גמ'. רבי טרפון לכתחלה קאמר או דיעבד קאמר.

יש לעיין מה מקור האיסור לישראל לישא שפחה. רש"י כאן (ד"ה או דיעבד) ואונקלוס (דברים פרק כג פסוק יח) נקטו דזה בכלל לא יהיה קדש בבני ישראל. אבל הרמב"ם (פרק יב מהלכות אסו"ב הלי"א) חולק על זה וסבור דאינו בכלל לא יהיה קדש ורק מלקין הבא על השפחה במלקות מרדות מדרבנן, וז"ל והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה עכ"ל. ועיין בזה בשיעורים לעיל (פתיחה למסכת אות ד, ודף כא: ד"ה חידוש הוא). ולפי הרמב"ם מובן למה במסקנא ממזר נושא שפחה לכתחילה, דהרי אין איסור דאורייתא כלל ולא גזרו לאסור ממזר לישא שפחה כדי לטהר את הולד. וזה מפורש בדברי הרמב"ם לקמן (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ד) וז"ל זה הכלל בן הבא מן העבד או מן העכו"ם או מן השפחה או מן בת עכו"ם הרי הוא כאמו ואין משגיחין על האב, לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין, ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים עכ"ל. ולפי"ז גם מובן למה במסקנא הדין דר' טרפון שייך רק בממזר שנשא שפחה ולא בעבד שנשא ממזרת, דהרי שם אין טהרה לולד ואין טעם שחז"ל יפקיעו את האיסור דרבנן בין עבד לממזרת.²³²

footnotes: ²³² ובנוגע לשיטת רש"י דישראל אסור בשפחה מדאורייתא עיין ברמב"ן (ד"ה שמע מינה) דהביא מר"ת וז"ל ואומר ר"ת ז"ל דכל היכא דאמר רחמנא לאו גרידא, ממזר אסור, אבל הכא שאני דלא אמר רחמנא לא תנסוב שפחה, אלא לא יהיה קדש, פרט לזה שהוא קדש ועומד שהרי יצירתו בעבירה עכ"ל.

אבל יש להעיר דמדברי הרמב"ם במקום אחר (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"ז) משמע דהבא על השפחה עובר על הפסוק כי יסיר את בנך, וז"ל אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י"י שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים עכ"ל. וא"כ משמע דגם לרמב"ם יש איסור דאורייתא בישראל הבא על השפחה, ויש סתירה בדברי הרמב"ם, וצ"ע.²³³

footnotes: ²³³ רבינו זצ"ל הולך לשיטתו בשיעורים לעיל (סח: תוד"ה בנך הבא מישראלית, אות ב) דכי יסיר הוי איסור נוסף על הלאו דלא תתחתן בם. ועיין ברשימות שיעורים ליבמות (לז. ד"ה ראשון, אות ג) דרבינו זצ"ל ג"כ נשאר בצ"ע בסתירה בדברי הרמב"ם האם האיסור דשפחה לישראל הוי דאורייתא או דרבנן. אמנם יש מפרשים דנקטו להדיא בדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן בעלמא. עיין בבית שמאול (סימן ד סקל"ב). וגם רבינו זצ"ל בפתיחה למסכת נקט דהאיסור לישא שפחה לפי הרמב"ם הוי איסור מדרבנן בעלמא.

גמ'. ואי אמרת לכתחילה קאמר, ממזרת נמי תינסיב לעבדא.

לכאורה קשה להבין קושיית הגמ', דמהי סברת ההו"א דעבד דנשא ממזרת הולד עבד ולא ממזר. הרי בשלמא ממזר הבא על השפחה י"ל דיש גזה"כ דהאשה וילדיה או כי תהיין לאיש דהולד כמותה וחלות הממזרות אינה יכולה לחול על עבד ולכן הולד הויא עבד ולא ממזר. אבל בעבד הבא על ממזרת אין גזה"כ כזה ולמה בהו"א הולד הויא עבד ולא ממזר.²³⁴ ואולי יש לבאר דהגמ' נקטה כמ"ד דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, כלומר דשדינן בתר האב לגמרי והוא גוי או עבד ואינו ממזר. אבל לא משמע דהגמ' עכשיו נכנסת למחלוקת האמוראים בנוגע לעבד ועכו"ם הבא על בת ישראל.

footnotes: ²³⁴ ועיין בשיטה לא נודע למי (ד"ה ממזרת נמי) דתירץ בשם הראב"ד דבהו"א הגמ' חושבת דהגזה"כ דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה שייך נמי לעבד דכל היכי דיש צד עבדות הולד עבד", ולכן ולד של עבד הוי עבד ולא ממזר.

ונראה לבאר דבהו"א הגמ' קס"ד דהיסוד דרבי טרפון הוא דראוי דהולד יתייחס אחר גם אביו וגם אמו ויהא גם עבד וגם ממזר. אבל יש תרתי דסתרי בין חלות עבד לבין חלות ממזר דהרי חלות ממזרות רק חלה על ישראל ולא על עבד. ומכיון דיש לנו סתירה בין ב' החלויות דראויין לחול בולד, רבי טרפון נקט דהולך אחר הפגום יותר דהיינו אחר החלות שם עבד ולא אחר החלות שם ממזר. ואם זוהי סברת רבי טרפון אזי אין טעם לחלק בין ממזר הבא על השפחה לבין עבד הבא על ממזרת, דהרי בשני המקרים שתי החלויות ראויין לחול בולד ויש תרתי דתסרי והלכין בתר הפגום.²³⁵ ולפי"ז יוצא דאפי' לפי ההו"א הזאת דהולד של עבד וממזרת הוי עבד ולא ממזר, זה רק לגבי הפגם, דהיינו חלות הפסול של העבד. אבל אין הו"א דהולד של עבד וממזרת יהא קנוי לאדון בקנין עבדות. ואז הגמ' מתרצת דעבד אין לו חייס וא"כ לא שייך בכלל לומר דהולך בתר הפגום.

footnotes: ²³⁵ והשווה לדברי רבינו זצ"ל בשיעורים לעיל (דף סח: תוד"ה ולדה כמוה).

גמ'. ורבנן כל ולד במעי שפחה כנענית, כולד במעי בהמה דמי.

הנה הרמב"ם ורש"י פליגי בדין קרובי עבדים (עיין בסנהדרין נח:), דלפי הרמב"ם (פרק יד מהלכות איסו"ב הלי"ז) עבד כנעני מותר בבתו ובאמו. ומאידך לפי רש"י (בסנהדרין נח: ד"ה ולכלל ישראל) עבד כנעני אסור בהן. ויוצא לפי רש"י דחלות דין קורבה של שאר בשר מצד האם חלה בעבד, ומאידך לפי הרמב"ם אין לעבד חלות קורבת שאר בשר כלל.

ולפי"ז יל"ע בדין ממזר שבא על שפחה שהוולד עבד ולא ממזר. דבשלמא לפי הרמב"ם דס"ל דאין לעבד חלות קורבה ומותר בבתו, אזי מובן דהולד של שפחה דהוא עבד אין לו שום יחוס לאביו הממזר ולכן לא חל בו הפסול דממזר מאביו דהרי ממזר רק מחיל את הפסול דממזרות לבנו כשהוא מתייחס אחריו. אך אליבא דרש"י דס"ל דיש לעבד יחוס וקורבת שאר בשר לאמו צ"ע למה אין הוולד נחשב לשאר בשר של הממזר אביו ולכן יחול חלות שם ממזר על הבן.²³⁶

footnotes: ²³⁶ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (לז. ד"ה ראשון, אות ב).

ונראה שיש כמה אנפי לתרץ את קושייתנו:

א) י"ל דלרש"י חלות שאר בשר חלה בעבד רק מצד אמו ולא מצד אביו, ומשו"ה אין הוולד נחשב לבנו של הממזר.

ב) א"נ י"ל דחל חלות דין שאר בשר בעבד רק אם אמו ואביו הם עבדים כמוהו, אך אין חלות קורבת שאר בשר חלה בין עבד לבין ישראל, ומשו"ה הוולד אינו שאר בשרו של הממזר מדהוי ישראל.

ג) עוד י"ל דהדין דהוולד הולך אחרי הפגום (פרק טו מהלכות איסו"ב הל"ז) אינו תלוי בקורבת שאר בשר אלא בקורבת משפחה, אלא דלענין לפסול את הוולד משפחת האם נמי נקראת משפחה. ואילו בוולד עבד נהי דקורבת שאר בשר חלה בינו לבין אביו ואמו, אך לא חלה קורבת משפחה ביניהם, דרק קורבת משפחה פוסלת את הוולד ולא קורבת שאר בשר בלבד.²³⁷

footnotes: ²³⁷ ועיין בשיעורים לעיל (דף סו: גמ'. והרי גר שנשא ממזרת) דרבינו זצ"ל נקט דממזרות אינו דין בחלות שם משפחה אלא דהוי חלות פסול ופגם. אמנם עיין בלשון הירושלמי קידושין (פרק ד הלכה ג) וז"ל רבי ירמיה אמר כללא פצוע דכא ישראל מותר לו לישא ממזרת. אמר רבי יוסי ובלבד פסול משפחה. הא פסול גוף לא עכ"ל. כלומר, דלפי רבי יוסי פצוע דכא אסור לממזרת משום דהוי רק פסול הגוף ולא פסול משפחה (עיין בדברי רבינו זצ"ל לקמן עב: רש"י ד"ה חמשה קהלי). הרי הירושלמי השתמש בלשון "פסול משפחה" בנוגע לממזר, וצ"ב עד כמה לדייק בדברי הירושלמי.

ויש להעיר דמלשון הגמ' משמע כביאורים א' וב' ולא כביאור הג'. דהרי מסקנת הגמ' היא "כל ולד במעי שפחה כנענית כולד במעי בהמה דמי", כלומר שאין לולד יחוס לאביו הממזר וכמו וולד במעי בהמה דמי, והגמרא עולה יפה לפי הרמב"ם הסובר שאין לעבד יחוס שאר בשר כלל. ולפי רש"י משמע כביאורים הראשונים ולא כביאור האחרון.

ובדעת רבי אליעזר דס"ל דהוולד הוי עבד ממזר הגמ' מבארת, וז"ל אע"ג דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אתא לו אפקיה עכ"ל, כלומר דאע"פ דאין לעבד יחוס לאביו דעלמא היינו בנוגע ליתר דיני התורה, אך לענין חלות פסול מתיחס אחרי הממזר אביו מגזיה"כ "לו הלך אחר פסולו", דיחוס דפסול דין יחוס בפני עצמו הוא שחל אפילו בעבד.

משנה. עשרה יוחסים עלו מבבל וכו' נתיני.

נחלקו הראשונים בדין נתין.

א) הרמב"ם (פרק יב מהלכות איסו"ב הלכ"ב-כ"ד) נקט דהם אסורים רק מדרבנן מכיון דנתגיירו בזמן יהושע וז"ל מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי, תלה הרחקתם במקדש. והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש עכ"ל. נמצא דלפי הרמב"ם בין בז' עמים ובין בשאר אומות העולם האיסור דלא תתחתן בם פקע ע"י גירות ולכן הנתינים אינם אסורים מדאורייתא. וכן איתא ברש"י (ד"ה נתיני).¹

footnotes: ¹ אבל עיין ברש"י מכות (יג. ד"ה נתינה) וז"ל מן הגבעונין היא ומלקות משום לא תתחתן בם עכ"ל.

וכמו דהרמב"ם סבור דאין הבדל מדאורייתא בין ז' העמים לבין שאר גויים לאחר גירות, כמו"כ פסק דאין הבדל ביניהם בגיותם, (פרק יב מהלכות איסו"ב הל"א) וז"ל ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו עכ"ל. יוצא לפי הרמב"ם דבנוגע לאיסור לבוא בקהל אין חילוק בין ז' עמים לבין שאר הגויים.

ויש לעיין בהראיה של הרמב"ם דיש איסור דאורייתא בגיותן בכל העמים מהפסוק בעזרא "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו" (נחמיה פרק י פסוק לא), דהרי איפה רואים בפסוק הזה דיש איסור דאורייתא בשאר העמים. ונראה דבאמת ההוכחה הוא גם מהפסוק דלפני כן (נחמיה פרק י פסוק ל) וז"ל מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוקים, אשר ניתנה ביד משה עבד האלוקים ולשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו ומשפטיו וחוקיו עכ"ל. הרי משמע מלשון הפסוק דהאיסור להתחתן עם בנות עמי הארץ דמוזכר בפסוק אחריו הוי מתורת אלוקים דהיינו דאורייתא. אמנם יש להעיר דהירושלמי בשביעית (פרק ו הל"א) הביא פסוק מתחילת פרק י' דנחמיה כהוכחה דמעשרות בזמן בית שני היו מדרבנן, וז"ל א"ר אלעזר מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות מה טעם (נחמיה פרק י פסוק א) בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו עכ"ל. ועיי"ש שר' יוסי בר' חנינא חולק על ר' אלעזר וסובר דתרומות ומעשרות בבית שני היו מן התורה. ופסק הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק א הלכ"ו) כר"א. וא"כ לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם האם הדברים הנכללים בברית של נחמיה הם דאורייתא או דרבנן. ועיי"ש בפסוקים ובירושלמי ודו"ק.

ב) ר"ת (כתובות כט. תוד"ה הבא על הנתינה) נקט דהלאו דלא תתחתן בם חל רק במי שנתגייר מז' העמים ולכן נתין אסור מדאורייתא לבוא בקהל. והא דאיתא בגמ' דדוד גזר עליהם קאי רק על גזירת השעבוד ולא על האיסור לבוא בקהל. אבל אין איסור דאורייתא דלא תתחתן חל בגיותן כלל.²

footnotes: ² אבל עיין בסוף דברי ר"ת בתוס' כתובות שם דאע"פ דלא תתחתן בם שייך רק בגירותן, מ"מ סוף הפסוק – "ובתו לא תקח לבניך" – איירי בגיותן. וכן איתא בתוס' בכמה מקומות (קידושין סח: תוד"ה אמר קרא, ע"ז לו: תוד"ה דכתיב וכו'). וזה כמו הרמב"ן בהמשך. וא"כ גם בגיותן יש איסור דאורייתא.

ג) הרמב"ן (יבמות עח: ד"ה נתינים) נקט כמו ר"ת דחל איסור דאורייתא דלא תתחתן במי דנתגייר מז' האומות, אבל לפי הרמב"ן האיסור דאורייתא שייך רק לדור הראשון שנתגיירו בעצמם. מאידך, הבנים שלהם דינם כבני גרים דעלמא דמותרים לבוא בקהל. ואח"כ בא דוד וגזר עליהם איסור עולם, כלומר דכל מי דנולד לגר מז' עמים אסור מדרבנן לעולם.

וכל זה בגירותן. אבל הרמב"ן הוסיף דבגיותן, אע"פ דאין בהן חלות חתנות ולא שייך לאוסרן מהפסוק דלא תתחתן, מ"מ יש איסור דאורייתא מסיפא דקרא – "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (כל עוד שהביאה הוי דרך חתנות ולא דרך זנות). וצ"ב בדעת הרמב"ן האם האיסור דאורייתא דדרך חתנות בגיותן חל רק בז' עמים כמו האיסור דאורייתא דלא תתחתן בם דחל בגירותן או"ד יש איסור דאורייתא אפי' בשאר עמים.³

footnotes: ³ לכאורה נחלקו המפרשים בספיקת רבינו זצ"ל. דהספר החינוך (מצוה תכז) נקט דבגיותן האיסור שייך לכל גוי וז"ל במה שחזר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות לאיסור אף בגיותן, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן, לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממים מותרין בגרות עכ"ל. מאידך משמע מהבית שמואל (סימן טז סק"א) דגם האיסור דלא תקח בגיותן מוגבל לז' אומות.

ולפי השיטות דנתין אסור מדרבנן צ"ל דלא גזרו רק איסור ביאה בעלמא. דהרי איתא במשנה לעיל (סו:) דהדין דהולך אחר הפגום שייך גם לנתין, ומבואר מזה דגזרו על נתין חלות פסול גברא דחל גם על זרעו.

רש"י ד"ה לויי וישראלי וכו'.

וז"ל וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה עכ"ל. מרש"י משמע דגיורת אסורה לכהן רק בגלל החזקה דהיא באמת נבעלה לגוי כשהיתה גויה. וכן משמע מרש"י לקמן (עד: ד"ה הכי קאמר) בדעת רשב"י. דהרי נחלקו התנאים (לקמן עח.) האם מי דנתגיירה פחותה מבת ג' אסורה או מותרת לכהן, וז"ל תניא רבי שמעון בן יוחי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה, שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם והלא פינחס היה עמהם, ורבנן החיו לכם לעבדים ולשפחות עכ"ל. ורש"י (עד: ד"ה הכי קאמר) ביאר בדעת החכמים, וז"ל דכהן אסור בגיורת ואפי' פחותה מבת ג' שנים דלאו בת ביאה היא ואין שם משום חשש זנות דכתיב (יחזקאל מד) כי אם בתולות מזרע בית ישראל עכ"ל. ומדכתב רש"י בשיטת החכמים דגיורת אסורה אפי' בלי חשש זנות משמע דלשיטת רשב"י האיסור הוא רק מפני חזקת ביאה בפועל.⁴

footnotes: ⁴ וכן עיין ברש"י (יבמות סא. ד"ה אלא הגיורת והמשוחררת) וז"ל דביאת עכו"ם ועבד פסלה עכ"ל.

ויש להעיר דיש חידוש בדברי רש"י בדעת רשב"י, דהרי מסברא היה יתכן לומר דאי אפשר לדון גיורת כזונה. דהרי מצינו לעיל (עיין ברש"י סח: ד"ה לימא, ובשעורים לעיל בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל אות ב') דהיכא דולד ראוי להיות גם נכרי וגם ממזר (כמו בעבד ועכו"ם הבא על בת ישראל לפי מ"ד אחת) אמרינן דהגיות שבו מפקיע את השם ממזר ומונע אותה מלחול דהרי חלות שם ממזר יכולה לחול רק על מי שנתקדש בקדושת ישראל. ומכיון דדינו כמו ולד גוי בעלמא, אזי כשהוא מתגייר נעשה ישראל כשר. וכמו"כ הכא יתכן היה לומר דחלות שם פסול זונה אינה יכולה לחול על גויה וא"כ כשהיא נתגיירה נעשית ישראלית כשרה ומותרת לכהן. ברם רואים משיטת הרשב"י לפי רש"י דלא כנ"ל, אלא דחלות שם פסול זונה יכולה לחול גם על גויה דנבעלה לגוי ופוסלתה אפי' לאחר גירותה.

אבל לכאורה צ"ב ברש"י דהרי למה פירש את מתניתין כדעת רשב"י אם החכמים חולקים עליו וסבורים דאפי' גיורת פחותה מבת ג' אסורה לכהן ומוכרח דאין האיסור מפאת חשש ביאת פסול כמו שכתב רש"י. וצ"ל דרש"י נקט דאפי' לחכמים יש לחלק בין האיסור דגיורת פחותה מבת ג' לבין האיסור דגיורת למעלה מבת ג'. דהיינו, דהחכמים סבורין דמי דנתגיירה למעלה מבת ג' אסורה מדאורייתא מדין זונה מחשש מעשה זנות בפועל. מאידך, מי דנתגיירה פחותה מבת ג' שנים אסורה מפאת איסור עשה מדברי סופרים מהפסוק ביחזקאל (פרק מד פסוק כב) כי אם בתולות מזרע בית ישראל כמו דאיתא לקמן (עח.). ולכן, פירש רש"י את משנתינו דאיירי באיסור לאו דאורייתא דגיורת לכהן דלכו"ע חל רק בנתגיירה למעלה מבת ג' מחשש זנות.

אמנם הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"א-הל"ג) חולק על רש"י וסבור דחל איסור דאורייתא דזונה על כל גיורת אפי' פחותה מבת ג', וז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה וכו' וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן, מכאן אמרו עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה, וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה, והאילונית מותרת לכהן ואינה זונה עכ"ל. הרי הרמב"ם נקט דכל גויה וגם כל גיורת אסורה לכהן מלאו דזונה, אע"פ דאף פעם לא נבעלה ואפי' פחותה מבת ג'.

ויוצא מדברי הרמב"ם דיש ב' דינים בזונה: א) נבעלה לפסול לה, ב) גויה וגיורת. ולכאורה קשה דהרי בשלמא נבעלה לפסול לה הוי זונה כדאיתא ביבמות (סא:), אמנם מה פשר הדבר דכל גויה וכל גיורת הריהי זונה ואסורה מדאורייתא לכהן. ונראה דיש דין מיוחד בחלות שם זונה דחלה על כל מי שאין לה קדושת ישראל, כלומר דהשם זונה חלה בגלל עצם הגיות שבה ולא מפני דנבעלה לפסול. ואפי' לאחר דנתגיירה מ"מ עדיין חסרה לה קדושת ישראל גמורה דהרי היא מקהל גרים ולא מקהל דישראל, ומשו"ה חל בה איסור זונה כמו דחל בנכרית.⁵

footnotes: ⁵ ע"ע בזה בשיעורים לקמן (עז. בענין איסור נכרית לכהן מדין זונה) וברשימות שיעורים ליבמות (לז. בענין ספק ממזר, אות ז).

מאידך הראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל וכן הגיורת וכו' כתב הראב"ד ז"ל אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע בית ישראל והכי איתא בקידושין עכ"ל. דהיינו דגיורת אסורה לכהן רק מדברי סופרים וזונה היא רק בישראלית הנבעלת לאיסור כרת או לעכו"ם.⁶

footnotes: ⁶ וכן איתא במנחת חינוך (מצוה רסז) דלפי הראב"ד כל האיסור דגיורת לכהן הריהו מדברי קבלה.

רש"י ד"ה ואינו מכיר.

יש להעיר דרש"י הדגיש דכשהשתוקי קורא לפלוני אביו, האמא שלו משתקתו ולא רק שהיא שותקת בעצמה. ונראה דאם היא אינה משתקתו אזי יתכן דיש לפרש את השתיקה שלה כהודאה לדברי בנה דזהו באמת האבא, וא"כ הדין תלוי במחלוקת בין התנאים במשנה (כתובות יג.) האם היא נאמנת כשהיא אומרת לכשר נבעלתי, וז"ל ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה, איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה עכ"ל. ולכן רש"י כתב דהאם משתקת את בנה והיא אינה מזהה מי היה האבא של הילד ולא להכנס במחלוקת התנאים.