תוד"ה ומאי ניהו.

לפי התוס' עבד כנעני קונה את עצמו בחליפין אבל עבד עברי אינו קונה את עצמו בחליפין, והחילוק הזה צ"ב. ונראה לבאר דחלוק קנין האדון בעבד כנעני מקנינו בעבד עברי. דעבד כנעני הוי כשורו וחמורו של האדון ולכן כדי שעבד כנעני ישתחרר האדון צריך להקנות את העבד כנעני לעצמו, והאדון הוי הבעלים על הקנין כמו בהקנאה דעלמא. אבל עבד עברי אינו כשורו וחמורו דאדונו ולכן אע"פ דבעינן דעת האדון כדעת מקנה, עדיין האדון אינו בגדר הבעלים על הקנין.

וע"פ זה מובן למה חליפין מהני בעבד כנעני אבל לא בעבד עברי. כי כבר ביארנו (לעיל ג. בענין שיטת הרמב"ם בחליפין לקידושין) דחליפין מהני במקח וממכר בכלי פחות משו"פ כי המקנה הוי הבעלים על הקנין והוא יכול לוותר על הצורך לשו"פ. אבל בקידושין, דהאשה אינה הבעלים על הקנין אין לה את הכח הזה ולכן תמיד בעינן חלות שם כסף מעיקר הדין, דהיינו שו"פ. והסברות האלו גם שייכות לשיחרור עבדים. דבנוגע לעבד כנעני האדון הוי הבעלים על הקנין ולכן הוא יכול לוותר על הצורך לשו"פ וחליפין אמנם מהני. אבל לגבי עבד עברי, האדון דומה להאשה בקידושין דאע"פ דבעינן דעתו בתורת דעת מקנה מ"מ הוא אינו הבעלים על הקנין, ולכן אין מי שיכול לוותר על הצורך לשו"פ וא"א להקנות בקנין סודר.

גמ'. לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא כסף דאי אית ביה שוה פרוטה אין אי לא לא אבל תבואה וכלים, אימא מדמקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשיה, קא משמע לן.

הבאנו לעיל (ב. תוד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה אות א) את שיטת הרמב"ם (פרק ז מהלכות מעילה הל"ו) דפודין הקדשות בכלי פחות משו"פ, וגם את ספיקת הרשב"א (שבועות לט:) דכלי פחות משו"פ אולי מהני לקנינים ולקידושין. וקשה טובא על השיטות האלו מגמ' דידן, דמבואר להדיא דכלים פחות משו"פ לא מהני לקנות בעבד עברי.

ויש לתרץ לכל שיטה בפני עצמה. לפי הרמב"ם י"ל דכלי פחות משו"פ מהני כשו"פ לכל דבר חוץ מקידושין. וביארנו (עיין לעיל ג. חליפין בקידושין אות ז'; ו. בענין מתנה ע"מ להחזיר) דהחלות שם כסף הקונה במקח וממכר תלוי בחשיבות החפצא משא"כ החלות שם כסף של קידושין דתלוי בשווי שמגיע לידה. וזה גם הטעם דמתנה ע"מ להחזיר וחליפין לא מהנין בקידושין, כי האשה אינה מקבלת שווי ולכן חסר חלות שם כסף קידושין. ולפי זה שפיר מבואר למה לפי הרמב"ם כלי פחות משו"פ לא מהני לגאול עבד עברי. דהרי הרמב"ם פסק (עיין במשנה למלך לפרק ב מהלכות עבדים הל"א) דאין עבד עברי נקנה בחליפין ואינו קונה את עצמו בחליפין, ומבואר מזה דגם לגבי עבד עברי החלות שם כסף תלוי בשווי דהאדון מקבל ולא רק בחשיבות החפצא בלבד. וא"כ גם כלי פחות משו"פ לא מהני בקניני עבד עברי.

אבל לפי הרשב"א עדיין קשה דהרי הרשב"א צידד לומר דכלי פחות משו"פ מהני אפי' בקידושין. וכבר ביארנו (ג. בענין חליפין אות ז') יסוד שיטת הרשב"א בזה, דהיינו דשווי הכלי ע"פ דין באמת הוי שו"פ בגלל המלאכה דאפשר לעשות בכלי. וא"כ לפי הצד בספיקת הרשב"א דכל כלי מועיל בקידושין מכיון דכל כלי ע"פ דין נחשב כשוה פרוטה צ"ע, מאי שנא קידושין מגאולת עבד עברי דמפורש בגמ' דכלי פחות משו"פ לא מהני.

ונראה דיש לחלק בדעת הרשב"א בין קידושין לבין גרעון כסף דעבד עברי. דכל חידוש הרשב"א דכלי דמחירו בשוק פחות משו"פ יש לו השווי ע"פ דין דשוה כסף, הוא רק לגבי קנינים וכדומה. אבל פשיטא דאפי' הרשב"א מודה דא"א לפרוע חוב דפרוטה בכלי ששווה פחות מפרוטה, כי לגבי פרעון חוב הולכין בתר השוויות של החפצא בשוק. וכבר ביארנו לעיל (עיין בשיעורים ב. בתוד"ה שוה פרוטה) דאע"פ דנחלקו הראשנים לגבי כמה דיני גרעון כסף, מ"מ כו"ע מודי דהיסוד דגרעון כסף הוי פריעת חוב לאדון. וא"כ י"ל דלרשב"א כלי פחות משו"פ לא מהני בגרעון כסף דעבד עברי, כי גרעון כסף בעצם הוי חלות דין פריעת חוב.

גמ' לעולם דלא שוי וכו' אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים.

בענין לדידי שוה לי

א לדידי שוה לי בפדיון הבן ובמקח וממכר

עיין בתוס' (ד"ה אבל כולי עלמא) דהבינו דכל השו"ט בהסוגיא הוא בנוגע לפדיון הבן. דבהו"א הגמ' סברה דכל כהן בכל ענין יכול לומר לדידי שוה לי ה' סלעים, אבל רב אשי הסיק דלדידי שוה לי מהני רק היכא דהכהן הוי גברא רבה דיש לו צורך מיוחד בסודר. ולכן התוס' הקשו וז"ל וא"ת מאי טעמא דלא מהני מי גרע ממתנה ע"מ להחזיר דאמרינן לעיל (ו:) דשמה מתנה עכ"ל. כלומר, למה סודר לסתם כהן יותר גרוע ממתנה ע"מ להחזיר דלא נשאר כלום אצל הכהן, ועיי"ש מה שתירצו. אבל עיין ברמב"ם (פרק יא מהלכות ביכורים הל"ז) וז"ל נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דכל כהן יכול לומר לדידי שוה לי ולקבל חפץ פחות מה' סלעים לפדיון הבן. והקשו עליו (ר"ן ד. בדפי הרי"ף, הכס"מ שם) מסוגיא דידן דמשמע דרק גברא רבה יכול לקבל דבר פחות מה' סלעים ולא סתם כהן.³⁸⁵

footnotes: ³⁸⁵ עיי"ש בכס"מ מה שתירץ בזה.

ובהגהות הגר"א פירש דהיה להרמב"ם גירסא אחרת בסוגיא, וז"ל נ"ב וידע למחולי אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי כו', כ"ה גירסת בה"ג ורמב"ם ומפרשים לענין שאין בו משום אונאה עכ"ל. דהיינו, דלפי ביאור הגר"א בדעת הרמב"ם, הגמ' מיירי בשני דינים שונים. דלגבי פדיון הבן הברייתא נשאר כפשוטו דכל כהן יכול לקבל עגלה פחות מה' סלעים והפדיון חל. ורב אשי בא לחדש הלכה אחרת, דבמקח וממכר הלוקח יכול לשלם הרבה יותר משווי החפץ בלי איסור אונאה היכא דדומה לגברא רבה בסודר, דהיינו דיש לו צורך מיוחד לחפץ זה ובאמת לדידיה זה שוה יותר מהמחיר בשוק.

ודברי הגר"א דהגברא רבה "ידע למחולי", אין כוונתו דהוא ת"ח ויודע למחול על הכסף דיותר מהמחיר בשוק כדי לסלק את האיסור דאונאה. דהרי מבואר בגמ' ב"מ (נא.- נא:) דאם באמת הלוקח רוצה לשלם יותר מדמי החפץ בעינן לשון תנאי דעל מנת שאין לך עלי אונאה וזה נכנס לסוגיא דמתנה ע"מ שכתוב בתורה. אלא הגר"א התכוון לדין אחר, דהיינו דהיכא דהגברא רבה באמת צריך לסודר, הסודר שוה לו יותר משאר העולם ולכן אין בו אונאה כלל. ויוצא מזה דלפי הרמב"ם חלוק פדיון הבן ממקח וממכר. דלגבי אונאה במקח וממכר יש ב' דינים: א) דאם הלוקח משלם יותר מדמי החפץ אזי כדי לסלק את האיסור דאונאה בעינן תנאי דע"מ שאין לך עלי אונאה, ב) דאם הלוקח באמת צריך את החפץ ולדידיה שוה לו יותר מהמחיר בשוק, אזי אין כאן חלות אונאה כלל. ורואים מזה דאונאה תלויה במחיר המיוחד ללוקח זה ולא רק במחיר בשוק.³⁸⁶

footnotes: ³⁸⁶ והשווה לדברי הריטב"א כאן (ד"ה לעולם) דגם נקט דבאיסור אונאה הולכין בתר המחיר המיוחד לו וז"ל ושמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשית ובשוק לא שוו אלא חמשה, אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכי דחשבינן ליה הכא דשוי חמש סלעים עכ"ל. ועיין בקצוה"ח (סימן רכז סק"א) דהביא דברי הריטב"א והקשה עליו.

ולגבי פדיון הבן יש דין מיוחד דכל כהן יכול לקבל שוה כסף דפרוטה בתורת ה' סלעים אע"פ דאין זה המחיר בשוק וגם אין לו צורך מיוחד בחפץ כדי לומר דשוויות החפץ בשבילו הוי ה' סלעים. וכל זה שלא כהתוס' דסבורים דסוגייתנו איירי רק בפדיון הבן, והכהן יכול לומר לדידי שוה לי רק היכא דהוא צריך את החפץ כמו סודר לגברא רבה.

ב לדידי שוה לי בקידושין

ביארנו דלפי הרמב"ם יש ב' דינים בגמ' לגבי לדידי שוה לי, דין בפדיון הבן ודין במקח וממכר. אבל לגבי קידושין משמע דאין האשה יכולה לומר לדידי שוה לי.³⁸⁷ ולכאורה יוצא מזה דלשיטת בית שמאי דכסף קידושין צ"ל דינר, דאם הוא נתן לה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה לי דינר, אין הקידושין חלין כי אין לה הכח הזה להעלות את השווי. אבל נראה דהר"ן (ד. בדפי הרי"ף ד"ה גרסי') חולק על זה. דהרי הר"ן הסתפק אם אמרינן לדידי שוה לי בקידושין אפי' בפחות משו"פ, וז"ל אני מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מציא אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני דכיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה לי מהני עכ"ל. ואם הר"ן נסתפק לגבי פחות משו"פ בגלל דהוא לא נותן לה כסף כלל, לכאורה פשיטא דלפי בית שמאי אם הוא נתן לה פרוטה דבודאי יש בו תורת כסף, דהיא יכולה לומר לדידי שוה לי דינר.

footnotes: ³⁸⁷ ונראה דביאור הדבר הוא דהאשה אינה הבעלים על קנין הקידושין, ועיין לשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין אות ד'; ח. תוד"ה ומאי ניהו) לסברא דומה.

גמ'. אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים, מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר, כמאן דאמר לה על מנת דמי.

נחלקו המפרשים בגדר הדין דמקודשת וישלים. דעיין ברשב"א (ד"ה ואמר) דהבין את הגמ' כפשוטה דיש כאן דין דקידושין על תנאי. דהרי הרשב"א הקשה מהצורך לתנאי כפול, וז"ל ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, יש מדקדקין מכאן דבע"מ א"צ לתנאי כפול ולהן קודם ללאו דהא הכא סתמא יהיב לה אלא דאנן הוא דקאמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל, וכבר הארכתי בענין זה בפרק מי שאחזו בס"ד עכ"ל.³⁸⁸ ולפי זה הדין דישלים הוי ככל תנאי בעלמא, דאם המקדש אינו משלים המנה אזי הקידושין אינן חלין. אבל האבנ"מ (סימן כט סקי"ד) העיר דיש ראשונים דחולקים על הרשב"א וסבורים דבדרך כלל תנאי כזה בעי תנאי כפול, ומזה דהמקדש לא כפל דבריו בסוגיא דידן מוכח דאין כאן גדר של תנאי. אלא דביארו את הסוגיא דהמקדש חייב להשלים המנה מדין התחייבות חדשה דקיבל על עצמו בלי קשר לחלות קידושין, וז"ל דע"כ לא בעינן דיני תנאי ב"ג וב"ר אלא שיבוטל המעשה ע"י תנאי דאז אם אין התנאי כדיני תנאי אע"ג דלא נתקיים התנאי המעשה קיים, אבל שיתחייב בתנאו לא בעינן דיני תנאי וכמו קנה שדה במנה ונתן דינר שקנה לו השדה צריך להשלים דמי השדה ונתחייב בדמי השדה אחר שקנה השדה אלא דאם לא נתן דמי השדה לא נתבטל הקנין עכ"ל. ולכן האבנ"מ הסיק דהמקדש חייב להשלים המנה אבל הקידושין חלין אפי' אם אינו משלים.³⁸⁹

footnotes: ³⁸⁸ ועיין ברא"ש (סימן ט) וז"ל ואע"פ שלא הזכיר שום תנאי דיינינן ליה כאילו התנה וכפליה לתנאיה עכ"ל. ³⁸⁹ ועיין באבנ"מ (סימן כט סק"א) ובקצוה"ח (סימן רמא סק"ט).

ולכאורה צ"ע בדעת האבנ"מ דבמה התחייב לתת לה מנה שלם. דהרי א"א להתחייב בדיבור בעלמא דיתן לה מנה, ולמה הוא חייב להשלים לה את המנה. וצ"ל דכמו במקח וממכר דאפשר לקנות קרקע בפרוטה, כשפוסקין סכום מסויים אזי הקנין עצמו דחל בפרוטה מחייב את הקונה לתת יותר מפרוטה, הוא הדין לגבי קידושין. דהיינו דאפשר לקדש אשה בפרוטה, וע"פ הדין קנין הקידושין בעצמו מחייב את המקדש לתת יותר מהפרוטה, וזה חידוש.

והנה בסיפא דברייתא איתא, וז"ל אמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת, דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף עכ"ל. והגמ' ביארה דדינר רע היינו דנפיק ע"י הדחק. ולכאורה יש להקשות על הדין דמקודשת ויחליף, דממ"נ - אם "מנה זו" כולל דינר רע אז למה הוא חייב להחליף, ואם "מנה זו" אינו כולל דינר רע אז למה היא מקודשת.

ועיין בר"ן (ד. בדפי הרי"ף ד"ה אמר ר' אלעזר) דנסתפק האם חלות הקידושין תלויה בזה שיחליף הדינר הרע בדינר היוצא בקלות, וז"ל האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק, כלומר דכיון דנפיק הרי זו מקודשת דמסתמא לא קפדא כל שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תלויין בכך ואע"פ שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליפו לה מדין חוב בעלמא עכ"ל. וכמו"כ יש להסתפק בדעת הרמב"ם (פרק ז מהלכות אישות הלי"ז) שכתב וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד הרי זו מקודשת משלקחה הדינר והוא שישלים לה את השאר, שזה כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מאה דינרים שהיא מקודשת לו מעכשיו וכו' וכן אם נמצא מנה חסר דינר או נמצא מהן דינר נחשת אינה מקודשת, נמצא בהם דינר רע אם יכולה להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת עכ"ל. ולא ברור על מה קאי סוף דברי הרמב"ם "ואם לאו אינה מקודשת". דיש לומר דקאי על המלה "יחליפנו", כלומר דאם הוא אינו מחליף אז היא אינה מקודשת כצד הא' בר"ן, או"ד י"ל דקאי על המלים "אם יכולה להוציאו ע"י הדחק", כלומר דאם לאו ואינה יכולה להוציאו ע"י הדחק אז היא אינה מקדושת. וא"כ לא ברור באיזה צד של ספיקת הר"ן הרמב"ם נקט.

והנה לפי הצד דחלות הקידושין אינה תלויה בהחלפת הדינר הרע בטוב, שפיר אפשר לפרש הצורך להחליף כהאבנ"מ. דהיינו, דדינר היוצא ע"י הדחק מהני לקידושין אבל הוא גם התחייב לתת לה דינר טוב בלי קשר לחלות קידושין כ"חוב בעלמא" כלשון הר"ן. אבל לפי הצד הא' של ספיקת הר"ן דחלות הקידושין תלויה בזה שיחליף הדינר הרע בדינר הטוב, עדיין קשה כל הענין דהחלפה.

ונראה לבאר דכשאמר "התקדשי לי במנה זו" בעצם יש ב' דינים בכל המנה יתר על הפרוטה: א) תורת כסף קידושין, וב) תורת כסף תנאי. ולכן המנה דהוא נותן לה צ"ל כסף מנה ע"פ גדרי כסף קידושין וגם על פי גדרי כסף שניתן בתורת קיום התנאי. והנה בכהת"כ כסף דיוצא ע"י הדחק יש לו שם כסף כדמוכח מפסק הרמב"ם (פרק ד מהלכות מע"ש הל"י, והלי"ט) דפודין מעשר שני עליו, וז"ל אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום וכו' היתה הסלע חסירה שתות או פחות משתות אם היתה יוצאת ע"י הדחק מחלל עליה לכתחלה בשוה סלע ואינו חושש עכ"ל. ונמצא דכסף היוצא ע"י הדחק שפיר מועיל לכסף קידושין דתלוי בשם כסף ע"פ דין. אבל אם נתן לה כסף כזה היא עדיין אינה מקודשת כי הקידושין נעשו על תנאי דהוא יתן לה "מנה זו" ולגבי התנאי הזה היא התכוונה לכסף טוב דיוצא בקלות. ובזה שפיר מובן לשון הברייתא הרי זו מקודשת ויחליף, דהיינו דכבר נתן לה כסף הקידושין אבל כדי לקיים התנאי הוא צריך להחליף את הדינר היוצא ע"י הדחק בדינר היוצא בקלות.