גמ'. ואידך ההוא מיבעי ליה, לו ולא ליורשיו, יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו.

מהגמ' מוכח דהענקה אינה רק דין נתינה ומצוה בעלמא דהרי אין דין ירושה במצות נתינה. ואם אדם מתחייב לתת צדקה לעני מסויים ולפני הנתינה מת העני, אין חיוב לעשיר לתת את הצדקה ליורשי העני. ואפי' לפי הראשונים דיש שעבוד נכסים בצדקה (עיין בשיעורים לעיל יג: ד"ה הדור יתבי וקאמרי) זה איירי רק בשעבוד כללי לכל העניים אבל אין שעבוד פרטי לעני מסויים. אלא מוכח מדין ירושה בהענקה דמצוות הענקה מחילה שעבוד פרטי על האדון אל העבד ולכן ההענקה עוברת בירושה. וזה גם מבואר מהמשך הגמ' דדנה בדין שעבודא דרב נתן בהענקה דגם חל רק בחוב ממון ולא במצות נתינה דעלמא.⁶⁰²

footnotes: ⁶⁰² ועיין במשנה למלך (פרק ג מהלכות עבדים הלי"ד) דדן בגדר הענקה האם הוי חיוב מצוה או דחל כחוב, והעלה דאפי' לפי הראשונים דבצדקה לא יורדים לנכסיו, עדיין יתכן דבהענקה יורדין וז"ל כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב"א דס"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש"ש ונחתינן לנכסיו א"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד עכ"ל.

גמ'. דתניא, א"ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו.

בענין שעבודא דר' נתן

א שיטת הקצוה"ח

הקשה הרשב"א (ד"ה כתבינן) דלמה צריך גזה"כ מיוחדת דהמלוה הראשון גובה מהלוה השני, לכאורה הוא יכול לגבות גם מדיני שעבוד דעלמא. למשל אם לוי לוה משמעון דלוה מראובן, אזי כל נכסי שמעון, כולל השעבוד מלוי לשמעון, משועבדים לראובן וא"כ נכסי לוי משועבדים לראובן. ועיין בקצוה"ח (סימן פו סק"א) דתירץ דהחידוש דר' נתן הוא דראובן הופך להיות הבע"ח דלוי באופן ישיר אפי' בלי קשר לשמעון, וחל שעבוד הגוף מלוי לראובן, וז"ל ועוד נראה והוא העיקר אצלנו דאילו הוי בתורת שעבוד לא הוי אלא כמו שאר נכסים המשועבדים דמצי הלוה לסלוקי בזוזי ומכאן ולהבא הוא גובה, אבל בתורת שעבודא דר' נתן הרי הוא כאילו המלוה של הלוה הוא הלוה לו עכ"ל.

והקצה"ח הוכיח כדבריו מעצם הלימוד דונתן לאשר אשם לו. דהרי הפסוק קאי בתשלומין דקרן וחומש בשבועת הפקדון, ור' נתן חידש דהלוה השני צריך לשלם את החומש למלוה הראשון, ולכאורה מוכח מזה דהלוה השני חייב באופן ישיר למלוה הראשון, וז"ל ונראה דהא דכתבה התורה בפרשת נשא (במדבר פרק ה פסוק ז) והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, דהיינו אם כחש בפקדון או בתשומת יד והשיב את אשמו בראשו וגם חמישתו יוסף ונתן הקרן והחומש למי שהקרן שלו, דכפירתו אל המלוה האמיתי וכו' ומזה מוכח דגוף החוב שייך לו, דאי אינו אלא שעבוד ומכאן ולהבא הוא גובה א"כ אם חובו אינו אלא מנה וזה כופר במנה ומוסיף חומש מה לו לחומש דחבריה וכו' וא"כ מוכח דחובו של לוה דידיה דמלוה הוא לגמרי, דאי בתורת שעבוד אין לו אלא מכאן ולהבא ואין לו בחומש עכ"ל. וגם הנתיבות (סימן פו סק"א) הסכים לדבריו. ומהביאור דהקצוה"ח יוצא נ"מ דהלוה הראשון (שמעון) אינו יכול למחול, דהרי לוי משועבד באופן ישיר לראובן, ושמעון אינו הבעל דבר.⁶⁰³

footnotes: ⁶⁰³ עיין בתוס' כתובות (יט. ד"ה וכגון) דהביאו ב' דעות לגבי האם מחילת הלוה הראשון מהני או לא.

ולכאורה יש להביא ראייה לשיטת הקצוה"ח מדברי התוס' בסוגיין, דהתוס' (ד"ה ואידך) הביאו את שיטת ר' נתנאל דבהלוואה כו"ע מודו לדין דר' נתן, אבל נחלקו התנאים לגבי שכירות ועבדות, וז"ל וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן וכו' ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי' עכ"ל. כלומר, דלפי הת"ק היכא דהפועל או העבד טרח בגופו בעד שמעון, אין דין דר' נתן. ולכאורה, אם הדין דר' נתן מבוסס על זה דשעבוד חל על שעבוד וממילא השעבוד דיש לראובן על שמעון כולל השעבוד דיש לשמעון על לוי, אזי לכאורה מאי שנא אם לוי חייב לשמעון בתורת לוה או בתורת פועל כל עוד דלוי חייב ממון לשמעון. אבל לפי הקצוה"ח דהחידוש דר' נתן הוא דחל שעבוד הגוף מלוי לראובן, לכאורה ניתן לחלק דרק בהלוואה אפשר לסלק שמעון מלהיות בע"ד דלוי, אבל היכא דשמעון טרח בגופו בעד לוי, אזי א"א לסלק שמעון דמסתבר דמשכיר יכול להיות חייב רק לפועל עצמו ולא לבע"ח דפועל.⁶⁰⁴

footnotes: ⁶⁰⁴ והשווה לדברי השיטה לא נודע למי (טו. ד"ה ואידך) דג"כ חילק בשעבודא דר' נתן בין חוב דעלמא לבין שכירות ועבד עברי וז"ל ועוד טעמא רבא הוא דאמר שלא נוציא מהם לתת לב"ח דבשכיר כתיב ואליו הוא נושא את נפשו והענקה נמי קורת רוח הוא דעבד ליה רחמנא וחס עליה הילכך איבעי ליה למעבד ליה קורת רוח ולתת לו ולא לב"ח עכ"ל.

ב שיטת הרשב"א

וכל זה היא שיטת הקצוה"ח. אבל הרשב"א עצמו סבור להיפך מהקצוה"ח, ונקט דבעלמא אין שעבוד חל על שעבוד, ובלי החידוש דר' נתן אין לראובן שום זכות בנכסי לוי. אלא דר' נתן חידש דכשראובן רוצה לגבות את חובו משמעון, יש לו זכות גבייה לגבות את חוב דשמעון מנכסי לוי מדין הפוכי מטרתא למה לי, דכתב הרשב"א וז"ל וטעמא דמלתא משום דה"ל כעין הפוכי מטרתא שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע ב"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי עכ"ל. ולפי"ז בודאי שמעון יכול למחול ללוי את חובו ואז אין ראובן יכול לגבות מלוי, דהרי אין ראובן באמת בעל הדין דלוי, אלא דיש לו זכות גבייה בנכסיו בתורת בע"ח דשמעון. ונמצא דהרשב"א חולק על הקצוה"ח בשתי נקודות: א) מהו הדין בלי הגזה"כ דר' נתן, דלפי הקצוה"ח שעבוד חל על שעבוד ונכסי לוי משועבדים לראובן, ומאידך לפי הרשב"א אין לראובן שום זכות בנכסי לוי, ב) גדר החידוש דר' נתן, דלפי הקצוה"ח לוי חייב באופן ישיר לראובן, לעומת הרשב"א דראובן גובה את החוב דשמעון מנכסי לוי.

אבל לכאורה יש להקשות על הרשב"א מראיית הקצוה"ח, דהיינו דהפסוק אשר אשם לו משמע דלוי חייב לשלם את החומש לראובן. ולכאורה אם ראובן אינו באמת הבעל חוב דלוי, בשלמא דהוא גובה את הקרן מדין אפוכי מטרתא למה לי, אבל היאך הוא מקבל את החומש אם לוי גזל משמעון. ונראה לבאר ע"פ מה דייסדנו לעיל (ג: בענין שבח נעורים לאביה, אות ב') לגבי הגדר דשבועת הפקדון. דהרי בשבועת מודה במקצת הרמב"ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי"ג) נקט דתביעת נערה דנאנסה מחייבת שבועה אע"פ דהאב זוכה בכסף, ואילו לגבי שבועת הפקדון הרמב"ם (פרק ח מהלכות שבועות הל"ד) כתב דתביעת האב מחייבת שבועה. וביארנו שם דיש חילוק בין הגדר דהשבועות. דבשבועת מודה במקצת חלות שם תובע אינו מי שיזכה סוף כל סוף בממון אלא הגברא דהממון מחוייב לו. ומאידך בשבועת הפקדון חיוב השבועה נובע מהדין גזלה שבו, ולכן מי שסוף כל סוף יזכה בממון הוי חלות שם התובע על פי דין, ולפיכך אפילו אם הממון דאונס או פיתוי עובר מהבת אל האב מכיון דהאב הוא זה דראוי לזכות בכסף והוא עומד להיות הנגזל, האב נחשב כחלות שם התובע לחייב שבועת הפקדון ולא הבת. וא"כ י"ל דה"ה לגבי החומש עצמו. דהיינו, דכמו דחלות שם תובע בשבועת הפקדון תלוי במי דבסופו של דבר מקבל את הכסף, כמו"כ החומש הולך למי דזוכה בכסף. ולכן אע"פ דראובן אינו הבע"ח דלוי, כיון דיש לו זכות גבייה בנכסי לוי הוא ג"כ זוכה בחומש ולא שמעון.

ג שעבודא דר' נתן היכא דיש ממון ללוה הראשון

השו"ע (חו"מ סימן פו ס"ב) פסק דאמרינן שעבודא דר' נתן רק היכא דאין לשמעון ממון לשלם לראובן, וז"ל במה דברים אמורים, כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו וכו' אבל אם יש לו במדינה זו נכסים אין בית דין נזקקים להוציא מזה ולתת לזה עכ"ל. וזה מיוסד על דברי הרמב"ם (פרק ב מהלכות מלוה ולוה הל"ו) וז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון, לפיכך אם אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה עכ"ל. ועיי"ש במ"מ דדייק מדברי הרמב"ם דכל הדין דר' נתן איירי רק היכא דאין ללוה הראשון נכסים, ולכאורה זה גם הוי הפסק של המחבר.

אבל הלח"מ הבין את הרמב"ם בדרך אחרת, דהיינו דהרמב"ם סבור דשעבודא דר' נתן חל אפי' כשיש ללוה הראשון נכסים. וכשהרמב"ם כתב "אם אין לראובן נכסים" הוא איירי רק לגבי הדין דהודאת בע"ד דלוה ראשון דזה תלוי באם יש לו נכסים או לא. דהיינו דאם יש ללוה הראשון נכסים אזי הוא נאמן כשהוא מודה דהשטר בידו על הלוה השני פרוע הוא, דהרי הודאתו אינו חב לאחריני מכיון דיש למלוה הראשון מקום אחר לגבות ממנו, דהיינו נכסי הלוה הראשון. אבל אם אין ללוה הראשון ממון לפרוע למלוה הראשון, אזי הוא אינו נאמן לומר דהשטר דבידו על הלוה השני פרוע דהרי זה חב למלוה הראשון. ולפי"ז הרמב"ם אינו מקור לדברי השו"ע דכל הדין דר' נתן חל רק היכא דאין ללוה הראשון ממון. ועיי"ש בש"ך (סימן פו סק"ה) דחולק על השו"ע מטעם אחר.

ולכאורה הפסק דשו"ע קשה להולמו. דהרי מהביאור שכתבנו לעיל יוצא דיש להבין את גדר שעבודא דר' נתן באחד מג' אופנים: א) שיטת הקצוה"ח דהמלוה הראשון הופך להיות הבע"ח דלוה השני, ב) שיטת הרשב"א דיש למלוה הראשון זכות גבייה, ג) דין דשעבוד חל על שעבוד. ולכאורה לפי כל הגדרים האלו קשה להבין למה שעבודא דר' נתן אינו חל היכא דיש ללוה הראשון ממון.

ולכאורה יש לדמות הדין דהשו"ע לדין אחר בהלכות שעבודים, דאין המלוה יכול לגבות מנכסים משועבדים במקום דיש בני חורין (גיטין נ:). דהיינו, דאולי יש לדמות נכסי לוה השני לנכסים משועבדים ונכסי לוה הראשון לנכסים בני חורין ולכן אין המלוה הראשון יכול לגבות מנכסי דלוה שני במקום דיש נכסים למלוה הראשון. אבל ברור דלפי הקצוה"ח הדמיון הזה אינו נכון דהרי ע"פ דין יש שעבוד ישיר בין המלוה הראשון לבין הלוה השני, וא"כ נכסי הלוה השני הוו כמו נכסי בני חורין דהמלוה הראשון יכול לגבות מהן. והקצוה"ח בעצמו (סימן פו סק"ב) באמת חולק על הפסק דהשו"ע כיון דיש שעבוד הגוף על לוי לשלם לראובן, וז"ל דשעבודא דר' נתן אינו כמו שאר שעבוד נכסי דגוף [הנכסים] של הלוה הוא ואין למלוה בהם אלא שעבוד, אבל דר' נתן אינו כן אלא גוף החוב הוא של המלוה ואפילו בזוזי לא מצי סלוקי ע"ש, א"כ אין זה דומה להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, דהתם גוף הנכסים של הלוה עכ"ל.

וכל זה לפי הקצוה"ח דחל שעבוד הגוף בין ראובן ללוי. אבל הרשב"א דנקט דכל הדין דר' נתן הוי זכות גבייה בעלמא מדין הפוכי מטרתא, ובהמשך דבריו דייק מהגמ' בב"ק (מ:) כמו שיטת הרמב"ם והשו"ע, וז"ל והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דב"ח אבל במקום שמוצא לגבות אין מוציאין מזה ונותנים לו כדמוכח בב"ק (מ:) וטעמא דא"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו דב"ח כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין עכ"ל. הרשב"א להדיא השווה את הדין דר' נתן להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. וכן איתא ברשב"א בב"ק (מ: ד"ה משום דאמר).

ויש להעיר דלכאורה קשה להבין את הקשר בין נכסים בנ"ח ביד הלוה לבין נכסים ביד שמעון (הלוה הראשון). דהרי היסוד דאין גובין מנכסים משועבדים במקום דיש בני חורין הוא דגביית המלוה מן נכסים משועבדים מהווה חלות שם גבייה מהלקוחות ואינו נחשבת כגבייה מהלוה עצמו. ומסתבר דהמלוה יכול לגבות מהלקוחות ע"י שעבוד הנכסים רק היכא דאין הוא יכול לגבות ע"י שעבוד הגוף מהלוה עצמו. אבל אם שעבודא דר' נתן הוי דין בגבייה מצד הפוכי מטרתא למה לי, אזי ע"פ דין נחשב דהמלוה הראשון גובה מהלוה הראשון דרך נכסי הלוה השני. אמנם ע"פ דין לא נחשב דהמלוה הראשון (ראובן) גובה מהלוה השני (לוי), והחלות שם גבייה הוא דהמלוה הראשון גובה מהלוה הראשון (שמעון). וא"כ אין טעם לומר דיש קדימות לנכסי הלוה הראשון עצמם על פני נכסי הלוה השני, דבין כך ובין כך ע"פ דין המלוה הראשון גובה מהלוה שלו.

ונראה לבאר דכשהרשב"א אמר הפוכי מטרתא למה לי, הוא לא התכוון רק לדין בהלכות גבייה, כלומר דראובן גובה ע"פ דין משמעון דרך נכסי לוי. אלא דכששייך לומר הפוכי מטרתא, אזי נוצר שעבוד נכסים לראובן (המלוה הראשון) בנכסי לוי (הלוה השני). וא"כ גם בדין דר' נתן הגבייה מנכסי לוי מהווה גבייה מנכסים דאדם דאין לראובן שעבוד הגוף עליו בדומה ללקוחות. וא"כ זה דומה להא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין, דהיסוד בזה הוא דהמלוה צריך לגבות בתחילה מאדם דיש לו עליו שעבוד הגוף ורק אח"כ לגבות מנכסים דאדם דאין לו עליו שעבוד הגוף.

ד גדר הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדין במקום דיש בני חורין

והנה אם נאמר דשעבודא דר' נתן הוא מפני דשעבוד חל על שעבוד, לכאורה יש לדון האם יש לזה דמיון להדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. דלכאורה יש לחלק כנ"ל, דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בנ"ח הוא דין דהמלוה צריך לגבות ראשון ממי שיש לו עליו שעבוד הגוף. ובשעובדא דר' נתן אם נקטינן דראובן (המלוה הראשון) גובה מלוי (הלוה השני) מדין שעבוד חל על שעבוד, אזי י"ל כשראובן גובה מנכסי לוי הוא בעצם גובה משמעון, דהיינו ממי דיש שעבוד הגוף עליו. או"ד י"ל דהגבייה מנכסי לוי מדין שעבוד חל על שעבוד מהווה חלות שם גבייה מנכסי לוי דאין לראובן עליו שעבוד הגוף ואזי נכסי לוי באמת דומים לנכסים משועבדים ואין גובין מהם במקום הבני חורין דנכסי שמעון. וצ"ב.

אמנם לכאורה י"ל גם לפי הצד הראשון דע"פ דין שעבודא דר' נתן נחשב כאילו ראובן גובה משמעון (הלוה הראשון) אפי' כשגובה מנכסי דלוי, עדיין יש צד לקיים את הדמיון בין נכסי שמעון לבין בני חורין דעלמא וצריך לגבות מנכסי שמעון קודם. וזה ע"פ מחלוקת הראשונים בנוגע לגדר המדוייק של הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח. דאיתא בפסחים (ל:) וז"ל איתמר בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף עכ"ל. ופשיטא דלפי אביי כשהמלוה גובה מהלקוחות, למפרע נחשב השדה כשלו והמכירה בטילה. אבל נחלקו הראשונים בדעת רבא, מהו גדר הדין דהמלוה יכול לגבות מהלקוחות. דהתוס' בגיטין (מ: ד"ה הקדש) נקטו דהמכירה חלה, אלא דיש כח לבע"ח לגבות מהלקוחות, וז"ל ואור"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לא.) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו עכ"ל. אבל רש"י בפסחים (ד"ה כולי עלמא) ביאר דגם רבא מודה דהמלוה גובה מהלקוחות מכיון דלא היה ללוה היכולת למכור את השדה מחמת השעבוד, וז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כז) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל. נמצא דלפי רש"י השדה נחשבת כשלו ואינו ברשותו דלוה מחמת השעבוד.⁶⁰⁵

footnotes: ⁶⁰⁵ לכאורה רש"י הבין דשעבוד נכסים פירושו מקצת קנין כמו דברי הריטב"א (יג:) דשעבוד הוי הקנאה לחצאין. ויתכן דזה קשור למחלוקת ראשונים דרבינו זצ"ל הביא לעיל (דף ט: קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי אות י') האם שטר חוב הוי שטר קנין או שטר ראיה.

ולפי"ז צ"ל דיש לרש"י והתוס' ביאורים שונים בזה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח. דהרי לפי התוס' י"ל כמו שביארנו לעיל, דהמלוה צריך ללכת להלוה עצמו (שעבוד הגוף) לפני שגובה מהלקוחות (שעבוד נכסים). אמנם לפי רש"י, גם הגבייה מהלקוחות הוי בעצם גבייה מהלוה עצמו דהרי המכירה בטילה ונמצא דהשדה עדיין ברשות הלוה. ויוצא, דלפי רש"י אין היכי תמצא דהבע"ח גובה משעבוד נכסים בנפרד משעבוד הגוף, אלא דכל גבייה מקרקעות הוי בעצם גבייה מהלוה עצמו.⁶⁰⁶ וא"כ צ"ל דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הוא אינו דין בהלכות שעבודים אלא הוי דין בטענת הלוקח, דהיינו דיש ללוקח זכות לטעון דלמה המלוה צריך לבטל את המקח אם יש לו דרך אחר לגבות באופן ישיר מהלוה.

footnotes: ⁶⁰⁶ וע"ע בספר הררי קדם (חלק ב' סימן לה סק"ב) דרבינו זצ"ל האריך בנקודה הזאת והביא מדברי התומים (סימן סו סקכ"ג) דגם גבייה מהיתומים הוי מפני שעבוד הגוף מכיון דברא כרעא דאבוה. אבל עיין בקצוה"ח (סימן סו סקכ"ב) דהאריך להקשות על התומים, ואכמ"ל.

וא"כ יש לדון לפי ב' השיטות האלו האם נאמר דיש דין דאין נפרעין מנכסי הלוה השני במקום דיש נכסים ללוה הראשון בשעבודא דר' נתן. דלפי התוס' מסתבר דאין להשוותם דהרי כאמור, כל הדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח הוא משום דבתחילה צריך לגבות משעבוד הגוף לפני שגובין משעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף. ואילו בשעבודא דר' נתן י"ל כשראובן גובה מלוי הוא בעצם גובה מהשעבוד הגוף שלו על שמעון.

אבל לכאורה יתכן לומר דהפסק דשו"ע מבואר לפי שיטת רש"י בפסחים דהדין דאין נפרעין מנכסים משעובדים במקום בנ"ח הוא דין בזכות הלוקח. דהרי גם בגבייה מהלקוחות וגם בגבייה מהלוה השני, ע"פ דין המלוה גובה מהלוה עצמו, ובכן כמו שיש זכות ללקוחות לדחות את המלוה לבני חורין דהלוה, כמו"כ יש זכות ללוי (הלוה השני) לדחות את ראובן (המלוה הראשון) לבני חורין דשמעון (הלוה הראשון). וא"כ יתכן לבאר את הפסק דשו"ע דשעבודא דר' נתן חל רק היכא דאין נכסים ללוה הראשון ע"פ צירוף ב' דינים: א) דשעבודא דר' נתן הוא דין דשעבוד חל על שעבוד, ב) ונקטינן כמו רש"י דהדין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום דיש בנ"ח הוא דין בטענת הלוקח ולא בזה דאין נפרעין משעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף.

אמנם לכאורה עדיין קשה שהרי מסתבר לחלק לשיטת רש"י בין דין קדימת בני חורין לבין שעבודא דר' נתן. דהרי הא דיש זכות ללוקח לדחות את המלוה לבנ"ח דלוה הוא משום דאם המלוה גובה מהלוקח אזי הלוקח עומד להפסיד, דהרי יתכן דהלוקח לא יוכל לחזור ולגבות שוויות דהשדה מהלוה. אבל בשעבודא דר' נתן, אפי' אם לוי (הלוה השני) אינו משלם לראובן (המלוה הראשון), סוף כל סוף הוא חייב לשלם לשמעון (מלוה השני) ובין כך ובין כך הוא ישלם את הממון שלוה. וא"כ מכיון דאין לוי מרוויח ע"י דחיית ראובן לשמעון, יתכן דהטענה שלו אינו מהני והמלוה הראשון יכול לגבות מ הלוה השני מדין שעבודא דר' נתן. ולפי"ז עדיין צ"ב בפסק של השו"ע, וצ"ע.

ה בגדר דאין מוכרין חוב

ברשב"א מבואר יסוד שיטתו דאין שעבוד חל על שעבוד וביאר כי יש חסרון בבעלות של המלוה על החוב, וז"ל דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש הא בנכסים שנשתעבדו ללוה שאין גופן ממון של לוה לא, וכדין מכר והקדש שאין אדם מוכר ולא מקדיש מלוה שיש לו על אחרים דבר תורה כדאיתא בפ' מי שמת (ב"ב קמח.) ובב"ק פרק הגוזל, ומכירת שטרות מדרבנן היא, ומעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא היא עכ"ל. כלומר, כששמעון לוה ממון מראובן, השעבוד חל רק על נכסי שמעון ממש ואין החוב והשעבוד שיש לשמעון על לוי נחשבים כממון של שמעון להשתעבד לראובן. והרשב"א הביא ראיה לזה מהא דאין אדם מוכר או מקדיש חוב דיש לו ביד אחרים.⁶⁰⁷ ומבואר מדבריו דהטעם דאין המלוה יכול להקדיש או למכור חוב שיש לו ביד אחר הוא בגלל חוסר בעלות.

footnotes: ⁶⁰⁷ כידוע נחלקו הראשונים האם מכירת שט"ח מהני מדאורייתא או לא. ועיין בזה באריכות ברשימות שיעורים לב"מ (נו. בענין מכירת שטר חוב).

ויש להעיר דהגר"ח זצ"ל (חידושי רבנו חיים הלוי פרק כב מהלכות מכירה הלי"ז) ביאר את הדין דאין בע"ח מוכר או מקדיש את חובו באופן אחר. דהרי הרמב"ם (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ב) נקט כמו הרשב"א דאין מכירת שט"ח מדאורייתא, וז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו עכ"ל. והגר"ח זצ"ל דייק מלשון הרמב"ם "אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי" דאין הטעם משום חוסר בעלות אלא בגלל דחסר מעשה קנין לשעבודים (בין לשעבוד הגוף ובין לשעבוד הנכסים) דהרי אין כאן חפצא שמעשה הקנין יכול לחול בו. והגר"ח גם הביא מלשון הרמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הל"ט) וז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתן עכ"ל, דהחסרון בהקנאת חוב הוא מפני דאין כאן חפצא ולא מפני חסרון בבעלות כדברי הרשב"א.⁶⁰⁸

footnotes: ⁶⁰⁸ ועיין ברשימות שיעורים לב"מ (נו. בענין מכירת שטר חוב, אות ב') דרבינו זצ"ל האריך בנ"מ בין ב' הצדדים האלו.

ו המשך דברי הרשב"א בגדר שעבודא דר' נתן

ובהמשך דבריו כתב הרשב"א וז"ל וא"ת לר"נ כיון דמ"מ מוציאין מזה ונותנין לזה מאי נ"מ אי מדין שעבוד אי מחדוש דונתן לאשר אשם לו עכ"ל. וביאור קושייתו דהרשב"א נסתפק בגדר הגזה"כ דאשר אשם לו, האם התורה חידשה דבעצם שעבוד חל על שעבוד, או"ד הדין דר' נתן הוא דין בגבייה מצד אפוכי מטרתא למה לי. והרשב"א רוצה לדעת מהו הנ"מ בגדר זה או זה. והרשב"א העלה דיש נ"מ היכא דמת שמעון (הלוה הראשון), האם ראובן (המלוה הראשון) יכול לגבות מלוי (הלוה השני) וז"ל וכ"ת נפ"מ להיכא דנפלה קמי יתמי דאי מדין שעבוד אפי' נפלה קמי יתמי יהבי' למלוה דאבוהון דהא משתעבד לי' כנכסי דאבוהון ממש אבל השתא דלא משתעבד לי' מדין שעבוד דאבוהון אי איתיה לאבוהון מפקינן מהאי ויהבינן להאי מדחדית רחמנא ונתן לאשר אשם לו הא מת לוה ונפלה מלוה קמי יתמי לא יהבי' לי' למלוה שלו וכדר"ע דאמר בפרק הכותב (פד.) ינתנו ליורשים עכ"ל. כלומר דאם שעבוד חל על שעבוד, אזי ראובן גובה מלוי דהרי נכסי לוי משועבדים לראובן. מאידך אם שעבודא דר' נתן הוא דין באופן הגבייה, יתכן שאופן דגביית ראובן מלוי יגרום הפסד ליתומים דשמעון. שהרי באופן שאין ליתמי שמעון קרקע וראובן אינו יכול לגבות מהם אזי יתמי שמעון יכולים לגבות את החוב דשמעון מלוי בעצמם ולא ישלמו לראובן כלל. ואם ראובן יגבה מלוי אזי היתומים יפסידו דהרי עכשיו הם אינם יכולים לגבות מלוי. ולכן היכא דמת שמעון ולא השאיר קרקע ליורשיו, אזי א"א לומר דראובן יגבה מלוי מדין אפוכי מטרתא למה לי דהרי יש הפסד ליתמי דשמעון.

אבל הרשב"א דחה את הנ"מ הזה כי אפי' אם שעבודא דר' נתן הוא מדין שעבוד חל על שעבוד עדיין אין ראובן יכול לגבות מלוי, וז"ל לא היא דאפילו חל עלי' שעבוד אפ"ה היכא דנפלה קמי יתמי לא גבי מינייהו, וטעמא משום דהו"ל מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב עכ"ל. כלומר דראובן יכול לגבות רק מקרקע דיתמי דשמעון ירשו ממנו, והשעבוד דיש ליתומים דשמעון על לוי דינו כמטלטלין ולא כקרקע.

וכתב הרשב"א דבאמת יש נ"מ בין הצדדים היכא דמת שמעון, וז"ל וי"ל דודאי נ"מ להיכא דמית ונפלה קמי יתמי וכדאמרן, והא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתין אמטלטלי והלכך כל שאינן ביד לוה ממש לא גבי מינייהו, אלא דכל שהוא קיים וישנן תחת ידו גבי מינייהו משום דשעבוד נכסיו ואפי' שעבוד מטלטליו נגרר אחר שעבוד גופו וכל היכא דאיהו משתעבד נכסיו נמי משתעבד, וה"ה לפקדון שיש לו ביד אחרים דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתי' ומלוה שיש לו אצל אחרים גובה ממנו מדר"נ, אבל היכא דמית לי' לוה ונפלו מטלטלי קמי יתמי כיון דעיקר אסמכתי' דלוה ליתי' אמטלטלי לא גבי מינייהו, [ואף דדאוריתא הוא], וכו' מ"מ מה"ט הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי, ומיהו היכא דשעבד ליה מטלטלי בפירוש גבי ואפי' מיתמי וכדמוכח בההיא דעשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל ממלותו דנפלה קמי יתמי לא גבי ואפי' שעבדה לו בפירוש משום דלא אפשר לחול עליה שעבוד כדאמרן עכ"ל. והביאור בזה הוא דמעיקר הדין שעבוד ראוי לחול גם על מטלטלי מדאורייתא, אלא דבדרך כלל אין סמיכות דעת שהשעבוד יחול על מטלטלין. ולכן כשעשו אפותיקי ויש סמיכות דעת דהמלוה, אזי חל דיני נכסים משועבדים על מטלטלין והמלוה יכול לגבותו אפי' מיתמי. ולפי"ז הרשב"א הסיק דנ"מ בין הפוכי מטרתא לבין שעבוד חל על שעבוד הוא היכא דהיה לשמעון (הלוה הראשון) שעבוד דאפותיקי על לוי (הלוה השני) אבל אין לשמעון קרקע דהשאיל לבניו. דמדין שעבוד חל על שעבוד, מכיון דיש לראובן שעבוד על המשועבדים דיתמי דשמעון ויש להם שעבוד דאפותיקי על לוי, אזי ראובן יכול לגבות את האפותיקי מלוי.⁶⁰⁹ אבל אם ההלכה דר' נתן הוי דין בגבייה מצד אפכי מטרתא אזי יתמי דשמעון יכולים לגבות האפותיקי מלוי אבל אין טעם לומר דמפני זה גם ראובן יכול לגבות ישר מלוי.

footnotes: ⁶⁰⁹ הרשב"א נקט דבע"ח גובה אפותיקי מהיורשים. וכן איתא בחידושי הרשב"א לב"ב (מד. ד"ה שורו). אבל התוס' (ב"ק יא: ד"ה כגון) חולקים וסבורים דכמו דבע"ח אינו גובה אפותיקי מהלקוחות בגלל דאין קול כמו"כ אינו גובה מהיתומים.

ועיין בקצוה"ח (סימן לט סק"א) דדייק מתחילת לשון הרשב"א דבסתם חוב השעבוד חל על מטלטלין כמו קרקע אלא דמדרבנן הפקיעו השעבוד על המטלטלין. דהרי הרשב"א כתב וז"ל והא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי עכ"ל. אבל לכאורה זה נסתר מהמשך דברי הרשב"א שכתב, וז"ל מה"ט הוא משום דירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומסתמא לאו עיקר אסמכתינהו אמטלטלי עכ"ל, כלומר דהאומדנא דאין סמיכות דעת במטלטין ולכן אין שעבוד הוי סברא דאורייתא. אלא דבתחילת דבריו הרשב"א התכוון לומר דמעיקר הדין יש אפשרות לשעבוד דאורייתא לחול על מטלטלין וזה מה שבאמת קורה באפותיקי, אבל בדרך כלל אין סמיכות דעת ולכן השעבוד אינו חל.⁶¹⁰

footnotes: ⁶¹⁰ ועיין לעיל (יג: בענין שעבודא דאורייתא, אות ד') דרבינו זצ"ל האריך במחלקות הראשונים בנוגע לשעבודא על מטלטלין.

ז ראיה דר' נתן הוא מדין שעבוד חל על שעבוד

אך בהמשך דבריו הרשב"א הקשה על עצמו מגמ' בפסחים (לא.) דכמעט מפורש דשעבוד חל על שעבוד. דנחלקו האמוראים אם בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה. והגמ' קס"ד להביא ראיה דלמפרע הוא גובה מהדין דר' נחמן, וז"ל דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן, אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי, אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגובה אותה מהן, הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי, ואילו קני יתמי נכסי מי קא משתעבדי לבעל חוב עכ"ל. ואז הגמ' דחתה דאפי' אם מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ המלוה יכול לגבות מהקרקע שגבו מהיתומים מדין דר' נתן, וז"ל שאני התם, דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן, דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה, וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו עכ"ל. והרשב"א לא ביאר את קושייתו אבל כוונתו ברורה. דהרי אם אמרינן דשעבודא דר' נתן הוא דין בהלכות גבייה דאפוכי מטרתא אזי לא מובן למה המלוה יכול לגבות מהקרקע שגבו היתומים דהרי זה כמו קרקע חדשה דהם קנו. ולכאורה הגמ' הביאה את הדין דר' נתן כדי ללמד דשעבוד חל על שעבוד ולכן יש למלוה שעבוד על הקרקע דגבו היתומים ולכן הוא יכול לגבותו מהם. והרשב"א עצמו לא תירץ את הפליאה הזאת. ולכאורה צ"ע דהיאך הוא נושא ונותן דאולי למסקנא אין דין דשעבוד חל על שעבוד דלכאורה מבואר בגמ' בהדיא דשעבוד חל על שעבוד והוא יסוד הדין דר' נתן.

ויתכן לבאר דברי הרשב"א בדוחק ולחלק בין שעבוד קרקע לבין שעבוד אפותיקי. די"ל דהיכא דיש הלוואה, שעבוד הקרקע נוצר ע"י עצם המלוה ולא צריך דעת או התחייבות נפרדת. אבל באפותיקי מכיון דבדרך כלל אין שעבוד חל על מטלטלין, אזי צריך דעת והתחייבות מיוחדת כדי להחיל השעבוד על האפותיקי. וא"כ באפותיקי מסתבר לומר דאין שעבוד חל על שעבוד כלומר דאם לוי לוה ממון משמעון ושעבד לו אפותיקי אזי אין האפותיקי הזה משועבד לראובן (הבע"ח דשמעון) כי אין ללוי דעת לשעבדו לראובן, ואין לשמעון הבעלות על האפותיקי כדי לשעבד אותו בנפרד לראובן. מאידך, כיון דשעבוד על קרקע חל ממילא, אזי י"ל דחל שעבוד על שעבוד בקרקע ממילא, וזה היסוד דהגמ' בפסחים. ולפי"ז י"ל דהדיון ברשב"א לגבי האם שעבוד חל על שעבוד הוא רק לגבי שעבוד דאפותיקי דהשעבוד חל מדעת. אבל בשעבוד דקרקע דחל ממילא אזי אמרינן דשעבוד חל על שעבוד.

ח הסדר של ההלוואות

ועיין בשו"ע (חו"מ סימן פו סעיף א) דנקט דבשעבודא דר' נתן הסדר של ההלוואות אינו מעלה ואינו מוריד, וז"ל ראובן שנושה ק' בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן ל"ש אם נתחייב לו כבר לשמעון בשעה שלוה מראובן ל"ש נתחייב לו אח"כ עכ"ל. אבל עיין בש"ך (סק"א) דהביא דיש ראשונים דחולקים על זה וסבורים דשעבודא דר' נתן שייך רק היכא דלוי כבר חייב לשמעון לפני דשמעון לוה ממון מראובן. והש"ך הסיק כמפרשים האלו. וצ"ב בגדר המחלוקת.

ולפום ריהטא נראה דתלוי בב' הצדדים הנ"ל בהבנת שעבודא דר' נתן. דהיינו, אם ר' נתן הוי דין בגבייה מצד הפוכי מטרתא למה לי, אזי באמת אין הבדל בין סדר ההלוואות דהרי סוף כל סוף ראובן היה גובה משמעון דהיה גובה מלוי ויש לדלג על שמעון. אבל אם ר' נתן הוי דין בשעבוד חל על שעבוד, אזי השעבוד דראובן יכול לחול על השעבוד דיש לשמעון בנכסי דלוי רק אם השעבוד השני כבר היה בעולם. אבל אם ראובן הלווה כסף לשמעון ואח"כ שמעון הלווה ללוי כל היכא דראובן לא אמר דאיקני אזי השעבוד שלו חל רק על מה שהיה לשמעון בשעת ההלוואה ולא על השעבוד דחל אחרי כן.

אמנם יש לדחות דאפי' לפי הצד דשעבוד חל על שעבוד הסדר אינו מעלה ואינו מוריד. דהרי בדרך כלל הטעם דאין שעבוד המלוה חל על דברים שהלוה קונה אחרי ההלוואה הוא דנתינת המעות מהמלוה אל הלוה מהווה המעשה המשעבד את נכסי הלוה, ולנכסים שקנה הלוה אח"כ פשוט אין מעשה המשעבד. אבל כאן, אחרי ההלוואה מראובן לשמעון, יש עוד נתינת מעות משמעון ללוי דמשעבד את נכסי לוי לשמעון. ואולי י"ל דמכיון דחלק מהחידוש דר' נתן הוא דלוי אינו יכול לומר לראובן לאו בעל דברים דידי את, אזי כמו דנתינת הכסף משמעון ללוי משעבד את נכסי לוי לשמעון, כמו"כ הוא משעבד את השעבוד הזה מלוי לשמעון, לראובן. ואין כאן חסרון דדבר שלא בא לעולם דהרי מעשה הקנין דגורם השעבוד חל עכשיו ע"י נתינת מעות משמעון ללוי.