רש"י ד"ה צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי. וז"ל כלל כדאמר לקמן דכתיב ביה באשם תלוי ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע ואשם, וכתיב וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע, מי שחטאתו ושגגתו שוה חייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר יצא כהן משיח שחטא בהעלם דבר וכ"ש צבור דיצא מאשם תלוי משום דהעלם דבר בהדיא כתיב בהו ואין חטאתו ושגגתו שוה דבעינן העלם דבר עם שגגת מעשה, ועוד דצבור אינו בכלל נפש.

צ"ב במה נחלקו ב' הפירושים ברש"י. ונראה לבאר דהציבור חייב להביא פר העלם דבר מחמת החטא דהרי אין הציבור מורה הוראה ואינם חייבים מחמת עצם ההוראה בטעות של ב"ד הגדול, אלא המחייב של הציבור הוא החטא שנעשה על ידם מחמת הוראת ב"ד הגדול, דע"י הוראת ב"ד הגדול נחשב החטא לחלות שם "חטא הציבור" המחייב קרבן פר העלם דבר של ציבור, אמנם המחייב הוא עצם עשיית החטא. ואילו בכהן משיח המחייב של הקרבן הוא החטא וההוראה בשגגה ביחד, ולכן אין חטאתו ושגגתו שוין דיש ב' מחייבים - החטא ושגגת ההוראה ג"כ מחייבת, דשניהם בכלל המחייב. משא"כ בפר העלם דבר של הציבור י"ל דהציבור מביאים את הקרבן משום החטא ואין המחייב של הציבור ההוראה בטעות של ב"ד הגדול. אלא דיש תנאי דבעינן נמי הוראת ב"ד דהחטא נעשה מחמת הוראת ב"ד, אבל המחייב של הציבור הוא עצם עשיית החטא. ונראה דזהו כוונת רש"י בפירוש השני, דציבור אינם מביאים אשם תלוי משום דכתיב ואם נפש תחטא וציבור אינו בכלל נפש. ואילו בפירוש הראשון שכתב "וכל שכן ציבור" ס"ל דהמחייב בפר העלם דבר הוא ב"ד והציבור ביחד – דאע"פ שהפר בא משל ציבור, מ"מ החובה היא חובת ב"ד והציבור ביחד, דההוראה והחטא שניהם ביחד הם המחייבים, אלא דהציבור הם המביאים של הקרבן לר"מ, ולר"ש ב"ד והציבור הם המביאים, ולכן כתב "וכל שכן דציבור יצא מאשם תלוי דהעלם דבר בהדיא כתיב בהו ואין חטאתו ושגגתו שוה".

רש"י ד"ה ומביא אשם ודאי. וז"ל בין נשיא ובין משיח דכתיב באשם גזילות ובאשם מעילות נפש ומשיח ונשיא בכלל נפש אחת הן וצבור אין מביאין אשם ודאי דאינן בכלל נפש אחת, והא דתנן אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח הכי משמע דב"ד הוא דאינן חייבין כלל עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת שאם הורו בשחייבין על זדונו כרת ושגגתו אשם פטורין לגמרי. ועוד דבאשמות אין בהם דין שוגג דעל זדון הוא מביא אשם וכן המשיח אין מביא פר אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אבל במקום אשם ודאי חייב אשם לפי שהוא בכלל נפש אחת דלהכי הושוה לצבור דאין מביאין פר במקום אשם עכ"ל.

רש"י מפרש שאין ציבור מביא אשם ודאי משום דכתיב נפש וציבור לא הוי נפש. ועוד כתב רש"י דבאשם חייבים על הזדון כשוגג ואילו ציבור חייבים דוקא כשחטאו בשגגה עפ"י שגגת הוראה של ב"ד הגדול ומביאים פר העלם דבר. וצ"ע דגם כהן משיח חייב פר בהעלם דבר בשגגה וכשאין הוראה בשוגג וכשהוא מזיד חייב אשם, וצ"ע א"כ מ"ש כהן משיח מציבור. וי"ל דאי אפשר לחייב את הציבור באשם כשאין הוראה דבלי הוראה ליכא צירוף בכדי שיהיה נחשב לחלות שם "חטא הציבור"⁴⁵, ונידון רק כחטא של הרבה יחידים, ורק ההוראה בשגגה מצרפת את היחידים להוי "חטא הציבור", כי הוראה במזיד לא שמה הוראה, והתורה חידשה בחיוב פר העלם דבר של ציבור, דאם חטאו הציבור עפ"י שגגת הוראה של ב"ד הגדול חל צירוף בין החוטאים דהוי חלות שם "חטא הציבור" שמתכפר בפר. ומאידך כהן משיח אינו צריך צירוף לציבור וחייב אף כשאין הוראה, ואף כשהוא מזיד וחטא בלי הוראה ולכן מביא אשם ודאי.

footnotes: ⁴⁵ ונתבאר לעיל בשיעורים (דף ג: ד"ה הורו ב"ד, ולעיל בדף ז. רש"י ד"ה צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי) דחטא הציבור הו"ל חלות שם עבירה מסוימת המחייבת ומתכפרת בפר העלם דבר, ומש"ה יחיד שחטא מחמת הוראת ב"ד ואפילו שחטא לאחרי שהציבור הביאו את הפר פטור מחטאת יחיד, כי חטאו מתייחס לחטא הציבור והוי חלות שם חטא הציבור דאינו מחייב חטאת יחיד, ומאחר דחל חיוב פר העלם דבר על חטאו הריהו פטור מחטאת יחיד. (רבינו זצ"ל).

אך יש להעיר דהניחא באשם גזילות ואשם שפחה חרופה דבאים גם בזדון, ומכיון דליתא בב"ד בזדון ה"ה נמי דליתא בב"ד בשוגג כי אשמות ודאי אלו באים על הזדון כשוגג. אך צ"ע באשם מעילות דבא רק בשוגג, וא"כ נימא דאם ב"ד הורו בשגגה שמותר למעול בהקדש דיתחייבו באשם מעילות⁴⁶. ויתכן דרק המועל בשגגת חתיכה דטעה וחשב דחתיכת הקדש הוי חולין ונשתמש בה אזי חל חיוב קרבן אשם מעילות, אבל באומר מותר ליכא חיוב אשם מעילות. וכמו"כ ליכא חיוב אשם מעילות כשב"ד הורו בטעות דחתיכה זו מותרת, דלחיוב פר העלם דבר צריכים הוראת היתר בטעות, ולא שב"ד טעו טעות במציאות על החתיכה, דאין זו הוראה אלא טעות, ואילו במעילה חייב אשם מעילות רק בשגגת החתיכה. אך צ"ע בזה דהרי יתכן דחייבים אשם מעילות גם בשגגת אומר מותר⁴⁷. ודוחק לומר דמכיון דב"ד פטור משאר אשמות הבאים במזיד כשוגג ע"כ פטורים נמי מאשם מעילות דבא דוקא בשוגג, וצ"ע.

footnotes: ⁴⁶ עיין בחידושי הרש"ש על רש"י ד"ה ומביא. ⁴⁷ עיין באריכות בס' תקנת עזרא על הרמב"ם (פ"א מהל' מעילה ה"ג) שהביא דהכ"מ נקט דאומר מותר חייב באשם מעילות, וכן משמע מרש"י ב"מ (דף נז: ד"ה והרי מעל). אך הביא דר' שלמה קלוגר בתשובה בסוף ספר עזרת כהנים על הספרא פרשת ויקרא נקט דאומר מותר פטור מקרבן מעילה.

גמ'. ומשיח בפר ואין מביא אשם תלוי, מה צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה או כלך לדרך זו נשיא מביא שעירה בעבודת כוכבים ומביא אשם ודאי, ומשיח מביא שעירה בעבודת כוכבים ומביא אשם ודאי, מה נשיא מביא בשגגת מעשה, אף משיח מביא בשגגת מעשה, ת"ל לאשמת העם, הרי הוא משיח כצבור, מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"ו) וז"ל כהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה או לא שגג אותה, אינו מביא אשם תלוי מפני שהוא בה כצבור שאינן מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה וכו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שכהן שנסתפק אם חטא פטור מאשם תלוי כמו ציבור, ועיין ברמב"ם (פרק יד הלכות שגגות הלכה ד) וז"ל בית דין שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו, אף על פי שהן יודעים בודאי שחטאו בשגגה ואף על פי שהעם מודיעין אותן ואומרים להן בכך וכך הוריתם לנו, הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן, שנאמר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים, כיצד שגגו והתירו חלב שעל גבי הקיבה ואכלוהו רוב העם ואחר שידעו ששגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו הרי אלו פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דאם נודע לבית דין ע"י העם שהב"ד טעו אזי הם פטורים מפר העלם דבר דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה לא שיודיעו אותו החוטאים, והנה הרמב"ם השווה כהן משיח שנסתפק אם שגג לציבור שפטורים כשנודע לב"ד ע"י העם שטעו. ונראה דהטעם שאין חיוב אשם תלוי בב"ד כשיש לבית דין ספק אם חטאו הוא משום דצריכים ידיעה ע"י ב"ד עצמם ולא שיודיעו הציבור לבית דין במה חטאו. וצ"ע מה ענין זה לאשם תלוי.

ונראה לבאר דיש ב' דינים בידיעת ב"ד: א) ידיעת החטא מחייבת פר כמו בקרבן יחיד דידיעת החטא מחייבת חטאת דכתיב "או הודע לו חטאתו", וידיעת החטא חלה בידיעת הציבור שחטאו, וחלה ידיעת החטא אף ע"י אחרים שיודיעו, ב) יש דין מסוים של ידיעת ב"ד שטעו דכתיב "ונודע החטאת אשר חטא" - דידיעת ב"ד מהוה ביטול ההוראה המוטעת, ומדין ביטול הוראה בעינן שיוודע לב"ד עצמן שהם טעו ולא שיודיעו אחרים להם שטעו, דלא חל חלות שם ביטול הוראה אא"כ ב"ד עצמן יודעים מה הורו ומה טעו. וכמו כן בציור שב"ד הם בספק במה היה החטא (דמסתפקים אם הורו בחלב או בדם) אין חיוב אשם תלוי כי ליכא ידיעת ב"ד לבטל את ההוראה בשגגה, כי ספק חטא מיקרי ידיעה לענין ידיעת החטא בנוגע לחיוב אשם תלוי אבל לא לענין ידיעת הוראה בטעות לב"ד כדי לבטל את ההוראה, ופטור כהן משיח מאשם תלוי נלמד מפר העלם דבר של ציבור דכמו שלגבי חיוב פר העלם דבר של ציבור צריכים ידיעת ב"ד ודאית בתורת ביטול הוראה, כמו כן בכהן משיח דבעינן הוראה להתחייב ג"כ בעינן ב' ידיעות - ידיעת החטא וגם ידיעת הטעות בהוראה. והנה הגמ' הביאה דרשה מקרא "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מי שחטאתו ושגגתו שוים יצא זה שאין חטאתו ושגגתו שוים", דמיירי באשם תלוי דאם בעינן ב' ידיעות – ידיעת החטא וגם ידיעת ההוראה בטעות אין חיוב אשם תלוי⁴⁸, ומהפסוק לאשמת העם נלמד דכהן משיח צריך ב' ידיעות ולכן הוא נתמעט מאשם תלוי. ומ"מ גם אם נודע לו שהוראתו היתה טעות ונסתפק אם חטא עפ"י הוראתו או לא הריהו פטור מאשם תלוי משום דבעינן ב' ידיעות ידיעת הטעות וידיעת החטא, ואם אחת הויא ידיעה ודאית והשנית היא ספק הריהו פטור מאשם תלוי כי כל שיש ידיעה ודאית ליכא חיוב של אשם תלוי. ונראה דבכהן משיח סד"א דידיעת החטא לבדה מספיק לקבוע ידיעת הוראה בטעות דהרי הוא עצמו המורה והחוטא, שלא כדין פר העלם דבר של ציבור, דב"ד טעו בהוראה והציבור טעו בחטא, וקמ"ל הפסוק לאשמת העם דכה"ג כב"ד דצריך ב' ידיעות נפרדות, של ההוראה בטעות ושל שגגת החטא, ואם ליכא ידיעה ודאית שטעה בהוראה הריהו פטור גם מפר וגם מאשם תלוי דחסרה ידיעת הוראה בטעות.

footnotes: ⁴⁸ דאם ב"ד פטורים כשאחרים מודיעים להם טעותם כל שכן שפטורים מאשם תלוי בספק ידיעת טעות בהוראתם, דחיוב אשם תלוי נאמר רק בחטא היחיד המחוייב בספק ידיעת החטא בלבד ולא בב"ד דצריכים ב' ידיעות – ידיעת שגגת החטא וידיעת שגגת הוראה, דספק ידיעת הוראה אינה מחייבתם כי רק ידיעה בודאות שטעו מחייבתם, אך לא באשם תלוי בספק הוראה בטעות.

משנה. הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו, הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, שאין ב"ד חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכן המשיח, ולא בעבודת כוכבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

עיין ברש"י ד"ה הורה וז"ל כהן משיח בעצמו כגון דמורו בתרי איסורי, ב"ד בחלב והוא בעבודת כוכבים. נתכפר לו בפני עצמו דמביא פר בפני עצמו דאי הורה הוא בפני עצמו ולא הורו ב"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי איצטריך למיתני כגון שהורו בשני איסורים עכ"ל.

וצריך ביאור מהו החידוש דחל חיוב פר כהן משיח כשהורה בפני עצמו אע"פ שב"ד הורו בענין אחר דהרי מה השייכות בין הוראתו להוראת ב"ד הגדול והרי הורו בשני ענינים שונים. וי"ל דמיירי בחד מקום - כלומר דהוראת הכה"ג נודע לבית דין הגדול והם לא מיחו בידו (וכן פירש רבנו חננאל בדף ח: ד"ה והא דתניא הורה בפני עצמו סבר אביי וכו'). ועוד י"ל דמיירי באופן שהכה"ג נמצא בלשכת הגזית והורה את הוראתו עפ"י מה שאמרו ב"ד הגדול, דסמך עצמו על דבריהם וסברתם של ב"ד הגדול, ואע"פ שההוראה שלו היתה בנוגע לענין אחר, כגון שהורה בעבודה זרה והם הורו בחלב מ"מ מיירי באופן שהכהן משיח סמך על סברתם ודבריהם של ב"ד הגדול בנוגע להוראה שהורה. דהרי בשגגת הוראה המשא ומתן הוי ג"כ חלק מהמחייב וכדהוכחנו בשיעורים לעיל מהירושלמי (הוריות פ"א ה"ד) דאם היה ב"ד של ע"א והיה ביניהם גר ליכא חיוב פר העלם דבר, דאע"פ שהגר רק השתתף במשא ומתן של ב"ד בבירור ההלכה, יתכן שדברי הגר במשא ומתן הכריעו את הכף וגרמו לב"ד להכריע ולפסוק את הדין, ואע"פ שהגר אינו חלק מעצם ההוראה דרק השתתף במשא ומתן הרי זה נחשב כאילו היתה ההוראה על פיו. ומוכח מזה דהמשא מתן הוא חלק מחלות שם הוראה לחייב פר העלם דבר. ויתכן דכאן מיירי שסמך הכהן גדול על סברת והוראת ב"ד הגדול. וביאור זה דומה לפירוש הר"ח, דיסוד הדבר הוא דהכהן המשיח חייב פר בפנ"ע אע"פ שסמך על סברתם בהוראה שהורו בענין אחר או משום שלא מיחו בידו. ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות ה"ה) וז"ל הורה עם בית דין בשגגה ושגגו הם בדם והוא בחלב, אינו מתכפר לו עם הצבור אלא מביא פר לעצמו עכ"ל. ודבריו צ"ב, דמהי כוונתו במש"כ "הורה עם ב"ד בשגגה", והרי הם הורו בב' ענינים שונים. ונראה דר"ל דנחשב שהכהן משיח "הורה עם ב"ד" אע"פ דהורו בב' ענינים שונים משום דמיירי שסמך על סברתם במה שהורו בענין אחר, או שביאר טעמו לב"ד והם לא מיחו בו לכן נחשב "הורה עם ב"ד" אע"פ שהוא הורה בחלב והם הורו בדם, וכמש"נ.