גמ'. אמר רבי יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, [עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל]. אמר רב הונא בריה דרב הושעיא הכי נמי מסתברא, דבכל התורה כולה קיי"ל רובו ככולו, והכא כתיב כל העדה, הואיל וכך, אפילו הן מאה.

יש לעיין ביסוד הדין דר' יונתן דאינן חייבין עד שיורו כולן, דהרי בעלמא קיי"ל דחלה הוראה ע"י הכרעת רוב הדיינים וא"צ דעת כולם, ומ"ש חיוב פר העלם דבר דבעינן שיורו כולם. וי"ל דבהוראה שהיא אמת לפי דיני התורה ויש מחלוקת בסנהדרין אזי חל הלכה של "עמדו למנין ונמנו ואם רבו המתירין מותר" (סנהדרין פח:), דחל דין הכרעה שב"ד קובעים את פסק ההלכה כדברי פלוני וכדעת הרוב. אמנם בהוראה בטעות בשגגת הוראה אין חלות דין של "הכרעה" כדעת הרבים דהרי ההכרעה היא טעות ושקר, ועל כרחך דחלה חלות שם הוראה בשגגת הוראה רק באופן שכל הסנהדרין הורו להתיר את האיסור בטעות. דיסוד הדין של הכרעה כדעת הרוב היינו חלות דין בירור דזהו דין התורה אולם לא יתכן שתחול חלות שם בירור בשגגת הוראה, ולכן ר' יונתן סובר דלא חל חלות שם שגגת הוראה אלא א"כ כולן מורין להיתר. ועוד נראה דכשחל דין הכרעה כלומר כשמורין ב"ד הגדול דין אמת לאמיתה ואזלינן בתר רוב להכריע את הדין אזי קיי"ל דאין מוסיפין על הב"ד הגדול (פ"ט מהל' סנהדרין ה"ג), משא"כ כאן בשגגת הוראה דאין חלות דין של הכרעה אלא הוי חלות שם הוראה בטעות אזי חל דין דמוסיפין על ב"ד הגדול ואפילו מאה, וצריכים שכולם יורו בטעות להתיר כדי להתחייב בפר העלם דבר. ודמי לפשרה דאינה הוראה כפי דיני התורה ומשו"ה לא אזלינן בהן בתר רוב דיעות אלא בעינן דעת כולם כדי שיחול פסק דין פשרה (תוס' בסנה' דף ו. ד"ה ביצוע בג'), ונראה דבפשרה צריך דעת כל הב"ד כולם מכיון דליכא חלות שם "הכרעה" בפשרה דלא הוי הוראה עפ"י דיני התורה, וכמו"כ י"ל דבשגגת הוראה בעי דעת כולם.

ועיין בהמשך הגמ' "ת"ש הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם הרי אלו פטורים, טעמא דאמר להן טועין אתם דפטורים, הא שתיק מישתק חייבין וגמר לה הוראה, ואמאי והא לא הורו כולן אמרי ה"נ כגון שהרכין בראשו", ומבואר בגמ' דיש חילוק בין היכא ששתק א' מהדיינים להיכא דהרכין את ראשו, דכשהורו ב"ד הגדול וא' מהם שתק ליכא חיוב פר העלם דבר, משא"כ בהרכין את ראשו נגמרה ההוראה וחייבין פר העלם דבר. ונראה לבאר דלר' יונתן לא חל חלות שם שגגת הוראה המחייבת פר העלם דבר בהוראה עפ"י רוב דיעות דהוי הוראה מדין הכרעה אלא בעינן הוראה עפ"י דעת כולם כדי שתחול חלות שם הוראה בשגגה. ור' יונתן סובר דכששתק א' מן הסנה' והוא מסופק מהי ההלכה אזי חל ההוראה מדין הכרעה כדעת הרוב, ומשו"ה לא חל חיוב פר העלם דבר של ציבור. משא"כ בהרכין את ראשו אזי אין חלות שם הכרעה כנגדו דכיון שהרכין ראשו לדעת הרוב לא חלה חלות שם מחלוקת בין דיין זה לשאר הדיינים שבסנהדרין וליכא חלות דין הכרעה לפסוק את ההלכה, ואע"פ שדיין זה יודע שב"ד טעו אבל הרכין את ראשו דנראה כהודה לדבריהם חל חיוב פר העלם דבר דחלה שגגת הוראה ע"י כל הב"ד הגדול כולו.

גמ'. ת"ש הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם הרי אלו פטורים, טעמא דאמר להן טועין אתם דפטורים, הא שתיק מישתק חייבין וגמר לה הוראה, ואמאי והא לא הורו כולן אמרי ה"נ כגון שהרכין בראשו. מתיב רב משרשיא סמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א בר' צדוק, שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואמר רב אדא בר אבא מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, והא הכא דכתיב הגוי כולו, ורובא ככולא דמי, תיובתא דר' יונתן תיובתא.

והנה ביארנו דסברת ר' יונתן היא דכששתק דיין א' או אם יש דיין בסנהדרין שחולק על שאר הדיינים אזי בעינן חלות דין הכרעה לקבוע את ההלכה, ובכה"ג ליכא דין חיוב פר העלם דבר דליכא חלות שם שגגת הוראה בהוראה שחלה מדין הכרעה, דרק בפסק של כל הב"ד כולו אזי חל חלות שם שגגת הוראה המחייבת פר העלם דבר. והנה כשחל דין רובו ככולו בתקנת ב"ד בקבלת התקנה ע"י רוב הציבור, יל"ע האם זה מדין דאזלינן בתר רוב מדין הכרעה ובירור, או דחל דין רובו ככולו דחל בקבלת התקנה ע"י רוב הציבור חלות שם קבלת כל ישראל, וחל דין רובו ככולו בלי דין הכרעה, דאם רוב הציבור מקבלים את הגזירה הו"ל כקבלת כל הציבור מכיון דרובו ככולו. והנה הגר"ח זצ"ל נקט דהוראת ב"ד בעלמא הויא הוראת כל הב"ד מדין רובו ככולו¹⁵. אולם יתכן לומר דזה ביאור קו' הגמ' על ר' יונתן, דר' יונתן ס"ל דבעי הוראת הב"ד כולו בשגגת הוראה, והגמ' הקשה ע"ז דהרי חזינן מגזירת תקנות דב"ד הגדול דחל דין רובו ככולו בקבלת גזירה ע"י רוב כלל ישראל, ואין זה דין של בירור דמהא דרוב הציבור קיבלו עליהם הך תקנה לא חל בירור שזה תקנה נכונה, אלא דחל דין מסוים דרוב הוי ככולו, וקבלת רוב הציבור הוי כקבלת כל הציבור, וא"כ כמו"כ י"ל דהוראת רוב ב"ד בשגגה הוי הוראת כולו. והגמ' הקשה דחזינן מהא דגוזרין גזירה על הציבור דחל תקנה על הציבור ע"י דין רובו ככולו אע"פ דליכא חלות דין בירור בהנהגת רוב הציבור, וה"נ י"ל בב"ד הגדול דחל דין רובו ככולו, וא"כ למה מצריך ר' יונתן שיורו כולן.

footnotes: ¹⁵ עיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף יג. ד"ה מלחמות ה' (אות ו' עמ' קי"ב). ובדף כז: בתוס' ד"ה קמ"ל, ובחידושי הגר"ח על הש"ס ב"ק דף כז: בענין אין הולכים בממון אחר הרוב.

והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהלכות שגגות הלכה א) שכתב וז"ל וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין. ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור, ואלו ששתקו אם עשו על פי אלו שהורו הרי אלו חייבין מפני שלא תלו בבית דין, וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר הוא ולא הורו לעם ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות ושמע השומע מהן בעת שגמרו מותר והלך ועשה כפי מה ששמע הרי כל העושה חייב חטאת קבועה ובית דין פטורין שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות, וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם ונודעה השגגה, הרי בית דין פטורין ואלו המיעוט שעשו חייבין וכל אחד ואחד מביא חטאתו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דכשא' מהדיינים אומר טועין אתם אזי בעינן הכרעה כנגדו וליכא חלות דין שגגת הוראה ע"י הוראה שחלה מדין הכרעה אלא בעינן הוראת כל הב"ד ומשו"ה ליכא חיוב פר העלם דבר, ואילו כששתק א' מהדיינים חל דין רובא ככולו ומשו"ה ב"ד חייבים להביא פר העלם דבר. ויש להסתפק בפירוש מש"כ הרמב"ם "ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין ושתקו הואיל והורו ולא היה שם חולק ופשטה ההוראה ברוב הקהל הרי בית דין חייבין בקרבן וכל שעשה על פיהם פטור", דיתכן לומר דכוונתו היא דמכיון דשתק ולא היה שם חולק וגם פשטה ההוראה בכל הציבור לפיכך חלה חלות שם הוראה בשגגה וחל חיוב פר העלם דבר, או"ד י"ל דמכיון דשתק ואין שם חולק משו"ה חל חלות שם הוראה ואח"כ רוב הציבור חטאו לפיכך חייב בפר העלם דבר, ומלשון הרמב"ם משמע כפירוש הראשון דזה שפשטה ההוראה ברוב הציבור היא חלק מחלות ההוראה וחלק מהמחייב, דכשדיין א' שותק אז חל ספק בב"ד וההוראה חלה מדין הכרעה עפ"י רוב ואינה מחייבת פר העלם דבר, אולם אם פשטה ההוראה בכל הציבור אזי לא חשיב הוראה מדין הכרעה אלא כהוראת כל הב"ד ומשו"ה חל חיוב פר העלם דבר.

ולפי"ז מבואר מדברי הרמב"ם דיש דין בהוראה עצמה דבעי קבלת כלל ישראל. ונראה דלהרמב"ם כדי להתחייב פר העלם דבר בשגגת הוראה יש ב' דינים: א) בעינן שרוב הציבור יחטאו, וב) גם בעינן דרוב הציבור יקבלו את ההוראה של ב"ד דזה משווה חלות שם הוראה על השגגת הוראה. והנה קיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, והגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ג מהל' שגגות ה"ד) ביאר דהטעם בזה הוא משום דהחטא של היחיד מצורף לחטא של הציבור והציבור כבר נתכפר בפר. אבל צ"ע לפי"ד הגר"ח זצ"ל בדין יחיד שחטא לאחר כפרה דמאי טעמא הריהו פטור מקרבן יחיד. והגר"ח זצ"ל תירץ (בספרו שם) דלגבי עצם החטא ודין המחייב שבו, החטא של יחיד התולה עצמו בב"ד הוא חטא המצורף לחטא של הציבור, ומחייב פר העלם דבר של ציבור ומשו"ה פטור הוא מחטאת יחיד. אולם לפימש"נ לעיל י"ל דע"י שפשטה ההוראה בכל ישראל חל חלות שם הוראה, דההוראה נשלמה ע"י שפשטה הוראה בכל ישראל, ויחיד שחטא לאחר כפרת הפר מצטרף להוראת ב"ד וקבלת הציבור ומשו"ה פטור מחטאת קבועה.

אמר רבי יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כולן, [עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל].

עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שגגות ה"א) וז"ל וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין עכ"ל. והנה עצם ההלכה היא משנה לקמן (דף ד:) "הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, או זקן שלא ראוי לבנים ה"ז פטור, שנאמ' כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולן ראוין להוראה". אמנם במשנה לא קתני הדרשה דאינם חייבין עד שישגו כל הסנהדרין. אמנם בגמ' (דף ג:) ר' יונתן ס"ל דמאה שישבו להורות אינם חייבים עד שיורו כולם משום שנא' ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולם. והנה מסקנת הגמ' היא דלא כר' יונתן דהסוגיא פריך "ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ה"ק אי כולם הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה", ומלשון רש"י שכתב וז"ל אי איתא לכולהו. סנהדרין של שבעים ואחד. הויא הוראה. אף על פי שלא הורו כל אותן שישבו להורות עכ"ל, משמע דבעינן רק שיהיו כל ע"א דיינים דסנהדרין הגדול נוכחים כדי שיהא חלות דין ב"ד הגדול אבל בעצם ההוראה אז אמרינן רובא ככולא. והא דטועים אתם פטורים צריך לפרש דהוי מדין דהיה להם ללמוד ולא למדו כמו הדין השני דמבואר שם דלא היה מופלא שבב"ד שמה, והמשנה כללה שני דינים בחדא מחתא.

אמנם הרמב"ם נקט טעמא דטועים אתם פטורים מגזה"כ דכל עדת ישראל, ומשמע דמפרש דהא דאמרינן בגמ' דאי איכא כולם הויא הוראה, דבע"א בעינן הוראת כולם ולא אמרינן רובא ככולא. והא דאיפריך ר"י הוא בנוגע למאה, דאז לא בעינן כולם וסגי בהוראת ע"א, אבל בע"א גופא בעינן הוראת כולם, ולא אמרינן רובא ככולא. ולאמיתו של דבר פירושו של רש"י צ"ע דאם אחד חסר אז למה צריכים לקרא הא ליכא ב"ד הגדול, והלא בעינן ב"ד הגדול משום דכתיב "עדת ישראל" ולא בעינן גזה"כ דכל. אלא דעצם ההלכה דהרמב"ם צ"ע מ"ש ע"א ממאה.

והנה הלכה זו דלא אמרינן רובא ככולא דילפינן מגזה"כ של כל עדת ישראל יש לפרש בב' אופנים: א) י"ל דהלכה זו נאמרה בהלכות הוראה וקביעות הלכה, דהרי גם בשגגת הוראה לענין פר העלם דבר של ציבור בעינן חפצא של הוראה בדיני הוראה וקביעות הלכה וכדחזינן דצריכין שהורו לעשות, דזוהי גזה"כ של שגגת הוראה. ובהלכה זו של הוראה וקביעת הלכה לא נאמר הדין דרובא ככולא, ובזה שאני הוראה זו מכל הוראות שבתורה, דבכל מקום אמרינן אחרי רבים להטות והרוב קובע את ההוראה, אבל בשגגת הוראה של פר העלם דבר בעינן הוראת כולם¹⁶. ב) עוד יתכן לומר דבנוגע לדין הוראה אין חילוק בין הוראת ב"ד בשגגה משאר הוראת בית דין בכל התורה, וגם הכא אמרינן אחרי רבים להטות ורובא ככולא בנוגע לעצם החפצא של ההוראה. והא דבעינן הוראת כולם הוא דין אחר בהלכות עבירה של שגגת הוראה וחיובה, דכיון דהמיעוט הורה כהלכה ולא שגגו ממילא אינם חייבים ע"י הוראת הרוב אע"פ דמיקרי שההוראה יצאה ע"י כל החפצא של ב"ד, דמ"מ בנוגע למעשה העבירה לא עשו כולם, ואינם חייבים ע"י מעשה דאחרים. וממילא לא יצוייר חיוב פר העלם דבר, דלזה בעינן חיוב כל הע"א, ואם המיעוט לא נתחייב ממילא כולם פטורים משום דאין כל הסנהדרין חייבים. והנה אם נימא כפירוש הראשון דהלכה זו נאמרה בדין הוראה אז דין זה לא שייך רק לע"א בלבד אלא אפילו למאה, כיון דהחפצא של הוראה וקביעות הלכה נעשית ע"י כל המאה, והואיל ולא נאמר אחרי רבים להטות בדין הוראה בעינן אפילו במאה הוראת כולם. משא"כ לפי הפירוש השני דבדין הוראה אמרינן רובא ככולא וזה דבעינן הוראת כולם הוא משום דצריכים שכל הסנהדרין כולם יעברו על מעשה העבירה, וממילא אין זה שייך אלא לע"א, דבעינן חפצא של סנהדרין שיעברו על מעשה עבירה של שגגת הוראה. אבל במאה לא צריכים הוראת כולם, ואם אך יש הוראת ע"א סגי, דאיכא חלות חיוב דחל על חפצא של סנהדרין.

footnotes: ¹⁶ ועיין בשיעורים לעיל שביאר רבינו זצ"ל דליכא חלות שם שגגת הוראה בהוראה שחלה עפ"י רוב מדין הכרעה, דהרי ב"ד טעו בהוראתם וההכרעה עפ"י רוב מועיל מדין בירור שההלכה היא כפי שיטת הרוב, אך בהוראה בטעות ליכא חלות בירור דזוהי ההלכה וחל חלות שם הוראה בשגגה רק בפסק של כל הב"ד כולו.

ואשר נראה דשיטת הרמב"ם היא דזוהי מחלוקת רבי יונתן ומסקנת הסוגיא, דר' יונתן סובר דנאמר דין בשגגת הוראה דלא אמרינן רובא ככולא, דליכא הכא גזה"כ של אחרי רבים להטות, ועל כן סובר דאפילו במאה בעינן עד שיורו כולם. ולפי מסקנת הסוגיא אמרינן רובא ככולא בשגגת הוראה, דקאמרה הגמ' "ורובא ככולא דמי", והא דבעינן עד דאיכא כולם הוי דינא בחיובא דכולם צריכים להתחייב, אבל אין זה שייך להוראה. וא"כ הוא רק בע"א ולא במאה.

והנה בסוגיא מבואר לר' יונתן דאם אחד מהם שתק דפטור (דבעינן שירכין בראשו דהיינו הוראה ממש), אבל הרמב"ם פסק דשתק חייב. וצ"ע דהא לענין ע"א בעינן הוראת כולם, וא"כ אמאי חייבים בשתק. אולם כן מוכח מהסוגיא דרק לר' יונתן בעינן הרכנת הראש, אבל לפי מסקנת הסוגיא סגי בשתק, אמנם עצם הדבר צ"ב.

ולפי מה שנתבאר דלר"י הוי דין בהוראה וקביעת הלכה, ולמסקנת הסוגיא הוי דין בחיוב ומעשה העבירה, נראה דבשתק בנוגע להלכות הוראה הרי לא הורה ואינו מצטרף לקביעות ההלכה. וכן הוא בהוראה בכל התורה כולה דאם שתק הרי ההלכה נקבעת רק מדין רובא ככולא אבל הוא בעצמו אינו מורה כלל. וממילא דלר' יונתן דבעינן כולא בעצם החפצא של הוראה שתק פטור דלא הורה והוי רק הוראת רוב. משא"כ לפסק הרמב"ם דבעצם ההוראה אמרינן רובא ככולא אלא דאיכא הלכה בפנ"ע במעשה העבירה דאלו שהורו כדין ולא שגגו אינן חייבין, ממילא בשתק דכיון דמצטרף להחפצא של ב"ד מתחייב בחיובם כמו אלו שהורו. והיינו טעמא משום דהא דאמרינן פטורים, הוא רק היכא שמיעוט הורו כהלכה וחלקו על השוגגים, אבל באלו ששתקו חל חיובא דהעלם דבר גם לגבם. וזוהי ההלכה של טועים אתם, דלענין הפקעת החיוב מהמיעוט בעינן שיאמרו טועים אתם ויחלקו על השוגגים דאז המיעוט מיקרי הורה כהלכה משא"כ בשתק. וזהו דין במעשה שגגה ועבירה של העלם דבר, דבשתק מתחייב, ובאמר טועים אתם הוא מפקיע את עצמו ממעשה העבירה וחיובו, וניחא דברי הרמב"ם, וככמש"נ.¹⁷

footnotes: ¹⁷ עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד (מהדורא תנינא) פי"ג מהל' שגגות ה"א.

משנה. הורו ב"ד, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן ר' שמעון פוטר, ור' אלעזר אומר ספק.

עיין ברמב"ם (פי"ד מהלכות שגגות ה"ה) וז"ל בית דין שהורו בשגגה ונודעה להם שגגתן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב הצבור מאחר שידעו הרי זה מביא אשם תלוי, הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא, במה דברים אמורים במי שהיה עם בית דין במדינה אבל מי שראה ההוראה והלך למדינה אחרת אף על פי שעשה אחר שידעו פטור מפני שתלה בהן והרי אי אפשר לו לשאול, ולא עוד אלא הנבהל לצאת אף על פי שעדיין לא יצא לדרך ועשה על פיהם מאחר שידעו הרי זה פטור עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל א"א דדוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב"ד אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל מביא חטאת יחיד שהרי פסק למעלה יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכ"ש כשעשה אחר שחזרו שהוא חייב עכ"ל. (ועיין בכס"מ שם).

ונראה לבאר את השגת הראב"ד דהרי הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' שגגות (ה"א) דיחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד חייב, א"כ לכאורה לא היה להרמב"ם לפסוק את ההלכה של המשנה דאזיל למ"ד דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, דהרי כאן מיירי גם באופן דהיחיד עשה לאחר שהביאו ציבור כפרתן והוא לא נתכפר עמהן דאין כפרה להבא וא"כ הו"ל כיחיד התולה עצמו בב"ד דלשיטת הרמב"ם חייב חטאת, וא"כ צ"ע למה פסק דפטור.

ונראה דלפי הרמב"ם הטעם דמ"ד יחיד התולה בב"ד פטור אינו משום דנכלל בכפרת הציבור בהקרבת פר העלם דבר, אלא יסוד הפטור הוא דחל פטור מסוים דהתולה בב"ד פטור מחטאת יחיד¹⁸, והא דיש מ"ד דס"ל דלא חל פטור אא"כ עבר ביחד עם רוב הציבור היינו משום דלא חלה חלות שם הוראה אא"כ ההוראה נתפשטה ונתקבלה ברוב הציבור, דמכיון דהויא הוראה בטעות לא חל חלות שם הוראה אא"כ נתפשטה ההוראה ונתקבלה ע"י רוב הציבור¹⁹. וי"ל דלכן דקדק הרמב"ם וכתב "כל העושה כפי הוראתן שפשטה ברוב הצבור" דזהו לשון מושאל מתקנת וגזירות של בית דין, דכמו שלא חלה תקנת ב"ד אא"כ נתפשטה התקנה ברוב ישראל כמו"כ לא חלה חלות שם הוראה כשב"ד הורו בטעות אא"כ נתפשטה ההוראה ברוב הציבור דאזי הוי ליה תולה בב"ד. ומבואר דהא דבעינן שיחטאו רוב ציבור היינו בכדי לקבוע חלות שם הוראה בהוראת הב"ד, דע"י שסמכו הקהל על פסק ב"ד זה גופא קובע את ההוראה לחלות שם הוראה. ולפי"ז י"ל דהמשנה (בדף ג:) אזיל אף למ"ד דיחיד התולה עצמו בב"ד חייב, דהא דבעינן שיעברו רוב הציבור היינו בכדי שיחול חלות שם הוראה על פסק ב"ד המוטעה ואע"פ שהציבור כבר הביאו כפרתן היחיד פטור מאחר דהו"ל תולה בב"ד. והמחלוקת תנאים בדין יחיד התולה עצמו בב"ד אי פטור או חייב אינו ביסוד הפטור דחיוב קרבן האם פטור מקרבן או לא, אלא אי חשיב הוראה אם לא נתפשטה ההוראה ברוב הציבור מאחר שהיתה הוראה בטעות. ולפי"ז מיושבת שיטת הרמב"ם שפסק כמשנה (בדף ג:) וגם פסק דיחיד התולה עצמו בב"ד חייב.

footnotes: ¹⁸ ויתכן להוסיף ביאור בזה, דמאחר שחטאו רוב הציבור ונקרא החטא בחלות שם "חטא הציבור" דאזי חטא זה אינו מחייב את היחיד בתורת חיוב חטאת משום חטא דיחיד. ועוד י"ל דאע"פ דכפרת קרבן יחיד אינה חלה להבא על חטאים שעשה לאחר שהביא יחיד את קרבנו מ"מ חלות כפרת הציבור חלה להבא על חטאים שיעשו אף לאחר הבאת קרבנם אם החטא כלול בחטא הציבור שנתכפר בקרבנם. ועיין בגמ' זבחים (דף ו.) שדנה הגמ' לענין כפרה להבא בעולה וקרבן כבשי עצרת. ומצינו דכפרת יוה"כ חלה בין לחיים ובין למתים, דאף המתים נכללים בכפרת היום (עיין לקמן בשיעורים דף ו.) ויתכן דגם כאן היחיד שחטא בחטא הציבור אחרי הבאת הפר מתכפר בכפרת הציבור כיון דהוי חלק מהציבור, ויתכן דכפרת הציבור חלה אף להבא. ובגמ' לקמן (דף ו.) איתא דאין ציבור מת ומביאים חטאת הציבור לכפר גם על המתים, ואע"פ דא"א לכפר על המת בתורת יחיד מ"מ ניתן לכפר על הציבור, והמתים הם בכלל הציבור ובכך הם מתכפרים, וכמו שכפרת הציבור כוללת את המתים ה"ה נמי שכפרת הציבור בפר העלם דבר חלה עבור יחיד שיחטא אחרי הבאת הפר, מאחר דחטאו הוי חטא ציבור. ועיין באגרות משה חו"מ ח"ב סימן א' שביאר דיש סברא מיוחדת שיחיד יתכפר בפר העלם דבר אף כשחטא לאחר שהקריבו את הפר דמכיון דעשה ע"פ הוראת הב"ד נחשב גם עשיתו אף שהוא אחר הכפרה מעשה אחד עם מעשה הקהל כיון שסבת העשיה הוא אחד עם של הקהל נחשבו כל העשיות שנעשו מצד סבה זו כנעשו בב"א בעת ההוראה וממילא נתכפר גם הוא בקרבן הקהל ול"ד לחטא דאחר הפרשה וכפרה דהכא נחשב כקודם הפרשה כיון דהסבה קודמת ולכן פטור מכבשה ושעירה. דיש דין מסוים בכפרת פר העלם דבר שהכפרה חלה אף להבא. ¹⁹ ועיין לעיל בשיעורים דף ג: ד"ה ת"ש הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם הרי אלו פטורים וכו'.

והנה עיין בגמ' יבמות (דף צב.) "ניסת ע"פ ב"ד תצא וכו', אמר זעירי ליתא למתני' מדתני בי מדרשא, דתני בי מדרשא הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה אין זו הוראה אלא טעות, ורב נחמן אמר הוראה היא. א"ר נחמן תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט לאו משום דהוראה היא. אמר רבא תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא לא משגחינן להו, ואילו היכא דאתא עד אחד שרינא, אתו תרי אסרנא, כי הדר אתא עד אחרינא שרינן לה, מ"ט לאו משום דטעות הוא".

ונראה דאליבא דזעירי טעות במציאות לא חשיב הוראה לחייב פר העלם דבר, וכגון שב"ד הורו דמותר לעשות מלאכה בשבת דכבר שקעה החמה וטעו במציאות דבאמת לא שקעה החמה - אין זו הוראה אלא טעות. וכן לענין מת בעלה אם בא בעלה והוא חי נתברר שאין ההוראה הוראה אלא טעות. ואילו לר' נחמן סובר דחלה הוראה - דב"ד הם המתירים את האשה להנשא, וב"ד קובעים עפ"י עדות עד א' שמותרת להנשא. ועיי"ש בגמ' דר' נחמן אמר "תדע דהוראה היא דבכל התורה כולה ע"א לא מהימן והכא מהימן מ"ט לאו משום דהוראה היא", ונראה דר"ל שאין ב"ד מבררין עפ"י העד א' דהרי אין עד א' נאמן בדבר שבערוה, אלא דב"ד מתירין אותה להנשא עפ"י הגדת עד א' שמת בעלה. ולכן כשבא בעלה אין כאן טעות במציאות דאין ב"ד מבררין שמת הבעל אלא ב"ד פוסקין ומורין הוראה שהיא מותרת להנשא, ולכן כשבא הבעל הרי זה נחשב כטעות בדין ובהוראה ולא כטעות במציאות. ועיין בפירוש רבנו אברהם מן ההר דסובר דעד מהני דוקא כשמעיד בב"ד אבל אם העיד שלא בב"ד אזי אם ניסת תצא דאין נאמנות לעד א' כלל בלא היתר ב"ד²⁰, וי"ל דאף לפי הראשונים שחולקים עליו בעינן חלות היתר ב"ד להתירה להנשא, ואין ב"ד רק מבררים את המציאות עפ"י עד א' אלא הן מורין לה היתר להנשא עפ"י הגדת עדות של עד א'.

footnotes: ²⁰ עיין בפירוש רבי אברהם מן ההר (מהדורת בלוי) מסכת יבמות (דף פז: ד"ה בעד אחד) וז"ל כלומר שהעיד לה העד בבית דין שמת בעלה, והתירוה ב"ד לינשא בעדותו. שאם לא העיד לה כך בב"ד אינו עדות, שאעפ"י שאמר לה שמת יכול לחזור בו ואין כאן עדות, שאין עדות אלא בבית דין, דהיתר האשה בבית דין על פי זו העדות שיתירוה בית דין לינשא. וזהו דאמרינן ברשות ב"ד. אבל בשנשאת שלא ברשות, שהעידו לה שני עדים בב"ד שמת בעלה, שוב אינה צריכה לרשות ב"ד, כלומר שיתירוה לינשא, שהגדת שני עדים מסלקת מעליה אותו ספק איסור. אבל עתה דליכא אלא עד אחד להתרה צריכה היתר ב"ד, שהיתר ב"ד מסלק מעליה איסור שהיתה מוחזקת בו. אבל כל זמן שלא התירוה ב"ד, אעפ"י שהעיד לה עד אחד בפני הב"ד, אם נשאת בלא רשות ב"ד אסורין זה לזה. שעדיין לא נסתלק איסור שהיתה מוחזקת בו עכ"ל. ובדף (צב.) כתב וז"ל שהיא צריכה לבא לב"ד עם העד שיעיד לה בפני ב"ד שמת, דאי אמר לה שמת שלא בב"ד לא הוי כלום כמו שכתבנו בריש פירקין עכ"ל.

ועיין שם בגמ' "אמר רבא תדע דטעות הוא דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להתירא והדר חזו טעמא לאיסורא כי הדרי ואמרי להיתרא לא משגחינן להו ואילו היכא דאתא עד א' שרינא אתו תרי אסרנא כי הדר אתא עד אחרינא שרינן לה מ"ט לאו משום דטעות הוא". ונראה לפרש דרבא סובר דעד א' הוי רק מברר גרידא ולכן אם עד אחד העיד שמת בעלה ואח"כ הוכחש בב' עדים, כשבא עד א' אחר שאומר שמת בעלה יש לנו לקבל נאמנותו ובירורו ומותרת להנשא, ואע"פ שהעד א' הראשון שהעיד שמת הבעל הוכחש ע"י ב' עדים. דאילו אם עד א' אינו מברר אלא דב"ד מתירין אותה להנשא עפ"י הגדת ע"א שמת בעלה אזי י"ל דמכיון דהעד הראשון כבר הוכחש ע"י ב' עדים אין לסמוך עוד על דבריו ועל דברי הע"א השני דהרי אין לב"ד לקבוע היתר עפ"י הגדת העד א' הראשון מכיון שהוכחשה העדות של הע"א הראשון שמת בעלה, אלא על כרחך דרבא סובר דע"א נאמן לברר המציאות שמת בעלה, ומכיון דיש כאן עדות של ע"א שני חל בירור חדש שמת בעלה, ואם בא בעלה נתברר שב"ד טעו דהוי טעות במציאות.

ועיין ברמב"ם (פי"ד מהל' שגגות ה"ג) וז"ל הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה ואחר כך זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין, וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. ועיין במשנה למלך (שם) שהקשה וז"ל לא ידעתי למאי איצטריך טעם זה דבגמרא לא הוצרכו לזה אלא משום דסבירא ליה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, אבל לדידן דקי"ל חייב כי נמי חשיב הוראה חייב, וצ"ע עכ"ל.

וי"ל דביארנו לעיל דבהוראה בשגגה לא חלה חלות שם הוראה אא"כ נתפשטה ההוראה ברוב הציבור, ורוב הציבור קיבלוה וחטאו, ולכן ס"ל להרמב"ם דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דמיירי בשגגת הוראה ולא נתפשטה ההוראה ברוב הציבור ומשו"ה לא חלה בכהאי גוונא חלות שם הוראה כלל, וליכא חלות שם הוראה לפטור את היחיד דתלה בה. משא"כ כשנתפשטה ההוראה ברוב הציבור אזי חלה חלות שם הוראה בשגגה לפטור את היחיד דתולה בה. אמנם כאן בנידון דידן גבי מת בעלה ונמצא שהעד העיד שקר, הרי יש לב"ד הכח להורות הוראה להתירה עפ"י הגדת עד א' שמת בעלה, דהרי כל ב"ד של ג' דיינים יכולים להתיר אשת איש ע"י עד א' שמעיד שמת בעלה וכ"ש ב"ד של ע"א מבלי שתתפשט ההוראה בציבור, אלא דנתברר בסוף שהיה טעות במציאות, ומכיון דקיי"ל דהוי טעות ולא הוראה לא חשיב כתולה בב"ד. אבל אי פסקינן דהוי הוראה - דטעות צדדית במציאות אינה נחשבת כטעות אלא להוראה עפ"י דין אזי לא היה צורך לרוב הקהל, והוי חלות שם הוראה והתולה בה פטור דתולה בהוראת ב"ד. והרמב"ם סובר דהסוגיא ביבמות אזיל אף למ"ד דיחיד התולה בב"ד חייב קרבן, דהתם ליכא הוראה כלל מכיון דב"ד טעו ורק מיעוט הקהל חטאו ומשו"ה התולה בה חייב. משא"כ במת בעלה דהוי הוראה עפ"י דין ולכן התולה בה פטור, אי לא דפקעה ההוראה מחמת הטעות, דנתברר דהוי טעות ולא חלות שם הוראה, ומשו"ה היחיד חייב מדליכא הוראה אלא טעות.

משנה. הורו ב"ד, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן ר' שמעון פוטר, ור' אלעזר אומר ספק.

עיין בגמ' וז"ל ר"א אומר ספק, משום סומכוס אמרו תלוי. אמר ר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו. א"ר זירא משל דר"א למה הדבר דומה לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן ונודע לו, שמביא אשם. ולא מבעיא למ"ד צבור מייתי, דמפרסמא מלתא, אלא אפילו למ"ד ב"ד מביאין, דלא מפרסמא מלתא, אי הוה שאיל הוו אמרין ליה. אמר ר' יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא משל דסומכוס למה הדבר דומה לאדם שהביא כפרתו בין השמשות, ספק מבעו"י נתכפר לו ספק משחשכה נתכפר לו, שאין מביא אשם תלוי. ולא מבעיא למ"ד ב"ד מביאין, דלא אפרסמא מלתא, אלא אפילו למ"ד צבור מביאין, דמפרסמא מלתא והוו אמרינן ליה, דהכא בספק מבעוד יום ספק משחשכה, אי שאיל לא אשכח אינש דמשייליה עכ"ל. וצריך ביאור מהו יסוד המחלוקת בין ר"א וסומכות.

ועיין בקרן אורה (דף ג: ד"ה אמר רב יהודה אמר רב וכו') שביאר המחלוקת בין ר' אלעזר וסומכוס, דר"א מחייב באשם תלוי ומדמי לה לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן, משום דר"א לטעמיה דס"ל ביבמות (צ"ב) יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ולהכי הוי דומיא דאכל ספק חלב ספק שומן. וה"נ ספק הוא אי ברשות ב"ד עשה ופטור או שלא ברשות וחייב. וסומכוס ס"ל דאין טעם לפוטרו אלא מפני שיצתה הוראה ברוב ציבור, וגם הוא נגרר אחר הציבור להפטר מכשבה ולהתכפר ע"י פר, להכי מדמי לה למי שהביא כפרתו ביה"ש, ספק נתכפר או ספק לא נתכפר, וה"נ ספק נתכפר בכלל הציבור ספק לא נתכפר ואין מביא אשם תלוי.

ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי זצ"ל (פי"ג מהל' שגגות ה"ד) שביאר הגר"ח זצ"ל הטעם דיחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד פטור מקרבן חטאת אף כשחטא לאחר שהקריבו את הפר, וז"ל אכן נראה, דיחיד שעשה לאחר שנתכפרו הצבור דינו חלוק, דאם באנו לדון לענין עצם החיוב של קרבן צבור, בזה ודאי דכל שחטא לאחר שהביאו הצבור כפרתן אינו מצטרף להצבור לענין עצם החובת קרבן, כיון דבשעת חטאו כבר פקע מהצבור דין חובת קרבן, אכן אם באנו לדון לענין עצם החטא ודין המחייב שבו, בזה אמרינן דגם בעשה לאחר כפרה מ"מ מצטרף מיהא להצבור לענין עצם מעשה החטא וההעלם, והוי בכלל דין העלם חטא של ציבור שיש בו דין המחייב בקרבן צבור. אשר ע"כ שפיר פטור מקרבן יחיד, כיון דעצם החטא וההעלם דין קרבנו הוא של צבור אלא דמיפטר מקרבן, וע"כ שפיר מיפטר גם מקרבן יחיד, כיון דדינו הוא בקרבן צבור, משא"כ בהך דינא דונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין, דאימעוט מעיקר החיוב של קרבן צבור, נמצא דעצם החטא והעלמו אימעוט מדין קרבן צבור, שפיר מתחייבי בקרבן יחיד, כשאר שגגות חטא, כיון דאימעוט מגזירת הכתוב של צבור. אשר לפי זה י"ל בדעת הרמב"ם, דס"ל דאף אם מיעוט בחלב ומיעוט בדם מצטרפי, מ"מ כל זה הוא לענין עיקר הדין של קרבן צבור, אבל מ"מ איכא דין בפני עצמו בדין קרבן דשני חטאים לא מצטרפי לחיוב קרבן אחד, אשר ע"כ ממילא דלא מועיל צירופן רק לענין שעיקר החטא שלהן יחול ביה דין העלם חטא של צבור המחייב בקרבן צבור, ושמועיל זאת לפטרן מקרבן יחיד, אבל מ"מ קרבן צבור לית כאן, מטעמא דאין קרבן אחד בא על שני חטאים, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם בסתמא דמצטרפין, כיון דגם אם מצטרפין פטורים ג"כ מקרבן צבור, וכל האיבעיא היא רק לענין אם חייבים בקרבן יחיד, ובזה כיון דנשאר בספיקא פטורין גם מקרבן יחיד. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דאם אך מצטרפין חייבין גם בקרבן צבור, וע"כ זהו שהשיג דהוה ליה למיפסק דדין צירופן הוא ספיקא, כי היכי דליפטרו בין מקרבן יחיד בין מקרבן צבור, עכ"ל הגר"ח זצ"ל.

והנה מדברי הגר"ח זצ"ל מבואר דלגבי האם יחיד שחטא עפ"י הוראת ב"ד מצטרף לציבור לאחר שכבר הביאו את הפר, ונחשב חלק מהציבור, הדבר תלוי דלגבי החיוב קרבן הוא אינו מצטרף להציבור, דהרי הוא לא עבר עבירה בשעה שהציבור נתחייבו בקרבן, וכשחטא כבר הקריבו הציבור את הקרבן, אולם בנוגע להשגגה י"ל דחטאו הוי חלות שם שגגת ציבור, דהרי הוא חטא מחמת הוראת ב"ד, וסיבת החטא שלו היא שגגת ההוראה, והשגגה הזאת הויא שגגה המביאה לידי קרבן, ושגגה דמביאה לידי קרבן פר העלם דבר פוטרת את היחיד מחיוב חטאת קבועה. דמכיון דחל כפרת קרבן ציבור על השגגה אזי אע"פ שלא נתכפר הגברא בכפרת הקרבן שהרי חטא לאחר שכבר הקריבו את הקרבן מ"מ ליכא חיוב קרבן יחיד, דשגגה המביאה לידי חיוב קרבן פר העלם דבר פוטרת היחיד מקרבן יחיד. עכת"ד הגר"ח זצ"ל. וי"ל דזוהי סברת שיטת סומכוס דהוי ספק נתכפר או לא ופטור מקרבן, דמכיון דהחטא שלו מצורף לחטא הציבור, והוי בכלל שגגת הציבור, ומשו"ה הספק הוא אם נתכפר או לא, וליכא חיוב אשם תלוי דהו"ל כהביא כפרתו בביה"ש²¹. ואילו ר"א סובר דהשגגה הוי שגגת יחיד, ואינו מצטרף לשגגת הציבור, דאע"פ שסיבת החטא של היחיד ושל חטא הציבור הוא שעשו עפ"י הוראת ב"ד, מ"מ מכיון דכשחטא היחיד הציבור כבר ידעו שטעו הרי זה נחשב לשגגה בפנ"ע, והוי חלות שם שגגת יחיד שאינו מצטרף לשגגת הציבור. ונ"מ לענין האם חייב להביא אשם תלוי כשחטא לאחר שהביאו הפר ויש לנו ספק אם הוא נחשב כתולה בב"ד משום שלא ידע דחזרו בהם או כתולה בעצמו דהיה לו לישאל, דקיי"ל דספק חטא ספק לא חטא מביא אשם תלוי ואילו ספק נתכפר או ספק לא נתכפר אינו מביא אשם תלוי. ולר"א יחיד שחטא עפ"י הוראת ב"ד לאחר שהביאו הציבור כפרתן אינו נכלל בשגגת הציבור, אלא חטאו הוי חלות שם חטא היחיד ושגגת יחיד משום דכשחטא כבר נודע לציבור שטעו, והטעם שפטור הוא משום דהוי תולה בב"ד, דמאחר דההוראה נתקבלה ברוב הציבור והיחיד עשה על פי הוראת ב"ד, משו"ה נחשב כתולה בב"ד. והפטור דתולה עצמו בב"ד מהוה חלות דין פטור בפני עצמו, דמאחר שחטא מחמת הוראת ב"ד זה ממעט בחטא שלו, ופטור מחטאת יחיד. משא"כ לפי סומכות החטא של היחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד לאחר שהקריבו את הפר הוי חלות שם חטא הציבור דמצטרף לשגגת הציבור שנתכפר ופטור מקרבן יחיד מחמת כפרת שגגת הציבור (וכסברת הגר"ח זצ"ל), ומשו"ה כאן הו"ל ספק נתכפר או לא נתכפר דאינו מביא אשם תלוי. ואילו ר"א סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד שפשטה ברוב ישראל פטור מקרבן יחיד משום שהוא תולה בב"ד, ור"א סובר דהחטא מהוה חלות שם חטא היחיד, אך אם הוא תולה בב"ד זה ממעט בחטא ופוטרו מחיוב חטאת יחיד, ומשו"ה ס"ל כאן דיש ספק אם הוא נחשב כתולה בעצמו או כתולה בב"ד הו"ל כספק חטא ספק לא חטא, דהספק הוא אם חייב קרבן או לא, וכספק אכל חלב ספק אכל שומן דמביא אשם תלוי. משא"כ לסומכות הפטור של יחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד הוא משום שמצטרף לכפרת הציבור והקרבן, ולכן כאן הוי ספק נתכפר ספק לא נתכפר ואינו מביא אשם תלוי.

footnotes: ²¹ ועיין באגרות משה חו"מ ח"ב סימן א'.

גמ'. מיתיבי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים בתחלה גובין עליהן דברי ר"ש ר' יהודה אומר מתרומת הלשכה הן באין.

הנה קיי"ל (מס' שקלים פ"ד:מ"א) דקרבנות הציבור באין מתרומת הלשכה. ועיין ברמב"ן עה"ת (ויקרא א:ב) וז"ל תקריבו - מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות. קרבנכם - מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. לשון רש"י. פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו. אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן, ולפיכך היא עולת צבור. והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים, חוץ מן המותרות, דינה כדין עולת השותפין, וטעונה סמיכה בכלם, ונסכים קרבים משלהם. ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור, וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה), בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה, דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין, ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות, ואפשר שנאמר, שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה, ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה, ואין בה סמיכה, שנתרבה מן הכתוב הזה. וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור, ואינה בעולת העוף ולא בשלמים, ומעוטן נדונין כיחידים. והוא העיקר עכ"ל. ובמלחמות ה' (ברכות דף יג. מדפי הרי"ף ד"ה אמר הכותב) נקט הרמב"ן דאין הציבור מתפללין תפילת נדבה מפני שאין קרבן ציבור בנדבה, (ודלא כמש"כ בסוף דבריו בפירושו עה"ת), וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' תפילה ה"י) וז"ל אין הציבור מתפללין תפילת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה עכ"ל.

והנה סברת ר' יהודה דפר העלם דבר בא מתרומת הלשכה הוא דכיון דהוי קרבן ציבור ממילא דינו שבא מתרומת הלשכה, ואילו ר"ש סובר דמכיון דהוי קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן אינו בא מתרומת הלשכה אלא דבתחלה גובין עליהן מכל אחד מישראל. אמנם צ"ע דהרי הרמב"ם והרי"ף פסקו דאין הציבור מתנדבין קרבן ציבור, וא"כ צ"ע היאך גובין בתחילה מן הציבור בעד פר העלם דבר דהרי לכאורה בכדי שיחול על הקרבן דין קרבן ציבור בעינן שיבוא מתרומת הלשכה ומ"ש מקרבן ציבור דעלמא שאינו בא בנדבה. וי"ל דשאני קרבן נדבה שאין הציבור מביאין נדבה ולכן אפילו אם יתנו כל הציבור ממון לנדבה לא יחול עליה חלות דין קרבן ציבור אלא הוי רק קרבן השותפין²². משא"כ פר העלם דבר מכיון דהוי חיוב דחל על הציבור אזי יכולים לגבות ממון מהציבור עבור חובתם וחל בו דין קרבן ציבור.

footnotes: ²² והא דמבאין קרבנות נדבה לקיץ המזבח ממותר השקלים (פ"ד שקלים מ"א) הוא דין מסוים דחל ממילא מדין מותר השקלים, אבל אין הציבור יכולים לנדב קרבנות נדבה מעצמם ולגבות ממון לקרבן ציבור נדבה, ולכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' תפילה ה"י) שאין ציבור מתפללין תפילת נדבה.

ועוד י"ל דשאני פר העלם דבר דאע"פ דמצד ההקדש אינו קרבן ציבור אלא חלות שם קרבן השותפין מ"מ ההקרבה דהפר חלה עבור הציבור, וחל ביה חלות שם קרבן ציבור מחמת ההקרבה דמכפרת על עון הציבור. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"י) וז"ל אין סמיכה בקרבנות הצבור חוץ משתי סמיכות, על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר, ושלשה מן הסנהדרין סומכין עליו, ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות עכ"ל. ומדברי הרמב"ם מוכח דאף לפני ההקרבה חל על פר העלם דבר של ציבור חלות דין קרבן ציבור בעצם הקדשו דרק מהלל"מ חל בו חיוב סמיכה ובלא"ה לא היה בו סמיכה מאחר דהוי חפצא של קרבן ציבור. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' שקלים ה"ב) שפסק וז"ל אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז בתחלה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה עכ"ל, ומוכח דאף בגביית ממון מהציבור עבור חובת הקרבת פר העלם דבר חל בו חלות שם קרבן ציבור, וחל בעיקר ההקדש של פר העלם דבר חלות שם ודין קרבן ציבור. ומוכח כהפירוש הראשון שכתבנו.