גמ'. ז"ל מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל.

בענין קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד

א. בביאור מעלת ביהמ"ד הקבוע להלכה

לכאורה צריך ביאור מהי המעלה דשערים המצויינים בהלכה בהשוואה לבית הכנסת, דהרי ביהכ"נ הוי מקדש מעט (מגילה כט א) דחלה בו מעין קדושת בית המקדש, ומ"ש בית הכנסת מבית מדרש הקבוע להלכה. ועיין ברבינו יונה (דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה אוהב ה') וז"ל אלא ודאי רוצה לומר שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו שאוהב ביהמ"ק יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות כך אוהב שערים המצויינים בהלכה כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק, לפי שהמקומות הקבועים הם במקום ביהמ"ק כדאמרינן מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל.

והנה עיין ברמב"ם (פי"א מהל' מלכים ה"א) שכתב וז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנא' תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנא' לשכנו תדרשו ובאת שמה עכ"ל. והקשה הלח"מ דהרמב"ם (בפ"א מהל' ביהב"ח ה"א) כתב וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' שנא' ועשו לי מקדש וכו' עכ"ל, וצ"ע מדוע בהל' מלכים הביא את הקרא ד"לשכנו תדרשו". ועוד צ"ע ברמב"ם שכתב (בפ"ו מהל' ביהב"ח הי"ד) ששלמה המלך קידש את העזרה וירושלים והרי בגמ' זבחים (דף כד.) מבואר שדוד קידש את העזרה.

ונראה דחלין ב' דינים בקדושת בית המקדש: א) חלות דין קדושת מקדש, ב) חלות דין קדושת בית הבחירה. ותרוויהו חלוקים הם ביסוד דינם, שדין קדושת המקדש חלה כחלות קדושה בבית עצמו ואינה חלה מדין קדושת המקום דהרי קדושת מקדש אינה חלה דוקא במקום מסוים בלבד, דיכולה לעבור ממקום למקום עפ"י הדיבור, וכמו שמצינו שהמשכן היה במדבר בגלגל ובשילה. אמנם קדושת בית הבחירה הויא חלות קדושת מקום - שנבחר המקום שבהר המוריה ונתקדש לדורות, וכמבואר ברמב"ם (פ"א ה"ג מהל' בית הבחירה) וז"ל כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' וכו' ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה וכו' עכ"ל. ולפיכך משנחרב המשכן בשילה הותרו הבמות משא"כ משנבנה ביהמ"ק בירושלים נאסרו הבמות לעולם. דבמשכן בשילה נאסרו הבמות משום שחלה קדושה בגוף הבית של המשכן, ומשנחרב המשכן ובטלה קדושת הבית - בטל האוסר והותרו הבמות. משא"כ בביהמ"ק שחל איסור במות משום שחל קדושת מקום בית הבחירה, ואף לאחר חורבן הבית עדיין נשארה קדושת בית הבחירה במקומה לדורות. ובאמת יש בענין זה שתי פרשיות נפרדות בתורה, דמצות בנין המקדש נלמדת מקרא ד"ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח'), ומצות בית הבחירה נלמדת מקרא ד"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וכו' לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה'). ולפי"ז מיושבת קושיית הלח"מ הנ"ל, דבהל' ביהב"ח דמיירי גם לגבי המשכן שעשה משה הביא הרמב"ם את הפסוק ד"ועשו לי מקדש" שממנו נלמד דין עשיית המקדש וקדושת בית המקדש. אמנם בהל' מלכים מיירי הרמב"ם לענין מצות בנין בית הבחירה הנלמדת מקרא ד"לשכנו תדרשו ובאת שמה". ולפי"ז י"ל דבאמת דוד המלך קידש את המקדש בקדושת בית הבחירה וכמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ביהב"ח ה"ג) וז"ל ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל ויאמר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל. אמנם קדושת בנין בית המקדש עצמו נתקדשה ע"י שלמה המלך שבנה את המקדש, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הי"ד) וז"ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשה לעת"ל עכ"ל¹.

footnotes: ¹ עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד עניני קדשים (פ"ו מהל' בית הבחירה הל' י"ד) באריכות.

ולפי"ז נראה דבתי כנסיות ובתי מדרשות דעלמא קדושתן חלה מעין קדושת המקדש, דהיינו דהבית עצמו נתקדש אבל אין בהם חלות קדושת מקום. משא"כ ביהמ"ד הקבוע להוראה - דהיינו שערים המצויינים בהלכה - דחלה בהם מעין קדושת בית הבחירה, דאף עצם המקום נתקדש. ונראה עוד דקדושת בית המקדש חלה מפאת היותו בית המקודש לעבודה - שהקריבו בו קרבנות, וכדמשמע מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות עכ"ל. ומבואר דיסוד מצות בנין בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להיות מקריבין בו קרבנות. ונראה דמשו"ה חלה קדושת המקדש בכל מקום שהיה בית המיוחד להקרבת קרבנות, ולכן חלה קדושת המקדש במשכן במדבר, בגלגל, בשילה, ובבית המקדש. וה"ה בבית הכנסת שהוא מקום תפלה ועבודה שבלב שחלה בו מעין קדושת בית המקדש שהבית עצמו נתקדש כבית המקודש לעבודה. ומאידך בבית הבחירה חלה קדושת מקום. ונראה דמשו"ה מקום ישיבת הסנהדרין הרי הוא דוקא בלשכת הגזית בבית הבחירה ולא בשאר המקדשות, ומשום שנאמר (דברים י"ז, ח') "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", דמשם נלמד שהסנהדרין יושבין בבית הבחירה. וכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם יוצא חק ומשפט לכל ישראל עכ"ל. ומבואר שחל דין שמקום ישיבת הסנהדרין שהם עיקר תושבע"פ ועמודי ההוראה הוא רק בבית הבחירה דוקא. ונראה דהוא הדין שבמקום הקבוע להוראה דעלמא חל בו נמי מעין דין בית הבחירה וקדושת מקום. ובשערים המצויינים בהלכה חלה מעין קדושת בית הבחירה - שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ועיין בפסוקים (תהילים פ"ז, א' - ג') "לבני קרח מזמור שיר, יסודנו בהררי קדש. אהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה וכו'". וכל הפרק ההוא מיירי בבית הבחירה. ומבואר מזה כדברינו דשערים המצויינים בהלכה קדושתן מעין קדושת בית הבחירה, משא"כ בתי כנסיות דאינם אלא מעין קדושת משכן ובית המקדש. ולפי"ז י"ל דהעדיפות של מקום הקבוע להוראה והלכה מבית הכנסת הוא משום שקדושת בית הבחירה עדיפא מקדושת בית המקדש.

ב. אם עדיף להתפלל בביהכ"נ או בביהמ"ד

והנה יעויין בסוגיא מס' מגילה (דף כו: - כז א) שדנה הגמ' האם מותר לשנות בית הכנסת ולעשותו בית המדרש. "אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסיר, ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא, אמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דא"ר יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה. דרש בר קפרא מאי דכתיב וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש, בית ה' זה בית המקדש, בית המלך אלו פלטרין של מלך. ואת כל בית גדול שרף באש, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה, מ"ד תורה דכתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ומ"ד תפלה דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע, ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד. תסתיים דר' יהושע בן לוי הוא דאמר מקום שמגדלין בו תורה, דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש".

ומבואר בגמ' שנחלקו בפירוש הפסוק "וכל בית גדול שרף באש" אם "בית גדול" ר"ל מקום שמגדלין בו תפלה או מקום שמגדלין בו תורה. ומשמע דפליגי אי קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או דקדושת בית המדרש עדיפא.

וצ"ע דאמרינן בסוגיין דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביארנו דקדושת שערים המצויינים בהלכה עדיפא משום דהויא מעין קדושת בית הבחירה, ואילו קדושת בית הכנסת היא רק כקדושת המקדש, ויקשה למ"ד דבית גדול זה תפלה דס"ל דקדושת בית הכנסת עדיפא מבית המדרש. אמנם נראה דלפי גירסת הגמ' "אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות", פירוש שערים המצויינים בהלכה היינו מקום הקבוע להוראה, וקדושתו עדיפא מבית הכנסת ומבית מדרש דעלמא שלומדים בהם תורה (וכמש"כ רבינו יונה). ואילו הסוגיא במגילה דנה בבית המדרש דעלמא שהוא מקום שלומדים בו תורה, אך אינו מקום הקבוע להוראה, האם עדיף מבית הכנסת או לא. ואילו בסוגיין מיירי בביהמ"ד הקבוע להוראה דעדיף מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

ברם עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ג) וז"ל בית המדרש גדול מבית הכנסת וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה עכ"ל. ומשמע שהרמב"ם לא גרס "יותר מבתי מדרשות" וס"ל שדינו של ר' חסדא בסוגיין הוא דבית המדרש דעלמא עדיף מבית הכנסת. ולפי זה צ"ע סתירת הסוגיות, ואם היא מחלוקת הסוגיות למה שינה אביי מקום תפלתו לבית המדרש לאחר ששמע חידושו של ר' חסדא והרי בסוגיא דמס' מגילה מבואר דלר' יוחנן קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש, ואי ס"ל כוותיה היה לו להמשיך להתפלל בבית הכנסת.

וע"כ צ"ל שהן ב' סוגיות נפרדות, דבמס' מגילה דנה הגמ' האם מותר לשנות מבית הכנסת לבית המדרש או בית המדרש לבית הכנסת משום דמעלין בקודש ואין מורידין. ולגבי זה נחלקו איזו קדושה עדיפא ותלוי בפירוש הקרא "בית גדול אשר שרף ה'". ואפילו אי נימא כריב"ל דאסור לשנות בית המדרש לבית הכנסת דמעלין בקודש ואין מורידין, מכל מקום יתכן שעדיף להתפלל בביהכ"נ שהוא מקום המיוחד לתפלה. ואילו בסוגיין דנה הגמ' איזה מקום עדיפא לתפלה - בית הכנסת או בית המדרש. ואף אי ס"ל כר"י דאסור לשנות בית הכנסת לבית המדרש דקדושת בית הכנסת עדיפא, מכל מקום לגבי תפלה יתכן דמודה ר' יוחנן לחידוש דר' חסדא דתפלה בבית המדרש עדיפא, ומשום כך חזר אביי וקבע מקום תפלתו בבית המדרש שלמד בו.

והנה בביאור סברת ר' חסדא דבית המדרש שמיוחד ללימוד התורה מהני יותר לתפלה מבית הכנסת שמיוחד רק לתפלה, י"ל דר' חסדא מחדש דעצם ההקצאה של בית המדרש למקום מיוחד ללימוד התורה חשיבא נמי הקצאה לתפלה. דנאמרת הלכה דמעיקר דין תפלה חייבים לצרף ולשלב תורה לתפלה. וכדאיתא לקמן (דף לא.) "אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה".

ויש להביא כמה ראיות דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה:

א) כתב הרמב"ם בסה"מ (מצוה ה') וז"ל הוא שצונו לעבדו, נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלקיכם ואמר ואותו תעבדו כו' הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו ג"כ ולעבדו זו תלמוד. ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שמצות עבודת ד' יתברך כוללת שני דברים, תפלה ותורה, כי ע"י תלמוד תורה מקיים אדם מצות עבודה שבלב כמו שמקיימה בתפלה. ולפי זה י"ל דיש קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה לקיים מצות עבודת ה' בשלימותה. ומפני כך י"ל שבית המדרש שהוא מקום המקודש לתלמוד תורה נתקדש לשם קיום מצות עבודת ד' יתברך בדומה לבית הכנסת שנתקדש לעבודת ה' ע"י תפלה.

ב) תפלה הויא קיום דקבלת עול מלכות שמים וכדמבואר לקמן (דף יד:) וז"ל ואמר ר' יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה עכ"ל. וכן יש קיום של קבלת עול מלכות שמים בתלמוד תורה. והא ראייה שאחרי לימוד תורה ברבים אומרים קדיש דרבנן דביסודו מהוה קבלת עול מלכות שמים. ועוד ראייה מהרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"ב) שכתב וז"ל ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל. ומפורש ברמב"ם שת"ת הוא העיקר הגדול בקבלת עול מלכות שמים שהכל תלוי בו. וממילא י"ל דחל קיום מיוחד לצרף תורה לתפלה, דתרוייהו הויין קיום דקבלת עומ"ש.

ג) מבואר בגמרא לקמן (דף לא.) ז"ל ת"ר אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך הלכה פסוקה עכ"ל, וכעין זה קבע שם הירושלמי (פ"ה ה"א) ז"ל תני לא יעמוד אדם ויתפלל כו' אלא מתוך דבר של תורה עכ"ל. וכן נמי כתבו שם בתוס' (דף לא. ד"ה רבנן) דאליבא דרבנן שאמרו שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש היינו תורה, וז"ל מתוך כובד ראש ושמחה של מצוה כגון שעסק בדברי תורה עכ"ל. וכן נמי כתב רש"י על הברייתא שם שאין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה של מצוה (ד"ה אלא מתוך שמחה) וז"ל כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו עכ"ל. ונראה שכל המחלוקת בסוגיא היא רק אם צריכים לסדר לפני תפלה הלכות של תורה שבע"פ או דברי רצוי מדברי תורה שבכתב. אמנם לכולי עלמא המתפלל חייב לסדר דברי תורה לפני התפלה. והטעם משום שאף בתורה יש קיום של תפלה, כי תלמוד תורה מהוה עבודה שבלב כמו תפלה, ולכן בדין הוא לצרף את שתיהן יחד לקיום מצות תפלה אחת.

ונראה לבאר עוד דאיתא בסוגיין "ואמר אביי מריש הוה גרסינא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא וכו' מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא". ומבואר דבקיום צירוף תורה לתפלה ישנן שתי הלכות: א) שעדיף להתפלל בבית המדרש מבית הכנסת, שע"י שמתפלל בבית המדרש חל צירוף בין תלמוד תורה לתפלה וזוהי מעלה בעצם התפלה עצמה. ב) שעדיף לאדם להתפלל במקום שהוא עצמו לומד, ולא רק שיתפלל בבית המדרש דעלמא. והנה אי נימא שר"ח ס"ל דבית המדרש מקודש יותר מבית הכנסת וע"כ עדיף להתפלל בבית המדרש צ"ע למה צריך לדקדק להתפלל דוקא בבית המדרש שבו הוא עצמו לומד, הרי כל בית המדרש דעלמא קדושתה עדיפא מבית הכנסת. אמנם לפמש"נ י"ל שיסוד הדין להתפלל בבית המדרש הוא משום שחל קיום מיוחד לצרף הקיום דעבודת ה' שבתלמוד תורה לתפלה, ולפי"ז יתכן דמשום כך חל דין מסוים להתפלל במקום שהוא עצמו לומד בכדי לצרף קיום עבודה שבלב ע"י לימוד התורה דידיה עם קיום עבודה שבלב דידיה ע"י תפלה¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין ברכת התורה (עמ' י' - י"ז).

ג. בביאור מחלוקת האמוראים אי קדושת ביהכ"נ עדיפא מקדושת ביהמ"ד

בגמ' (מגילה כז א) מבואר דר' פפא ור' פפי ור' יוחנן וירב"ל נחלקו אם קדושת בית הכנסת דעלמא עדיפא מקדושת בית המדרש דעלמא או לא. וצ"ב ביסוד מחלקותם.

ונראה לבאר את המחלוקת עפי"מ שחלוקים הרמב"ם והרמב"ן ביסוד קדושת בית המקדש. דהנה הרמב"ם כתב (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש עכ"ל. ומבואר דאליבא דהרמב"ם עיקר המצוה בבניית בית המקדש הוא שיהיה בית מוכן להקרבת קרבנות - דהיינו בית לצורך עבודת ד'. מאידך הרמב"ן בפירושו עה"ת (ריש פ' תרומה) פליג עליו וז"ל ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל, והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה כו' וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר כו' עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ן (דברים י', ד' - ה') וז"ל ועל דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שיטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים כו' והנה הזכיר זו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה עכ"ל. ומבואר מהרמב"ן דעיקר המצוה בבניית המשכן והמקדש הוא שיהיה מקום מוכן להשראת השכינה בתוך בני ישראל. וצריך שיהיה בו מקום להניח בו ארון הקדש שהוא עיקר המקום של השראת השכינה. אמנם יש להעיר דאפילו לרמב"ן עצם החפצא של הארון אינו מעכב, שהרי בבית שני לא היה ארון קדש אלא שמקום הארון מעכב, ובבית שני כמו בבית ראשון ובמשכן היה מקום ק"ק שהוא מקום הארון. ולפי"ז נראה שיש נ"מ בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בבניית בית המקדש בלי מזבח, שלרמב"ם מזבח להקריב עליו קרבנות מעכב במצות בנין בית המקדש ואילו אליבא דהרמב"ן מזבח אינו מעכב.

ולפי שיטת הרמב"ם י"ל דכיון דיסוד קדושת בית המקדש הוא משום דהוי מקום לעבודה, בית הכנסת דומה למקדש יותר מבית המדרש שהרי עיקר מצות בית הכנסת היא תפלה המהווה עבודה שבלב, וכמוש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו הוא עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל. וכמו"כ כתב (פי"א מהל' תפלה ה"א) וז"ל כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בהכ"נ עכ"ל. ולכן רב פפא ור' יוחנן סברי שקדושת ביהכ"נ היא למעלה מקדושת ביהמ"ד משום דעבודה מהוה היסוד של קדושת ביהמ"ק, והוא נמי יסוד קדושת ביהכ"נ.

מאידך רב פפא וריב"ל ס"ל שקדושת בית המדרש למעלה מקדושת בית הכנסת. ויתכן שסברתם כדעת הרמב"ן שעיקר קדושת בית המקדש נובעת מארון הקדש המהוה המקור להשראת השכינה במקדש. ויוצא לפי"ז שעיקר הדבר המקדש את בית המקדש הוא התורה. ולכן בית המדרש דומה לבית המקדש יותר מבית הכנסת, כי קדושת בית המדרש חלה מפני התורה כמו עיקר הקדושה שבבית המקדש.

ד. אמנם לפי"ז צ"ע בשיטת הרמב"ם שפסק כרב פפי וריב"ל, וכמוש"כ (פי"א מהל' תפלה הל' י"ד) וז"ל מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש. אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין עכ"ל. וקשה שהרי נתבאר שהרמב"ם סובר שיסוד קדושת ביהמ"ק הוא משום דהוי מקום עבודה, ולכאורה א"כ ביהכ"נ יותר דומה לביהמ"ק ותהא קדושתה למעלה מקדושת ביהמ"ד.

והנה נחלקו הראשונים ביסוד קדושת בית הכנסת, (עיין בר"ן במגילה דף ח. בדפי הרי"ף) דהרמב"ן סובר דיסוד קדושתה הוא משום שהוקצה למצות תפלה וקדושתה מדין תשמישי מצוה. ואילו הר"ן חולק עליו וסובר שחל בבית הכנסת קדושה מדרבנן, ולכאורה קדושת בית הכנסת מדרבנן היא, מעין קדושת המקדש. ברם מהרמב"ם משמע דס"ל דחלה קדושת בית הכנסת מדאורייתא מעין קדושת בית המקדש, שהרי כלל הרמב"ם איסור ניתוץ בתי כנסיות בלאו דלא תעשון כן לה' אלוקיכם (וכדמבואר ברמב"ם סה"מ ל"ת ס"ה). וכן יש להוכיח ממה שפסק (פי"א מהל' תפלה הי"א) שביהכ"נ שחרב קדושתו קיימת שנא' והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכמו"כ פסק (פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז) לגבי קדושת המקדש מהך קרא דוהשימותי את מקדשיכם אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדין. ומשמע מזה דלדעת הרמב"ם חלה חלות קדושה בבית הכנסת מדאורייתא, והוה מעין קדושת מקדש, וקדושתן מחמת השכינה דבית הכנסת הוא מקדש מעט. (ועיין לקמן בשיעורים לדף סב: בענין קדושת בית הכנסת ובית המדרש באריכות).

והנה הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"א) סובר שיסוד קדושת בית המקדש הוא דהוי מקום לעבודת ד' יתברך, וא"כ קדושת בית הכנסת הקדוש נמי לעבודת ד' בתפלה לכאורה דומה יותר לקדושת בית המקדש מקדושת בית המדרש הקדוש בקדושת התורה ולא לעבודה, ובדין הוא שקדושת בית הכנסת תהיה למעלה מקדושת בית המדרש, וא"כ למה פסק הרמב"ם שקדושת בית המדרש למעלה מקודשת בית הכנסת.

ונראה ליישב עפ"י מש"נ דהרמב"ם סובר שאף בית המדרש מקודש לעבודה כמו בית המקדש, דהקצאה לתורה הויא נמי הקצאה לתפלה דתרוייהו מכלל מצות ולעבדו בכל לבבכם (כמבואר ברמב"ם בסה"מ מ"ע ה'), וחל קיום מיוחד לצרף תלמוד תורה לתפלה (וכמש"נ לעיל, אות ב'). ומשו"ה סובר דקדושת בית המדרש יתירה היא על קדושת בית הכנסת. דביהמ"ד מקודש לעבוד את ה' בתפלה ובתורה ואילו ביהכ"נ מקודש לתפלה בלבד.

ה. והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ן דיסוד קדושת בית הכנסת הוא מדין תשמישי מצוה שהוקצה למצותו, מהו יסוד המחלוקת בסוגיא (מגילה כז א) אם קדושת בית הכנסת עדיפא מקדושת בית המדרש או לא, דלכאורה צ"ע כיון דמצות תלמוד תורה עדיפא ממצות תפלה, משום דת"ת עדיפא משאר מצות דת"ת כנגד כולן, מהי הסברא דקדושת בית הכנסת שהקוצה למצות תפלה וקדושתו מחמת הקצאה למצוותיו עדיפא מקדושת בית המדרש דהוקצה למצות ת"ת, הרי מצות ת"ת עדיפא משאר מצות.

ונראה דאע"פ שמצות תלמוד תורה עדיפא מתפלה, מכל מקום חל חלות קיום בפני עצמה להתפלל בבית הכנסת, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"א) וז"ל ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת עכ"ל. ובלחם משנה דייק דמשמע מדברי הרמב"ם שהמתפלל ביחידות נמי צריך להתפלל בבית הכנסת. ומבואר דחל קיום בפ"ע להתפלל בבית הכנסת, וחל קיום בעצם מצות תפלה כשמתפלל בבית הכנסת. ולפי זה י"ל אליבא דהרמב"ן דמאן דאמר דבית הכנסת עדיף מבית המדרש היינו משום שסובר דאע"פ שקדושת בית הכנסת חלה מחמת שהוקצה למצות תפלה וקדושת בית המדרש היא משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה, ומצות תלמוד תורה עדיפה מתפלה, מכל מקום חל קיום מיוחד להתפלל בבית הכנסת, דתפלה בבית הכנסת היא מעליותא בעצם חלות התפלה. משא"כ במצות תלמוד תורה אין מעלה וקיום מיוחד ללמוד תורה דוקא בבית המדרש, דלא נאמר בתלמוד תורה דין של קביעות מקום ללמוד בו, ודמצוה מיוחדת היא ללמוד בבית המדרש. ומשום כך ס"ל דבית הכנסת עדיף מבית המדרש, שע"י הזמנת בית הכנסת למצות תפלה חל קיום מיוחד בעצם קיום מצות תפלה, ומשום כך חל חלות קדושה מיוחדת בבית הכנסת למצותו. ואילו בתלמוד תורה אין חלות קיום מיוחד בתלמוד תורה שבבית המדרש, ולכן ליכא חלות קדושה מיוחדת בבית המדרש משום שבית המדרש הוקצה לתלמוד תורה. ומשו"ה לענין קדושת הקצאתם ביהכ"נ עדיף מביהמ"ד.

ע"כ ענין קדושת ביהכ"נ וביהמ"ד

גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רב אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו ר' ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד הספק בגמ' אם מותר לצאת בין פסוק לפסוק כשהמתורגמן מתרגם, דהרי גם התרגום הוי תלמוד תורה.

ונראה דמספקא לן אם האיסור ד"ועוזבי ה' יכלו" חל רק כשיוצא ועוזב ס"ת, ויסוד האיסור חל משום דמניח החפצא של ס"ת, או שאסור לצאת מפאת ביזוי דברי תורה, ומשו"ה אסור לצאת אף בתרגום. והנה יש ב' דיני קדושה בתורה. חדא, דין קדושת חפצא של תורה, דהיינו דחלה קדושה בחפצא של האותיות דהויין גופא דקדושה, ולשיטת הבעל המאור (ע' בבעה"מ מס' סוכה דף ד: בדפי הרי"ף ד"ה ב"ה ועי' במלחמות ה' שם) חלה קדושת חפצא אף בגוילין של ס"ת ובעי הקלף עיבוד לשמה משום דהוי גופא דקדושה. ואף הרמב"ן שחולק על הבעה"מ וסובר דהקלף אינו אלא תשמישי קדושה לכאורה מודה דהכתב והאותיות עצמו הוי גופא דקדושה, וחל בכתב חלות דין קדושת חפצא של תורה¹.

footnotes: ¹ ועיין באגרות הגרי"ד הלוי עמ' ק"ה שביאר רבינו זצ"ל דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו אם הגוילים הויין גוף הקדושה או תשמישי קדושה לענין לשמה. ויסוד מחלקותם הוא דלכו"ע הגויל והכתב הויין חד חפצא דסת"ם, ולכן הבעה"מ סובר שהגויל הוי גוף הקדושה ובעי עיבוד לשמה משום דהוי חפצא דגוף הקדושה דחדא מילתא הוא עם הכתב, והגויל והכתב מקדשים אהדדי. והרמב"ן סובר דאע"פ שהכתב והגויל הויין חפצא אחד מ"מ בדין מקדש של כתב נאמר שהכתב הוא המקדש ולא הגויל, ומשום כך ס"ל דלענין לשמה הגויל הוי כתשמישי קדושה ולא בעי עיבוד לשמה. ומבואר דלרמב"ן דהכתב הוא המקדש ומשו"ה חל דין גוף הקדושה רק בכתב בלבד.

ועוד יש חלות דין קדושת דברי תורה. ונראה דחלות קדושת דברי תורה חלה משום דהויין דבר ה', ולכן חלה חלות קדושת דברי תורה אף בתושבע"פ. ויש להביא ראייה דחלה חלות קדושת דברי תורה בתורה שבע"פ, דהרי האיסור ללמוד ד"ת בבית הכסא ובמקום המטונף חל בכל דברי תורה ואף בתושבע"פ, וכמבואר ברמב"ם לגבי האיסור דולא יראה בך ערות דבר (פ"ג ה"ד מהל' ק"ש) וז"ל ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ עכ"ל. ומשמע שכל דברי הקודש שהם דבר ה' כולל תושבע"פ הם בכלל האיסור. ועוד נראה להביא ראייה דאיכא חלות קדושת דברי תורה בתושבע"פ ממה שפסק הרמב"ם (פ"ו ה"ח מהל' יסודי התורה) וז"ל כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד והמאבד ביד לוקה מכת מרדות עכ"ל, ומבואר דאסור למחוק אף פירושי וביאורי התורה, דחלה בהו חלות קדושה דהויין דבר ה' ואיכא בהן חלות קדושת דברי תורה.

ולפי"ז נראה דבאמת בתושב"כ חלין ב' דיני קדושה: א) קדושת חפצא של תורה, ב) קדושת דברי תורה. ונ"ל דיסוד הספק שבגמ' האם מותר לצאת בשעת התרגום הוא בגדר האיסור לצאת בקרה"ת הנלמד מקרא ד"ועוזבי ה' יכלו", אי חל האיסור משום שעוזב ומניח החפצא של תורה, או דאיכא איסור לצאת מחמת הבזיון לקדושת דברי תורה. דאם האיסור חל משום שעוזב ומניח קדושת חפצא של תורה, י"ל דאסור לצאת בשעת קריאת התורה דוקא. ואילו בשעת התרגום מותר לצאת, משום שאין לתרגום חלות דין קדושת חפצא דתורה. משא"כ אי נימא דמקרא ד"ועוזבי ה' יכלו" נלמד שאסור לצאת בקרה"ת משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה, אזי י"ל דאף בתרגום דהוי תושבע"פ אסור לצאת.

ויש להסתפק אם אסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה משום "ועוזבי ה' יכלו". ולכאורה זה תלוי בהנ"ל, דאם האיסור חל מחמת שנחשב בזיון לקדושת חפצא של תורה י"ל דהאיסור חל רק במניח ס"ת ולא בנביאים, דלגבי קדושת חפצא של תורה איכא נפקא מינה בין קדושת ס"ת לבין קדושת נביאים וכתובים, והפסוק ד"ועוזבי ה' יכלו" מיירי דוקא בס"ת. משא"כ אי נימא דהאיסור חל משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה אזי י"ל דגם בנביאים אסור לצאת, דמצד קדושת דברי תורה אין נ"מ בין תורה לנביאים וכתובים דכולן הויין בשוה דבר ה'. ועיין בשו"ע או"ח (סי' קמ"ו סעיף ג') וז"ל אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה עכ"ל, ולכאורה ס"ל דהוא הדין דאסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה.

ועיין ברבינו יונה (דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה רבי אבהו נפיק וכו') וז"ל לכאורה משמע דדוקא לצאת מותר בין גברא לגברא אבל לדבר בביהכ"נ אסור כדאמרינן בסוטה (לט.) כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הספר בינתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח הפעם ראשונה עד שיסיימו כל הפרשה עכ"ל. ומוכח מדברי ר' יונה דחלוק האיסור לספר בשעת קרה"ת מהאיסור לצאת בשעת קרה"ת, דהרי בין גברא לגברא מותר לצאת ואעפ"כ אסור לספר. דהאיסור יציאה חל מחמת בזיון להחפצא של תורה, ולכן ליכא איסור לצאת בין גברא לגברא - דגוללין הס"ת ולא הוי ביזוי הס"ת. משא"כ איסור סיפור חל אף בין גברא לגברא משום דבין גברא לגברא מתרגמינן קרה"ת וסיפור דברים מהווה בזיון לדברי תורה של התרגום. ועיין בשו"ע (סימן קמ"ו סעיף ב') וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר בד"ת אפילו בין גברא לגברא וכו' עכ"ל, ובביאור הגר"א (שם) כתב וז"ל רש"י ורמב"ם דל"ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה, אבל בירושלמי ובמ"ס דמפרש טעמא דפותח ואח"כ מברך שנא' ובפתחו ואח"כ ויברך כו' פי' פתיחה ממש עכ"ל.

ומדברי הגר"א נמי מוכח דהאיסור לספר ואיסור היציאה בשעת קריאת התורה הויין ב' דינים נפרדים, דהרי לפי הירושלמי (שמובא בביאור הגר"א הנ"ל) איסור הסיפור חל מיד כשפתחו את הס"ת אפילו קודם שיקראו ממנו, משא"כ איסור היציאה אינו חל אלא בשעה שקורין מהס"ת, וכדמוכח מהא דקיי"ל דמותר לצאת בין גברא לגברא. ולפי"ז יש לומר דאין ראייה מפסק המחבר שאסור לספר בשעת קריאת ההפטרה דה"ה שאסור לצאת.

תוס' ד"ה רב ששת מהדר אפיה וגריס. הקשו התוס' איך הותר לר' ששת ללמוד בשעת קרה"ת והרי קיי"ל בגמ' סוטה (לט.) דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. ותירצו התוס' דמותר ללמוד בלחש. ובשם הבה"ג תירצו דאם יש שם עשרה בלא הוא מותר ללמוד, ועוד דשאני ר' ששת דתורתו אומנתו. והגר"מ זצ"ל אמר בשם הגר"ח זצ"ל דבסוגיין מיירי באופן שכבר יצא ר' ששת חובת קריאת התורה. אמנם בקרה"ת אע"פ שאדם כבר יצא יד"ח אם הוא נזדמן למקום שבו קורין את התורה חייב שוב לשמוע קריאת התורה מדין כבוד התורה. וחיוב זה נלמד מהסוגיא בסוטה (לט.) "כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' ואזני כל העם אל ספר התורה", ונלמד דכל פעם שקורין בס"ת חייבים לשמוע קרה"ת מדין כבוד התורה. ולגבי חיוב זה תירצו בתוס' דהותר לר' ששת ללמוד משום שלמד בלחש או שהיו שם כבר עשרה ושתורתו אומנתו. אמנם באופן שעדיין לא יצא יד"ח קרה"ת אין היתר ללמוד בשעת קריאת התורה¹.

footnotes: ¹ ומשמע דסבר הגר"ח זצ"ל דקרה"ת הוי חובת יחיד. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' מגילה דף ג' בדפי הרי"ף. ועי' בברכת שמואל עמ"ס יבמות ס' כ"א מש"כ בשם הגר"ח זצ"ל. ועיין בס' מעתיקי שמועה ח"ב עמ' י"ח. ועיין בשו"ע או"ח סימן קמ"ו סעיף ב' וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בד"ת אפ' בין גברא לגברא וכו' ויש מתירים לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לספר תורה מותר לספר (בדברי תורה) ויש מתירין למי שתורתו אומנתו וכו' וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוון ולשמעם מפי הקורא והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק לכוון דעתו ולשמעם מפי הקורא עכ"ל. ומשמע דמיירי בא' שלא שמע כלל קרה"ת ומעיקר הדין פסק המחבר שמותר לו ללמוד, ומשמע שסובר דקרה"ת הויא חובת הציבור בלבד. ואמר הגר"מ זצ"ל דלפי"ד הגר"ח זצ"ל אם לא שמע עדיין קרה"ת אין לו ללמוד בשעת הקריאה - דלפי"ד הגר"ח זצ"ל קרה"ת הויא חובת יחיד אלא שמתקיימת בציבור, ואפשר שלכן סיים המחבר שנכון לדקדק לשמוע כל הפרשיות מפי הקורא.

ב. עיין בתוס' למס' סוטה (דף לט. ד"ה כיון) שתירצו וז"ל דמהדר אפיה שאני עכ"ל. ועיין ברבינו יונה (במס' ברכות דף ד: בדפי הרי"ף) שכתב וז"ל ונראה למורי הרב נר"ו שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר ואפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחילה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שקבע עצמו לקרוא אינו פוסק בה בעבור ס"ת עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור, ונ"ל דסברי דאין קיום קרה"ת ביחיד וכדי לצאת יד"ח קרה"ת בעינן שיצטרף לציבור השומעים, ובמהדר אפיה אינו מצטרף לציבור, דע"י שכל הציבור פונים לס"ת לשמוע קרה"ת הריהם מצטרפים ביחד לציבור לקריאת התורה. וע"כ לא נאסר לר' ששת ללמוד בשעת קרה"ת דהדין דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה חל רק על הציבור השומעים קרה"ת, ור' ששת שהחזיר פניו ולא נצטרף לציבור השומעים לא חל עליו האיסור ללמוד בשעת קרה"ת.

והנה עיין בשו"ע יו"ד (סימן רפ"ב סעיף א') שפסק המחבר וז"ל חייב אדם לנהוג כבוד גדול בספר תורה וכו' ולא יחזור לו אחוריו עכ"ל. וכתב שם הט"ז (סק"א) וז"ל ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהן לארון הקודש כיון שהס"ת מונחת בארון הקודש הוה כמו רשות אחרת עכ"ל, ועיין בפרי מגדים (או"ח סי' ק"נ משבצות זהב סק"ב) דמותר לשבת פניהם להיכל ואחוריהם לבימה אע"פ שיש עליה ס"ת משום דהבימה רשות אחרת וכמש"כ הט"ז לגבי ארון הקודש. אמנם לפימש"ב בדברי התוס' בסוטה וברבינו יונה הנ"ל נראה דיש לדקדק שיהיו פניו כלפי הס"ת בשעת קרה"ת דבלאו הכי אינו מצטרף לציבור השומעים קרה"ת ואינו יוצא יד"ח קרה"ת, ולפיכך אין להקל כדעת הפרי מגדים להיות אחוריו לבימה ולס"ת בשעת קרה"ת¹.

footnotes: ¹ ובשיטת הפרי מגדים צ"ל דס"ל שאם יושב ומקשיב לקרה"ת ומתכוון להצטרף לציבור, בזה נחשב לחלק מהציבור, ויוצא יד"ח קרה"ת, ואע"פ שאחוריו לבימה. אך רבינו זצ"ל תמיד הקפיד לעמוד ופניו מול סה"ת בשעת קרה"ת.