גמ'. איבעית אימא וכו' והכא באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי וכו'.

עיין ברמב"ם (פרק י מהלכות שכירות הל"ד) דפסק דאין אומן קונה בשבח כלי, וז"ל נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח הכלי עכ"ל. ולפיכך פסק דהלאו דלא תלין חל אף בקבלנות ולא רק בשכירות (פרק יא מהלכות שכירות הל"ג) וז"ל נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו איחרו עשרה ימים כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר, נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל. דהרי הגמ' (ב"מ קיב.) נקטה דרק למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי הלאו דלא תלין חל גם בקבלנות, וז"ל בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אין עובר משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא, אמר להו רב ששת עובר עכ"ל.

אבל לפי זה שיטת הרמב"ם צ"ע, דהרי חילק שכירות לבין קבלנות לגבי אונאה. דלגבי שכירות פסק (פרק יג מהלכות מכירה הלט"ו) דאין אונאה, וז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. אבל לגבי קבלנות פסק (פרק יג מהלכות מכירה הלי"ח) דיש אונאה וז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה, וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ"ל. והמגיד משנה (שם) כבר תמה על הרמב"ם, דאם קבלנות כשכירות לגבי הלאו דלא תלין מפני דאין אומן קונה בשבח כלי, למה הרמב"ם חילק ביניהם לגבי חיוב אונאה. דמאחר דפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ושחל בו איסור בל תלין א"כ למה חילק הרמב"ם לענין אונאה בין שכיר דהוי כעבד ושאין לו אונאה לבין אומן קבלן שאינו כעבד ויש לו אונאה.

וגם צ"ע דהרי הרמב"ם גם חילק בין דין קבלן לדין שכיר לענין חזרה בחצי היום. דאיתא בב"מ (י.) וז"ל דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים עכ"ל. וקבעו התוס' (ב"מ עה: ד"ה השוכר) דאנן פסקינן דכ"ז בשכיר יום אבל לא בקבלן דאינו יכול לחזור בו, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' שכירות הל"ד). והוא כפי חילוק הגמרא לקמן בב"מ (שם עז.). וקשה דהרי הרמב"ם פסק דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות כשכירות וא"כ למה פסק שהקבלן אינו חוזר בו בחצי יום, כלומר דדוקא שכיר יום שחזר בו בחצי יומו מקבל כל שכרו על מה שעשה, ואילו בקבלן ידו על התחתונה.

ונראה לבאר כל זה על פי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד מהל' שלוחין הל"ב) דכתב הרמב"ם וז"ל האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל. וכ' ע"ז הראב"ד וז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל.

ונראה דהראב"ד סובר דיש לאדם קנין בגופו לענין מעשה ידיו, ולכן יכול הוא להקנות לאחר קנין בידיו למעשה ידים ושני אומנים שפיר יכולים להשתתף ביחד ואין בזה קנין בדבר שלא בא לעולם שהרי ידיהם הויין בעולם ומקנים זה לזה את ידיהם. והראב"ד הביא ראייה לזה מהדין (כתובות דף נט.) דאשה יכולה לקדש את מעשה ידיה, דמוכח מזה דיש לאדם קנין בידו לענין מעשה ידיו ויכול איפוא להקנותם לשני ולפיכך מעשה ידיה הן ברשותה להקדישם, שהרי מקדישה את גופן של ידיה ממש.

אולם הרמב"ם חולק עליו וסובר דאין לשכיר קנין בידיו למעשה ידים, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו. וההתחייבות הזו הוי חלות דין מיוחד דחל עם התחלת המלאכה, דהיינו דהתחלת המלאכה מהווה קנין מסוים להחיל את ההתחייבות דשכיר ופועל. ברם לפני שעת התחלת המלאכה א"א להחיל חלות דין פועל והתחייבות דפועל דלשיטת הרמב"ם ליכא קנין בגוף הפועל לענין מעשי ידיו. ולכן ס"ל לרמב"ם דאם קנו שני אומנים מעשי ידיהם בקנין זה מזה קנינם אינו חל משום דהו"ל קנין בדבר שלא בא לעולם, דהוי קנין מעכשיו להתחייב לעשות מלאכה לאחר זמן שאינו חל. ואילו הראב"ד סובר דהוי קנין בגופם למעשה ידיהם ואינו קנין בדבר שלא בא לעולם, ומשו"ה חל הקנין. ונראה דלפי הרמב"ם אין ראייה מהא דאשה יכולה להקדיש מעשי ידיה, די"ל דהקדש שאני דיכול לחול מדין נדר אף על התחייבות בדבר שלב"ל, עיין ברמב"ם (פרק ו מהלכות ערכין הלל"א - הלל"ג).¹⁷⁹

footnotes: ¹⁷⁹ עיין ברשימות שיעורים לב"מ (מה:) בענין קנין דחל מדין דעת מקנה אות ב'.

ועוד נראה דלשיטת הרמב"ם דליכא חלות קנין בשכיר ואומן למעשה ידיהם, התחלת המלאכה אינו מעשה קנין דעלמא כמעשי קנין אחרים, כגון מעשי קניני כסף שטר חזקה, אלא דהתחלת המלאכה הויא שעת התחלת השכירות והפעולה במציאות, ומאחר שהפועל התחיל לעבוד והתחייב לעשות את כל המלאכה, חלה ההתחייבות מדין מסוים, דאם לא עכשיו אימתי תחול, אך אין כאן מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא חלות התחייבות מיוחדת דפועל לעבוד בשביל בעליו, וההתחייבות חלה ממילא כשהתחיל לעבוד בלי מעשה קנין.

והנה אם ננקוט אליבא דהראב"ד דהקנין למעשה ידים חל רק בשכיר יום אך לא בקבלן, אזי מבואר החילוק ביניהם לענין דין חזרה בחצי יום, דבשכיר חל קנין בגופו למעשה ידיו ודומה במקצת לעבד ומשו"ה יכול לחזור בו, משא"כ קבלן דאינו כעבד כלל. אך צ"ע לפי הרמב"ם שחולק על הראב"ד וס"ל דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו א"כ מ"ש שכיר מקבלן לענין חזרה בחצי היום. ועוד יל"ע דמהראב"ד עצמו אינו משמע שחילק בין שכיר לבין קבלן לענין קנין במעשה ידים, וא"כ צ"ע למה ס"ל דרק שכיר בלבד חוזר בו בחצי יום ולא קבלן.

ונראה לבאר דאליבא דהרמב"ם בין בשכיר יום ובין בקבלן ליכא חלות קנין בגופו של הפועל למעשה ידים, ובתרווייהו חל על הפועל התחייבות בלבד לעבוד והבעלים מחוייבים לשלם לו עבור פעולתו. ולשיטת הרמב"ם החילוק בין שכיר יום לקבלן הוא דבשכיר יום ההתחייבות והתשלומין הם בשביל הטרחא שטרח לעבוד עבור בעליו בזמן עבודתו. ואילו בקבלן ההתחייבות והתשלומין חלין עבור השבח שהשביח ע"י פעולתו, אך לא עבור טרחתו וזמן עבודתו. ונראה דלכן קבלן ושכיר יום חלוקים הן בדיניהם לענין חזרה ואונאה. דמכיון דבשכיר יום חלה ההתחייבות לטרוח בטרחא בזמן מסוים דומה הוא במקצת לעבד המחוייב לטרוח בשביל אדוניו, ומשו"ה קיי"ל דשכיר יום חוזר בו בחצי יום. ואילו קבלן לא התחייב לטרוח כלל אלא רק לשבח את החפצא, ומשו"ה אינו דומה לעבד כלל ואינו חוזר בו בחצי יום. ונראה דלכן יש נפ"מ ביניהם נמי לענין אונאה, דבשכיר יום מכיון דמשלמים לו בעד טרחתו משו"ה תשלומיו אינם כלולים בדיני אונאה, דא"א לקראם דמי מכירה מכיון שאינם אלא דמי שכר טרחת הגברא, והויין איפוא כדמי עבד שאין בו אונאה. משא"כ בתשלומי קבלן הנקבעים לפי שווי השבח דבחפצא, חלין בהם דיני אונאה, כמו בתשלומי חפצא שנמכר. ואע"פ דליכא הקנאת חפצא דהשבח עצמו כיון דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, מ"מ הרי התשלומין נמדדים כפי שווי השבח דבחפצא ומשום הכי חלין בתשלומי קבלן דיני אונאה. ובכך מבואר ההבדל בין שכיר יום לבין קבלן בדיני חזרה ואונאה.¹⁸⁰

footnotes: ¹⁸⁰ ורבינו זצ"ל הוסיף דיש עוד נ"מ בין פועל לבין אומן בנוגע לחיוב מזונות. דמכיון דהפועל מקבל תשלומין בעד טירחת גופו יש חיוב מזונות על בעל הבית כדמבואר בשיעורים לפרק השוכר את הפועלים. אמנם באומן אין חיוב מזונות מכיון דתשלומין שלו קשורים לשבח הכלי ולא לטירחת גופו.

אמנם בין תשלומי שכיר יום ותשלומי קבלן נאסרים באיסור בל תלין, והוא משום דרק למ"ד אומן קונה בשבח כלי חל מכירת חפצא דהשבח מהאומן לבעל הכלי, דהקנאת השבח חלה מדעת מקנה של האומן, ולכן ס"ל דלא חל איסור בל תלין דפועלים מדליכא חלות תשלומי פעולה אלא תשלומי חפצא דהשבח הנמכר במכירה ובקנין מהאומן לבעל הכלי מדעת מקנה וקונה. ואילו לדידן דס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, משלמים לקבלן בעד פעולתו ועבודתו, אלא שהתשלומים משוערים כפי שווי השבח ולכן חל איסור בל תלין בתשלומי קבלן - דמשתלם מדין שכר פועלים ולא מדין מכירת החפצא דהשבח כמכירה דעלמא¹⁸¹.

footnotes: ¹⁸¹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"מ (עו: בדין שכיר וקבלן), לשבועות (מו. ד"ה פקע אות ה). וגם עיין ברשימות שיעורים לב"ק (צט. ד"ה ואי ס"ק) למהלך דומה, ושם רבינו זצ"ל ביאר דאפי' המ"ד דאין אומן קונה בשבח הכלי יכול לנקוט כיסוד הגר"ח זצ"ל דיש מושג של קנין יצירה של האומן על השבח, אלא דהשבח חוזר לבעל הבית בלי מעשה קנין דאומן. וע"ע במחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' א'.

אמנם לכאורה לפי"ז צ"ע בדברי הגמ' בסוגייתנו. דהרי מבואר בגמ' דלפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי, אזי אומן דומה לשכירות דעלמא, ולכן ואם אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אזי היא אינה מקדושת בגלל דאין קידושין במלוה. ברם לפי הנ"ל דאפי' למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי מ"מ חיוב הממון לאומן הוי בעד שבח הכלי ולא בעד הטירחא עצמה, אזי לכאורה ראוי לומר דהאומן יכול לקדש בו. דהרי אפי' אם האומן אינו הבעלים על שבח הכלי (לפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי) מ"מ יש כאן חפצא דכסף דהאשה יכולה לזכות בו רק ע"י מעשה המקדש, וביארנו לעיל (יג. בענין קידושין בגזל, אות ב) דלא צריך דהמקדש יתן לה כסף שלו אלא סגי אם הוא מאפשר לה קנין בכסף דלולי מעשיו היא לא היתה יכולה לקבל.¹⁸²

footnotes: ¹⁸² ורבינו זצ"ל העיר דאולי היה אפשר לומר בדעת הרמב"ם דאפי' למ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי דהיא אכן מקודשת במקרה של אומן, דהרי הרמב"ם (פרק ה מהלכות אישות הל"כ) הזכיר דבפועל אין הקידושין חלין ולא הזכיר אומן. אמנם הפשטות היא דגם הרמב"ם מודה דאין אומן יכול לקדש אשה בשבח כלי לפי המ"ד דאין אומן קונה בשבח כלי דהרי זה הדין המפורש בסוגיא דידן.

גם התוס' בסוגיא דידן (מח. תוד"ה כי קאמר רב) סברי דהדין דשמאול דהמוכר שט"ח יכול למחול איירי רק במלוה בשטר הנמכר ע"י כתיבה ומסירה. אבל אם החוב נמכר ע"י מעמד שלשתן אזי אין למוכר הזכות למחול. מאידך הרמב"ן ועוד ראשונים פליגי על זה וסבורים דגם במעמד שלשתן הדין דשמואל קיים והמוכר יכול למחול. ולעיל (אות א') ביארנו את שיטת התוס' ע"פ חקירה בקנין דמעמד שלשתן, האם הלוה מצטרף לדעת מקנה.

ונראה דגם אפשר לבאר את שיטת התוס' באופן אחר. דהיינו דבמכירה ע"י קנין כתיבה ומסירה החפצא דנקנה הוי החפצא דהשטר ולא את גוף החוב עצמו. אלא דע"י הזכייה בשטר הלוקח קונה את שעבוד הנכסים, או זכות הגבייה.¹⁷² ולכן נשאר הכוח למחול אצל המוכר דהוי עדיין בעל החוב. מאידך במעמד שלשתן הבע"ח מקנה את עצם החוב לקונה דנעשה לבעל החוב החדש ולא נשאר אצל המוכר כלום, ולכן אינו יכול למחול.¹⁷³

footnotes: ¹⁷² רבינו זצ"ל ביאר במקום אחר (שיעורים לזכר אבא מרי חלק א עמוד שב) דלפי הראב"ד (פרק ו מהלכות מכירה הלי"ב) ע"י כתיבה ומסירה הלוקח רק מקבל זכות הגבייה, אבל לפי ר"ת (מובא ברא"ש כתובות פרק ט סימן י) הלוקח גם זוכה בשעבוד נכסים. ¹⁷³ ע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (ע. בא"ד ואין לתמוה) ובשעורים לזכר אבא מרי חלק א (עמוד שא-שג). ועיין בברכת שמואל (גיטין סימן כה) מה שביאר בזה בשם הגר"ח זצ"ל.

ויש לעיין בשיטת הרמב"ם בנוגע לדין מחילה אחרי מעמד שלשתן דלא כתב את הדין במפורש. ונראה לדייק דהרמב"ם נקט כמו ר"ת דאין המלוה יכול למחול אחרי מעמד שלשתן. דהרי (בפרק ו מהלכות מכירה) הרמב"ם הביא דיש ג' דרכים היאך להקנות שט"ח לאחר: א) כתיבה ומסירה (הל"י), ב) מעמד שלשתן (הל"ח), ג) שטר אגב קרקע (הלי"ד). ובנוגע לכתיבה ומסירה הרמב"ם הזכיר דמחילת המלוה מהני אחרי המכירה. וגם בנוגע להקנאת שטר אגב קרקע הרמב"ם חידש דמחילה מהני וז"ל המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יכול למחול אחר שמכרו עכ"ל. ואילו בנוגע למעמד שלשתן הרמב"ם כתב רק דמהני ולא הזכיר דהמלוה יכול למחול וז"ל היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פקדון בין מלוה תנהו לזה, קנה לוי, ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו, ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר עכ"ל. ולכאורה מהא דהרמב"ם נצרך להזכיר דבשטר אגב קרקע דמחילה מהני ולא הזכיר את הדין הזה בנוגע למעמד שלשתן, משמע דאין המלוה מוחל אחרי דהקנה במעמד שלשתן.

גמ'. מר סבר כי קאמר רב ה"מ בפקדון אבל מלוה לא.

לכאורה החילוק בין פקדון לבין הלואה לפי המ"ד הזה הוא דפקדון הוי חפץ בעין ולכן נתפס בקנין ואילו הלואה אינו בעין ולכן אינו נתפס בקנין. ברם עיין ברש"י (ד"ה בפקדון) דכתב וז"ל בפקדון - דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל עכ"ל, דהיינו דהחסרון בהלואה הוי דאין סמיכות דעת. ויתכן לפרש רש"י נקט דלכו"ע בעצם יש מעשה קנין דמעמד שלשתן בין בפקדון ובין בהלואה, אלא דבהלואה יש חסרון נוסף של דעת קנין דהמקבל. אמנם יותר נראה לפרש דבנוגע לקנין מעמד שלשתן סמיכות דעת דמקבל הוי חלק מעצם מעשה הקנין. ולכן היכא דאין סמיכות דעת כמו דליכא בהלואה אין מעשה קנין כלל.

ובין כך ובין כך, מהא דרש"י ביאר את החסרון במעמד שלשתן בהלואה כחסרון בסמיכות דעת ולא דהקנין אינו תופס בדבר דאינו בעין, משמע דרש"י הבין דלכו"ע קנין דמעמד שלשתן יכול לתפוס ע"פ דין בדבר דאינו בעין. ונראה דכל היכא דקנין חל ע"י אמירה אין צורך בחפצא דנקנה להיות בעין. וזה גם הסברא בשיטות הראשונים (הובאו בשיעורים לעיל יג: ד"ה הדור יתבי, אות ד) דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט חל בשעבודים ולא רק בחפצא בעין.¹⁷⁴

footnotes: ¹⁷⁴ וגם השווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (כח: בענין אמירתו לגבוה, אות א, ג).

גמ'. התקדשי לי בשטר, ר"מ אומר אינה מקודשת, ור' אלעזר אומר מקודשת, וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

יש לעיין בשיטת החכמים דלכאורה הביאור הוא דאע"פ דהמקדש התכוון לקדש בשטר מ"מ הקידושין חלין ע"י כסף. ולכאורה צ"ב דהרי ביארנו בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות א) דבקניינים דעלמא צריך ב' סוגי דעת קנין: א) דעת לעצם חלות הקנין, ב) דעת למעשה קנין מסוים. וא"כ לכאורה קשה להבין את שיטת החכמים בסוגיא דידן, דהרי היאך מהני קידושי כסף אם נתכוונו לשם קידושי שטר. ונראה לכאורה דבמקח וממכר דעלמא גם החכמים מודים דצריך דעת לקנות במעשה קנין מסוים. אמנם בקידושין נקטו דיש דין דצריך דעת לקדש ולהתקדש בחלות קידושין באופן כללי ואין צורך כוונה להתקדש במעשה קידושין מסוים מדרכי הקידושין.¹⁷⁵

footnotes: ¹⁷⁵ אמנם בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות א) רבינו זצ"ל הניח שהדין הזה דצריך כוונה למעשה קנין מסוים שייך נמי לקידושין. וגם עיין בשיעורים לעיל (ב. ד"ה האשה נקנית בשלשה דרכים) דרבינו זצ"ל ביאר דג' דרכי קידושין הם חלוקים ביסודם, וצ"ע בזה.

גמ'. אלא בשט"ח דידה ובמקדש במלוה קא מיפלגי.

עיין בר"ן (כ. בדפי הרי"ף ד"ה הלכך) דהביא ראשונים דדייקו מהגמ' דבחוב דידה והוא רוצה לקדשה ע"י החוב ומחזיר לה את השטר ויש בנייר שוה פרוטה דהיא מקודשת בדמי הנייר. אך עיין במגיד משנה (פרק ה מהלכות אישות הלי"ג) דדייק מהרמב"ם דאפי' מחזיר לה השטר דשו"פ הקידושין אינן חלין. והרמ"א (סימן כח סעיף ז) הביא שתי הדעות. וצ"ב במאי פליגי. ויתכן דנחלקו האם המלוה קונה את השטר חוב. דלפי הר"ן, אע"פ דהלוה משלם את דמי הסופר, כשהלוה נותן למלוה את השטר בשעת ההלואה הוא מקנה את השטר למלוה. אבל הרמב"ם סבור דהשטר הוי רק ראיה ביד המלוה אבל אין לו בו קנין ולכן א"א לו להשתמש בו לכסף קידושין.¹⁷⁶

footnotes: ¹⁷⁶ ועיין בקצוה"ח (סימן סו סקכ"ז) דדן בזה באריכות.

גמ'. לא, דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי, מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.

הרשב"א (ד"ה מר סבר) העיר דמבואר בגמ' דלפי המ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כל דמי השכירות נחשב כחוב בסוף ולא אמרינן דאפשר לצרף כל רגע של מלאכה לשיעור פרוטה. והקשה דהרי מבואר בגמ' לעיל דאפשר לצרף כמה תמרים דכל אחד מהם פחות משו"פ וז"ל וקשיא לי ומ"ש מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן שו"פ מקודשת דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי, דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קדושין וכי מלו לפרוטה א"נ לכשיגמר הכלי מקודשת עכ"ל.

והרשב"א תירץ וז"ל י"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא אבל שכירות דבשעה דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל, והלכך אינה מקודשת עכ"ל. ולכאורה קצת קשה להבין את דברי הרשב"א דהיאך אפשר לומר דלפי המ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף הממון אינו חזי לאצטרופי, הרי בסוף המלאכה בעל הבית חייב לשלם לפועל כל דמי המלאכה, וכל רגע של פחות משו"פ מצטרפים ביחד לסכום אחד.

ונראה לבאר דבכסף קידושין חלים ב' דינים: א) דין חפצא דכסף מסוים, ב) דין ממון דתלוי בשוויות.¹⁷⁷ והיכא דהמקדש נתן לאשה חפצא מסוים דפחות משו"פ אזי יש חפצא דכסף אלא דחסר שוויות ממון דשו"פ. ולכן היכא דכל התמרים מצטרפים יחד לשו"פ אזי חל דין חפצא דכסף וגם חל דין ממון דשוויות דפרוטה ומשו"ה הקידושין חלין. מאידך בשכירות, אין כאן חפצא של כסף כלל והצירוף לבסוף הוי רק של שוויות פרוטה. ולכן חסר חלות דין חפצא דכסף ואין הקידושין חלין.¹⁷⁸

footnotes: ¹⁷⁷ והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (ב. תוד"ה בפרוטה ובשו"פ). ¹⁷⁸ ולפי"ז צ"ל דאם אינה לשכירות אלא לבסוף אזי לבסוף הפעולה חלה כחפצא של כסף בהדי שוויות.

ולכאורה יש היכי תמצא באופן הפוך, דהיינו דיש בדבר דין ממון אבל בלי דין כסף. דהיינו בבני נח דאמרינן דבבני נח הגוזל פחות משו"פ חייב בנפשו (סנהדרין נז.), ולכאורה זה הוי משום דאין שיעור פרוטה בעכו"ם ואפי' פחות משו"פ נחשב לממון עם שוויות. אמנם לפי המ"ד דעכו"ם קונה בקנין כסף מסתבר דבעינן שו"פ לקנות בכסף כמו בישראל. ואם כנים הדברים, הרי רואים דיש חלות שם ממון דשוויות בב"נ אפי' בפחות משו"פ, ואעפ"כ עדיין חסר חלות שם חפצא דכסף ולכן בפחות משו"פ אי אפשר גם לב"נ לעשות קנין כסף.

ולעוד תירוצים לקושיית הרשב"א עיין בשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה והנאת מחילת מלוה, אות א) ולקמן (סג. ד"ה אמר לך ר"ל).