גמ'. ה"ק יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן.

א שיטת הרמב"ם בחוב הבא מחמת מכר

לפי רש"י, חז"ל לא עקרו את הדין דמעות קונות היכא דהוא קונה את המטלטלין בחוב דהרי זה מילתא דלא שכיחא. ועיין בלשון רש"י (ד"ה מילתא דלא שכיחא) דכתב וז"ל מילתא דלא שכיחא - שיהא חייב לו הדמים קודם לכן עכ"ל, דמשמע מדבריו דאין חילוק בנוגע להיאך נוצר החוב, אלא כל היכא דהמוכר חייב דמים לקונה לפני כן אזי הקונה יכול לקנות בחוב הזה. אך עיין ברמב"ם (פרק ה מהלכות מכירה הל"ד) דכתב דהמקח קיים רק היכא דהחוב בא מחמת מכר, וז"ל וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמשים זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן, ואמר לו ראובן מכור אותו לי בחמשים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן, ואע"פ שלא משך ולא הגביה, שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה, אבל אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בה עכ"ל. והפירוש הפשוט בשיטת הרמב"ם הוא דמדאורייתא חוב מהני לקנין כסף אבל מדרבנן ברוב חובות עקרו את חלות הקנין כמו דביטלו קנין כסף דעלמא. והיוצא מן הכלל הוא חוב הבא מחמת מכר דהוי מילתא דלא שכיחא ואפשר לקנות בו. ולכאורה החילוק הזה תלוי לגמרי בכמה שכיח היכי תמצא מסויים, וזה קצת דחוק.

ונראה לבאר החילוק בין חוב הבא מחמת מכר וחוב הבא מחמת הלוואה באופן אחר. דהיינו דהתקנה דמעות אינן קונות חלה בכל קנין כסף כולל היכא דחוב דעלמא הוי הכסף. אבל בחוב הבא מחמת מכר חז"ל החשיבו את זה כאילו המוכר והקונה עכשיו מחליפים את החפץ הראשון עם החפץ השני. ואע"פ דהקנין הראשון נעשה בלי קשר לקנין השני, מ"מ מכיון דהחוב נוצר ע"י קנין החפץ הראשון והקונה עדיין חייב הדמים למוכר, מדרבנן רואים בחוב הזה את החפץ הראשון. ומכיון דמדאורייתא הקנין חל מדין קנין כסף בחוב, ומדרבנן אפשר לראותו כסוג של חליפי מטלטלין במטלטלין, אזי לא ביטלו קנין כזה ואפשר לקנות בחוב הבא מחמת מכר.

ויתכן דבזה אפשר לבאר את מה דהקשינו על הרמב"ם לעיל (כח. ד"ה מטבע נעשה חליפין, אות ג') דלמה כלל עבד בהלכה הזאת דחוב הבא מחמת מכר והרי בעבד תמיד אפשר לקנות בקנין כסף ואין תקנה בכלל לבטל קנין כסף. ולפי דברינו דבחוב הבא מחמת מכר יש כאן סוג של חליפי דבר בדבר, בזה אין הבדל בין עבד לשאר דברים בעולם ויש לעבד אותו דין שיש לכל שאר הדברים דהרמב"ם הזכיר.

ולכאורה גם הראב"ד הסכים עם היסוד הזה. דהרי יש לו ב' השגות על דברי הרמב"ם הנ"ל, וז"ל וכן ראובן שמכר וכו'. א"א דבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא לגבי מי שפרע ואע"פ שהרב ז"ל מפרש כך בקידושין על משנת החליף שור בפרה אנו לא שמענו אלא דמי שור שאינן ידועים למוכר את הפרה שגם זה מילתא דלא שכיחא. אבל אם היה חוב וכו'. א"א ואפילו למי שפרע עכ"ל. דהיינו, בתחילה הראב"ד השיג על זה דהרמב"ם פסק דהקנין חל בחוב הבא מחמת מכר, והראב"ד עצמו נקט דחוב הבא מחמת מכר מהני רק לענין מי שפרע. ובהשגה השניה הראב"ד ביאר דחוב הבא מחמת הלוואה אינו קונה אפי' למי שפרע. ולכאורה, כל היכא דהקנין היה ראוי לחול מדאורייתא אזי תיקנו מי שפרע מדרבנן, מאידך היכא דהקנין לא היה חל מדאורייתא דלא תיקנו מי שפרע. וא"כ יוצא דאע"פ דהראב"ד חולק על הרמב"ם וסבור דאין קנין חל בחוב הבא מחמת מכר, מ"מ הראב"ד סבור דיש חילוק מדאורייתא בין חוב הבא מחמת מכר לבין חוב דעלמא ולכן יש מי שפרע רק בחוב הבא מחמת מכר.⁹¹⁵ וצ"ב בטעם הדבר, מדוע חוב הבא מחמת מכר מהני לקנין מעות מדאורייתא ולא חוב דעלמא. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל, דבעצם הראב"ד סבור דחוב אינו מהני לקנין כסף או מעות. אבל מדאורייתא רואים את הקנין בחוב מחמת מכר כהחלפת ב' חפצים ולכן הקנין חל מדין קנין חליפין.⁹¹⁶

footnotes: ⁹¹⁵ זה דבחוב דעלמא אין קונין בו אפי' למי שפרע לפי הראב"ד מבואר בהשגותיו לפרק ז מהלכות מכירה הל"ד. ⁹¹⁶ אך צ"ע למה חל דין מי שפרע דהא לא שמענו דין מי שפרע שחל בקנין חליפין אלא רק בקנין מעות, וצ"ע.

ב פרעון דכל הדמים בקנין מעות

ועוד נראה לבאר את שיטת הראב"ד באופן אחר.⁹¹⁷ דהיינו דכשאדם מוכר חפץ בדמים אין הקנין של הלוקח נגמר עד שעת תשלומי דמי המכר. דיעויין בנתיבות המשפט (חו"מ סימן קצ סק"ז) שכתב וז"ל אם הלוקח עדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים, וכ"כ השיטמ"ק בהדיא ריש פרק האומנין (ב"מ עז:) בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה ואמנם אם שום א' מהם אינו רוצה לחזור בו, והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר, והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה וכו' ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתבע מעות והלוקח טוען שאין לו, יכול המוכר לבטל המקח וכו' עכ"ל. והנה יל"ע בדין הרי"ף דאם הלוקח אינו משלם דמי המכירה שהמוכר יכול לבטל את המקח, האם המקח בטל מדין מקח טעות בעלמא, דהיינו דבשעת המקח חל הקנין אולם מדלא שילם הלוקח חלה טעות המבטל את הקנין למפרע, או"ד דכל זמן שלא שילם הקנין שעשה מעיקרא מיתלא תלי וקאי, דבתשלומי הדמים לבסוף נגמר מעשה הקנין, דהדמים גומרים את הקנין. ומלשון הרי"ף "לא נגמר המקח", משמע דס"ל שעצם הקנין דמעיקרא תלוי בתשלומי הדמים לבסוף, דהתשלומין הן גמר המכירה וקנין המקח עצמו נגמר בתשלומי הדמים. וזהו חידוש גדול, דבפשטות י"ל כהצד הראשון שבחקירתנו. אך הגר"ח זצ"ל נקט כהצד השני שבחקירה הנ"ל, דתשלומי הדמים גומרים את עצם הקנין דמעיקרא.⁹¹⁸

footnotes: ⁹¹⁷ עיין בזה ברשימות שיעורים לב"מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, אות ג). ⁹¹⁸ והשווה למה שהבאנו בשיעורים לעיל (יד: בענין קנין עכו"ם, אות ג) דרק בעכו"ם פרעון כל הדמים מעכב את הקנין. וכדברי רבינו זצ"ל כאן דייק המשאת משה (קידושין סימן ג') מלשון הטור וז"ל דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר עכ"ל. ומשמע דהקונה צריך לתת את כל הדמים שפסקו ורק אח"כ הקנין חל.

ולפי"ז נראה דבזה מבואר שיטת הראב"ד דס"ל דהקנין של הלוקח אינו נגמר עד שישלם את דמי המכירה, דהתשלומין גומרין את הקנין שעשה בשעת המכירה. והראב"ד סובר דבמחילת החוב ללוקח שהתחייב לשלמו מחמת מכר, לא רק שנסתלקו שעבודי דמי החוב מהלוקח אלא דבשעת המחילה נגמר עצם קנינו בחפצא דמכירה, דהקנין הראשון שעשה לא נגמר כל זמן שלא שילם דמי המכירה, ובמחילת החוב נגמר עצם הקנין. ולפיכך סובר הראב"ד שבמחילת חוב מחמת מכר קיבל הלוקח חפצא דכסף, דהיינו את החפצא דהמקח, דמעכשיו נקנה לו בקנין גמור, ומשו"ה ס"ל להראב"ד דמחילת חוב כזה מועלת לקנין כסף, דמהווה מעשה נתינת חפצא של כסף, ואינה רק מחילת שעבוד חוב בעלמא, וקונה מדין קנין כסף מדאורייתא.⁹¹⁹

footnotes: ⁹¹⁹ וכן פסק הר"י מג"ש (בשו"ת סימן קי"ג) דחל הקנין מדאורייתא, עיי"ש

ועפ"י משנ"ת הקפיד הגר"ח זצ"ל שלא לקנות את הד' המינים שלו בהקפה אלא היה משלם דמי קניית ד' המינים לפני החג, דאע"פ שהמוכרים היו מאפשרים לו לשלם אחרי חג הסוכות מ"מ הגר"ח זצ"ל היה מקפיד לשלם בשעת קנינו לפני החג, משום דחשש לשיטת הרי"ף והראב"ד דס"ל דקנין המכירה אינו חל בשלימות אלא עד לאחר שמשלם הלוקח את דמי המכירה, וחשש דבלי גמר חלות המכירה חסר בדין "לכם" המעכב במצות ד' מינים.⁹²⁰

footnotes: ⁹²⁰ ורבינו זצ"ל הוסיף עוד ענין בדין מעות דמכירה דממה שהקפיד אברהם אבינו לשלם כסף בקנין מערת המכפלה ולא רצה לקבלה בתורת מתנה מעפרון החתי (בראשית כג: יא - טז) משמע דקנין מתנה אינו באותו תוקף כקנין מכירה, דחל הקנין ביתר עוז ותוקף כשמשלם דמי המקח. ואברהם אבינו רצה לקנות את מערת המכפלה בקנין גמור דחל דוקא במכירה עם תשלומי דמים. וכן מצינו שדוד המלך הקפיד לשלם עבור מקום המקדש ולא הסכים לקבלו במתנה מארנן היבוסי (עיין בדברי הימים א' פרק כא: כב - כה), שדוד נמי רצה שיהא הקנין קנין גמור דמכירה דחל בתשלומין ולא קנין גרוע דמתנה בעלמא. ויעויין בב"ר (פרק עט: ז) וז"ל ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה, אמר ר' יודן בר סימון זה אחד מג' מקומות שאין אוה"ע יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, ואלו הן מערת המכפלה וביהמ"ק וקבורתו של יוסף, מערת המכפלה דכתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון". ביהמ"ק דכתיב "ויתן דוד לארנן במקום וגו'" וקבורתו של יוסף דכתיב "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם עכ"ל. ומבואר דבתשלומי דמי מכר נתחזק קנין הלוקח לבטל מעליו תרעומת המוכר. וסמך לכך יש להביא מדין תליוהו וזבין זביניה זביני (ב"ב מח.) דאיתא בגמ' שם "דסברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה", ואילו במתנה אי אנסיה לא קונה. וברש"י שם (ד"ה אלא) פירש וז"ל הואיל ואיכא תרתי, יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי עכ"ל. ומשמע מזה דהדעת להקנות במקום תשלומין אלימתא מהדעת להקנות במתנה, שהרי הקנאת מתנה באונס אינה חלה ואילו מכירה באונס במקום שיש תשלומי דמים חלה. ובזוהר (פ' חיי שרה) איתא "תא חזי אי עפרון הוי חמי במערתא מה דהוי חמי אברהם בה לא יזבין לה לעלמין". ונמצא דאחרי שהתגלה שאדם וחוה היו קבורין בה ושאר המעלות של מערת המכפלה לענין תפילה וכו' היה עפרון יכול לבא ולטעון טענת טעות כדי לבטל את נתינתו, אך מכיון שמכרה וקיבל את דמי המכירה בכסף מלא תו לא היה לעפרון טענת טעות, דבקבלת הכסף בטלו כל התערומות. וה"ה בקניית מקום המקדש שקנה אותו דוד בכסף מלא מארנן, דמאחר ששילם דוד בטלו כל תערומותיו. ודומה לדין תלויה וזבין, דמאחר שקיבל דמים גמר בדעתו למכור וחלה דעת גמורה להקנות וחל הקנין אפילו באונס. וה"ה באופן שהמקנה לא הבין את ערך וחשיבות המקום שמכר. והנה טענות אוה"ע דג' מקומות אלו הן גזולין בידי ישראל לכאורה יסודו בדין מכר חטין ונמצאו שעורין דבטל המקח. אך נראה דטענה זו בדותא היא שהרי מעלות המקומות אינן משוות את המכירה לחיטין ושעורין אלא ליפות ורעות דקיי"ל דהמקח קיים, אלא שיש טענת אונאה שהמתאנה יכול לחזור בו (רמב"ם פי"ז מהל' מכירה ה"א). ברם טענת אונאה ברעות ויפות חלה רק ביפות ורעות שערכן ידוע לאחרים במקומם, ואחד המוכר או הלוקח הטעה את השני במכירתן, וכדכתב במגיד משנה (שם) וז"ל שאמר המוכר שהם יפות, ונמצאו שקורין לכמותן במקום שהן רעות, וכו' הלוקח יכול לחזור בו מפני שהטעהו ויש ביניהם שינוי השם והרי זה קצת כשינוי חפץ מחפץ שאם רצה המתאנה לחזור בו ולבטל מקחו רשאי וכו' רעות ונמצאו יפות וכו' שהטעה הלוקח את המוכר ואמר לו חיטים שלך רעות הן ונמצאו שהן מן היפות, מוכר שנתאנה יכול לחזור בו ולא לוקח עכ"ל. משא"כ בג' המקומות האלו דמעלתן לא היתה ידועה כלל בשעת המכירה, והמוכר איפוא לא נתאנה מאחר שלא הטעהו הלוקח, דכ"ע החשיבו את המקומות האלו כרעות, ורק אברהם אבינו דוד המלך ויעקב אבינו ידעו את סוד מעלתן, ומשו"ה לא חל בהן דין אונאה וביטול מקח מצד טענת המוכר, דאין טענת אונאה חלה כלל, דלא נתאנו מאחר שלא הטעום, דחשיבות המקומות האלה היה בסוד. אך עכ"ז למוכרים יש קצת מקום לתערומות מאחר שהקונים לא הודיעום ממעלות המקומות. וכדי לבטל גם מקצת תרעומת זו שילמו אבות העולם כסף מלא כי מי שמכר בכסף גמר בדעתו להקנות בדעת גמורה, ולכן אף שלאחר זמן נתגלו מעלות המקומות שנמכרו, מכיון שקיבלו המוכרים כסף מלא הרי גמרו והקנו את ג' המקומות האלה בדעת גמורה. ולפי"ז נראה דהנה עיין באבני מילואים (סימן מ"ב ס"ק א') שהביא את שיטת בעל העיטור דתלויה וקני לא קני, והרשב"א חולק דסובר דק"ו הוא דאם תלויה וזבין זביני כ"ש תלויה וקני, כי הקונה אינו מפסיד כלל, ורק מרויח את חפץ הקנין, וצ"ב בשיטת בעל העיטור. ונראה דשאני במכירה דקבלת תשלומי הדמים גומרת את דעת המקנה לדעת גמורה והחזקה ביותר, ומשו"ה המכירה חלה אפילו באונס. משא"כ דעת הקונה, דאינה דעת גמורה כדעת המוכר שקיבל דמים למכור, כי עיקר הדעת המחיל את הקנין במכירה ובמתנה הרי היא דעת המקנה ולא דעת הקונה, וכדחזינן מדין דעת אחרת מקנה אותו דמועלת להקנות לקטן ולא להיפך. ומשו"ה דעת הקונה באונס אינה קונה, דאונס מבטלה, משא"כ בדעת המוכר באונס דחלה המקח משום דע"י קבלת הדמים חלה דעת מקנה גמורה להקנות אפילו באונס.

ובכך נמי מבואר את המנהג במכירת חמץ לזקוף זקיפת מלוה תחת החוב דהמכירה, דנמצא שהגוי שקנה את החמץ אינו מחוייב לשלם את דמי המכירה משום דשילמם בזקיפת המלוה דחייב לשלם חוב אחר ולא את דמי המכירה. והביאור בזה הוא דאילו היה הגוי מחוייב לשלם את עצם דמי המכירה אזי י"ל דאליבא דשיטת הרי"ף והראב"ד מכירת החמץ אינה נגמרה מכיון דלא שילם הגוי את דמי המכירה, ויש חשש דבל יראה ובל ימצא, ומשו"ה גוי משלם את החוב של מכירת החמץ בזקיפת מלוה, להחיל חוב אחר, דדמי המכירה כבר שולמו בזקיפת המלוה, וליכא חסרון בקנין החמץ של הגוי.⁹²¹

footnotes: ⁹²¹ וע"ע בזה בשיעורים לעיל (כו. ד"ה הוא מותיב לה).

ג קנין בהנאת מחילת מלוה

וכל זה לשיטות הרמב"ם והראב"ד דסברי דאפשר לקנות בחוב מדאורייתא. אבל רוב הראשונים פסקו ע"פ הגמ' לקמן (מז.) דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום מלוה להוצאה ניתנה ומשמע דה"ה במכר דאין קונין בחוב. ולפי"ז הקשו מהגמ' דידן דהחליף דמי פרה בשור מהני לקנות בו. ועיין בתוס' (ב"מ מו: ד"ה יש דמים) דביאר וז"ל אף על גב דאמר בקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון עכ"ל. כלומר, דהקנין חל ע"י הנאת מחילת החוב ולא עם החוב עצמו. ועיין לעיל בשיעורים (דף ו: ד"ה ארווח לה זימנא, אות ד') דביארנו את המחלוקת האם חוב מהני בקנין כסף ומעות ע"פ המחלוקת הידועה בין הסמ"ע והט"ז האם קנין כסף הויא מעשה קנין דנתינת כסף או דחל מדין פרעון, ודו"ק.

משנה. רשות הגבוה בכסף.

בענין קנין דהקדש

א קנין דהקדש וחלות הקדושה

הגמ' מבארת דאם הגזבר קונה בהמה במעות הקדש דהמעות יוצאות לחולין והבהמה נכנסת לרשות הקדש. ובהיכי תמצי כזה יש ב' חלויות שחלין בבת אחת: א) חלות קדושה דפקעה מהכסף וחלה על הבהמה, ב) חלות בעלות דהיינו הכסף יוצא מבעלות דהקדש, והקדש נעשה לבעלים של הבהמה. ויש לעיין האם יתכן לחלק בין ב' החלויות. דהרי יתכן דהדרך היחידה של הקדש לעשות מקח וממכר הוא ע"י פדיון. דהיינו דהגזבר לוקח חפצא דיש בה חלות קדושה ומחלל את הקדושה על חפץ אחר של הדיוט וע"י החלפת חלות הקדושה רשות הקדש אף קונה את החפץ בדיני ממונות. וא"כ אין לחלק בין חלות הקדושה לבין חלות הבעלות דהקדש בדיני ממונות דהרי שתיהן תמיד חלין ביחד. ולפי"ז החידוש דהמשנה הוא דגם הפדיון וגם הקנין דהקדש בדיני ממונות חלין ע"י כסף לבד.

אולם יתכן דהקדש יכול להיות הבעלים בדיני ממונות בלי קשר לחלות הקדושה בחפץ. וא"כ הקדש יכול לקנות חפצים דחולין בלי חלות קדושה או פדיון כלל. למשל, יש לעיין מהו הדין היכא דאדם רוצה להקנות חפץ להקדש ע"י קנין דעבד כנעני. כלומר, דאדם נותן כסף למוכר כדי שהקדש יקנה חפץ מסויים שעכשיו ברשות המוכר. דמצד אחד אין כאן דיני פדיון כלל, דהרי הגזבר לא נותן מעות דהקדש למוכר בעד החפץ שהופכים להיות חולין במקום החפץ דהופך להיות קודש. וא"כ לפי הצד דהקדש קונה רק ע"י פדיון והחלפת חלות הקדושה, אזי אין הקדש קונה בקנין עבד כנעני. אבל לפי הצד השני דהקדש יכול לעשות מקח וממכר בלי חלות קדושה ובלי פדיון, אזי הקדש בודאי יכול לקנות ע"י קנין עבד כנעני כמו כל הדיוט דעלמא.⁹²²

footnotes: ⁹²² בכמה מקומות האריך רבינו זצ"ל לדון ביחס בין קנין דהקדש וחלות הקדושה בהלכות פדיון. ע"ע ברשימות שיעורים לב"מ (מד. ד"ה בענין פדיון מע"ש, אות ד', נו. ד"ה וההקדשות, אות ב'), וברשימות שיעורים לסוכה (לט. תוד"ה וליתב, מ: בסוגיית תפיסת דמי שביעית, אות א'), וברשימות שיעורים לשבועות ונדרים (שבועות כב. בענין מעילה בקונמות אות ד-ה), וברשימות שיעורים לב"ק (סח: תוד"ה הוא). וע"ע בחידושי הגר"ח הלוי (פרק ח מהלכות מע"ש הל"ז) ובספר חידושי הגר"מ הלוי מהדורא תניינא (פרק ד מהלכות עכו"ם הלי"ג) דפדיון הקדש כולל קנין כסף.

ולפי הצד דיש להקדש דיני קנין בנפרד מחלות הקדושה אזי יש להסתפק בפירוש המשנה דרשות הגבוה בכסף, האם הוי דין בחלות קדושה או בקנייני הקדש בדיני ממונות. דמצד אחד י"ל דהמשנה איירי בהלכות פדיון וחילול, והיא קובעת דאפשר לחלל חלות קדושה מחפץ אחד לחפץ אחר ע"י כסף. מאידך יתכן דהחידוש דהמשנה הוא דבהלכות קנין בדיני ממונות יש להקדש דיני קנין שונים מההדיוט, והקנין של הקדש לעולם חל ע"י כסף בלבד ואפי' היכא דליכא חלות חילול קדושה מחפצא לחפצא. ומשמע מלשון המשנה דרשות גובה בכסף דאיירי בדיני בעלות בדיני ממונות.

ונ"מ היכא דיש חפצא דהויא בבעלות דהקדש בדיני ממונות אבל אין עליו חלות קדושה – האם שייך הדין דרשות הגבוה בכסף. דאם נפרש דהמשנה איירי בהלכות פדיון והחלפת חלות הקדושה אזי אם יש להקדש בעלות על חפץ בלי חלות קדושה אזי הדין דהמשנה אינו שייך לזה הציור ודין הקדש אזי שווה לדין הדיוט דמשיכה קונה. אבל אם נאמר דכוונת המשנה היא דיש להקדש דינים שונים בהלכות קנייני ממון, אזי כל זמן דחפץ קנוי להקדש בדיני ממונות אזי חל עליו הדין דרשות הגבוה בכסף.

ב קנין דהקדש בלי חלות קדושה

ולכאורה מצינו היכי תמצי דהקדש קונה חפץ בלי חלות קדושה משיטת הרמב"ן בב"ב (עט.) בסוגיא דקנין חצר להקדש. דאיתא בגמ' וז"ל הקדיש בור מלאה מים וכו' מועלין בהן ובמה שבתוכן, אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים וכו' מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן עכ"ל. ונחלקו הראשונים בביאור הסיפא דהברייתא, מדוע אין מעילה במים בתוך הבור של הקדש. התוס' (ד"ה ואין מועלין) כתבו וז"ל דלא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש עכ"ל, כלומר דאין להקדש קנין חצר כלל וא"כ פשיטא דאין קדושה במים בתוך הבור. אבל הרמב"ן הביא דעת התוס' ואז הוסיף, וז"ל ויש לומר אי נמי קניא ליה אין מעילה בזכיתה עכ"ל. יוצא דלפי הרמב"ן אין מעילה במים אע"פ דהקדש קונה את המים בקנין חצר. והטעם דאין בהן מעילה הוא משום דחסרה קדושת פה.⁹²³

footnotes: ⁹²³ וכן ביאר הקצוה"ח (סימן ר סק"א) דלפי הרמב"ן רק קדושת פה ע"י אדם גורם מעילה. ורבינו זצ"ל הוסיף דפעם תלמיד שאל אותו לפי הרמב"ן למה יש מעילה בבכור דקדוש ממילא בלי שאדם יקדיש אותו. ורבינו תירץ דאין מקום לקושיא הזאת דהרי כל הסברא דהקדש ממילא אין מועלין בו הוא דבלי הקדשת האדם יש חסרון בחלות הקדושה. אבל בכור בודאי הויא קדשי ה' בחלות קדושה גמורה ולכן פשיטא דמועלין בו.

ויש להסתפק לפי הרמב"ן האם המים האלו אסורים בהנאה אלא דאין בהם מעילה או"ד אינם אסורים בהנאה כלל. דהרי מצינו שיש דברים קדושים דאין בהן מעילה אבל בודאי יש איסור הנאה דאורייתא. כמו למשל קדשים קלים דאין בהן מעילה עד שיזרק הדם (רמב"ם פרק ב מהלכות מעילה הל"א), ומ"מ פשיטא דאסורין בהנאה.⁹²⁴ ולא ברור מלשון הרמב"ן האם המים האלו מופקעין לגמרי מאיסור הנאה או לא. אבל שמעתי מאאמו"ר הגר"מ זצ"ל דכוונת הרמב"ן הוא דהקדש קונה בדיני ממונות בקנין חצר אבל אין חלות קדושה כלל במים ואין בהם איסור הנאה. ויוצא דלפי מה שקבע הגר"מ זצ"ל בדעת הרמב"ן, יש היכי תמצי של בעלות דהקדש בדיני ממונות בלי חלות קדושה.

footnotes: ⁹²⁴ לכאורה זה מוכח מהגמ' בר"ה (כח.) וז"ל אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין עכ"ל. יוצא מהגמ' דחל איסור הנאה בשלמים אע"פ דאין בהם מעילה. ויש להעיר דמדברי רש"י במנחות (ד: ד"ה לא נהנין) משמע דהאיסור ליהנות מקדשים קלים לפני הזריקה הוא רק מדרבנן. אבל עיין בחידושי הגרי"ז שם דכתב דברור מכמה וכמה סוגיות דיש איסור הנאה בקדשים קלים מדאורייתא אע"פ דאין מועילין בהם. ורש"י רק התכוון לומר דהאיסור מעילה הויא מדרבנן בעלמא אבל עדיין יש איסור הנאה דקדשים מדאורייתא.

ויש עוד היכי תמצא של בעלות הקדש בלי חלות קדושה בגמ' בב"מ (נז:) בנוגע לבונין בחול ואח"כ מקדישין. דאיתא בברייתא (שם) דאין רבית להקדש והגמ' מחפשת ההיכי תמצא דאדם מלוה ממון להקדש ברבית, וז"ל רבית דהקדש היכי דמי, אילימא דאוזפיה גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוו להו דהדיוט וכו' רב פפא אמר הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן, כדשמואל דאמר שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין עכ"ל. ומשמע מדברי הגמ' דהאבנים המסורות לבנין הרי הן בבעלות הקדש ולכן אין בהן רבית, ומ"מ אין בהן חלות קדושה דהרי לא מעל הגזבר ע"י הוצאתם לחולין.⁹²⁵

footnotes: ⁹²⁵ וכן ביאר הקובץ שיעורים (חלק ב סימן כ:ו). ולכאורה מיירי דהקדש קנאתן בלי קידוש פה וכרמב"ן.

וא"כ מצינו דיש היכי תמצי דחפצים הוו ממון הקדש בלי חלות קדושה. ולפי הנ"ל יש להסתפק מה דין חפצים דהויין ממון הקדש אמנם ליכא בהו חלות קדושה בנוגע לקנין דהקדש, כלומר האם הקדש קונה ומוכר חפצים אלו באופן שונה מההדיוט. וזה תלוי בפירוש דהרישא דמתניתין, האם הדין דרשות גבוה בכסף הויא הלכה בפדיון וחלות קדושה או הלכה בדיני ממונות גרידא. דלפי הצד הראשון דהמשנה איירי בהלכות פדיון וחלות קדושה, אזי רשות הגבוה קונה ומוכר חפצים דאין בהם קדושה באותם דרכים של הדיוט. אבל לפי הפירוש השני דהמשנה מלמדת דהקדש שונה מהדיוט אפי' בהלכות קניינים דעלמא, אזי י"ל דהקדש קונה או מוכר החפצים האלו דוקא בכסף אע"פ דאין בהם חלות קדושה.

ויש להעיר דלפי רש"י קשה לומר דהקדש חלוק מהדיוט בנוגע להלכות קניינים. דהרי רש"י (ב"מ מו: ד"ה סבר לה) הבין דכל המקור דמעות קונות בהדיוט הוא מהקדש, וז"ל דבר תורה מעות קונות, כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש, שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו עכ"ל. ואם יש להקדש ולהדיוט אותו מקור למעות קונות, אזי מסתבר דלכל הפחות לר' יוחנן יש להקדש ולהדיוט אותם דינים.⁹²⁶

footnotes: ⁹²⁶ ועוד יש להעיר מרש"י (ב"מ נז: ד"ה דאמר שמואל) דהקדש קונה בהקפה בלי מעות והאבנים שקנה הקדש הירהם חול, משמע דיש להקדש שאר קנינים כהדיוט כמו משיכה והגבהה בלי להחיל חלות קדושה, וכרמב"ן בקנין חצר.

והנה לעיל הבאנו ב' מקרים דהקדש קונה בדיני ממונות בלי חלות קדושה. וא"כ כשהקדש מוכר החפצים האלו להדיוט יש לזה חלות שם מקח וממכר ולא פדיון וחילול קדושה. ויש גם היכי תימצי למקרה ההפוך, דהיינו דיש חלות פדיון בלי העברת בעלות, מפדיון מע"ש לפי רבי יהודה דמעשר שני ממון הדיוט. דהרי לפי רבי יהודה מעשר שני כבר נמצא בבעלות הדיוט ומ"מ הוא פודה את חלות הקדושה על הכסף. ויוצא דמצינו מקורות לחלק בין חלות דין פדיון וחילול קדושה לבין חלות דין קנין בהקדש.