תוד"ה גר צריך שלשה. בא"ד. נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות.

התוס' סבורים דלטבילת גירות צריך רק אדם אחד ולא צריך אפי' ב' עדים. ומבואר מזה דהתוס' סברי דגירות לא הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים לקיום הדבר דהרי טבילה הוי גמר הגירות וסגי באדם אחד.⁹⁰ והא דנחלקו רבי יהודה והחכמים (יבמות מז.) האם האומר נתגיירתי בב"ד פלוני נאמן או דצריך ב' עדים הוי רק מחלוקת בבירור הדבר. אמנם טבילת הגירות בעצמו לא הוי דבר שבערוה כדי להצריך עדים לקיומי הדבר.

footnotes: ⁹⁰ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, סוף אות א' ובהערה שם).

בא"ד. משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה.

מרהיטת לשון התוס' משמע דלא צריך כוונה לשם גירות בכלל אלא דטבילה לשם מצוה מהני בלי דעת להתגייר. אמנם קשה לומר דגירות חלה בלי כוונה להתגייר. אלא י"ל דישנם ב' דינים: א) דעת בעד הגירות באופן כללי, ב) כוונה למעשה הטבילה הזאת כמעשה מגייר. ונראה דהתוס' מודים דצריך דעת בעד הגירות באופן כללי, דהיינו דהוא צריך לדעת דהוא גוי ורוצה להתגייר, דהרי אל"כ אין כאן גירות כלל. אלא דהתוס' הבינו מהגמ' ביבמות (שם) דבנוגע לדין ב' של דעת, דהיינו כוונה להתגייר במעשה הטבילה הזאת, דאם הוא התכוון לטבול לשם מעשה מצוה סגי גם בזה לגירות.

אמנם מסתבר דהיסוד הזה דצריך דעת להתגייר הוי דין רק בטבילה דהוי גמר הגירות. אבל יש לעיין מה הדין באדם דמל לשם מצות מילה ובסופו של דבר נתברר דאמו לא נתגיירה כראוי והוא לא היה ישראל כלל, האם המילה כשהיה עכו"ם סגי למילת גירות או"ד דצריך הטפת דם ברית כשיש לו דעת להתגייר. ומסתבר דכיון דמילה אינה גמר הגירות, בכוונת מצוה בעלמא סגי ולא צריך כוונה להתגייר כלל. דהרי נחלקו המפרשים האם מילה הוי אחד ממעשי הגירות או דחלות שם ערל מונע את הגירות ולכן צריך מילה לפני הטבילה. ואם נאמר כצד השני דמילה אינה מעיקר מעשי הגירות, אזי מסתבר דלא צריך דעת להתגייר במילה. ואפי' לפי הדעות דמילה צריכה להיות בפני ב"ד והוי מעצם מעשה בגירות עדיין י"ל דמכיון דאינו מחיל את חלות הגירות אזי סגי בזה דיש לו כוונה כללית במילתו להיות ישראל דכלול בתוך כוונה לשם מצוה, אפי' בלי כוונה שהמילה הזאת תהיה מעשה המגייר.⁹¹

footnotes: ⁹¹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, אות א, ה, ו-ח).

בא"ד. ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב.

לכאורה צ"ע מה ענין לכתחילה למצוה לחלות גירות, דהיינו דאם טבילה מחילה חלות גירות בלי ב"ד למה יש דין דלכתחילה צריך ג'. והנה עיין נמי ברמב"ם (פ"א מהל' מילה הל"ז) שכתב ז"ל גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה כו' עכ"ל. ויש להעיר שתי הערות: א) מדוע הביא הרמב"ם דין זה בהל' מילה ולא סגי במש"כ בפי"ג מהל' איסורי ביאה (הל"א - ד) וז"ל בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן, מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו כו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ"ל, ב) מהי כוונת הרמב"ם בכתבו "חייב מילה תחילה". דלכאורה המילה היא רק הכשר וחלק דמעשה הגירות, דכל זמן שהוא ערל אינו יכול להתגייר, וא"כ צריך ביאור במש"כ הרמב"ם שגר "חייב מילה תחילה", שהרי כל זמן שהוא גוי אין עליו שום חיובים, והמילה היא רק חלק ממעשה הגירות.

ונראה שהרמב"ם סובר שבנוסף לדין מילה כחלק מעצם מעשה וחלות הגירות יש דין שני במילה דהיינו שיש מצוה על הגר למול משום מצוות הגירות. ובהתאם לכך הביא הרמב"ם את הדין דמילת הגר בשני מקומות: בהל' איסורי ביאה כחלק מעצם מעשה הגירות ובהל' מילה כחיוב מצות הגר למול, דהיינו דיש מצוה מצד הגירות דמילה תהא המצוה הראשונה דהוא יקיים.⁹²

footnotes: ⁹² עיין בזה בשיעורים לעיל (קונטרס בענין מילה, מנחת חינוך אות יג בענין הטפת דם ברית, אות ב) ובשיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות אות ד).

ולפי"ז י"ל דגם בטבילת הגר יש ב' דינים: א) מעשה גירות דמחיל חלות הגירות, ב) קיום מצות גירות ע"י טבילה. ונראה לבאר דבנוגע לטבילה כדין בחלות הגירות סגי באחד ואין דין לכתחילה לטבול בפני ג'. מאידך יש קיום מצוה לטבול בפני ג' כי אז קבלת המצוות מצטרפת לגמר הגירות דהיינו הטבילה, ומפני זה יש מצוה לכתחילה שהטבילה תהיה בפני ב"ד.

ויתכן דב' הדינים האלו מסבירים את לשון הברייתא בריש מסכת גרים, וז"ל הרוצה להתגייר אין מקבלין אותו מיד, אלא אומרין לו, מה לך להתגייר, והרי אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וסגופה מכל האומות, וחלאים רבים וייסורין באין עליהן, וקוברין בנים ובני בנים, ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצות עכ"ל. ולכאורה צ"ב מה כוונת הלשון ד"נהרגין על מילה ועל הטבילה ועל שאר המצות". ונראה לבאר דבנוסף לזה דמילה וטבילה הוו מעשי גירות הריהם נמי תחילת קיום המצוות של הגר מכל המצוות שבתורה, דהיינו דמצד קיום מצות הגירות צריכים שמילה וטבילה תהיינה המצוות הראשונות דהגר מקיימן.

ויש להביא ראייה דמילה וטבילה הוו גם מעשי גירות וגם קיומי מצות הגירות משיטת ר"א (יבמות מו:-מז.) דגירות חלה ע"י מילה לחוד או טבילה לחוד, אלא דלכתחילה צריך שתיהן. ולכאורה צ"ב מה שייך דין לכתחילה אם הגירות חלה ע"י מילה לחוד או טבילה לחוד. וצ"ל דבנוסף לחלות הגירות יש דין דקיום מצות הגירות ולכתחילה צריכים גם מילה וגם טבילה לקיום המצוה בהידורה.

ואף מסתבר דאפי' לפי השיטות דקרבן הגר מעכב בזמן בית המקדש (עיין בשטמ"ק לכריתות ח:)⁹³ מ"מ נראה שעיקר חיוב הקרבן נובע מקיום מצוות הגירות, דהיינו דהקיום הזה דקרבן מעכב הגירות דוקא בזמן שניתן לקיימו. ולפי"ז מובן למה כשאין עוד אפשרות להקריב קרבן אזי הגירות חלה בלי הקרבן, דהרי אין הקרבן מהווה אחד מעצם מעשי הגיור, אלא דכשניתן לקיים את מצוות הגיור בשלמותה ע"י הקרבן אזי חסרון בקיום הזה מעכב את חלות הגירות.

footnotes: ⁹³ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, אות ג-ד).

ועיין ברי"ף (יבמות טו: בדפי הרי"ף) דנקט כמו התוס' דטבילה חלה בלי ב"ד אמנם יש דין לכתחילה דצריך ג' והוסיף וז"ל והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' עכ"ל. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דהרי"ף נקט כמו התוס' דקיום מצוות גירות צריך ב"ד לטבילה. אלא דלפי התוס' אין נ"מ למעשה אם טבל בפני אחד ולא קיים המצוה בשלמותה. אמנם הרי"ף סבור דחסרון בקיום המצוה מעכב חלות הגירות לענין ביאה בקהל.⁹⁴

footnotes: ⁹⁴ וע"ע בדעת הרי"ף בשיעורים לקמן (סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל, אות ד), וברשימות שיעורם ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות).

בא"ד. וא"ת משום קבלת מצות נמי אמאי בעינן שלשה והרי הודאות והלואות וכו' דדן אפילו יחידי ויש לומר דיש לנו להשוותן לגזילות וחבלות וכו'.

התוס' נקטו דאפי' לרב אחא בריה דרב איקא (סנהדרין ג.) דמדאורייתא חד נמי כשר לדון, מ"מ בגירות צריך שלושה. ונראה לבאר דלמ"ד דחד כשר לדון היסוד הוא שיש לדיין א' כח להורות כמו דין הוראת חכם באיסור והיתר אך אינה חלות שם פסק ב"ד, דחלות שם ב"ד אינה אלא בג'. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בב"ד ואפילו היה סמוך, אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות וכו' הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כב"ד הסמוך לכל דבר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאע"פ שדיין א' כשר לדון והוראתו הוראה, מ"מ חלות שם ב"ד ופסק ב"ד חל רק בג', ולכן הכפירה וההודאה בפני א' אינה נחשבת כהודאה וכפירה בב"ד ואפילו אם הוא יחיד מומחה לרבים, ואילו הכפירה והודאה בפני שלשה הוי כפירה והודאה בב"ד, אע"פ שאינם סמוכים.⁹⁵ ועפי"ז נמי מבואר שיטת התוס' (סנהדרין ג. ד"ה לרבא) דאפילו מ"ד דשנים שדנו דיניהם דין מודה דאין קיום שטרות אלא בג', דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין הוי בתורת חלות שם הוראת חכם כבאיסור והיתר אבל אין להוראתם חלות שם פסק ב"ד, ולקיום שטרות בעינן חלות שם פסק ב"ד. ונראה דבגירות בעינן ראיית ב"ד לקיום הגירות, והוה חלות שם מעשה ב"ד, וע"כ לכו"ע גירות אינה אלא בשלשה.⁹⁶

footnotes: ⁹⁵ והשווה ללשון הרמב"ם (פרק ב מהלכות סנהדרין הלי"א) וז"ל אחד שהיה מומחה לרבים או נוטל רשות מבי"ד הר"ז מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בי"ד עכ"ל. וע"ע ברשימות שיעורים לב"מ (נה. ד"ה אם הוזקקו). ⁹⁶ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (קונטרס בענין גירות אות א).

ועל פי זה גם אפשר לבאר את שיטת הרמב"ם למה בגירות לא בעינן ב"ד סמוכין. דהרי הקשו התוס' שאם צריכים לגירות ב"ד של ג' סמוכים הרי הדיוטות אנן והיאך מקבלין גרים בזה"ז. ותירצו בב' אופנים: א) מקבלים גרים בזה"ז מדין שליחותייהו קא עבדינן המכשיר הדיוטות בלי סמיכה לדין בזה"ז. ודין שליחותייהו קא עבדינן חל כדין דאורייתא. ב) מקבלים גרים בזה"ז מגזיה"כ מיוחדת "לדורותיכם" המחדשת שבזמן שחסרים סמוכים אף הדיוטות כשרים לב"ד של גירות.

אמנם אין שני התירוצים הולמים את פשוטם של דברי הרמב"ם שכן כשמזכיר דין שליחותייהו קא עבדינן (פרק ה מהלכות סנהדרין הל"ח), ליכא משמעות שלדעתו הוא דין תורה, ויתכן שסובר שהוא מהוה רק דין דרבנן. אף גזיה"כ של "לדורותיכם" לא נמצאת ברמב"ם בנוגע לבי"ד של גירות. והרמב"ם קבע (פרק יג מהל' אסורי ביאה הל"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה וכו' עכ"ל, בלי חילוק בין זמן לזמן ומשמע שלדעתו ההדיוטות כשרים לב"ד של גירות בכל הזמנים, ולא נשתנה הב"ד של גירות מדיינים סמוכים להדיוטות משבטלה הסמיכה. ועולה השאלה היאך מקבלים אליביה גרים בלי שיהיו סמוכים בב"ד.

ויתכן שהרמב"ם הבחין בין ב"ד המורה הוראה לבין ב"ד העושה מעשה ב"ד בעלמא. וסובר דב"ד המורה הוראה זקוק מדאורייתא לסמיכה בכדי שיכשר. ואילו ב"ד העושה מעשה ב"ד בלבד ואינו מורה הוראה כשר מן התורה גם בדיינים הדיוטות, ומאחר שאין הב"ד של גירות עושה אלא מעשה ב"ד בעלמא בלי הוראה גם ההדיוטות כשרים לו. ומאידך ב"ד הדן דין תורה בין בעלי דינים ומכריע ומורה, צריכים דייניו להיות סמוכים מן התורה ואין ההדיוטות כשרים בזה"ז אלא משום דין שליחותייהו קעבדינן.⁹⁷

footnotes: ⁹⁷ ע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (קונטרס בענין גירות אות יז).

והנה עד כאן ייסדנו ב' דברים בשיטת הרמב"ם: א) יחיד מומחה דמהני בהודאות והלוואות הוי דין בהוראה ולא בשם ב"ד, ב) סמיכה הוי דין בהוראה. ואם כנים הדברים יוצא ששיטת הרמב"ם בענין יחיד מומחה מבוארת כפתור ופרח. דהרי מדוייק דהרמב"ם סבור דאע"פ דג' הדיוטות דנין דיני הודאות והלואות, מ"מ יחיד מומחה צריך להיות סמוך. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות סנהדרין הל"ח) וז"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן עכ"ל. והרמ"ך (בכס"מ שם) דייק מלשון הרמב"ם דצריך שליחותייהו כדי לדון הודאות והלואות בחו"ל והקשה עליו וז"ל תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ"ל. ונמצא דנחלקו הרמב"ם והרמ"ך בדין יחיד מומחה, דלפי הרמב"ם צריך להיות סמוך ולפי הרמ"ך סגי בהדיוט.⁹⁸

footnotes: ⁹⁸ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (פד: בענין שליחותייהו קעבדינן, אות א).

ולפי דברינו נראה לבאר דהרמב"ם נקט דיחיד מומחה הוי דין בהוראה ולא בשם ב"ד, וסמיכה הוי דין בהוראה ולכן יחיד מומחה צריך להיות סמוך. אמנם י"ל דהרמ"ך נקט דיחיד מומחה אינו צריך סמיכה משום דסמיכה הוי דין בשם ב"ד ולא בהוראה.

והנה התוס' בסוגיין נקטו דלכו"ע ב"ד של גרות צריך שלשה. אמנם עיין בתוס' ביבמות (מה: ד"ה מי לא טבלה לנדותה) דנקטו דלרב אחא בריה דרב איקא חד כשר אפי' לגירות. ומבואר דס"ל דחל חלות שם ב"ד בדיין א' והוראתו הוי מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתם יש ב' דיני ב"ד: ב"ד דחד וב"ד דשלשה, ואע"פ דגירות בעי מעשה ב"ד ובעינן חלות שם ב"ד מ"מ גירות כשירה בדיין א' דחל עליו חלות שם ב"ד, ושפיר הוי מעשה ב"ד. ועיין בגמ' (כתובות כא:) שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירים חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם דקיום שטרות דרבנן ובדרבנן אמרינן דעד נעשה דיין. והקשה הרמב"ן (הובא בשיטה מקובצת כתובות כא: ד"ה והרמב"ן כתב וכו') וז"ל ואני תמה העדות שהעידו בפני אותו שלישי היאך שמה עדות והא צריך שלשה ואין עדות אלא בפני ב"ד. וי"ל כשהיה מומחה וראוי לדון בשאר דיני ממונות עכ"ל. ומשמע דס"ל לרמב"ן דחל שם ב"ד ביחיד מומחה ויכול לקבל עדות, והוראת יחיד מומחה אינה סתם הוראת חכם כבאיסור והיתר אלא הוי חלות שם מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתו י"ל דיחיד מומחה יכול לקיים שטרות (וכן פסק הרמ"א חו"מ סימן מו סעיף ד'). וי"ל לשיטת הרמב"ן דה"ה דדיין א' כשר למעשה ב"ד דגירות וכדסברי התוס' ביבמות.⁹⁹

footnotes: ⁹⁹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות אות א).

גמ'. נהי דבידו לגרשה, בידו לקדשה.

לכאורה קשה דהרי אע"פ דאינו בידו לקדשה מ"מ זה ביד שניהם ביחד ומכיון דשניהם מסכימים עכשיו להתקדש פעם שנייה לאחר הגירושין למה לא נאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ונראה לבאר דבידו אינו דין בעלמא, אלא דאם המעשה בידו לעשות אזי הוא הוי הבעלים על המעשה ויכול להקנות בדבר שלא בא לעולם.¹⁰⁰ ומכיון שבקידושין יש ב' בעלי דבר וצריך דעת שניהם, אפי' אם שניהם מסכימים אין אחד מהם הופך להיות הבעלים על המעשה ולכן אין להם הכח לעשות מעשה קידושין באופן דלא בא לעולם.

footnotes: ¹⁰⁰ והשווה לדברי רבינו בשיעורים לקמן (סד. ד"ה אלא אמר רב אשי).

והגדר הזה דדין בידו מבואר גם מדברי התוס' לקמן דחילקו בין עד א' דעלמא לבין בידו היכא דאדם אמר נטמאו טהרותיך והבעלים מכחישו דהם טהורים. דאם אינו בידו של האחר לטמא את הטהרות אזי הוא אינו נאמן. אמנם אם בידו לטמאן הוא נאמן נגד הכחשת הבעלים. וצ"ל דהביאור בזה הוא דכל בידו נאמן מדין בעלים ולא מדין עד אחד דעלמא.

גמ'. אמר רבה לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת אבל באגם לא, רב יוסף אמר אפילו באגם.

מדברי הגמ' יוצא דאע"פ דר' אליעזר בן יעקב ור"מ סבורים דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ צריך דהחפצא יהיה קצת בעולם. ולכן צריך לכל הפחות אגם ולרוב דעות צריך שחת, וגם בהיכי תמצי של קידושין צריך הוכר עוברה. ולכאורה צ"ב דהרי מבואר דלפי ר"מ אדם יכול למכור פירות דקל דעבידי דאתו לכשיבוא לעולם (ב"מ לג:) אע"פ דאין כאן פירות כלל והחפצא בכלל לא קיימת, וכך הקשה תוס' הרא"ש (ד"ה לא א"ר).

ותירץ וז"ל וי"ל דשחת או אגם לענין תרומה הוי כפירות דקל שלא באו לעולם דלענין קנין כשיבואו כל דהו לעולם יראו לקנין אבל שחת או אגם לא יראו לתרומה עד הבאת שליש עכ"ל. ונראה לבאר דתרומה הוי חלות שם בחפצא ולכן תרומה חלה רק בחפצא דפרי לאחר הבאת שליש וכדי לתרום עכשיו לכשיתלשו צריך שהחפצא תהיה קצת בעולם. אמנם מכירה וקנין אינו חלות שם בחפצא עצמו. ולפי"ז מובן דכדי להקנות לכשיבוא לעולם לא צריך שיהיה עכשיו חפצא כלל, אלא דכל היכא דעבידי דאתו סגי להקנותו לכשיבוא לעולם. וגם קידושין הוי חלות בחפצא ודינו כתרומה.

ועוד יש לתרץ דבין בתרומה ובין במכירה א"א לעשות מעשה הפרשה או מעשה מכירה כשהחפצא אינו בעולם כלל. אמנם במקרה של פירות דקל לכשיבואו לעולם אין כאן מעשה מכירה, אלא דמעשה הקנין חל עכשיו כהתחייבות ושעבוד הגוף לעשות המכירה לכישבוא לעולם. ולפי ר"מ יש חידוש דין דכשיבוא לעולם אזי ההתחייבות הזאת הופכת להיות קנין בפירות. ומובן דכל זה שייך רק במכירה דאפשר להתחייב ולהשתעבד למכור לקונה מסוים. אמנם בתרומה אין משמעות להתחייבות כלל ולכן צריך חפצא כל שהוא להיות בעולם עכשיו כדי שההפרשה תחול לכשיבוא לעולם. וקידושין דומין בזה לתרומה.

ועוד נראה לתרץ באופן שלישי דהמוכר פירות דקל אינו בעצם מוכר הפירות דאינם בעולם. אלא דהמכירה חלה על זכותו בדקל לפירותיו. ומכיון דהמכירה חלה על הדקל עצמו הקנין חל אע"פ דאין חפצא של פרי בעולם. אמנם בתרומה לא שייך לומר דהוא מפריש את חלקו בקרקע דמגדל את הפירות ולכן צריך לחכות עד שיהיה חפצא של פרי בעולם כדי להפריש לעתיד.¹⁰¹

footnotes: ¹⁰¹ ועיין במהרי"ט (סב: ד"ה וא"ר חנינא) דביאר באופן דומה וז"ל דהוי כמו שמקנה לו הדקל עצמו לפירותיו כיון דעביד דמייתי פירא אבל גבי תרומה לא שייך דמקנה הערוגה עצמה דלא מהני לענין תרומה דלא חל שם תרומה על הערוגה עכ"ל.

ונ"מ בין התירוץ השני לשאר התירוצים הוא אם לפי ר"מ אדם יכול להקנות פירות דקל שאינן שלו. דהרי לפי תוס' הרא"ש והתירוץ השלישי אע"פ דאין פירות בעולם עכשיו, מ"מ ר"מ עדיין איירי בקנין ומכירה ולכן פשיטא דהדקל צריך להיות שלו. מאידך לפי התירוץ השני דכשאין הפירות בעולם אזי לפי ר"מ אין כאן חלות קנין אלא חלות התחייבות ושעבוד הגוף על הגברא, אזי אדם יכול להתחייב עצמו בכל מילי.¹⁰²

footnotes: ¹⁰² ועיין בשיעורים לעיל (דף כח: בענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אות ג) דלפי החכמים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, נחלקו הראשונים האם אדם יכול להתחייב על דבר שלא בא לעולם.

גמ'. ואיכא דאמרי אמר רבה לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא, רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא.

לפי הלישנא בתרא בדעת ראב"י הפרשה באגם אינו מהני, אע"פ דהפרשה בשחת מהני, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. ולכאורה צ"ב דהרי לפי ראב"י הטעם דהפרשה באגם לא מהני אע"פ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא מפני דלכל הפחות בתרומה צריך חפצא של פרי בעולם, כנ"ל, ואגם אינו נחשב שם פרי. אמנם א"כ צריך בירור דלמה הפרשה בשחת מהני, הרי פרי חייב בתרו"מ רק כשהגיע לשליש ולפני כן אפי' הפרשת רשות אינה מהני (פרק ב מהלכות תרומות הל"י). ונראה דהטעם הוא דלפני הבאת שליש אינו נחשב לשם פרי כלל, וא"כ היאך ההפרשה חלה בשחת אפי' לפי ראב"י.

ונראה לבאר דיש חפצא של פרי לפני הבאת שליש. דהרי האיסור דערלה מתחיל בבוסר כמו שדייקנו מהרמב"ם בשיעורים לעיל (ב: בענין נט"ר בחו"ל, אות ב). אלא צ"ל דאע"פ דיש שם פרי לפני הבאת שליש, מ"מ יש דין בהפרשת תרו"מ דההפרשה חלה רק אחרי הבאת שליש.¹⁰³ ולכן ניתן לומר דאגם אינו שם פרי כלל ולכן אי אפשר להפריש מאגם. אמנם בשחת, אע"פ דאינו מחוייב בתרו"מ והפרשה אינה חלה עכשיו מ"מ יש כאן חלות שם פרי ולכן למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפשר להפריש על העתיד.¹⁰⁴

footnotes: ¹⁰³ וע"ע בשיעור דבוסר ושל הבאת שליש ברשימות שיעורים לב"ק (צד. בענין שיטת הרמב"ם בפטור הפקר במצוות התלויות בארץ, אות ב). ¹⁰⁴ ועיין ברש"י (ד"ה אלא בשחת, וד"ה אבל באגם) וי"ל דכך נמי כוונתו וכדמבואר בדבריו, ודו"ק.

גמ'. ואמר רבי חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים, כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל.

לפי רהיטת הסוגיא, אפי' כשהוכר עוברה הקידושין חלין רק לפי המ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אמנם לפי החכמים דסבורים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין קידושין חלין כלל בעובר. אמנם הרמב"ם מצד אחד פסק בהלכות מכירה (פרק כב הל"א) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומצד שני פסק (פרק ז מהלכות אישות הלט"ז) דקידושין חלין כשהוכר עוברה וז"ל האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת, ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיולד כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי עכ"ל. והראב"ד הקשה דלכאורה הרמב"ם הולך בשיטת ראב"י דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

והגר"ח זצ"ל תירץ דבאמת הרמב"ם פסק דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא דסבור דעובר הוי בעולם. אך כל זה לענין קנין האישות דחל בעובר אפי' לפני הלידה. אמנם הסוגיא דידן דדן על קידושין בעובר כדבר שלא בא לעולם איירי בדין איסור שבאישות, וחלות איסור אישות חל רק על אשה גמורה דנולדה ולכן לפי המ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם חלות האיסור אישות אינה חלה כלל אפי' אחרי הלידה. וזה הביאור בסוף דברי הרמב"ם שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתיולד, דהרי חסר בה חלות איסור אישות. אמנם לפי ראב"י שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אזי כל חלקי הקידושין חלין כשתיולד.¹⁰⁵

footnotes: ¹⁰⁵ וע"ע בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק ז מהלכות אישות הלט"ז) דכתב שם באופן אחר, דהיינו דהחלות שם אישות בעלמא חלה בעובר בלי אישות ממש, אלא דכשתולד תחול חלות אישות ממילא בוולד ותהיה לגמרי מקודשת. ויש לרמב"ם ביאור אחר בגמ'. ורבינו זצ"ל אמר דקיבל הרבה חידו"ת מאביו הגר"מ זצ"ל בשם זקנו הגר"ח זצ"ל שהם לא כדברי הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם. והוסיף רבינו זצ"ל שהגר"ח זצ"ל עבר על ספרו על הרמב"ם ושינה אותו הרבה פעמים ואין להקשות ממ"ש בספרו על מסורת אביו הגר"מ זצ"ל. ורבינו זצ"ל הוסיף שראה בעצמו כת"י של חידושי זקנו הגר"ח זצ"ל ששונות לגמרי ממה שנדפס.

והביאור הזה תואם את שיטת הרמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הל"י) בענין המזכה לעובר וז"ל כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל. ומשמע מדבריו דבעצם עובר נחשב כבעולם כדי לזכות במתנה אלא דבעובר דעלמא אין לאדם דעת מקנה לזכות לעובר. ועיין בתוס' ר"י הזקן (סג.) שהביא את דעת הרמב"ם בדין המקדש עובר, וגם ציין שהרמב"ם פסק שהמזכה לעובר שלו קנה. וכוונתו כנ"ל, דדין זה מלמד דעובר הוי בעולם גם בדיני ממונות וגם בענין אישות אלא דהאיסור של אישות חל רק על אשה דנולדה.¹⁰⁶

footnotes: ¹⁰⁶ אך ביאור דרבינו זצ"ל והגר"ח זצ"ל ברמב"ם לא נמצא בתוס' ר"י הזקן.