גמ'. הכי קאמר כל האסורים לבא בקהל כהונה.

לפי ההו"א הזאת המשנה מקשרת בין האיסור גיורת לכהן לבין הא דגר מותר בממזרת. ויש לעיין בגדר הקשר הזה. ונראה לבאר אותו בב' אופנים: א) האיסור גיורת לכהן יסודו בזה דגיורת חסרה במקצת קדושת ישראל שלה. והחסרון הזה גם מונע מגרים חלות שם קהל ה' ולפיכך גר מותר בממזרת בגלל דאינו קהל ה'. ב) יש לגר קדושת ישראל גמורה, אלא דחל בו חלות שם פסול ולכן לא איקרי קהל ה'. ומפאת חלות הפסול הזה כהן אסור בגיורת וגר מותר בממזרת.

ומהמשך השו"ט בגמ' נראה להוכיח כצד השני. דהרי הגמ' הקשה מהא דאלמנה וגרושה אסורות לכהונה ועדיין אסורות לממזר. ולפי הביאור השני שפיר מובן דהגמ' הוכיחה מאלמנה וגרושה דחלות פסול לכהונה לא תמיד מורה דיש היתר לממזר. אמנם לפי הביאור הראשון קושיית הגמ' אינה מובנת כלל, דהרי היאך אפשר להקשות מאלמנה וגרושה דבודאי יש להן קדושת ישראל גמורה ולכן פשיטא דאסורות לממזר, על דברי המשנה בגר דאיירי באיסור כהונה הנובע מחסרון קדושת ישראל.

אבל אם נימא כצד השני – דגר יש לו קדושת ישראל גמורה אלא דחל בו חלות שם פסול בגברא הפוסל גיורת לכהן ומתיר גר בממזרת – לכאורה קשה דהגמ' נקטה כדבר פשוט דאפי' לפי רשב"י הסובר דגיורת פחותה מבת ג' מותרת לכהן דהיא עדיין מותרת לממזר. ולכאורה צ"ע דהרי אם יש חלות שם פסול אחד דאוסר גיורת לכהונה ומתירה לממזר, מדוע פשיטא לגמ' דגיורת פחותה מבת ג' מותרת לממזר, דהרי יתכן דלפי רשב"י מכיון דאין בה חלות פסול לכהונה אזי אין בה חלות שם פסול כלל וראויה להיות אסורה לממזר.⁵⁴

footnotes: ⁵⁴ והשווה לדברי המהרי"ט דביאר דלפי רשב"י באמת אין קשר ישיר בין האיסור לכהן לבין ההיתר לממזרת.

תוד"ה והרי גר.

התוס' הקשו דהיתר גר בכהנת אינו משום הכשר הגר אלא משום דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. ויתכן לתרץ, דקושיית התוס' מובנת אם האיסור דכהן בגיורת הוי דין בגברא כהן דאסור לישא אשה שחל בה חלות שם גיורת, דהרי אז יש להקשות כמו התוס' דאין קשר בין גברא דכהן לבין גברא דכהנת. אמנם יתכן דהאיסור דכהן בגיורת אינו דין בגברא דכהן אלא בקהל כהונה, כלומר דקהל כהונה אסור להכניס בתוכה גיורת. ואם זה גדר האיסור אזי שפיר מובן דמסברא האיסור שייך גם לכהנת לישא גר דהרי גם כהנת הויא חלק של קהל כהונה. וזה דומה לאיסור לא יבוא ממזר בקהל ה' דחל בין בממזר לישראלית ובין בישראל לממזרת. וא"כ הדין דכהנת מותרת לישא גר הוי משום "הכשר גר", ושפיר מובן קושיית הגמ'.

אמנם הביאור הזה לא יתכן בשיטת הרמב"ם דהרי הוא סבור דגיורת אסורה לכהן מדין זונה (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"ג). ולכאורה ברור דזה שייך רק בגיורת לכהן ולא בגר לכהנת, וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא דהרי היאך הגמ' יכולה להקשות מההיתר דגר לכהנת על האיסור דגיורת לכהן. וצ"ל דלפי הרמב"ם האיסור זונה לכהן שייך לא רק בנקבה זונה אלא דחלות שם זונה שייך לחול גם בזכרים, ולכן הקשו דהאיסור זונה לכהן שייך גם בגר לכהנת.

ולכאורה החידוש הזה בדין זונה מבואר גם מדברי הרמב"ם (פרק ז מהלכות תרומה הלט"ז) בנוגע לאנדרוגינוס כהן, וז"ל אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים, ואין עבדיו אוכלין, וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו, והוא שיבעול אותו דרך נקבותו אבל דרך זכרותו אין זכר פוסל זכר מן הכהונה עכ"ל. ומשמע מדבריו דכל כולו דהאנדרוגינוס נפסל לתרומה ע"י ביאה הפוסלת ולא רק דצד הנקבה שבו אסור לאכול בתרומה.⁵⁵ וא"כ רואים דאם יש היכי תמצא של זכר דנבעל לפסול, חל שם זונה עליו ונאסר מלאכול בתרומה מדין זונה כמו נקבה דנבעלה לפסול (כדמבואר בפרק יח מהלכות איסו"ב הל"ג). ולפי"ז שפיר מוכח דחלות שם זונה שייך גם לזכר, וא"כ מובן למה הגמ' מקשה מההיתר דגר בכהנת על האיסור דגיורת לכהן.⁵⁶

footnotes: ⁵⁵ עיין בכס"מ דביאר את הרמב"ם באופן אחר. ⁵⁶ אמנם, עיין בחידושי הגר"מ הלוי מהדורא תניינא (פרק א מהלכות מעשר ה"ב) דדייק כמו רבינו זצ"ל מדברי הרמב"ם באנדרוגינוס דגם זכר דנבעל באיסור נפסל מאכילת תרומה, אבל הסיק מזה דמוכרח דלפי הרמב"ם זה לא השם זונה דאוסרה מלאכול בתרומה אלא דיש פסול מיוחד דחל ע"י ביאת איסור דהרי חלות שם זונה אינה שייכת כלל לזכר. אמנם רבינו זצ"ל הבין דמוכח מדברי הרמב"ם דחלות שם זונה שייך גם לזכר, ודו"ק. וע"ע ברשימות שיעורים ליבמות (מד: ד"ה שהולד).

גמ'. ה"ק כל שכהן אסור לישא את בתו, ומאי ניהו, גר שנשא גיורת, וכר' אליעזר בן יעקב מותרין לבא זה בזה.

יש להבין מה גדר הקשר בין האיסור של בת גר וגיורת לכהן לבין הא דגר מותר בממזרת. ויש לבאר בב' אופנים כמו לעיל: א) האיסור של בת גר וגיורת לכהן מלמד דיש בגר וגיורת חסרון קדושת ישראל במקצת, דהרי חסרון חלות קדושת ישראל בולד נובע מזה דגם היתה חסרון בקדושת ישראל אצל ההורים, שהרי הם יכולים להעביר לולד רק את מקצת קדושת ישראל דיש להם. ובגלל החסרון במקצת קדושת ישראל משו"ה הולד של גר וגיורת אסורה לכהן וגר מותר בממזרת. ב) האיסור של בת גר וגיורת לכהן מלמד דיש בגר חלות שם פסול בגברא דמפקיע חלות שם קהל ה' וממילא גר מותר בממזרת.

ולכאורה יש להוכיח מהמשך השו"ט כמו הצד השני. דהרי הגמ' הקשה דבת חלל וחללה אסורה לכהן אע"פ דחללה אסורה לממזר. ולפי הצד הראשון קושיית הגמ' אינה מובנת דהרי בודאי יש לחלל קדושת ישראל גמורה ובגלל זה הוא אסור בממזרת, וחלל חלוק לגמרי מולד גר וגיורת דחסרה בקדושת ישראל דהולד ולכן הוא מותר בממזרת. אלא מסתבר כמו הצד השני דיש לגר קדושת ישראל גמורה אלא דחל בו שם פסול, ולכן הגמ' הקשה דכמו"כ חלות שם הפסול דחל על החלל ראוי להפקיע חלות שם קהל ה' ממנו ולהתירו בממזרת.

גמ'. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא ממזר מאחותו וממזר מאשת איש איכא בינייהו.

נחלקו רש"י והתוס' בפירוש המלים דהמשנה לפי רב נחמן אמר רבה בר רב הונא. דלפי רש"י (ד"ה איכא בינייהו) "כל האסורין לבא בקהל", פירושו כל הנולדים מאיסורי ערוה דהוו ממזרים, "מותרים לבא זה בזה" פירושו דמותרים לישא אחד את השני דהרי כולם ממזרים לפי הת"ק דכל איסור ערוה גורם לממזרות. אמנם התוס' (ד"ה דת"ק) פירשו באופן קצת שונה, דהיינו "כל האסורין לבא בקהל" פירושו כל היכא דאין ביניהם תפיסת קידושין, "מותרים לבא זה בזה" פירושו דהילדים שלהם כולם ממזרים ומותרים לישא אחד את השני. נמצא דלפי התוס' המלים "אסורין לבא בקהל" מתייחסות לדין דאין תפיסת קידושין בערוה, לעומת רש"י דפירש ד"אסורין לבא בקהל" הוי דין דאסור לישא ערוה. וצ"ב ביסוד המחלוקת.

ונראה לבאר דהתוס' סברי דממזרות הויא תוצאה של ביאה היכא דקידושין אינן תופסין, ולא מצד האיסור דיש בביאה כזאת. ולכן התוס' פירשו דהמלים "אסורין לבוא בקהל" ר"ל דאין בהם תפיסת קידושין, דזה בעצמו גורם דממזרות חלה ולא האיסור שבו.⁵⁷ אמנם לפי רש"י אי-תפיסת קידושין אינו מוזכר במשנה כלל, אלא דהמשנה מקשרת האיסור ערוה לדין דהולד ממזר. ומשמע מזה דממזרות נוצרה ממעשה איסור דביאה בערוה ולא משום דאין בהן תפיסת קידושין.

footnotes: ⁵⁷ ועיין לקמן בשיעורים (עה: ד"ה ואי ס"ד סבר לה כר"ע) דהתוס' נקטו כצד הזה גם לקמן.

ועיין לעיל (סז: ד"ה אשת איש) דהארכנו בענין הזה ובנ"מ בנוגע לממזרות ביבמה לשוק, עבד ועכו"ם.

גמ'. אלא אמר רבא גר עמוני ומואבי איכא בינייהו והכי קאמר כל האסורים לבא בקהל, ומאי ניהו גר עמוני ומואבי.

מבואר בגמ' דלכו"ע גר עמוני ומואבי מותרים בממזרת. ויש לעיין מה הדין בגר מצרי לפי רבי יהודה, האם גר מצרי דומה לגר עמוני ומואבי דמותרין לישא ממזרת דהרי גם גר מצרי אסור לבוא בקהל, או"ד גר מצרי אסור בממזרת דהרי הוא חלוק מגר עמוני ומואבי בב' דברים: א) גר מצרי אסור רק באיסור עשה ולא בלאו, ב) גר מצרי אסור רק לב' דורות ולא לעולם.⁵⁸ אמנם עיין בתוס' לעיל (סז. ד"ה מתני' ר' יהודה היא) דנקטו בהדיא דגר מצרי מותר בממזרת לפי רבי יהודה. אבל עדיין יש לדון בזה מסברא כנ"ל.

footnotes: ⁵⁸ עיין ברש"ש (ד"ה אבל גר עמוני) דגם נסתפק בזה.

גמ'. תנו רבנן בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה.

ועיין בהמשך הסוגיא דהמקור לזה הוא כהן גדול באלמנה דפוסלה. וקשה דהרי כה"ג הבא על אלמנה נעשית חללה (רמב"ם הלכות איסו"ב פרק יט הל"ג) אמנם הנבעלה לפסול לה נעשית זונה לפי הרמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"ג) וז"ל מכאן אמרו עכו"ם או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי או מצרי ואדומי ראשון ושני או פצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ונפסלה לכהונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה עכ"ל.⁵⁹ וא"כ קשה, היאך אפשר ללמוד מהדין דאלמנה דנבעלה לכה"ג נעשית חללה דישראלית דעלמא דנבעלה לפסול לה נעשית זונה.⁶⁰ ונראה לבאר דאע"פ דחללה וזונה הוו שמות נפרדים מ"מ יש להם צד השוה בזה דחללה וזונה חל בהן חלות שם פסול הפוסלתן לכהונה. דהרי בשיעורים לעיל (סו: בענין יסוד הדין דחללות, אות ב) הבאנו מהרמב"ם (פרק יט מהלכות איסו"ב הל"י) דחלות דין חלל הוי חלות דין זרות דמפקיע ממנו קדושת כהונה, וכמו"כ הבאנו דנבעלה לפסול לה נעשית כזרה (סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל, אות ח, עיין ברמב"ם פרק ו מהלכות תרומה הל"ז). וא"כ י"ל דאע"פ דזונה וחללה הוו פסולים שונים, דהרי רק הנבעלה לפסול כהונה נעשית חללה לעומת נבעלה לפסול דעלמא דנעשית זונה, מ"מ חלויות דומות הן ואיפוא יש להן דינים דומים ולכן אפשר ללמוד מזה דאלמנה לכה"ג נעשית חללה לנבעלה לפסול לה דעלמא נעשית זונה.

footnotes: ⁵⁹ ועיין לקמן בשיעורים (עה: ד"ה ואי ס"ד סבר לה כר"ע) דהראב"ד חולק על הרמב"ם ולומד דנבעלה לאיסור לאו אינו נעשית זונה אלא דפסולה לכהונה מפסוק אחר דבת כהן כי תהיה לאיש זר כדמבואר בגמ' יבמות (סח:). אבל קושיית רבינו זצ"ל עומדת במקומה גם לראב"ד דהרי בין עם נבעלה לממזר נעשית זונה או דהיא אסורה לכהן מפסוק אחר, סוף סוף היא אינה חללה כמו אלמנה לכה"ג. ⁶⁰ ויש להעיר דהתוס' (ד"ה ושניהם) נקטו דבאמת אין כאן בנין אב מאלמנה לכה"ג אלא דהגמ' מבארת למה אין להקשות מהדין הזה. וע"ע בתוס' ביבמות (דף סט. ד"ה ושניהם, וגם דף טו: ד"ה מה) דגם נקטו דאין הלימוד באמת מאלמנה לכה"ג אלא דעיקר המקור הוא מהפסוק דבת כהן כי תהיה לאיש זר. והתוס' שם הוכיחו דאין הלימוד מאלמנה לכה"ג מזה דאלמנה לכה"ג נעשית חללה לעומת אשה דנבעלת לאיסור לאו דאינה חללה, וזה כמו קושיית רבינו זצ"ל.

גמ'. ר' יוסי אומר כל שזרעו פסול פוסל, וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל.

נראה לבאר דאם זרעו פסול אזי מוכח דחל חלות שם פסול באב שהוא מחיל על הבן שלו. ואם יש לבועל חלות פסול, כמו"כ הוא מחיל חלות פסול על אשה ע"י ביאה והיא נעשית זונה. אבל במצרי שני דזרעו כשר אזי אין בו חלות שם פסול בגברא וממילא מצרי שני אינו פוסל את מי שנבעלה לו.

ולפי"ז נראה לבאר דברי רש"י לעיל (סד. ד"ה כר' דוסתאי). דאיתא שם במשנה וז"ל קדשתי את בתי, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה נאמן, קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן, נשבית ופדיתיה, בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן עכ"ל. והגמ' ביארה דאינו נאמן כשהיא גדולה מכיון דכבר אינו בידו לקדשה ואינו נאמן לומר דנשבית מכיון דאין בידו להשיאה לגוי. והגמ' הקשה דהרי בידו לפוסלה לכהונה בעוד דרכים וא"כ למה הוא אינו נאמן לומר דהיא נשבית, וז"ל והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה, הא לא קשיא כרבי דוסתאי בן יהודה דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין עכ"ל. ורש"י ביאר את תירוץ הגמ' וז"ל ס"ל לתנא דידן דאמר לקמן (עז.) בנות ישראל מקוה טהרה לחללים דבת חלל זכר כשרה לכהונה שאשתו טהרה את זרעו וכיון דבתו כשרה אלמנתו כשרה דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו הלכך אין בידו לפסול בתו קטנה מן הכהונה עכ"ל.

ולכאורה קשה, למה רש"י ביאר את הגמ' לפי רשב"ג דהכל תלוי בבתו כשרה ולא לפי רבי יוסי דכשרות האשה תלויה בכל זרעו דהבועל.⁶¹

footnotes: ⁶¹ ועיין בתוס' (ד"ה כר' דוסתאי) דלכאורה זה הוי הטעם דהר"י נמנע מלפרש כמו רש"י.

ונראה לבאר דאין כוונת רבי יוסי דיש גזה"כ בלי סברא דכל היכא דזרעו כשר אזי אין ביאתו פוסלת אשה. אלא דהביאור בשיטת רבי יוסי הוא כמו דביארנו לעיל, דמהא דזרע כשר מוכח דאין בו חלות שם פסול וממילא הוא אינו פוסל אשה בביאתו. והסברא הזאת נכונה במצרי שני כדמבואר בגמ'. אבל בחלל הבא על בת ישראל לפי ר' דוסתאי, הטעם דהולד כשר אינו מפני דאין חלות פסול באב דהרי הוא חלל ובודאי יש בו חלות שם פסול. אלא דכבר ייסדנו לעיל (סו: בענין יסוד הדין דחללות, אות א) דהלשון דר' דוסתאי דבנות ישראל הוו כמו מקוה דמטהר משמע דמסברא בן של חלל ראוי להיות חלל אלא דיש דין דבת ישראל מכשיר את הולד ומפקיע ממנו חלות חללות. וא"כ לפי רבי יוסי מכיון דהחלל באמת יש בו חלות שם פסול גברא, ממילא הוא יכול לפסול אשה בביאתו אע"פ דזרעו כשר. ויוצא דלפי רבי יוסי עדיין בידו של האב לפסול את בתו לכהונה ע"י להשיא אותה לחלל אפי' בדעת ר' דוסתאי דבנות ישראל מקוה טהרה לחללין. ולכן רש"י ביאר את הגמ' דקאי בדעת רשב"ג דכל היכא שכהן מותר בבתו מותר באלמנתו ע"פ גזה"כ מיוחדת דדין האם כדין הבת. ולכן אם נקטינן כמו רשב"ג בנוגע לאיזה איש פוסל את אשה בביאתו, וכמו ר' דוסתאי בנוגע לבן של חלל ובת ישראל, אזי שפיר מובן דהאב אינו יכול לפסול את בתו לכהונה ע"י נישואין עם חלל דהרי הבת שלהם כשרה ולכן גם האם כשרה.