תוד"ה אתרוג.

בענין נט"ר בחו"ל

א פירוש הגר"ח זצ"ל

איתא בתוס' שיש דין רבעי בחו"ל. וידוע דהרמב"ם (פ"י מהלכות מאכלות אסורות הלט"ו) הביא את שיטת הגאונים דיש דין דרבעי בחו"ל וחולק עליהם, וז"ל יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה, אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר עכ"ל. וצ"ע שדברי הרמב"ם סותרים את מה שכתב במקום אחר (פרק י מהלכות מע"ש ונט"ר הל"א) דאין לחלק בין ערלה לנט"ר, וז"ל כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי, וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית עכ"ל. ולכאורה קשה דהיאך כתב הרמב"ם דכל שחייב בערלה יש לו דין רבעי אם מפורש בדבריו שבחו"ל יש דין ערלה ואין דין רבעי.

ונראה לתרץ ע"פ פירוש הגר"ח זצ"ל (עיין בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות הלט"ו) במחלוקת שבין הרמב"ם והגאונים. דהנה מבואר (משניות ערלה פרק ג משנה ט, קידושין לח:) דערלת חו"ל הויא הל"מ. ויש לעיין בגדר ההל"מ דערלת חו"ל האם היא מחדשת הלכה חדשה דאין לה קשר לדין ערלת ארץ ישראל, או"ד דההל"מ מפרשת ומבארת שהדין דערלה דא"י גם שייך לחו"ל. והגר"ח זצ"ל ביאר שזוהי נקודת המחלוקת שבין הרמב"ם והגאונים. דלפי הגאונים ההל"מ דערלת חו"ל מפרשת את הפסוק דערלת א"י ומרחיבתו לכלול אף חו"ל, וא"כ כמו שיש דין רבעי בערלת א"י, כמו"כ יש דין רבעי בערלת חו"ל. אבל הרמב"ם נקט דההל"מ מחדשת הלכה חדשה של ערלת חו"ל שאינו שייך לערלת א"י, ולכן אין בהל"מ הזו אלא חידושו, ואין טעם לחייב פירות חו"ל בדיני רבעי.⁵⁹

footnotes: ⁵⁹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לברכות (לה. תוד"ה ולמאן).

ויש להוכיח שזוהי שיטת הרמב"ם מעוד חילוק בפסקיו בין ערלת א"י לבין ערלת חו"ל. דהרי פסק הרמב"ם (פ"י מהלכות מאכלות אסורות הלכ"א) דאין מלקות למי שאוכל ערלת חו"ל, וז"ל אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו', ובהלכות תרומות ומעשרות יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר הוא חייב מן התורה ואי זהו החייב מדברי סופרים, והאוכל כזית מטבל של דבריהם או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. ומזה דפסק הרמב"ם דאין מלקות דאורייתא באכילת ערלת חו"ל מוכח דערלת חו"ל אינו נכלל בפסוק דערלת א"י דא"כ יהא עונשו מלקות דאורייתא. ונראה דהגאונים חולקים על שיטת הרמב"ם וסבורים דלוקין מדאורייתא על ערלת חו"ל כי ההל"מ מפרשת דפרשת ערלה בתורה כוללת גם ערלת חו"ל, וא"כ אין לחלק בין ערלת חו"ל לערלת א"י. ויש עוד נ"מ לגבי שריפת ערלת חו"ל. דהרי איתא במשנה (תמורה לג:) דערלה מן הנשרפין. ומתסבר לומר דדין ערלת חו"ל בשרפה תלוי במחלוקת בין הרמב"ם והגאונים.⁶⁰

footnotes: ⁶⁰ רבינו זצ"ל ציין לספר מלבושי יו"ט (קונטרוס חובת קרקע סימן א-ב) שביאר המחלוקת לגבי רבעי בחו"ל כמו הגר"ח זצ"ל והאריך בנ"מ אלו. ולגבי שריפת ערלת חו"ל ע"ע בתוספות רבנו אלחנן (ע"ז כא.), בפני יהושע (ברכות לו. ד"ה לכך נראה לי) ובמנ"ח (מצוה רמו אות טו). ויש להעיר דהתוס' בסוכה (לה. ד"ה לפי) נסתפקו אם הדין דשריפת ערלה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן. ואם כל הדין דשריפת ערלה הוי רק מדרבנן אולי יש לומר דלא תיקנו לשרוף ערלת חו"ל אפילו אם הוא נכלל בהפסוק דערלת א"י כי כבר מצינו שלכו"ע ערלת חו"ל יותר קל מערלת א"י לגבי ספק.

ולפי"ז יש לתרץ את הסתירה בדברי הרמב"ם. כשהרמב"ם כתב "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי" פירוש המלה "ערלה" הוא דוקא עיקר הדין של ערלה בא"י שמקורו בקרא. ולגבי זה אין חילוק בין ערלה לבין רבעי. אבל בודאי יש הל"מ של ערלת חו"ל שאינו מעיקר פרשת ערלה דא"י דאין לו דיני רבעי.

ב ב' דינים בקדושת נט"ר

ועוד נראה לבאר את שיטת הרמב"ם דאין דין נט"ר בחו"ל ע"פ יסוד חשוב בקדושת נט"ר. דעיין בלשונו הזהב של הרמב"ם שם וז"ל יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה עכ"ל. ויש לעמוד על שני דיוקים בלשון הרמב"ם:

א) צ"ע בכפילות לשון הפטור – מכיון "שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל" א"כ למה הרמב"ם צריך להוסיף דמותר לאכול "פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל".

ב) הרמב"ם הוכיח דאין נט"ר בחו"ל בקו"ח מהדין דאין דין נט"ר בסוריא. לכאורה הקו"ח הזה תמוה כי הטעם לפטור נט"ר בסוריא הוא מדין דאין נט"ר בחו"ל ואיך שייך כאן קו"ח.⁶¹

footnotes: ⁶¹ עיין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם שם שמקשה קושיא דומה על הקו"ח של הרמב"ם וז"ל ואע"ג דבאמת איירינן הכא לענין חיובא דאורייתא וא"כ הרי לא שייך כלל לעשות ק"ו מחיובא דרבנן עכ"ל. הגר"ח זצ"ל הקשה שהקו"ח מבוסס על חיוב המעשרות ושביעית בסוריא שרק מדרבנן והרמב"ם רוצה להוכיח שיש פטור מדאורייתא של נט"ר בחו"ל. קושיית רבינו זצ"ל מתייחס לעצם הקו"ח מסוריא לחו"ל אם כל הפטור דסוריא הוא רק משום דסוריא חלק מחו"ל.

ונראה לחדש דיש ב' דינים בקדושת נט"ר – קדושת איסור וקדושת מצוה. הפסוק (ויקרא יט:כד) קורא לנט"ר "קדש הילולים לה'" ומדין זה יש לנט"ר קדושה שאוסרת אכילת הפירות מחוץ לירושלים בלא פדיון. אבל מהפסוק עצמו לא ידעינן דיש קיום מצוה באכילת הפירות בירושלים. אלא דבנוסף לקדושת איסור, נט"ר גם הוקש למעשר שני (קידושין נד: וב"ק סט:) וממע"ש נלמד דיש בנט"ר קדושת מצוה, דהיינו שיש מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים. ומוכח דיש בנט"ר ב' קדושות.

ובזה מתורצת הסתירה שבפסקי הרמב"ם לגבי החלות שם פרי בנט"ר. דהנה, נחלקו התנאים במשנה (ערלה פרק א משנה ז) באיזה שלב של גידול הפרי חל עליו האיסורים דערלה ונט"ר, וז"ל העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי עכ"ל. והרמב"ם (פ"ט מהלכות מע"ש ונט"ר הלי"ג) פסק כהת"ק דסמדר מותר בערלה ונט"ר וז"ל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי עכ"ל. ומשמע מהרמב"ם דסמדר הוי השלב האחרון של גידול הפרי בלי האיסור דנט"ר, אבל פרי יותר גדול מסמדר כמו בוסר כבר אסור בקדושת ערלה ונט"ר. אבל עיין בדברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות מע"ש הל"ב) שכתב וז"ל הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש, ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתו עד שיעשה תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר עכ"ל. הרי הרמב"ם כתב להדיא דהנט"ר עדיין אינו ממון גבוה בשלב של בוסר, דאל"כ איך הבעלים יכולים לתת אותו במתנה. ולכאורה הרמב"ם סותר את עצמו באותו פרק לגבי הדין דנט"ר בבוסר.

ונראה להדיא שיש לחלק אליבא דהרמב"ם בין קדושת האיסור דנט"ר לבין קדושת המצוה. דהאיסור דרבעי, כמו האיסור דערלה, מתחיל בבוסר וכדפסק הרמב"ם בפרק ט' מהל' מע"ש הלי"ג. אבל ההיקש למע"ש וכל הדין דקדושת מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים חל רק בשלב מאוחר יותר של עונת המעשרות.⁶² ולכן מצד אחד יש לבוסר דנט"ר דין איסור אכילה, אבל עדיין מותר ליתנו כמתנה כי עדיין לא חל עליו מצות הבאת מקום. ועפ"ז יש לבאר באופן כפתור ופרח כפילות לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק י' הלט"ו) דהבאנו לעיל, דהרי ב' הלשונות דהרמב"ם מורים על ב' הקדושות דיש בנט"ר. דמש"כ "אין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל" קאי על קדושת המצוה של נט"ר שנלמד ממע"ש, ואז הרמב"ם מוסיף שמותר לאכול הפירות "בלא פדיון כלל" להורות שאין בהם קדושה כלל, אפילו קדושת איסור, ומותר לאוכלן כמו חולין גמורים. ⁶³

footnotes: ⁶² עיין בצפנת פענח (פ"ח מהלכות סוכה הל"ב) שגם חילק בין "הדין נטע רבעי" שמתחיל בבוסר ו"הקדושה" דנלמד ממע"ש דחל רק בעונת המעשרות. ⁶³ עיין עוד ברשימות שיעורים לב"ק (צד. עמוד תקנז) לגבי שיעור סמדר ובוסר לגבי מצוות התלויות בארץ, ועיין במש"כ רבינו זצ"ל באריכות באגרות הגרי"ד הלוי (פרק ה מהלכות מתנות עניים הלכ"ז).

ולפי"ז יש לבאר את הקו"ח של הרמב"ם מסוריא לחו"ל. דהקשינו מה שייך לעשות קו"ח מפטור נט"ר בסוריא לחו"ל אם כל הפטור דסוריא הוא רק מדין חו"ל. ונראה לבאר ע"פ פירוש הגר"ח זצ"ל (פ"י מהלכות מאכלות אסורות הלט"ו וגם בפ"א מהלכות מע"ש הלי"ד) ביסוד פטור חו"ל במע"ש. דכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מע"ש הלי"ד) וז"ל מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה, לפיכך לא חייבו להפריש מעשר שני בסוריא עכ"ל. כלומר שאין דין מע"ש בחו"ל מהיקש לבכור בהמה שפטור מחו"ל. ויש להקשות שתי קושיות על דברי הרמב"ם:

א) למה בעינן היקש לבכור בהמה כדי לפטור חו"ל ממע"ש, הרי אין חיוב של מצוות התלויות בארץ חל כלל בחו"ל.⁶⁴

footnotes: ⁶⁴ עיי"ש בכס"מ שביאר שהלימוד מבכור בהמה למע"ש מהוה רק אסמכתא בעלמא.

ב) בדרך כלל יש חיוב של תרו"מ בסוריא מדרבנן, וא"כ למה לגבי מע"ש פוטר הרמב"ם לגמרי.⁶⁵

footnotes: ⁶⁵ עיי"ש בראב"ד שסובר ככה.

ועיין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם דחידש דיש ב' דינים בפטור מע"ש ונט"ר בחו"ל. דמצד אחד יש הפטור הכללי של מצוות התלויות בארץ כמו שאר תרו"מ. אבל מצד זה היה ראוי לחייב בסוריא מדרבנן כמו שאר תרו"מ. ומשום כך ביאר הרמב"ם דיש עוד פטור של מע"ש בחו"ל שנלמד מבכור בהמה וחל מדין המצוה דהבאת מקום ואכילה בירושלים. דההיקש בין בכור בהמה למע"ש מלמד שלא שייך מצות הבאת מקום מחו"ל. והפטור הזה שייך גם לסוריא ולכן לא מפרישים מע"ש בסוריא כלל.

ועכשיו אפשר לחזור לדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות לגבי הפטור דנט"ר בחו"ל והקו"ח מסוריא. דיש לומר דהרמב"ם הבין שמדין הפטור הכללי של מצוות התלויות בארץ בחו"ל יש לנקוט כמו שיטת הגאונים ולחייב נט"ר בחו"ל מההל"מ דערלת חו"ל.⁶⁶ ולכן הרמב"ם תלה הפטור דנט"ר בחו"ל בדין של סוריא. כי לפי ביאור הגר"ח זצ"ל הפטור של מע"ש בסוריא מורה על פטור מיוחד מדין הבאת מקום שחל בכל מקום בחו"ל. וכמו שהפטור הזה נלמד מבכור בהמה למע"ש, הפטור גם נלמד ממע"ש לנט"ר מדין ההיקש שביניהם. וסוף סוף אפילו אם מדין הפטור הכללי של מצוות התלויות בארץ היה ראוי לחייב נט"ר בחו"ל (כמו ערלה), הרמב"ם למד מהפטור בסוריא שיש עוד פטור מדין הבאת מקום שמפקיע קדושת המצוה דהבאת מקום. ולכן הרמב"ם תלה הפטור דרבעי בחו"ל בסוריא, כי הפטור הגמור בסוריא מורה על הפקעת כל חו"ל מדין הבאת מקום.⁶⁷

footnotes: ⁶⁶ רבינו זצ"ל העלה את הביאור הזה לשיטת הרמב"ם דאין נט"ר בחו"ל כהסבר בפני עצמו בנוסף למה שאמור למעלה לגבי גדר ההל"מ דערלת חו"ל. ברם בשיעור אחר אמר רבינו זצ"ל די"ל שהרמב"ם נסתפק לגבי חקירת הגר"ח זצ"ל בגדר ההל"מ דערלת חו"ל, ולכן הרמב"ם הוסיף שיש עוד טעם לפטור נט"ר בחו"ל – מדין הפטור המיוחד דהבאת מקום. ⁶⁷ דאע"פ דפטור סוריא מנטע רבעי הוי בדין דרבנן מ"מ יסוד הפטור הוא דין דאורייתא דהיינו דליכא מצות הבאת מקום מחו"ל. ברם הלשון דקו"ח ברמב"ם צ"ע דהא אינו קו"ח דאורייתא אלא קו"ח מדרבנן וצ"ע.

ג קדושת האיסור תלויה בקדושת המצוה

אבל לכאורה יש להקשות על היסוד הזה דפטור רבעי בחו"ל חל מדין פטור דמצות הבאת מקום. דהרי הוכחנו דיש לנט"ר ב' שמות קדושה – קדושת איסור כמו ערלה וקדושת מצוה כמו מע"ש. ולפי זה לכאורה הפטור מדין הבאת מקום שנלמד ממע"ש רק פוטר צד אחד דקדושת נט"ר דקיום מצותו אבל עדיין היה ראוי שהפירות דנט"ר בחו"ל יאסרו מדין קדושת איסור שבהם. ולמה הם מותרין באכילה לגמרי כמו חולין גמורין.

ונראה לתרץ דאע"פ שיש ב' מיני קדושות בנט"ר, אמנם קדושת האיסור תלויה בקדושת המצוה. דהיינו, כל פרי שאי אפשר לחול עליו הקדושה השלימה דקדושת מצות הבאת מקום, ממילא ג"כ מופקע מדין קדושת האיסור. ולכן מכיון שחל על נט"ר בחו"ל פטור דהבאת מקום מההיקש למע"ש, הוא גם נפקע מקדושת האיסור שהיה ראוי לחול על הפירות ומותר לאוכלן בלי פדיון כלל.⁶⁸ ולא דמי לבוסר שהוכחנו למעלה דיש בו קדושת איסור ולא קדושת מצוה כי שם גוף הפרי ראוי לחול עליו קדושת מצוה כשמגיע לעונת המעשרות.

footnotes: ⁶⁸ וע"ע בקובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד (עמוד צג-צט), וברשימות שיעורים לב"מ (ריש פרק הזהב בענין פדיון מע"ש אות ו) ובשיעורי הרב על מסכת חלה ועניני מצוות התלויות בארץ (עמוד קנג-קנד, קסא) לאריכות ביסוד הזה דקדושת איסור דנט"ר תלוי בקדושת מצוה. ועיין גם בתורת זרעים (עמוד צח-צט) ובחזון איש (זרעים הלכות ערלה פרק יא סקי"א).

ולפי היסוד הנ"ל נראה לבאר את המחלוקת שבין ר' יהודה ובין החכמים (משנה תרומות פ"ג מ"ט) דפליגי האם חל נטע רבעי בפירות נכרי, וז"ל ר' יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו עכ"ל. ועיין בירושלמי (פאה פ"ז ה"א, ומעשר שני פ"ה ה"ב) דשיטת רבי יהודה דאין לנכרי נט"ר קשור לדין מע"ש בסוריא, וז"ל כן רבי יהודא אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא דכוותי' אין נטע רבעי בסוריא וכו' רבי יהודא אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא עכ"ל. הר"ש והגר"א פירשו דלפי הירושלמי מחלוקת התנאים קאי רק על פירות נכרי בסוריא. דלפי החכמים יש נט"ר ומע"ש לפירות נכרי בסוריא, אבל רבי יהודה נקט דבסוריא יש קנין לעכו"ם להפקיע מדין מע"ש ונט"ר. אבל בארץ ישראל עצמה כו"ע לא פליגי דיש נט"ר לפירות עכו"ם כי בא"י נקטינן דאין קנין לעכו"ם להפקיע. אמנם הרמב"ם פסק (פ"ט מהל' מעשר שני ה"א) דאין מעשר שני ונטע רבעי בסוריא כלל אפי' לישראל. ועל כרחך צ"ל דהרמב"ם פירש דהמחלוקת בין ר"י והחכמים לגבי אם יש נטע רבעי לפירות עכו"ם איירי בא"י עצמו, כי בסוריא אפי' פירות ישראל פטורים.

ולפי זה דברי הירושלמי צ"ב כי הירושלמי הקישה בין הפטור דפירות עכו"ם לפי רבי יהודה לבין הפטור בסוריא. וצ"ע מה הקשר בין הפטור דנט"ר בסוריא לבין הפטור דפירות עכו"ם אפי' בא"י עצמה. וגם יש להקשות דפשיטא דאין קדושת נט"ר מדאורייתא בפירות סוריא וכל הדיון הוא רק אם תיקנו נט"ר מדרבנן בפירות סוריא. אבל הדיון לגבי פירות נכרי בא"י עצמו הוא לגבי עיקר הדין דאורייתא דנט"ר, דלפי החכמים יש לפירות נכרי בא"י קדושת נט"ר מדאורייתא ולפי רבי יהודה אין בהם הקדושה הזאת. וא"כ היאך הירושלמי יכול ללמוד מזה דאין נט"ר בסוריא, דמהווה פטור מדין דרבנן, לשיטת רבי יהודה דיש פטור מדין דאורייתא לגבי פירות נכרי בארץ ישראל. הלא אין למדים מפטור דרבנן לפטור מדאורייתא.

ונראה לבאר ע"פ היסוד הנ"ל. דפירות חו"ל מופקעים ממע"ש ונט"ר מפאת הפטור ממצות הבאת מקום. ומכיון דאין בהם המצוה דהבאת מקום גם לא חל על הפירות שום קדושת נט"ר מדרבנן, אפי' קדושת איסור. וזה הטעם דלפי הרמב"ם אין חיוב מע"ש ונט"ר כלל בסוריא. וכמו"כ נראה דלשיטת רבי יהודה אין נטע רבעי לעכו"ם בא"י מה"ת משום שאינו יכול לקיים את מצות הבאת מקום שבחפצא, וממילא לא חלה בפירותיו קדושת איסור נטע רבעי כלל.

והחכמים דס"ל דיש לנכרי נטע רבעי בא"י גם מודים ליסוד הנ"ל דאם פירות מופקעין ממצות הבאת מקום כמו בחו"ל וסוריא גם לא חל עליהם קדושת איסור דנט"ר. אלא דנקטו דאע"פ דנכרי מופקע מקיום מצות הבאת מקום ואכילה בירושלים בתורת גברא, עדיין ניתן לומר דבאכילת עכו"ם איכא חלות קיום אכילה המתקיימת בחפצא של הפירות עצמן. וע"כ שפיר מתקיים הניתן לאכילה שבחפצא,⁶⁹ וע"כ קדושת נטע רבעי חלה בפירות.

footnotes: ⁶⁹ דאכילת נכרי שמה אכילה, ולכן כשהנכרי אוכל מע"ש, המע"ש נאכל לאדם ומתקיימת בו המצוה דבחפצא, והנכרי שאוכלו הוא עצמו מקיים את מצות אכילת מע"ש שמתקיימת בחפצא, ואע"פ שאיננה משבע מצוות בני נח. ועוד י"ל דישראל יאכל הפירות בירושלים ובזה מתקיימת מצות החפצא של הבאת מקום. והא דהנכרי מופקע מהמצוה בתורת גברא אינו נוגע לקדושת החפצא דפרי. משא"כ בסוריא דהחפצא דפרי מופקע מהבאת מקום דמשו"ה לא חל קדושת נט"ר כלל. ועיין להלן בשיעורים.

ועל פי זה נראה לתרץ עוד סתירה בדברי הרמב"ם. דהרמב"ם (פ"י מהלכות מע"ש ונט"ר הל"ה) פסק כשיטת החכמים דיש דין נט"ר בנכרי, וז"ל הנוטע ברשות הרבים או בספינה, והעולה מאליו ברשות היחיד, ועכו"ם שנטע בין לישראל בין לעצמו, והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי עכ"ל. ואילו לקמן באותו פרק כתב (פרק י מהלכות מע"ש ונט"ר הל"י) וז"ל יש לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קדש כנטע רבעי של ישראל עכ"ל. ומשמע מדבריו בהלכה י' דהנכרי יכול לבחור אם הוא רוצה לנהוג בפירותיו קדושת נט"ר או לא. ואילו בהלכה ה' הרמב"ם סתם דפירות נכרי חייבים בנט"ר.⁷⁰ ונראה לבאר עפ"י יסוד הנ"ל דיש בנט"ר קדושת איסור וגם קדושת מצוה דהבאת מקום. דמצד אחד הנכרי יכול לבחור אם הוא רוצה לנהוג בפירות נט"ר ע"פ קדושת המצוה דהבאת מקום ואכילה בירושלים כדי שיהא חלות קיום אכילה בחפצא של הפירות. וזה מש"כ הרמב"ם בהל"י שדין נט"ר תלוי בבחירת הנכרי אם רוצה או לא, דהיינו קדושת המצוה.⁷¹ אבל מצד שני, מכיון דיש אפשרות לקיום מצות אכילה בפירות, דהפירות אינן מופקעין לגמרי מהקדושה דהבאת מקום ומשו"ה חלה קדושת האיסור דנט"ר על פירות דנכרי בכל אופן, כמו דחלה על בוסר וזה מש"כ הרמב"ם בהל"ה שיש לנכרי נט"ר, ר"ל קדושת האיסור דנט"ר.⁷²

footnotes: ⁷⁰ עיין במנ"ח (מצוה רמז אות יא) דגם עמד על לשון הרמב"ם בזה וכתב "ואיני מבין לשון הרמב"ם". ⁷¹ עיין בפיה"מ למס' תרומות (פרק ג משנה ט) ועיין ברשימות שיעורים לב"מ פרק הזהב (עמ' קפ"א הערה 16). ⁷² ועיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"י מהל' מע"ש ה"י.

תוד"ה אתרוג. בא"ד. ומה שפירש בקונטרס.

רש"י ותוס' נחלקו איך לקבוע השנה של ירקות לגבי שמיטה. דרש"י (ד"ה בג' דרכים) נקט דכמו דהולכין בתר הלקיטה לקבוע השנה לענין מעשר, כמו"כ הולכין בתר הלקיטה לקבוע אם ירק שייך לשנת שמיטה או לא. וגם הרמב"ם (פ"א מהלכות מע"ש הל"ד) ס"ל כרש"י. והתוס' הסיקו דלגבי שמיטה הכל תלוי בגידול הירקות, דהיינו דקדושת שביעית חלה על כל מה דגדל בשנת השמיטה. וקשה להבין שיטת רש"י והרמב"ם דירק רק מוגדר כירק של שמיטה בשעת לקיטה. דבשלמא לענין קביעת שנת המעשר אזלינן בתר הלקיטה כי הקביעות אינה מחילה חלות חדשה על הפירות. דהרי ברוב דיני הירק אין נ"מ אם הוא שייך לשנת ב' או לשנת ג' דשנות המעשר, כי בכל מקרה הירק הוי טבל דחייב בתרו"מ. אלא דיש נ"מ בדין אחד – אם הוא חייב במעשר עני או במע"ש. אבל לגבי שביעית אנו דנין אם יש לירק הזה חלות קדושת שביעית לענין הפקר, איסור סחורה, איסור איבוד, דין ביעור וכדומה. ולפי רש"י והרמב"ם יוצא שכל זמן שהירק מחובר לקרקע אין לו קדושה והוי חולין גמורין, ורק בזמן התלישה מהקרקע חלה על הירק קדושת שביעית. וקשה, היאך תלישה מהקרקע יכולה להחיל חלות קדושת שביעית על הפירות. ונראה דלכן תוס' חולקים על רש"י וס"ל שעצם הגידול בקרקע בשנת שמיטה מחיל קדושת שביעית על הפירות.⁷³

footnotes: ⁷³ האחרונים דנו בקושיית רבינו זצ"ל על שיטת רש"י. עיין במקדש דוד החדש (זרעים, חנטה לקיטה והבאת שליש סימן יח) שהסתפק לפי הרמב"ם (פ"ד מהלכות שמיטה ויובל הלי"ב) וז"ל יש לחקור אי איכא קדושת שביעית על ירק במחובר, כגון לענין הפסד, כיון דאפשר להשהותן וללוקטן אחר שביעית ולא תהיה עליהן קדושת שביעית, וכן אם הן הפקר בשביעית כיון דאם ילקטום אחר שביעית נמצא שאינן פירות שביעית כלל, אם יכול הזוכה ללקטן בשביעית ולגרום להם קדושת שביעית עכ"ל. עיי"ש שדן בזה. ולעוד ביאור בדעת רש"י והרמב"ם עיין בדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל במעדני ארץ (שביעית סימן יא סק"ז).

ונראה לפרש בדעת רש"י והרמב"ם דבעצם חלות קדושת שביעית בירקות אינה תלויה בתלישה עצמה אלא דתלוי בגמר הגידול. אלא דנקטו דהגידול נמשך כל זמן דהירק מחובר לקרקע ונגמר רק רגע אחד לפני הלקיטה. ואפי' אם במציאות נגמר הגידול זמן רב קודם הלקיטה, עדיין עפ"י דין אותו הרגע האחרון נחשב כגמר הגידול, והקרקע מקדשת הירקות ברגע זה. נמצא דגם לפי רש"י והרמב"ם הקרקע מקדשת הירקות רגע לפני התלישה ולא שהתלישה עצמה מחילה חלות קדושת שביעת על הירקות.⁷⁴

footnotes: ⁷⁴ וע"ע ברשימות שיעורים למסכת סוכה (לט: ד"ה תוד"ה ולשביעית, עמ' רב).