(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל פתח ר' יהודה וכו' בכבוד תורה ודרש ומשה יקח את האהל ונטע לו מחוץ למחנה והלא דברים ק"ו ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה עכ"ל.

יש לעיין מהו הביאור בקל וחומר שבגמרא. והנה בפרשת כי תשא (שמות ל"ג, ו' - י"א) כתוב "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל".

וברש"י פירש (ד"ה איש עדיו) דלאחר חטא העגל נלקח מבנ"י ב' הכתרים שניתנו להם בהר סיני כשאמרו נעשה ונשמע. ונראה דר"ל דחטא העגל גרם לסילוק השכינה משום דכלל ישראל היו ניזופים למקום, ולכן אף משה רבינו נטה אהלו מחוץ למחנה (ע"ש ברש"י ל"ג, ז' ד"ה יקח את האהל) דהשכינה לא היתה מדברת עמו בתוך המחנה, "וקרא לו אהל מועד" משום דהשכינה נתגלה אליו באהל שנטע לו מחוץ למחנה.

ונראה לבאר את המשך הכתובים "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד וגו' והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו וגו' והביטו אחרי משה וגו'", דמשה רבינו הרגיש דלאחר חטא העגל שכלל ישראל פרקו מעליהם עול התורה והמצוות, שוב לא יכול להשפיע על כלל ישראל כולו ולקרבם לתורה ורק יכול להשפיע על יחידים - וע"כ נטע אהלו מחוץ למחנה - "והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" - דהיינו שהיחידים אשר היו מבקשי ה' באו אליו ללמוד תורה באהל מועד.

ברם בהמשך הפסוקים כתיב "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם וגו' והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וגו' וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח אהל מועד וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו". ונראה לבאר דכשכלל ישראל ראו שמשה רבינו נטע את אהלו מחוץ למחנה נתעצבו אל לבם והרהרו בתשובה, מפני שחטא העגל לא היה מחמת עצם מהותם, שכל יהודי בשורש נשמתו רוצה לעבוד את ה' יתב', ועל כן התורה מדגישה שכל העם דהיינו אפילו הפשוטים שבעם הביטו אחרי משה ושיבחהו "אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו" (כמבואר ברש"י עה"ת שם). ונתעוררו כולם לתשובה - "והשתחוו איש פתח אהלו", ולכן כתוב אחר כך "ושב אל המחנה", דמשה רבינו חזר למחנה מפני שראה שכלל ישראל עשו תשובה.

ולפי"ז יש לבאר את הקל וחומר שבגמרא, דר"ל דכמו שיציאת משה רבינו מן המחנה גרמה לכלל ישראל לעשות תשובה ולהתקרב אל ה' - מפני שרצון הפנימי של כלל ישראל באמת הוא להתקרב אל ה', ואע"פ שחטאו בחטא העגל אין החטא מעצם עצמותם - קל וחומר דאם תלמידי חכמים הולכים ממדינה למדינה ללמד תורה לכלל ישראל שזה יועיל לקרבם לתורה ולהקב"ה.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכו' איכא דאמרי כך אמר לו הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו ושב אל המחנה וגו' עכ"ל. ונראה לבאר שהקב"ה הסביר פנים למשה רבינו כשמשה טען (שמות ה', כ"ב - כ"ג) "למה הרעת לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך", ולא דחה ה' ית' את משה רבינו אלא השיב לו "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו'", כמו כך היה צריך משה להראות פנים לכלל ישראל ולקרבם בעבותות של אהבה אע"פ שחטאו כדי שיחזרו בתשובה, וע"כ אמר הקב"ה למשה להחזיר את אהלו לתוך המחנה.

(חידושי אגדה)

גמ'. וז"ל הסכת ושמע ישראל כתתו עצמכם על דברי תורה כדאמר ר"ל וכו' מנין שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנא' זאת התורה אדם כי ימות באהל עכ"ל. יש לעיין מה קמ"ל ריש לקיש, והרי תנן להדיא באבות (פ"ו מ"ד) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך וכו'". דמבואר שצריך ללמוד תורה במסירות נפש.

ונראה דהמשנה מיירי לגבי מסירות נפש בגשמיות, שאדם צריך לוותר על רדיפת הגשמיות ועניני העולם הזה כדי לזכות לתורה. אמנם ריש לקיש מיירי לגבי מסירות נפש של הנפש והרוח, שכדי לזכות לתורה צריך אדם להיות מוכן לסבול יסורי הנפש של עלבונות, ולהודות על האמת כשטעה ולא להתבייש מפני המלעיגים¹. וכן משמע מהמשך הסוגיא דאמרינן "ומיץ אף יוציא דם כל תלמיד שכועס עליו רבו בפעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור, ומיץ אפים יוציא ריב כל תלמיד שכועס עליו רבו בפעם ראשונה ושנייה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות", ועיין ברש"י ד"ה ומיץ אף, וז"ל המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לעומתם עכ"ל. ועוד איתא "כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא", ופרש"י (שם ד"ה המנבל) "ששואל לרבו כל ספיקותיו אע"פ שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו".

footnotes: ¹ ובהקשר לזה סיפר רבינו ששמע מאביו הגר"מ זצ"ל דכשנתמנה מרן הגר"ח זצ"ל לראש ישיבה בישיבת וולאז'ין היו כמה רבנים שהתנגדו אל דרך הלימוד שלו, וטענו שאין ראוי למנותו לראש ישיבה. והגיעו כמה מגדולי הדור וביניהם הגאון ר' אליעזר משה הורביץ, ור' אייזיל חריף, ור' אלי'ה ממיר זצ"ל לשמוע את השיעור של הגר"ח זצ"ל, והתחיל הגר"ח זצ"ל לומר שיעור בענין שיטת הרמב"ם באיילונית וסריס (בפ"ק דיבמות), והפסיק באמצע השיעור, ואמר שעתה נזכר בדברי הרמב"ם בפיה"מ וכל דבריו נסתרים מדברי הרמב"ם האלה ולא סיים את השיעור. ואמרו הרבנים הגאונים הנ"ל שמשום מדת האמת שלו בלבד ראוי למנותו לראש ישיבה. ועיין בגמ' עירובין (דף קד.) "הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי וכו'".והנה יש להעיר במה שפירש רבינו זצ"ל דמימרא דריש לקיש בסוגיין מיירי לענין יסורי הנפש, ואילו המשנה באבות מיירי במסירת נפש שצריך לוותר על גשמיות, דמדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תלמוד תורה הל' י"ב) לא משמע הכי שהרי כתב, וז"ל אין ד"ת מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים עכ"ל.