גמ'. והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת.

נחלקו הראשונים האם ההתראות צריכות להיות בין כל רביעית לרביעית. דכתב הרמב"ם (פיה"מ למכות פרק ג משנה ז) וז"ל וכן אם התרו בו ואמרו לו זה שאתה שותה שעורו כך וכך ועל כל שעור כך וכך ממנו אתה חייב מלקות, הרי זה לוקה לפי מנין השעורין, וכך נתבאר בירושלמי עכ"ל. ומבואר מדבריו דהתראה אחת לפני השתיה מהני לחייבו מלקות על כל רביעית ורביעית. אמנם עיין בריטב"א (מכות כא. ד"ה אמרו לו) דהביא בשם הר"י דאם שתה בלי הפסק צריך התראה לפני כל רביעית כדי לחייבו במלקות. וצ"ב במאי קמיפלגי.

ונראה לבאר דלפי הרמב"ם אם אדם שותה הרבה רביעיות בשתיה אחת, כל רביעית נחשבת למעשה עבירה נפרדת. אמנם יש דין דאין לוקין על מעשה עבירה בלי התראה, ולכן אם המתרה אמר רק פעם אחת באופן כללי "אל תשתה", השותה חייב מלקות אחת בלבד. שזה דומה לאדם שבעל ערוה כמה פעמים בהעלם אחד דחייב רק חטאת אחת וכדמבואר ברמב"ם (פרק ה מהלכות שגגות הל"א) ואע"פ דבודאי עבר על כמה מעשי עבירה. ואילו אם המתרה אמר לנזיר מראש שהוא מתחייב מלקות על כל רביעית ורביעית אזי נחשב הנזיר למי שקיבל התראה על כל רביעית ורביעית, ומכיון שכל רביעית מהווה מעשה עבירה נפרדת והוא קיבל התראה על כל רביעית ורביעית הריהו חייב מלקות על כל רביעית ורביעית בפני עצמה.

מאידך הר"י סבור ששתייה אחת ארוכה נחשבת ע"פ דין למעשה עבירה אחת ארוכה. אלא שאם אדם מתרה אותו באמצע אזי ההתראה מחלקת את השתייה לשתי מעשי עבירה בפנ"ע ולוקה על כל מעשה עבירה בנפרד. ומכיון דההתראה חלה לחלק את המעשה וליצור כמה מעשי עבירה בפנ"ע ההתראה צריכה להיות באמצע השתייה שלא כמו הרמב"ם.¹⁰¹ אמנם יתכן גם לבאר שיטת הר"י באופן אחר. דבעצם הר"י מודה להרמב"ם דכל רביעית ורביעית הויא מעשה עבירה נפרדת וכל מה שחסר הוא התראה על כל מעשה עבירה. אמנם הר"י נקט דהתראה לפני השתייה רק מתייחסת לרביעית הראשונה ולא לשאר הרביעיות. ומאידך הרמב"ם סבור דמכיון דאפי' בלי התראה כל רביעית נחשבת למעשה עבירה נפרדת, התראה לפני השתייה מועילה לחייבו על כל מעשה עבירה.¹⁰²

footnotes: ¹⁰¹ והשווה ללשון הרא"ש בנזיר (סוף מב.) וז"ל חייב על כל שתיה ושתיה דהתראות מחלקות עכ"ל. ¹⁰² עיי"ש בריטב"א דהביא מרש"י וז"ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה דאילו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אישתלאי עכ"ל. דהיינו דע"פ דין התראה לפני השתייה מהני לרביעית השניה, אמנם השותה יכול לומר דהוא שכח את ההתראה.

גמ'. לא צריכא, שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון שהיתה אלמנת לוי, מהו דתימא הרי שמות מוחלקים, קמ"ל גופים מוחלקים בעינן, וליכא.

לכאורה קשה למה זה נקרא שמות מוחלקין אם יש רק אשה אחת שהיא אלמנה דהרי מאי שנא דהיתה לה ג' בעלים שונים דכולם מתו. ונראה לדייק מלשון הגמ' דהגדרת אלמנה בנוגע לאיסור אלמנה לכהן גדול אינה רק אשה במצב שמת בעלה דהרי א"כ אין כאן שמות מוחלקים. אלא דמיתת הבעל מחילה עליה חלות שם אלמנה של בעל זה, ולכן כל פעם שבעל שלה מת חל עליה חלות שם חדש של אלמנה.

ונראה דזה דומה למה שמצינו באיסור גרושה לכהן. דהיה אפשר ללמוד דהגדר דגרושה האסורה לכהן הוא אשה במצב של גירושין. אבל מבואר בגמ' דיש היכי תמצי שהגירושין אינן חלין והיא עדיין אשת איש אבל עצם נתינת הגט בפסול מהווה ריח הגט והאשה אסורה לכהן. כמו למשל, לפי החכמים (גיטין פב:) אם אדם נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דהיא אינה מגורשת אמנם היא אסורה לכהן מדין ריח הגט. ולפי כמה ראשונים הוי איסור מדאורייתא.¹⁰³ ומבואר מזה דאין גדר דגרושה מי שנתגרשה מבעלה, אלא דחל בה חלות שם גרושה ע"י מעשה גירושין אע"פ דאין כאן חלות גירושין.¹⁰⁴

footnotes: ¹⁰³ עיין ברשב"א (גיטין פד: ד"ה כיצד). אמנם הרמב"ם (פרק י מהלכות גירושין הל"א) הבין דריח הגט אוסרה לכהן מדרבנן. ¹⁰⁴ אמנם עיין ברשימות שיעורים ליבמות (י. תוד"ה לעולם) דרבינו זצ"ל ביאר דנחלקו התנאים בגיטין (פב:) אם הפסול כהונה נובע מחלות הגירושין במקצת או מחמת מעשה דנתינת הגט בלי חלות גירושין בכלל.

ונראה מסברא דהיסוד הזה דמיתת הבעל מחיל עליה חלות שם אלמנה קשור ליסוד דעלמא דמיתת הבעל מהווה חלות מתיר של האיסור אשת איש ולא רק דעכשיו היא נמצאת במצב דאין לה בעל ולכן היא ממילא מותרת.¹⁰⁵ דמכיון דמיתה חל כמתיר של האיסור אשת איש, מסתבר דהוא גם חל כחלות אוסר לכהן גדול. אמנם אם האיסור אשת איש נפקע ממילא ע"י מיתת בעל אזי קצת קשה לומר דבנוגע לאיסור אלמנה לכהן גדול דמיתה חל כאוסר.

footnotes: ¹⁰⁵ עיין בזה בשיעורים לעיל (ב. ד"ה וקונה את עצמה). ונ"מ לאשתו של אליהו הנביא דלא מת אך עלה לשמים בחיים וא"א איפוא שתהיה יחס של אישות בינו בשמים לבינה בארץ.

גמ'. אמר רב חנא בר רב קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל.

א שם זנות בישראל

מבואר מהגמ' דאע"פ שבמצב של האשה הזאת אין האיסור זונה מוסיף כלום על האיסור חללה, מ"מ איסור זונה נחשב כאיסור מוסיף מפני דשם זונה פוסל בישראל. ולכאורה צ"ב דהרי מדברי הרמב"ם יוצא דאיסור מוסיף שייך רק היכא דהאיסור השני מוסיף דבר בפועל בנוגע לחפצא הזאת. ואלו דבריו (פרק ד מהלכות שגגות הל"א-הל"ג) וז"ל אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם והוא שהיו האיסורין כולן באין כאחת או איסור מוסיף או איסור כולל וכו' הבא על אשת אחיו הקיים כשהיא נדה, מביא שלש חטאות משום אשת איש ומשום אשת אח והן שני איסורין הבאין כאחת ומשום נדה שהוא איסור מוסיף שמתוך שנתוסף בה איסור זה לבעלה נוסף ליבמה וכן כיוצא בזה וכו' כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף, צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך שתאסר עליהן יתוסף איסור אחר לזה, אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אילו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרה עליהן יתוסף בה איסור לזקן, שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח, וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. וצ"ע היאך הרמב"ם הבין את הגמ' שלנו.

וצ"ל דיש ב' דינים באיסור מוסיף: א) היכא דהאיסור הוי מאותו סוג איסור, כגון דשני האיסורים הוו איסורי ביאה, אז האיסור השני צריך להוסיף עוד אנשים שהיא אסורה להם בפועל כדי להיות איסור מוסיף. ובזה איירי הרמב"ם בהלכות שגגות. ב) היכא דהאיסור השני הוי חלות שם איסור אחר מהאיסור הראשון, אע"פ דאינו מוסיף שום איסור חדש בפועל, מ"מ האיסור השני הוסיף באיכות האיסור. וזה מה שעולה מסוגיא דידן, דמכיון דאיסור זונה הוי שם איסור חדש (דהרי האיסור זונה שייך לישראלית ובעלה הישראל), האיסור זונה נחשב כאיסור מוסיף כלפי האיסור חללה אע"פ דאין אדם נוסף לאיסור בפועל.¹⁰⁶

footnotes: ¹⁰⁶ וע"ע בכל זה, וליתר אריכות בענין גדר דאיסור מוסיף ברשימות שיעורים ליבמות (לב: בענין אין איסור חל על איסור, אות א). והשווה לדברי הקובץ הערות (סימן לב אות ג) דתירץ דברי הרמב"ם באופן דומה.

ויש להעיר דהגמ' השווה בין האיסור זונה בישראל, דהיינו אשת איש שזינתה דאסורה לבעלה, לבין האיסור זונה דכהן. ומסברא היה יתכן לומר דהם ב' שמות איסורים שונים. אמנם מבואר בגמ' בסוגיין דאיסור זונה לכהן ואשת איש דזינתה דאסורה לבעלה הוו אותו חלות שם איסור. וזה עולה גם מהגמ' ביבמות (נו:) דאיירי באיסור אשת כהן דנאנסה ולפי הלישנא קמא לוקה משום זונה, וז"ל אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום זונה (רש"י - דכתיב זונה לא יקחו (ויקרא כא) וסתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה שטעתה מאחר בעלה לזרים), משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום זונה. מתיב רבי זירא והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה, ואי זו זו אשת כהן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, אמר רבה הכל היו בכלל זונה, כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא (רש"י - כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו הן שהרי כולן נבעלו בעילת זנות והוציא לך הכתוב אשת ישראל אנוסה מן הכלל אבל אשת כהן כדקיימא קיימא) עכ"ל. הרי יוצא דהגמ' משווה בין האיסור זונה לכהן לבין האיסור דאשת ישראל דזינתה.¹⁰⁷

footnotes: ¹⁰⁷ וע"ע בזה בשיעורים לעיל (דף עז. בענין איסור נכרית לכהן מדין זונה, אות ד).

ב בענין חלות טומאה ושם זונה באשת כהן שנאנסה

איתא ברמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"ז) וז"ל אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורין על בעליהן, פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה עכ"ל. ויוצא מדבריו דהכהן לוקה משום הלאו דטומאה אע"פ דהיא נמי זונה כדמבואר בסוף לשון הרמב"ם. וצ"ע דאם היא זונה למה הכהן אינו לוקה שתים.

ונראה לבאר דהשם זונה והטומאה לא הוו ב' דברים שונים אלא דהשם זונה וחלות טומאה לבעלה הכל נכלל בחלות אחת. ובגלל זה אע"פ דלכאורה הם דינים שונים דמקורם בפסוקים שונים, הרמב"ם חידש דהיכא דאשת כהן נאנסה חל חלות שם אחת של זונה וטומאה.

אבל לכאורה קשה לפרש כך, דהרי הרמב"ם והגמ' (יבמות נו:) איירי רק באונס ומשמע מהגמ' שם דאשת כהן דזינתה ברצון ואח"כ הכהן בא עליה דבאמת חייב שתים – משום טומאה ומשום זונה. ואם נאמר דהשם זונה וחלות הטומאה הכל נכלל בחלות שם אחת, לכאורה זה שייך בין באונס ובין ברצון ומאי שנא דכשזינתה ברצון הבעל לוקה משום טומאה ומשום זונה בנפרד.

ונראה דבאמת היסוד הזה נכון, דהיינו דהשם זונה גורם לטומאה ולכן היכא דנאנסה ואח"כ בא עליה הבעל (הכהן) דהוא חייב רק פעם אחת. אמנם היכא דנבעלה ברצון הביאה הזאת מחילה עליה חלות שם טומאה בנפרד מהשם זונה. ולכן בעלה כהן הבא עליה חייב שתים, אחת משום טומאה ואחת משום זונה. ויש להוכיח דחלוק הדין הטומאה דחלה באשת כהן דנאנסה מדין הטומאה דחלה בכל אשת איש דנבעלה מרצון, מהדין דצרת סוטה. דהרי צרת סוטה אינה נופלת לזיקה בגלל דטומאה כתיב בה כעריות (יבמות יא.). אמנם, באשת כהן דנאנסה אע"פ דחל בה דין טומאה כדמבואר ברמב"ם, מ"מ יש זיקה והיא צריכה חליצה.¹⁰⁸ וא"כ רואים דהדין טומאה דאוסר אשת כהן דנאנסה לבעלה אינה כעריות כדי לפטור אותה מחליצה. והביאור בזה הוא כנ"ל, דחלות הטומאה באשת כהן דנאנסה חלה ביחד עם חלות שם זונה ולא מדין ושם נפרד של טומאה.¹⁰⁹

footnotes: ¹⁰⁸ ויש להעיר דהנימוקי יוסף (יבמות ב. בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב יהודה) נסתפק בזה והעלה צד לומר דאין בה זיקה כלל. ¹⁰⁹ ועיין במל"מ (פרק ו מהלכות יבום הל"ט) דהקשה כמו רבינו זצ"ל דאם חל טומאה באשת כהן דנאנסה, למה היא צריכה חליצה, ונשאר בצ"ע.

ולפי"ז יש לעיין בנוגע לספק ביאה. דהרי אם אשה היא ספק האם נבעלה לפסול לה, הרי היא ספק זונה ואסורה לכהן מספק. ואם יש לנו ספק האם אשת ישראל זינתה, אזי היא ספק סוטה ואסורה על בעלה מדאורייתא בדין ודאי מפאת ספק הטומאה, אבל היא רק ספק זונה ואסורה לכהן רק מספק.¹¹⁰ ואם יש לנו ספק האם אשת כהן נבעלה באונס או לא נבעלה, אזי אם דנין על כל דין בנפרד היינו אומרים דהטומאה ראויה לחול מדין ודאי והיא אסורה על בעלה הכהן מדאורייתא מדין סוטה והשם זונה חל רק מספק. אמנם לפי מה שביארנו לעיל דבנוגע לאשת כהן האיסור לבעלה הכהן מדין טומאה והאיסור מדין זונה הוו אותה חלות שם אחת, אזי יתכן דמכיון דהיא אסורה עליו מדין ודאי מפאת דין איסור הטומאה דה"ה דחלה עליה חלות שם זונה מדין ודאי.

footnotes: ¹¹⁰ אם היא ודאי זינתה תחת בעלה אזי היא אסורה לכהן מדין זונה כדמבואר ברמב"ם (פרק יח מהלכות איסו"ב הל"ו).

גמ'. מהו דתימא איסור כהונה שאני, קמ"ל.

ויש לבאר את ההו"א דאיסורי ביאה דכהונה אינן רק איסורי מעשה ביאה דעלמא אלא דיסוד האיסור הוא לחלל קדושת כהונה. וכבר הבאנו לעיל (עו. ד"ה הנושא אשה כהנת) דהב"ד חייבים להפריש כהן מטומאת מת או מלשאת אשה האסורה עליו מפאת מצות "וקדשתו", דמהווה מקור דיש לב"ד חיוב מיוחד לשמור על קדושת כהונה. וא"כ יתכן דכל איסור ביאה דכהונה הוי עוד חילול קדושת כהונה ולכן איסור חל על איסור אפי' איסור קל על איסור חמור.

ובזה יש לבאר דברי רש"י דכתב וז"ל שריבה בהן הכתוב מצות יתירות הילכך אפילו קל על חמור דעלמא ליחול קא משמע לן עכ"ל. ונראה דאחד המצוות יתירות דכהונה הוא האיסור ליטמא, ולכאורה צ"ב דמה הקשר בין האיסור ליטמא לבין הא דאין איסור חל על איסור. וע"פ הנ"ל נראה לבאר דהאיסור לכהן ליטמא אינו מעשה איסור בעלמא אלא דע"י הטומאה הכהן מחלל קדושתו. דהרי הראב"ד (פרק ה מהלכות נזירות הלט"ו) נקט דאין איסור על כהנים ליטמא בזמה"ז מכיון דכולם כבר טמאי מת, וז"ל והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה עכ"ל. ומוכח מזה דהאיסור אינו עצם מעשה המטמא בלבד אלא החילול קדושה דחל ע"י הטומאה ומכיון דכולם כבר טמאים ממילא אין איסור.¹¹¹

footnotes: ¹¹¹ ועיין ברשימות שיעורים ליבמות (ג: בענין טומאת כהנים לקרובים) דרבינו זצ"ל גם הגדיר טומאת כהנים כחילול קדושת כהונה.

ויתכן דזה כוונת רש"י דהכתוב הרבה מצוות יתירות. דהיינו דיש לכהנים איסור ליטמא דמהווה איסור לחלל קדושתם, וכמו"כ היסוד דאיסורי ביאה הוא לחלל קדושתם. ומפני דבנוסף לאיסור מעשה ביאה יש עוד צד של חילול קדושת כהונה אזי יש הו"א לומר דאיסור חל על איסור באיסורי ביאה דכהונה.

גמ'. זונה למה נאמרה נאמר כאן זונה ונאמר להלן זונה, מה כאן זרעו חולין, אף להלן זרעו חולין.

יש לעיין האם איסורי ביאה דכה"ג וכהן הדיוט הוו אותם חפצא דאיסור או הוו איסורים שונים. ויתכן דיש נ"מ בנוגע להתראה, האם צריך לתת התראה לכה"ג בתורת כהן הדיוט או באיסור דכה"ג. ונראה מההו"א של הגמ' – דרק הולד של זונה לכה"ג הויא חלל ולא הולד של זונה לכהן הדיוט – דהוו ב' איסורים שונים עם דינים שונים.¹¹² וע"ע מ"ש בסמוך ברש"י ד"ה כ"ג באלמנה.

footnotes: ¹¹² אמנם הרמב"ם אינו מונה איסור דכה"ג לגרושה, חללה, וזונה כלאווין נפרדים.