גמ'. דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה, הוי אומר זו עבודת כוכבים. והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, וכו' אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

ופרש"י (בד"ה למן היום וגו') וז"ל הכי משמע את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה דזו עבודת כוכבים ומנין שזו עבודת כוכבים מדכתיב בהדי' למן היום אשר צוה ה' והלאה שאר מצות והלאה כלומר מכאן ואילך לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת כוכבים דכתיב בתחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת כוכבים עכ"ל. ועוד נראה לבאר בכוונת הגמ' דע"ז היא מצוה שנאמרה בתחלה, עפי"ד הרמב"ן בהשגות לספה"מ להרמב"ם (מצות עשה א') שביאר דהבה"ג אינו מונה מצות אמונה בה' במנין תרי"ג מצוות, משום דמצות אמונה בה' ואיסור ע"ז זהו היסוד של כל המצות כולם, (ואגב אורחא צ"ע בשיטת הרמב"ם שמנה מצות אמונה בתרי"ג דא"כ צ"ע למה לא מנה את כל י"ג יסודות האמונה במנין תרי"ג). ועיין ברמב"ן עה"ת פ' יתרו (שמות כ:ב) מש"כ בשם המכילתא וז"ל וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצות עכ"ל. ומבואר מהמכילתא דמצות אנכי ה' אלוקיך ואיסור לא יהיה לך מהווים מצות של קבלת עול מלכות שמים, ומצות אנכי ולא יהיה לך הם היסוד של כל המצות. והנה במרה נצטוו ישראל לפני קבלת התורה באיסור עבודה זרה, דנצטוו במרה בז' מצות ב"נ (סנהדרין נו:), ובס' באר שבע (דף ח: ד"ה למן היום) הקשה דצ"ע בפרש"י דר' ישמעאל סובר דעבודה זרה היא מצוה שנאמרה בתחלה מפני שבתחילת עשרה הדברות כתיב אנכי ולא יהיה לך, דהיינו עבודה זרה, דא"כ מאי מקשה הגמ' עליו מהא דאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, דאלמא עבודה זרה לא נאמרה תחלה, הלא הקושיא מעיקרא ליתא, כי רבי ישמעאל לא אמר שעבודה זרה היא מצוה שנאמרה בתחלה, אלא דוקא לאותן מצות שנצטוו ישראל בסיני ממתן תורה ואילך, אבל לא שהיא נאמרה בתחלה לאותן מצות שנצטוו ישראל קודם מתן תורה. וגם רבי ישמעאל סבירא ליה שנצטוו ישראל על עבודה זרה במרה בכלל שאר מצות שנצטוו שם כדאמר מר. ועוד קשה לפי דרכו של רש"י דעדיפא מינה הוה יכול המקשן להקשות על רבי ישמעאל ממה שכתוב בתורה בפירוש (שמות יב:ב) דהחדש הזה לכם היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בכלל במצרים, וא"כ איך אמר רבי ישמעאל שעבודה זרה היא מצוה שנאמרה בתחלה. ונראה לתרץ עפ"י מש"נ בדברי הרמב"ן והמכילתא דבקבלת התורה מסיני נתחדש ד"אנכי" "ולא יהיה לך" הוי היסוד של כל המצות, ואילו במרה דלא נשלמה עדיין קדושת ישראל איסור עבודה זרה ניתנה רק כמצוה א' ולא כיסוד לכל המצות. וי"ל דזהו כוונת הגמ', דעבודה זרה היא מצוה שנאמרה בתחלה, דר"ל דבסיני נתחדש דאיסור עבודה זרה הוי היסוד של כל המצוות, ועקירת איסור ע"ז הוי כעקירת כל המצות, ומשום כך הפסוק "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה" מיירי בשגגת הוראה בעבודה זרה.⁵⁰

footnotes: ⁵⁰ ומדברי המכילתא (המובאים ברמב"ן עה"ת שמות כ:ב) מבואר דכלל ישראל קיבלו עליהם עול מלכות שמים בקבלת מצות אנכי ה' אלוקיך, בקבלת התורה בהר סיני. אמנם נראה דב"נ לא קיבלו איסור על עצמם איסור ע"ז בשבע מצוות ב"נ בתורת קבלת עול מלכות שמים, ועבדות להשי"ת,דרק בבנ"י כתיב (ויקרא כה: נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם". ולפי ביאורו של רבינו זצ"ל צ"ב מהי קושיית הגמ' "והאמר מר עשר מצוות נצטוו ישראל במרה", ושמעתי מאחי הרה"ג ר' ברוך שלום רייכמן שליט"א דיתכן לומר עפ"י מש"כ רש"י (שמות כד: א- ט) דבשלשת ימי הגבלה לפני מתן תורה משה רבינו כתב את ספר הברית ואמרו בנ"י נעשה ונשמע, ובספר הברית היה כתוב התורה מבראשית עד מתן תורה ונכלל בו המצוות שנצטוו במרה, ובנ"י אמרו נעשה ונשמע וקבלו את ספר הברית, והיא ברית סיני וגירות בנ"י דסיני. ויוצא דהמצוות שקיבלו במרה כולל האיסור דעבודה זרה נעשו יסוד לקבלת עול מלכות שמים. ולכן שפיר הקשה הגמ' דמצוות שבמרה קדמו לעשרת הדברות כחלות של קבלת עול מלכות שמים. וידידי הרה"ג אברהם כהן שליט"א מתלמידי רבינו זצ"ל הוסיף דבכל גירות לכתחילה לומדים עם הגר מצוות קלות וחמורות ואח"כ מגיירים אותו בקבלת כל המצוות בפני ב"ד. וי"ל דכך היה גם בגירות בנ"י בסיני, דמתחילה למדו מצוות קלות וחמורות במרה כהכנה לגירות בסיני. ומה שלמדו ז' מצוות ב"נ במרה לא היה בתורת מצות בני נח, אלא כמצוות לכלל ישראל, דניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ולפיכך מצות ע"ז שלמדו במרה היתה חלות שם של קבלת עול מלכות שמים, וכדין איסור ע"ז דישראל ולא כדין איסור ע"ז דב"נ. ולמדו המצוות במרה כהכנה לגירותם בסיני כבני ישראל מדין לימוד מצוות קלות וחמורות קודם לגירות. ואילו בסיני היתה גמר הגירות וחלה עליהם מלכות שמים ביחד עם כל המצוות שבתורה.

מתני'. אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. איזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה, ומצות לא תעשה אל תבא על הנדה.

עיין בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב וז"ל ובגלל אלה העיקרים לא יתחייב אשם תלוי בלא הודע של מקדש וקדשיו, ולא יתחייב בית דין פר העלם אם הורו ושגגו בטומאת מקדש וקדשיו, לפי שהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת אבל אין חייבין על שגגתו חטאת, רצוני לומר חטאת קבועה כמו שאר מצוות, כמו שנתבאר למעלה, אלא יתחייב בשגגתו קרבן עולה ויורד. ועשה שבמקדש הוא שיטמא בתוך המקדש, שנצווהו לצאת, וציווינו לו לצאת היא מצות עשה שיצא, אבל הוא חייב לצאת בדרך קצרה, כמו שהתבאר בשני משבועות, ואם יצא בארוכה, אשר תאריך עמידתו במקדש, הרי הוא חייב כרת. ולא תעשה שבמקדש הוא שלא ייכנס למקדש והוא טמא, ואם נכנס חייב כרת. וכן לא תעשה שבנידה הוא שלא יבוא על הנידה, ועשה שבנידה הוא שאם תטמא בנידה והוא בעת הביאה, נצווהו בפרישה ממנה, כמו שציוינו זה ביציאה מן המקדש, וזו היא מצות עשה, אומרנו לו פרוש ממנה. אבל יחויב עוד בזה מה שאומר, וזה, שהוא אם יפרוש ממנה כאשר פירשה נידה מיד והוא בקישויו, הרי הוא חייב כרת אם היה מזיד או חטאת אם היה שוגג, מפני שהנייה לו ביציאתו כביאתו, וכאילו הוא בעל נידה. אלא חייב הוא להישאר במצבו, ולהפסיק תנועת התשמיש, ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר, ואם הוציא זרע אין להשגיח בכך, לפי שהוצאת הזרע בקביעת הגדרים בעריות אינו מוסיף איסור ואינו ממעטו, כמו שביארנו בשביעי מסנהדרין, וכאשר יסור קישויו אז יפרוש ממנה, ואז נאמר לו פרוש. ומבואר הוא שזה עשה שבמקדש ועשה שבנידה אין הוא מצות עשה גרידה, אלא הוא ציווי המחויב מצד האזהרה, כמו שנאמר לאשר עליו בגד שעטנז פשוט בגד זה, שזה ציווי שסיבתו האזהרה. ואין ספק שנידה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה, ולפיכך חייבין אם הורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה. אמנם הוראתם בלא תעשה שבה, הרי זה מבואר, כגון מה שזכרנו בפרק הראשון, לפי שהנידה והזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום אשר תיקרא זבה קטנה והיולדת ביאת כולן שווה באיסור, ומשום נידה יחויב הכרת על ביאת כל אחת מהן, ואמנם נחלקו דיניהן בטומאה ובטהרה בלבד. ואמנם הוראתם בעשה שבה, הרי זה כגון שיאמרו שהוא חייב לפרוש קודם שימות האבר, ויתירו זה, הרי הם חייבין פר העלם אם שלמו התנאים, לפי שהם הורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אבל אם אמרו שהטמא מותר לו להיכנס למקום פלוני מהעזרה, וזו הוראה בלא תעשה שבמקדש, או אמרו שמי שנטמא בעזרה מותר לו לצאת בדרך ארוכה, ואינו צריך לכוון לדרך קצרה, וזו הוראה בעשה שבמקדש לא יתחייבו בזה פר העלם, אף על פי שהם התירו דבר שחייבין על זדונו כרת, הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה עכ"ל.

והנה מבואר דיש איסור שהייה במקדש בטומאה, דאין חילוק בין אם נכנס בטומאה למקדש או שנטמא כשהיה במקדש ושהה שם ולא יצא (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש הכ"א – הכ"ג), ודומה לאיסור כלאים שאם מצא כלאים בבגדו ולא פשט את הבגד עובר בלאו דלבישת כלאים, דיש ב' איסורים בכלאים: א) איסור "לא תלבש שעטנז" (דברים כב:יא) האוסר מעשה לבישה של כלאים, ב) איסור "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט:יט) האוסר להיות לבוש בכלאים, דלו יצוייר שאדם לבש בגד שאין בו שעטנז אלא צמר בלבד ואח"כ כשכבר היה לבוש בא אדם אחר והוסיף פשתן לבגדו ונעשה שעטנז דאסור מצד האיסור להיות לבוש כלאים.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש הכ"ב) וז"ל ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה ואם שהה או שיצא בארוכה וכו' חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן עכ"ל. ומבואר דיש חיוב קרבן עולה ויורד משום שהייה במקדש בטומאה. וצ"ב דהרי איסור שהייה במקדש בטומאה נלמד ממצות עשה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" ולא מצינו חיוב קרבן על ביטול עשה. וצ"ל דאיסור העשה "וישלחו מן המחנה וגו'" שבא לרבות דשהייה אסורה, מגלה דשהייה במקדש בטומאה נכלל בלאו של ביאת מקדש בטומאה, וזה מש"כ הרמב"ם בפיה"מ (הנ"ל) "ומבואר הוא שזה עשה שבמקדש וכו' אין הוא מצות עשה גרידה, אלא הוא ציווי המחויב מצד האזהרה". דאין לומר דאיסור שהייה נלמד מאיסור ביאה מסברא, דהרי בנוגע לאיסור ביאה למקדש בטומאה יש דינים דחייב רק אם נכנס כדרך ביאה דקיי"ל דהנכנס דרך אחוריו ודרך גגות וקרפיפות פטור (רמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש הי"ט), וא"כ אין ללמוד מסברא דשהייה אסורה מביאה, דביאה הוי מעשה עבירה של כניסה בטומאה למקדש דרך ביאה, אלא דהגזה"כ "וישלחו מן המחנה וגו' וכל טמא לנפש" ומצות עשה של שילוח טמאים מן המקדש מלמד דשהייה שוה לביאה, דשהייה נכללת באזהרת הלאו של ביאה למקדש בטומאה, ולכן יש חיוב קרבן של קרבן עולה ויורד על שהייה במקדש בטומאה, דהשהייה עצמה נחשבת כעבירה בקום ועשה, ומשו"ה חייב קרבן. דאילו אם איסור השהייה במקדש בטומאה הוא רק מפאת שלא קיים את המצות עשה "וישלחו מן המחנה" אזי לא היה חייב קרבן עולה ויורד, דהרי עבר וביטל העשה ד"וישלחו מן המחנה" בשב ואל תעשה ע"י שנמנע ולא יצא מן המקדש, ואין חייבים קרבן על ביטול עשה בשב ואל תעשה, ומהא דחייב קרבן עולה ויורד מוכח דשהייה במקדש בטומאה הוי עבירה בקום ועשה. והרמב"ם סובר דחל אף חיוב מלקות משום שהייה דהוי לאו שיש בו מעשה, דהשהייה עצמה נחשבה עבירה בקום ועשה וכמעשה (ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' ביאת המקדש הכ"א – הכ"ד, ובמאירי שבועות יז. ד"ה כבר ידעת), ודלא כתוס' (שבועות דף יז. ד"ה או אין צריך) דס"ל דשהייה הוי לאו שאין בו מעשה לענין מלקות.

והנה בתרומת הדשן (סימן רפ"ה) כתב דיש לדון מהו הדין בכהן שישן ערום ומת לו מת בביתו האם חייב לצאת מן הבית או דיכול לשהות בבית, האם זה נחשב לכבוד הבריות שדוחה איסורין בשב ואל תעשה או"ד דנחשב לקום ועשה שכבוד הבריות אינו דוחה. ופסק הרמ"א (יורה דעה סימן שעב סעיף א') וז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות וכו' כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא עכ"ל. והג"ר שלמה אייגר זצ"ל (בגליון מהרש"א שם ס"ק ג' ד"ה דאינו עושה מעשה איסורא איכא) נקט דזה תלוי במחלוקת בין תוס' להרמב"ם האם שהייה הוי לאו שיש בו מעשה או לא. אמנם לכאורה י"ל דאפילו לפי התוס' דס"ל דשהייה בטומאה במקדש הו"ל לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה עליו, מ"מ נראה דשהייה הוי חלות שם עבירה בקום ועשה לענין קרבן, דשהייה נאסרה בכלל איסור ביאה דהוי חלות שם איסור בקום ועשה. דיסוד האיסור אינו במה שהוא שב ואל תעשה, דהיינו, שהוא נמנע מלצאת מן המקדש לאחר שנטמא, אלא האיסור הוא במה ששוהה במקדש כשהוא טמא, וזה נחשב לעבירה בקום ועשה. ויש חילוק בין עבירה בקום ועשה ודין מעשה לענין מלקות, דהרי מצינו מ"ד דחסמה בקול אינו לוקה, דקול לא הוי מעשה (ב"מ צ:), אך נראה פשוט דחסמה בקול הוי מעשה עבירה בקום ועשה, דהרי הוא עשה פעולה לחסום את הפרה ואינו שב ואל תעשה. אלא דלענין מלקות אין קול נחשב למעשה. ושאני דין מלקות מקרבן, דמלקות תלוי במעשה בפועל ממש ואילו חיוב קרבן תלוי אם עבר בקום ועשה או בשב ואל תעשה⁵¹. ולענין קרבן שהייה נחשב כעבירה בקום ועשה – שהוא נשאר במקדש כשהוא טמא. ולפי"ז נראה שאין לתלות שאלת התרומת הדשן במחלוקת בין תוס' והרמב"ם לענין אי שהייה הוי לאו שיש בו מעשה או לאו שאין בו מעשה. די"ל דאע"פ שבנוגע למלקות שהייה הו"ל לאו שאין בו מעשה (לשיטת התוס'), לענין גדול כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה זה תלוי האם עובר על הלאו בקום ועשה או בשב ואל תעשה, וכדאיתא בגמ' ברכות (דף כ.) "שב ואל תעשה שאני", דכבוד הבריות דוחה עבירה בשב ואל תעשה, (ולא אמרינן בגמ' שם דהדין דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה תלוי אי הוי לאו שיש בו מעשה או לא), ושהייה בטומאה נחשב לעבירה בקום ועשה ואינה נדחית מפני כבוד הבריות.

footnotes: ⁵¹ ועיין עוד בס' רשימות שיעורים למס' שבועות ונדרים בענין לאו שאין בו מעשה.

מתני'. אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא כיוצא בהם, דברי רבי יוסי הגלילי. ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.

ועיין בתוספות הרא"ש (ד"ה מתני' אין חייבין על שמיעת הקול וכו') וז"ל פרש"י ז"ל אין ב"ד חייבין משום דהוו בעולה ויורד ולא הוה צריך למתנייה כלל דהא תני כבר אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש אף על גב דזדונו כרת כ"ש שמיעת קול ובטוי שפתים אלא משום פלוגתא דר"י הגלילי ור"ע. והרמ"ה ז"ל פי' אין חייבין קרבן עולה ויורד, ולעיל אשמועינן דלא מחייבי פר בהוראה והשתא קמ"ל דלא מחייבי כל חד מנייהו קרבן עולה ויורד כדין יחידים, דנפש כתיב בהו וציבור לאו בכלל נפש נינהו. והשתא ניחא דהוי אין ב"ד חייבין דומיא דנשיא ומשיח דפטור דידהו דריש ר' יוסי הגלילי מקראי דאם לא תשיג ידו דהיינו בקרבן עולה ויורד, וגם ר"ע דאמר נשיא חייב היינו בעו"י דאי בשעיר היינו ר"א, ועוד דר"א גופי' לא מחייב אלא בטומאת מקדש וקדשיו דזדונו כרת, ולא נהירא לי מה שפירש שאם חטאו צבור שאין מביאין כל א' קרבן עולה ויורד, דכיון דהוראת ב"ד לא מקריא הוראה משום דקרבנם עו"י אין הצבור נאגדין יחד ע"י הוראת ב"ד להשתנות דינם מדין יחידים, דהא דמצריך קרא לעיל בפ"ק (ב' ב') לכל הקהל או רובו שאכלו חלב בשגגת מעשה שמביא כל אחד כשבה או שעירה, היינו משום שכן ב"ד מביאין על ידיהם פר בהוראה והן פטורין, הלכך ס"ד לאוקמי קרא במעוט קהל שחטאו אבל רוב קהל כי היכי דפטירי בהוראה פטירי נמי בשגגת מעשה אבל הכא ליכא טעם למפטרינהו, והא דפטרי צבור מאשם תלוי משום דלא הוו בכלל נפש, היינו היכא דהורו ב"ד דחלב הקיבה מותר ואכלו ספק חלב הקיבה ספק שומן וחזרו ב"ד מהוראתן אין הצבור מביאין אשם תלוי להגן עליהם עד שיודע להם ויביאו פר, אבל הכא דאין הוראת ב"ד הוראה בקרבן עולה ויורד מילתא דפשיטא היא דכל חד מינייהו מביא קרבן עולה ויורד, הלכך צריך לפרש אין ב"ד חייבין ולא משיח על שמיעת קול כו' לא פר ולא עולה ויורד, ומילתא דפשיטא היא דב"ד פטירי דהא תני רישא דעל עשה ול"ת שבמקדש פטירי וגם פשיטא דלא יביאו ב"ד עולה ויורד, אבל הצבור מביאין כל א' קרבן עולה ויורד עכ"ל.

והנה מדברי הרמ"ה מבואר דציבור שחטאו בשגגה בשמיעת קול או ביטוי שפתים או טומאת מקדש וקדשיו עפ"י הוראת ב"ד פטורים מקרבן עולה ויורד אפילו בתורת יחידים. ומוכח דהרמ"ה סובר שציבור שחטאו בשגגה עפ"י הוראת ב"ד פטורים מחיוב קרבן בתורת יחידים אע"פ שלא נכללו בכפרת הציבור, דהרי הב"ד אינו מביא פר העלם דבר או קרבן עולה ויורד על שמיעת קול, וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ואעפ"כ הציבור שחטאו בשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו עפ"י הוראת ב"ד פטורים מחיוב עולה ויורד בתורת יחידים, מאחר דההוראה נתקבלה בציבור ופוטרתם. ונראה דהרמ"ה סובר כי חל חלות שם "חטא הציבור" בשגגת הוראה ומכיון שרוב הציבור חטאו עפ"י הוראת ב"ד אין חטאו של כל יחיד ויחיד שבציבור נחשב ל"חטא היחיד" אלא דנכלל בחלות שם "חטא הציבור", ואין מביאים חטאת יחיד דעלמא או קרבן עולה ויורד על "חטא הציבור".⁵²

footnotes: ⁵² והרמ"ה מפרש דהחידוש של המשנה "אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו", הוא דהציבור פטורים מקרבן עולה ויורד בתורת יחידים, דהא דאין ב"ד מביאים פר העלם דבר על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, נלמד מהמשנה הקודמת "אין חייבין על עשה ולא תעשה שבמקדש", דאין ציבור חייבים פר העלם דבר אלא על חטא שמחייב חטאת קבועה ולא חטא המחייב קרבן עולה ויורד. והטעם שהציבור פטור בתורת יחידים מלהביא קרבן עולה ויורד הוא משום "דנפש כתיב בהו וציבור לאו בכלל נפש נינהו". ונראה דר"ל דמאחר דההוראה נתקבלה בציבור ורוב הציבור חטאו עפ"י הוראת ב"ד משו"ה חל על חטאתם חלות שם "חטא הציבור" ואין חטאו של כל יחיד ויחיד שבציבור נחשב ל"חטא היחיד" אלא דנכלל בחלות שם "חטא הציבור", ואין מביאים קרבן עולה ויורד דכתיב ביה נפש (ויקרא ה:א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו'", (ויקרא ה:ד) "נפש כי תשבע לבטא בשפתים", על חלות שם "חטא הציבור". (רבינו זצ"ל)

ולכאורה ביאור זה שלא כדברי הגר"ח זצ"ל בספרו (פי"ג מהל' שגגות ה"ד) דנקט דהטעם שיחיד שעשה עפ"י שגגת הוראה של ב"ד פטור מחטאת יחיד הוא רק משום שהחטא שלו מצטרף לחטא של הציבור שנתכפר בכפרת הציבור, דהציבור כבר הביאו פר ונתכפרו, ואע"פ שיחיד חטא לאחר הקרבת הפר הריהו פטור מחטאת יחיד משום שחטאו מצטרף לחטא הציבור שנתכפר בפר⁵³. ולפי הגר"ח זצ"ל יסוד הפטור של היחיד תלוי בחיוב פר העלם דבר לכפרת הציבור, והרי כאן ליכא חיוב של כפרת הציבור על החטא של שמיעת קול וביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו, ואעפ"כ הרמ"ה סובר דהציבור פטור מלהביא קרבן עולה ויורד בתורת יחידים.

footnotes: ⁵³ ויש להוסיף עוד ביאור בזה דאליבא הגר"ח זצ"ל כפרת הציבור מכפרת על היחיד שחטא אפילו אחרי הבאת הפר, כי חטאו מצטרף לחטא הציבור ולכפרת הציבור, דכמו שכפרת הציבור חלה גם למתים חלה נמי ליחידים החוטאים לאחר זמן מחמת חטא הציבור, ועיין בשיעורים לעיל דף ג: מתני'. הורו ב"ד, וידעו שטעו וחזרו בהן וכו' ובהערות שם.

ולכאורה יש ג' חידושים בשיטת הרמ"ה: א) מדברי הרמ"ה משמע דהדין דיחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד בשגגת הוראה פטור מחטאת יחיד אינו רק פטור מסוים בנוגע לחיוב חטאת קבועה, אלא דפטור אף מקרבן עולה ויורד. דשגגת הוראה של ב"ד מהווה חלות פטור לגבי יחיד בכל חטאים, ולא רק בחטא שב"ד מחוייב פר העלם דבר של ציבור, ב) דחל פטור ליחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד אף באופן שלא נתכפרו הציבור והקריבו פר, ג) הרמ"ה סובר דיסוד הפטור ליחיד שעשה עפ"י שגגת הוראה של ב"ד כשחטאו רוב הציבור עפ"י הוראת ב"ד הוא דמכיון שההוראה נתקבלה בציבור חל על החטא חלות שם "חטא הציבור", ואין חטאו של כל יחיד ויחיד שבציבור נחשב ל"חטא היחיד" אלא דנכלל בחלות שם "חטא הציבור" ואין מביאים חטאת יחיד דעלמא או אשם וקרבן עולה ויורד על "חטא הציבור".

והנה הרא"ש חולק על הרמ"ה וסובר דהציבור חייבים להביא קרבן עולה ויורד בתורת יחידים. ויתכן דהרא"ש סובר כהגר"ח זצ"ל דיסוד הפטור של יחיד העושה עפ"י הוראת ב"ד (כשרוב הציבור חטאו עפ"י הוראת ב"ד) הוא משום דהיחיד נתכפר בכפרת הציבור דפר העלם דבר, וכאן בשגגה דשמיעת קול, וביטוי שפתים או טומאת מקדש וקדשיו, דליכא קרבן ציבור לכפר, משו"ה היחיד חייב. ונראה דמחלוקת זו בין הרא"ש והרמ"ה אינו רק לענין קרבן עולה ויורד אלא אף באשם ודאי, וכגון שב"ד הורו בשגגה דמעילה מותרת, ואח"כ יחיד חטא בשגגה ומעל עפ"י הוראת ב"ד, דלפי הרמ"ה הריהו פטור מאשם מעילות, מכיון דלשיטתו חל פטור של שגגת הוראה אע"פ דליכא חיוב פר העלם דבר של ציבור. משא"כ להרא"ש חייב באשם ודאי דליכא פטור דשגגת הוראה אלא באופן שחל חיוב פר העלם דבר של ציבור.

רש"י ד"ה ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן.

וז"ל בקרבן עולה ויורד חוץ משמיעת קול שאין שמיעת קול חל עליו שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו כדתנן במסכת סנהדרין בפרק כ"ג (דף יח) ור"ע במשיח לא פי' במתניתין ופירש בברייתא כדאמרינן בברייתא תניא ר"ע אומר משוח פטור מכולן מקרבן עולה ויורד ומביא על כולן פר כדאמרי' בסוף פירקין דר"ע לא פטר ליה מפר עכ"ל.

וצ"ב אליבא דר"ע מ"ש נשיא שמביא קרבן עולה ויורד על ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ואילו כהן משיח פטור מקרבן עולה ויורד ומביא פר על כולן. ונראה דר"ע סובר דנשיא חייב קרבן נשיא מחמת עצם החטא כהדיוט דאין חילוק בין נשיא והדיוט בעצם המחייב דקרבנם, דהחיוב קרבן חל בתרווייהו משום שגגת מעשה. ויש חילוק ביניהם רק בנוגע לקרבן – דהדיוט מביא כשבה או שעירה ונשיא מביא שעיר. אולם בכהן משיח החטא המחייב דקרבן פר כהן משיח היינו שגגת מעשה ושגגת ההוראה ביחד. ונמצא דכהן משיח והדיוט חלוקים בעצם המחייב דקרבנם. וי"ל דחיוב שעיר נשיא הוא דין שחל בחטא המחייב בעלמא חטאת קבועה, שרק בחטאת קבועה יש לנשיא חיוב קרבן משלו, דהדיוט מביא כשבה או שעירה ונשיא מביא שעיר, אבל לענין חיוב קרבן עולה ויורד אין חילוק בין נשיא להדיוט. ולכן ר"ע סובר דנשיא מביא קרבן עולה ויורד על ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. משא"כ כהן משיח חלוק מהדיוט בנוגע לחטאת קבועה בנוגע למין הקרבן דהרי הכהן משיח מביא פר ולא כשבה או שעירה כהדיוט, וכהן משיח חלוק מהדיוט גם בנוגע לחטא המחייב, דהמחייב בכהן משיח אינו רק החטא עצמו אלא גם שגגת ההוראה. וי"ל דלכן אין כהן משיח נכלל בפרשת עולה ויורד מכיון דחטאו חלוק מחטא של יחיד, וכהן משיח מביא פר על שמיעת קול, ועל ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, כששגג בשגגת הוראה עם שגגת מעשה. משא"כ נשיא דמצד עצם החטא המחייב חטאת קבועה אין חילוק בין נשיא לההדיוט, ונשיא רק נתמעט בנוגע לקרבן דנשיא מביא שעיר ולא שעירה או כשבה, ומכיון דמצד עצם החטא המחייב דינו שוה להדיוט, והמיעוט הוא רק לגבי קרבן חטאת קבועה לכן ר"ע סובר דנשיא מביא קרבן עולה ויורד כהדיוט, דלא נתמעט נשיא מקרבן עולה ויורד, והחטא המחייב קרבן עולה ויורד שוה בין לנשיא ובין להדיוט.

אמנם עיין במרומי שדה (ד"ה רש"י ר"ע אומר) שפירש דיתכן דר"ע סובר דמביא פר רק על טומאת מקדש וקדשיו שיש בו כרת ולא על ביטוי שפתיים שאין בו כרת, דביטוי שפתיים ושמיעת קול אין בהם כרת, משא"כ טומאת מקדש הוי עונש כרת והוי בכלל חיוב חטאת קבועה דעלמא, אלא דהתורה חידשה דחייב על טומאת מקדש וקדשיו קרבן עולה ויורד, אמנם התורה רק חידשה בהדיוט דין עולה ויורד ולא בכהן משיח, וכהן משיח חייב בפר באופן דהדיוט היה חייב חטאת קבועה דהיינו באיסור שיש בו כרת. משא"כ רש"י סובר דבכל אופן דהדיוט שחטא חייב בחטאת הדין הוא דכהן משיח מביא פר, ואף באופן דהחטאת הוי קרבן עולה ויורד הדין הוא דכהן משיח מביא על חטא זה פר, ומשו"ה כהן משיח חייב להביא פר על ביטוי שפתיים ושמיעת קול כמו טומאת מקדש וקדשיו. דכל היכא דהדיוט חייב בעולה ויורד כה"ג חייב בפר. ויוצא דנחלקו האם חיוב פר כהן משיח תלוי בחיוב חטאת קבועה ובאיסור שיש בו כרת בלבד, או בכל חיוב חטאת ואף בחיוב קרבן עולה ויורד.