעה אחת] מאי חתים וכו' א"ר פפא הלכך נימרינהו לתרוויהו רופא כל בשר ומפליא לעשות עכ"ל. הרא"ש פסק (תשובת הרא"ש כלל ד' סי' א' והובא בטור סי' ו') דבבקר לאחר שמברך אשר יצר יברך מיד ברכת אלוקי נשמה לפי שהיא סמוכה לה. ונראה לבאר דברכת אשר יצר היא מענין יצירת גוף האדם, ומורה על שפלות האדם שהוא יצור בעל גוף ככל שאר הברואים שבעולם וכדאמרינן "ומותר האדם מן הבהמה אין". ואילו ברכת אלוקי נשמה ענינה הודאה על הנשמה שבאדם, שהיא טהורה שהיא חלק אלוק ממעל, ומצד הנשמה מעלת האדם היא למעלה מכל הברואים. וי"ל דהטעם שהסמיכו חז"ל ברכת אשר יצר לאלוקי נשמה הוא להורות על שתי הבחינות הנ"ל שמהם אדם מורכב - גוף ונשמה. וי"ל נמי דמשום הכי נתקנו שתי ברכות נפרדות בשבע ברכות: א) ברוך אתה ה' יוצר האדם כנגד יצירת גוף האדם, ב) ברוך אתה ה' אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וכו', כנגד יצירת נשמת האדם, שהיא הצלם אלוקים שבאדם.

גמ'. וז"ל כי מעטף בציצית לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית כי מנח תפילין אדרעיה לימא אשקב"ו להניח תפילין ארישיה לימא אשקב"ו על מצות תפילין עכ"ל. עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' תפלה הי"ד) וז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום ובין הלילה ומה הן מאה ברכות אלו כ"ג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של ק"ש של שחרית וערבית לפניה ולאחריה, וכשמתעטף בציצית מברך ברוך אשקב"ו להתעטף בציצית וכשלובש תפילין מברך אשקב"ו להניח תפילין ושלש תפילות שבכל תפלה מהן שמונה עשרה ברכות הרי שמונים ושש ברכות. וכשהוא אוכל שתי סעודות של יום והלילה מברך ארבע עשרה ברכות וכו' הרי מאה ברכות בין הכל עכ"ל.

ויש להעיר דלכאורה צ"ע מדוע הוצרך הרמב"ם לפרט ולבאר איך מקיימין את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום, וכי חסר היכי תימצא לברך מאה ברכות בכל יום. וכן צ"ב דנקט הרמב"ם דאוכל שתי סעודות כדי להגיע למאה ברכות, דמהו הדין אילו אינו רוצה לאכול שתי סעודות אלא סעודה אחת ביום, וכי אינו יכול להוסיף עוד ברכות כדי להגיע למנין מאה ברכות, וא"כ צ"ע מדוע נקט הרמב"ם שאוכל ב' סעודות ביום.

ועיי"ש שכתב (בהל' ט"ו - ט"ז) וז"ל בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו כגון שלא ישן כל הלילה ולא התיר חגורו וכו' צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט פרי ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה ברכות בכל יום עכ"ל. וצ"ע כנ"ל מדוע צריך הרמב"ם לפרט שיוצא יד"ח מאה ברכות דוקא ע"י ברכה על הפירות. ועוד צ"ע דמשמע מהרמב"ם שבשבת ויו"ט הברכות של ברכה"ת דקריאת התורה וברכת ההפטורה וקידוש אינן מן החשבון דמאה ברכות בכל יום, ואילו תפלה וברכת הפירות בכלל החשבון, וצ"ע בזה.

ונראה דהרמב"ם סובר דנאמר הלכה דסדר היום בכדי לקיים את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום, ועיקר הדין של מאה ברכות בכל יום אינו חיוב סתם לברך מאה ברכות בכל יום, אלא דנאמר דין של סדר היום שמביא לידי מאה ברכות, וחל חלות דין של סדר היום. ונראה דמשום כך הביא הרמב"ם דין זה שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום בפרק ז' מהל' תפלה ולא בהלכות ברכות, דפרק זה מיירי מענין ברכות דסדר היום שנתחייב לברך כשהולך לישון בלילה וכשקם בבוקר, ומיירי לענין סדר של התחלת היום. והרמב"ם מחדש שחל חלות דין סדר היום בכדי לקיים קיום דמאה ברכות בכל יום, והחיוב לברך מאה ברכות אינו חיוב בעלמא לברך מאה ברכות בכל יום אלא שחייב לברך מאה ברכות עפ"י סדר היום. ולפי זה יוצא שרק ע"י פעולות אלו מקיים אדם את החיוב לברך מאה ברכות בכל יום. ונראה דלכן כלל הרמב"ם בסדר זה מצות ציצית ותפילין לקבוע בהן הלכה שהן בכלל הקיום של סדר היום. ולפי"ז מבואר מדוע הרמב"ם השמיט ממנין מאה ברכות בכל יום הברכות על מצוות שהן תלויין בזמן כהדלקת נר חנוכה, וישיבה בסוכה, דמכיון שמצוות אלו הן רק מזמן לזמן אינן נכללין בכלל סדר היום, דרק מצוות הקבועות בכל יום הן בכלל קיום סדר היום. ומשום כך אין הרמב"ם מונה את הברכות דקה"ת וההפטורה וקידוש בכלל המנין של מאה ברכות, דרק ברכות הנאמרות בכל יום ויום הויין מכלל קיום סדר היום, ודוקא על ידן מקיים חובת מאה ברכות בכל יום.

ונראה להוסיף דמשמע מדברי הרמב"ם שכלל ברכות השחר בהדי תקנת נוסח התפלה, וכמש"כ בתחילת פרק ז' מהל' תפלה "כשתקנו חכמים דברי תפילות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום וכו'", ומשמע דברכות השחר הויין קיום תפלה. והנה נחלקו הרמב"ן והרמב"ם בחיוב תפלה, דלשיטת הרמב"ם חל חיוב תפלה מן התורה להתפלל בכל יום, שכתב (פ"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל. ואילו הרמב"ן (סה"מ מ"ע ה') סובר דמצות תפלה מן התורה היא בעת צרה בלבד. אמנם נראה דאף לשיטת הרמב"ן חייב אדם להתפלל בכל יום, דבכל יום אדם נמצא במצב של צרה, וכן משמע ממה שכתב הרמב"ן שם "והיא מצוה על כל צרה וצרה וכו' לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה, והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב (מלכים א' ח' ל"ה - ל"ח) בהעצר השמים ולא יהיה מטר, רעב כי יהיה, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה". ומשמע דכל צרותיו של אדם ואף היום יומים נחשבות לעת צרה שמחייב להתפלל. וזה מרומז בנוסח ברכת אשר יצר, שאומרים "אי אפשר להתקיים לפניך אפילו שעה אחת", ומשמע שהאדם נמצא תמיד במצב של צרה¹.

footnotes: ¹ בפשטות משמע דהרמב"ן חולק על הרמב"ם ואינו מחייב תפלה בכל יום ויום. אך זה נכון שפעמים רבות האדם נמצא בצרה ולרמב"ן חייב להתפלל עליה. אך צ"ע מהו גדר עת צרה המחייבת תפלה מה"ת אליבא דהרמב"ן. ופעם אמר רבינו זצ"ל דהרמב"ם מחייב תפלה מה"ת בכל יום דסובר שכל צרכי האדם אפילו היום יומיים נחשבים כעת צרה, ומשו"ה ס"ל שחל חיוב מדאורייתא להתפלל בכל יום. משא"כ לרמב"ן המצוה חלה רק בעת צרת הציבור דכתב הרמב"ן בסה"מ מ"ע ה' "ושנתפלל אליו בעת הצרות וכו' כענין שכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הציבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה". ודלא כמש"נ כאן בשיעורים אליבא דהרמב"ן דהצרות היום יומים של אדם פרטי מחייבות מצות תפלה מדאורייתא, וצ"ע.

ולפי זה י"ל דכל ברכות השחר הודאה הן על צרכי החיים הבסיסיים, שמבלעדיהן האדם לא יוכל להתקיים, דבכל יום ויום האדם נמצא בצרה, ולכן חל באמירתם קיום תפלה, ואם חיסר מברכות השחר לא קיים מצות תפלה בשלימותה.

בענין ברכות מצות תפילין

תוס' ד"ה אשקב"ו להניח תפילין. וז"ל כיון דתחלת הנחתו בזרועו יש לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם ובפרק הקומץ (מנחות לו א) אמר לא סח מברך אחת סח מברך שתים פירש הקונטרס דעל שתי התפילין קאמר דמברך ברכה אחת על שתיהן בלא סח בינתים, ודוחק לומר דלא הוצרכו שתי ברכות דלהניח ועל מצות אלא כשסח ועבר עבירה. לכן פר"ת דעל של ראש שהיא גמר מצוה ועיקר דיש בה ד' בתים ושי"ן מברך על מצות, אבל סח חוזר ומברך שתים על של ראש עכ"ל.

א. עיין בתוס' (מנחות דף לו. ד"ה לא סח מברך אחת סח מברך שתים) וז"ל פירש בקונטרס לא סח מברך אחת בין של יד בין של ראש, סח מברך שתים להניח בשל יד ועל מצות תפילין בשל ראש. ור"ת פירש לא סח מברך אחת לשל ראש מברך על מצות תפילין שזו היא ברכתו, סח מברך ב' לשל ראש, להניח ועל מצות וכ"כ בשימושא רבא דתפילין עכ"ל. ומבואר שרש"י ותוס' נחלקו בברכת התפילין, דלשיטת רש"י לכתחילה כשלא סח מברך ברכה אחת דלהניח תפילין על הנחת תפילין של יד ושל ראש, ורק כשסח בינתיים מברך על מצות תפילין בהנחת תפילין של ראש. משא"כ לפי ר"ת דס"ל כשלא סח מברך להניח תפילין אשל יד, ועל מצות תפילין על של ראש, וכשסח מברך להניח תפילין ועל מצות תפילין על של ראש. ועלינו לבאר את מחלקותם.

והנה יש לעיין בשיטת רש"י דס"ל דהיכא שלא סח חלה ברכת להניח על תפילין של יד ושל ראש, דלפי זה צ"ע, מדוע אינו מברך לאחר שסח ברכת להניח שנית על השל ראש. ועוד צ"ע ברש"י דאי ס"ל דמברך על מצות תפילין על השל ראש מפני שהנחת השל ראש היא גמר מעשה המצוה, וחלה ברכה על גמר מעשה המצוה מדוע אינו מברך ברכת על מצות תפילין על השל ראש אף כשלא סח.

וי"ל דס"ל לרש"י שאין מברכין ב' ברכות המצוה על מעשה מצוה אחת, ומשום הכי, כשלא סח חל ברכת להניח על הנחת תפילין של יד וגם על של ראש, דמצטרפין למעשה מצוה אחת, ומשום הכי בלא סח אינו חוזר ומברך על מצות תפילין לשל ראש, דאין מברכין פעמיים על מעשה מצוה אחת. וכשסח והפסיק בעשיית המצוה מברך על מצות לשל ראש, דהוה מעשה מצוה בפני עצמה. ואין לומר שיברך שוב להניח על השל ראש דנראה כמברך פעמיים על כל אותה מצוה, אלא יברך על מצות תפילין דהא מברך על גמר המצוה ואינו מברך פעמיים על כל אותו מעשה מצוה. ומשו"ה שינו את הנוסח מלברך להניח לברך על מצות.

ב. והנה פסק המחבר (או"ח סימן כ"ה סעיף ה') כשיטת רש"י, ואילו הרמ"א (שם) פסק כדעת ר"ת. ועיין בביאור הגר"א (שם ס"ק י"ז) שהקשה על שיטת ר"ת וז"ל ועוד קשה מתוספתא וכו' גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' מעשרות הט"ז) שאם הפריש מעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר עני ומעשר שני בבת אחת ולא סח ביניהם מברך ברכה אחת, ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו, וכן פסקו טור ושו"ע יו"ד סימן של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל. הרי דיכול לברך ברכה אחת אפילו לכמה מצוות שחלוקים כל אחד בפני עצמו ולא שם אחד להם, רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על של ראש כשסח ביניהם אחר ששל יד כבר מונח וכו' והיאך יאמר ב' פעמים וצונו על מצוה אחת ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה אחת כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על של יד עכ"ל.

ונראה לתרץ דר"ת סובר שקיומי מצוות תפילין של יד ותפילין של ראש חלוקות אהדדי¹, דעיקר קיום מצות תפילין של יד הוא מעשה מצות הנחה וקשירה וכדכתיב בקרא "וקשרתם לאות על ידך", ואילו קיום מצות הנחת תפילין של ראש הוא שהגברא יהא מעוטר בתפילין, וכדכתיב בקרא "והיו לטטפת בין עיניך", דהיינו שמצותן שיהיו התפילין מונחין על ראשו. ויש להביא ראיה לכך דנחלקו רבינו אליהו ור"ת (עיין בתוס' מס' מנחות לה ב ד"ה משעת) האם יש מצות קשירה בכל יום. וכתבו התוספות "ומסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש, וכדברי רבינו אליהו בתפילין של יד, דכתיב בשל יד וקשרתם לאות על ידך, דמשמע דכל שעה שמניח צריך לקשירה". ונראה דר"ל דמכיון דקיום מצות תפילין של יד הוא במעשה הנחה וקשירה על ידו, י"ל דנאמר בהם גם דין שצריך לעשות ולקשור גוף הקשר דתפילין ש"י בכל יום מחדש. משא"כ בתפילין של ראש שעיקר קיום מצותן הוא בהוייתן על ראשו, ולא נאמר בהם דין מעשה הנחה וקשירה, וממילא לא חל בם דין לעשות ולקשור את גוף הקשר מחדש בכל יום. וכן יש להוכיח מהא דאמרינן (במס' ראש השנה דף יז.) דפושעי ישראל בגופן היינו מי שלא הניח תפילין של ראש מימיו דנקרא "קרקפתא דלא מנח תפילין", ולא מצינו שמי שלא הניח תפילין של יד בחייו שנקרא דרעא דלא מנח תפילין. והביאור בזה משום דקיום מצות תפילן של ראש היינו שהגברא יהא מעוטר ולבוש בתפילין, ואם לא הניח תפילין של ראש מימיו חל חסרון בגברא ובגופו. משא"כ מי שלא הניח תפילין של יד נחשב כמי שביטל מצות הנחת תפילין על ידו ולא חל עליו חלות שם פושעי ישראל בגופו. וכן משמע מהגמ' לעיל (ו.) ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש", דמשמע דקיום התפילין שבראש הוא שיהיו על ראשו.

footnotes: ¹ דהא תרי מצוות הן וכדמנה אותן הרמב"ם בסה"מ מ"ע י"ב - י"ג.

ולפי זה מיושב שפיר שיטת ר"ת שמברך שתי ברכות נפרדות, ברכת להניח על התפילין של יד, דמצותה במעשה הנחה וקשירה על היד. ובשל ראש מברך על מצות תפילין שקיומו בהוויתן על ראשו. וי"ל דס"ל לר"ת דהא דאיתא בתוספתא שמברך ברכה אחת על הפרשת תרומות ומעשרות אע"פ שהן מצות חלוקות היינו משום דהויין חד מעשה מצוה של הפרשה ומעשה המצוה שוה לכולן, ומכיון שלא נתחלקו מצד מעשה המצוה שפיר מברך ברכה אחת להפריש תרומה ומעשר על כולן כאחת. ברם מכיון שמעשי המצוה דתפילין של יד ותפילין של ראש הם ב' מעשים נפרדים, דמעשה המצוה דשל יד הוא ע"י הנחה והידוק, ואילו המצוה דשל ראש מתקיימת בזה שהגברא מעוטר בתפילין, אי אפשר לברך עליהן ברכה אחת, ולפיכך מברך להניח תפילין על של יד ועל מצות תפילין על של ראש.

ונראה דלפי הר"ת הטעם דמברך ב' ברכות על השל ראש כשסח בינתים, אע"פ שאין מברכין פעמיים על מצוה אחת, הוא משום דיש ב' קיומים נפרדים במצות תפילין של ראש - מעשה הנחה והוויתם על ראשו. וכנגד שני קיומים אלו נתקנו שתי ברכות נפרדות - "להניח תפילין" ו"על מצות תפילין", והיכא דלא סח חלה ברכת להניח על השל יד דבה מקיים קיום הנחה גרידא, וברכת על מצות על של ראש, שעיקר קיומה בהיותו מעוטר בתפילין על ראשו. ומשום דלא הפסיק ברכת להניח שבירך על השל יד נמי חלה על התפילין של ראש, דבתפילין של ראש יש גם מצות מעשה הנחה כמו שיש בשל יד. ברם, כשסח והפסיק בינתיים מברך להניח ועל מצות על השל ראש, דברכת להניח חלה על קיום ההנחה שבהנחת התפילין של ראש, וברכת על מצות חלה על קיום לבישת השל ראש. דס"ל לר"ת דבשל יד איכא רק קיום הנחה בלבד, ואילו בשל ראש יש ב' קיומים: א) קיום הנחה, וב) קיום לבישה דהיינו שהגברא מעוטר בתפילין, ולכן כשסח מברך ב' ברכות על השל ראש, דמקיים שני קיומים בשל ראש.

ג. ונראה להוסיף עוד בביאור שיטת ר"ת (ועיין לעיל בשיעורים דף לז. תוס' ד"ה היה עומד) דתוס' (בפסחים דף ז. ד"ה בלבער) כתבו דלשיטת ר"ת מברכין ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו לאחר המילה, משום דאין צריך לברך עובר לעשייתן אלא רק כשעושה המצוה עצמו הוא מברך, ולא כשאחר מברך. והוכיחו דין זה ממה שמברכין ברכת האירוסין לאחר האירוסין. ועיין בט"ז (יו"ד סי' א' ס"ק י"ז) שנקט דס"ל להתוס' דברכת להכניסו וברכת אירוסין הויין ברכת השבח, ומשו"ה שפיר מברכינן לאחר המילה והאירוסין. אמנם יש להעיר על דברי הט"ז דבשלמא ברכת אירוסין י"ל דהויא ברכת השבח, וכדכתב הרא"ש (פ"א דכתובות סי' י"ב) דמנוסח הברכה משמע דברכת השבח היא, דהיכן מצינו שמברך על מה שאסר לנו, ועוד למה מזכיר חופה בברכה, והמצוה אינה קידושין אלא פריה ורביה. ומוכח מכל זה דברכת אירוסין הויא ברכת שבח והודאה לה'. ברם נוסח הברכה דלהכניסו שוה לשאר ברכות המצוות, ומהיכא תיתי לומר שהיא ברכת השבח ולא ברכת המצוה.

ונראה לבאר את דברי התוס' באופן אחר, דיש לומר שלדעת ר"ת יש ב' דינים בברכת המצוות: א) ברכה שנתקנה על מעשה המצוה דחל בה דין שמברך הברכה עובר לעשייתן, ב) ברכת המצוה שנתקנה על החלות שחלה מכח מעשה המצוה, וברכה כזו שפיר מברך אותה אף לאחר עשיית המצוה. ונראה דר"ת ס"ל שברכת להכניסו היא ברכת המצוה דחלה על חלות השם של בן ברית שחל בנימול. וכוונת ר"ת להוכיח מברכת אירוסין היא דאפילו אי נימא דברכת המצוה היא, י"ל דהברכה נתקנה על החלות שם אשת איש שחלה ע"י מעשה הקידושין, וע"כ מזכירים בה איסור עריות, ומשום הכי יכול אחר לברך, ומברכין אותה אף לאחר האירוסין. והוא הדין לגבי ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דחלה על חלות השם בן ברית דחל בגברא הנימול. ולפי"ז י"ל דאף ברכת השחיטה היא ברכת המצוה שנתקנה על חלות השחיטה דחלה בבהמה, דהרי אין קיום מצוה לשחוט אלא שאסור לאכול בשר מבלי לשחוט, ומסתבר שאין הברכה על מעשה השחיטה אלא על החלות שבאה מכח השחיטה, ולכן אף אחר יכול לברך¹.

footnotes: ¹ ולפי"ז יל"ע האם אפשר לברך ברכת השחיטה אחרי השחיטה כמו בשאר ברכות החלין על חלות, כגון ברכת להכניסו בבריתו של א"א, ברכת אירוסין, וברכת על מצות תפילין, דמברכין אותן אחרי מעשה המצוה, וצ"ע.

ולפי זה י"ל בסברת ר"ת דס"ל דמברכין שתי ברכות בהנחת תפילין, דבתפילין יש ב' קיומים: יש קיום מעשה הנחה, ועוד יש חלות קדושה שחלה בגברא עי"ז שהוא מעוטר בתפילין, וכדחזינן מהא דמי שלא הניח תפילין נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין. וכן מהא דדרשינן (לעיל ו א) עה"פ וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש, דמשמע דחלה קדושה בגברא ע"י לבישת תפילין של ראש. וי"ל דמשום הכי ס"ל לר"ת דמברכין שתי ברכות, דברכת להניח היא על קיום מעשה ההנחה ולכן מברכים אותה על תפילין של יד, וברכת על מצות היא ברכה שנתקנה על חלות קדושת הגוף שחלה בלבישת תפילין של ראש. ולפי מה שנתבאר י"ל דלפי ר"ת יברך ברכת על מצות לאחר ההידוק בדומה לברכת להכניסו וברכת אירוסין שמברך לאחר המעשה.

ברם יש להסתפק לפי ר"ת האם חלות הקדושה חלה באדם עי"ז שהוא לובש תפילין של יד ושל ראש, ולפי ר"ת מברך על מצות תפילין לאחר הידוק השל ראש משום שאז נגמר סדר הנחת התפילין, וחלה הקדושה בגברא משום שמעוטר לגמרי בתפילין בידו ובראשו. או דילמא דחלות קדושה באה ע"י התפילין של ראש בלבד וכדחזינן מהא דקרי ליה "קרקפתא דלא מנח תפילין", וכן משמע מדרשת הגמ' על הפסוק וראו כל עמי הארץ וכו' אלו תפילין שבראש. ונפקא מינה אם מניח רק התפילין של ראש בלבד האם יברך על מצות תפילין או לא, דאי משום שחלה קדושה ע"י הנחת תפילין של יד ושל ראש, י"ל דהיכא דמניח רק אחד מהם לא חלה קדושה ולא יברך. משא"כ אי נימא שחלה קדושה בגברא ע"י לבישת השל ראש בלבד שפיר מברך. ומתוס' בסוגיין משמע קצת דהקדושה חלה ע"י התפילין של ראש בלבד שכתבו שתפילין של ראש הן עיקר דיש בה ד' בתים ושי"ן, דמשמע דמשום כך חלה קדושה בגברא ומשו"ה מברך ברכת על מצות תפילין על התפילין של ראש.

ד. והנה הרמב"ם (ספר המצוות מ"ע י"ב - י"ג) מנה שתי מצוות נפרדות להניח תפילין של יד ולהניח תפילין של ראש (וכ"כ בפ"ד מהל' תפילין ה"ד ע"ש). ובפרק ד' מהלכות תפילין הלכה ו' פסק כשיטת רש"י "ולמי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד אסור לו לספר ואפילו להשיב שלום לרבו עד שיניח תפילין של ראש, ואם שח הרי זו עבירה וצריך לברך ברכה שנייה על מצות תפילין ואחר כך מניח של ראש", עכ"ל. וצ"ע לשיטתו דהויין שתי מצוות נפרדות, אמאי מברך עליהן ברכה אחת דלהניח תפילין היכא שלא סח, ומוכח דהרמב"ם סובר דמברכין ברכה אחת על מצוות מחולקות, וכדמוכח מהתוספתא (שהובא בביאור הגר"א הנ"ל) שמברך ברכה אחת על הפרשת תרומות ומעשרות. ולשיטת הרמב"ם ליכא למימר דשאני הפרשת תרומות ומעשרות משום דכולן הויין מעשה מצוה אחת, דהרי אף בשתי מצוות נפרדות מועילה ברכה אחת. אמנם לפי זה צ"ע מדוע כשסח מברך על השל ראש על מצות תפילין דהיה לו לברך שוב להניח תפילין על השל ראש. וי"ל דמעיקר הדין היה יכול לברך להניח על השל ראש, והטעם שמברך על מצות הוא להורות דהתפילין של ראש הויא מצוה בפני עצמה.

ה. והנה בגמרא מנחות (לו.) מבואר שהסח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. ונראה דנחלקו הראשונים בביאור הגמרא, דרש"י (שם ד"ה סח) פירש וז"ל ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה עכ"ל. ומשמע דלשיטתו העבירה היא שהניח תפילין של ראש בלי ברכה. ובביאור דבריו נראה דברכות המצוות חלין כמתיר לעשיית המצוה, וכברכת הנהנין דחלין כמתיר להנאה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ג) "כשם שמברך על ההנייה כך מברך על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה", ומשום הכי ס"ל לרש"י שאם עשה מצוה מבלי לברך עליה עבר עבירה. ובתוס' (ד"ה סח) כתבו דהוי עבירה משום שמכיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהא זקוק לברכה שנייה, ומשמע שהעבירה היא דנחשב כבירך ברכה שאינה צריכה.

אמנם עיין בבעל המאור (סוף מס' ר"ה דף יב. - יב ב בדפי הרי"ף) וז"ל ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרו סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו אע"פ ששתי מצוות הן, כיון דכתיב בהו בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש לתפלה של יד, כדי שתהא הויה אחת לשתיהן. ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה של יד וממשמש בתפלה של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך שניה על של ראש, ותוכף שתי מצוות זו לזו, וזו היא שאמרו סח מברך שתים לא סח מברך אחת, שאם לא סח ביניהן מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו, ואם סח ביניהן מברך שתים על של ראש, לפי שחוזר מברך ברכת של יד ותוכף לה ברכה שעל של ראש והו"ל כמברך שתים על של ראש עכ"ל.

ומבואר מדברי הבעל המאור דס"ל דיש קיום מיוחד לתכוף ולצרף תפילין של יד ושל ראש ביחד, ומשמע דס"ל דזה הוי דין מן התורה שנלמד מהפסוק והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ולפי זה העבירה כשסח בינתים היא שביטל קיום זה לתכוף תפילין של יד לתפילין של ראש.

ויש לעיין בביאור שיטת הבעל המאור דלפום ריהטא משמע דס"ל שיש דין דאורייתא לתכוף מעשה הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, ומשום הכי כשסח בינתיים צריך למשמש ולהדק התפילין של יד ולברך עליהן להניח תפילין פעם שנית, ואח"כ על מצות תפילין על של ראש. אמנם יש לדחות דממה שכתב "צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש ולשל יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן", משמע שהקיום הוא שהוייתן יחד עליו, ואין דין שצריך להסמיך מעשה ההנחה זה לזה. אלא דלפי זה צ"ע מדוע צריך לחזור למשמש ולהדק השל יד, ומאי איכפת לן שסח בינתים, והרי בירך והניח את השל יד ואם יברך ויניח השל ראש יקיים הויה אחת לשתיהן.

ונראה דיש ב' דינים וקיומים במצות תפילין של יד ושל ראש, קיום מעשה הנחה וקיום הויית התפילין עליו כלומר שיהא הגברא מעוטר בתפילין. ולשיטת הבעל המאור יש דין מסוים מן התורה לצרף הוויות תפילין של יד ושל ראש יחד, דתרווייהו יהיו עליו ביחד. אמנם הבעל המאור סובר דליכא קיום הויית שני תפילין עליו אלא אם כן עשה מעשה המצוה דשתיהן ביחד, דלא חל חלות שם הוייתן עליו אלא אם כן סמך הנחת השל יד לשל ראש, דליכא קיום מצוה ביחד אלא אם כן עשה מעשי מצוותן ביחד. ולכן כשסח בינתים אע"פ דכשלעצמה עצם ההנחה הראשונה של התפילין של יד נתקיימה בשלימותה, מכל מקום חל הפסק בין מעשה הנחת שתי התפילין ביחד, וממילא ליכא חלות קיום הוייה של שתיהן ביחד, אלא אם כן יחזור ויקשור את התפילין של יד ומיד יניח נמי את השל ראש. ולפי זה י"ל דלשיטת הבעל המאור היכא שאין לו אלא תפילין של ראש, מברך ברכה אחת דעל מצות תפילין על השל ראש (וכן נקט הב"ח בסימן כ"ה), דרק אם מניח או ממשמש בתפילין של יד מברך להניח תפילין.

ויש להסתפק לפי מה שנתבאר דס"ל לר"ת דיש ב' קיומים בשל ראש: א) קיום מעשה הנחה וב) קיום לבישה שיהא מעוטר בתפילין, היכא דאית ליה רק תפילין של ראש האם מברך שתי ברכות על השל ראש, ברכת להניח על קיום מעשה הנחה וברכת על מצות על קיום לבישה, או דילמא דס"ל לר"ת כשיטת הבעל המאור דיש מצוה מיוחדת לתכוף השל יד לשל ראש, וקיום קשירה בשל ראש תלויה בקיום קשירה דשל יד, וממילא היכא דליכא של יד אינו מברך אלא ברכה אחת דעל מצות תפילין על השל ראש. והב"ח (סי' כ"ה ד"ה וכבר שמעתי) כתב דלשיטת ר"ת אם אין לו אלא של ראש מברך אחת כדעת הבעל המאור. ברם לפי מה שנתבאר י"ל דלפי ר"ת היכא דאין לו אלא של ראש יברך שתי ברכות על השל ראש, דיש בשל ראש ב' קיומים - מעשה הנחה וקיום לבישה, וכן משמע מתוס' שלפנינו שכתבו דלפי ר"ת התפילין של ראש הן עיקר התפילין כיון שיש בהן ד' בתים ושי"ן, ומשמע דחל קיום מעשה הנחה ולבישה בתפילין של ראש בלבד.

והנה עיין במס' סוטה (מד:) דלר"י הגלילי אפילו מי שיש עבירה דרבנן בידו חוזר מעורכי המלחמה, ומוקמינן לה כשסח בין תפלה לתפלה, ובשלמא לשיטת רש"י שהעבירה היא משום שעבר על איסור של עשיית מצוה בלי ברכה וכן לתוס' דהויא ברכה שאינה צריכה ניחא דהוי עבירה מדרבנן. אמנם לפי שיטת הבעל המאור דביטל קיום דאורייתא ד"והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", שיהא הויה אחת לשתיהן, צ"ע בדברי ר"י הגלילי דהשח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מחמת עבירה דרבנן. ויש לומר דלשיטת הבעל המאור כשסח בין תפלה לתפלה ביטל קיום עשה דאורייתא, ויש לדקדק דבגמ' אמרינן שמי שיש עבירה בידו חוזר מעורכי המלחמה, ונראה דרק אם עבר על איסור חוזר מעורכי המלחמה ואילו המבטל עשה אינו חוזר מעורכי המלחמה. ולפי זה י"ל דאף לבעל המאור הטעם שחוזר לר"י הגלילי הוא משום דקעבר על עבירה דרבנן שעשה מצוה מבלי לברך (כשיטת רש"י) או משום שעבר על איסור ברכה שאינה צריכה (כדעת התוס').

ע"כ ענין ברכות מצות תפילין