Reshimot Shiurim on Kiddushin Daf 47a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. אמר רבא לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו ובזו, אבל אמר לה באלו אפילו אוכלת נמי מקודשת, כי קא אכלה מדנפשה קאכלה.
החידוש בדין דרבא הוא שחלות שם תורת קידושין יכול לחול על נתינה דפחות משו"פ ולכן כשאמר "באלו" אפשר לצרף כמה נתינות ביחד להיות שו"פ אע"פ דהפחות משו"פ הראשונה כבר נאכל.¹⁶⁴ ובלי הדין דרבא הו"א דהנתינה הראשונה דפחות משו"פ אינה נחשבת בפני עצמה כנתינה בתורת קידושין ולכן אם התמר הראשון נאכל לפני סוף הנתינה אזי התמרים אינן מצטרפים לשיעור דשו"פ.
footnotes: ¹⁶⁴ ועיין בזה בשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה, אות א) ובשיעורים לקמן (סג. ד"ה אמר ריש לקיש).
ומבואר בגמ' דכל זה נכון אם המקדש אמר "באלו". אמנם אם אמר "בזו ובזו ובזו" אזי צריכים שכולם יהיו קיימים בסוף כשיגיעו לשיעור פרוטה. ויש לבאר את החילוק בין "באלו" לבין "בזו ובזו ובזו" בב' דרכים: א) יש חילוק ע"פ דין, דרק היכא דברור מתוך האמירה שלו דבסוף יהיה שיעור פרוטה אזי אמרינן דחל חלות שם תורת קידושין על הנתינה הראשונה. אמנם היכא דאמר "בזו ובזו ובזו" דיש אמירה נפרדת לכל פחות משו"פ אזי לא חל חלות שם תורת קידושין על הנתינה הראשונה. ב) באמת אין חילוק בדין בין "באלו" לבין "בזו ובזו ובזו". אלא דצריך אומדנא דמוכח דהנתינה הראשונה תהיה לשם קידושין כדי להחיל חלות שם נתינה לשם קידושין על הפחות משו"פ הראשונה. והאומדנא הזאת קיימת רק היכא דהמקדש כולל הכל בתוך האמירה שלו ע"י אמירת "באלו".
גמ'. אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה.
רש"י (ד"ה להוצאה ניתנה) כתב וז"ל הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי עכ"ל. ויוצא דלפי רש"י המחלוקת האם מלוה להוצאה ניתנה או לאו להוצאה ניתנה הוי מחלוקת יסודית בגדר דמעות ההלוואה, האם הלוה קונה אותם או"ד הם עדיין בבעלות המלוה אלא דהוא נותן רשות ללוה להשתמש בהם לדברים מסויימים. ולפי"ז מובן דיש נ"מ בנוגע לקידושין דהרי המלוה יכול לקדש את האשה רק אם ממון דנשאר בבעלותו. ובדרך הזו ביארנו את הסוגיא בשיעורים לעיל (ו: ד"ה אמר אביי המקדש במלוה).
אמנם עיין ברמב"ם שפסק (פרק ה מהלכות אישות הלי"ג) וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דאפי' למ"ד דמלוה להוצאה ניתנה, המלוה רק הקנה את הממון שלו ללוה לענין מסויים, דהיינו להוצאה. אבל אין ללוה קנין גמור עליו. וא"כ לכאורה קשה דהרי אם המלוה רוצה לקדשה בממון דהחוב ראוי לומר דזה כמו היכא דבתחילה אמר לה קני ע"מ להקנות ואז נתן לה בקנין גמור דא"כ הוא מוסיף לה בקנין שלה בממון, והקידושין ראויין לחול. וכדי ליישב הקושיא הזאת הרמב"ם ביאר דמפני שמלוה להוצאה ניתנה אין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, דהיינו דאע"פ דהוא מוסיף לה בקנין שלה בממון, מ"מ יש דין דכסף קידושין צ"ל קנין דיש בו ריבוי הנאה ולא רק הוספה בדרגת הקנין.
ויוצא מזה דנחלקו רש"י והרמב"ם בהבנת תליית הגמ' דלפי המ"ד דמלוה להוצאה ניתנה אין הקידושין חלין. דלפי רש"י הביאור הוא דהכסף אינו בבעלות המלוה ולכן אינו יכול לקדש בו. מאידך הרמב"ם נקט דבאמת המקדש אכן מקנה לה חלות קנין עכשיו, אמנם הקידושין אינן חלין בגלל דאין לה ריבוי הנאה מהקנין הזה.