גמ'. והא משתעבד לה. כתב הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הל"י) ז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו כו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עכ"ל. ובכ"מ שם העיר וז"ל וכתב הר"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפילו לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ולפיכך אני תמה על הרמב"ם בפי"ב מנדרים דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ"ל. וקשה על הרמב"ם מהמבואר בכתובות (נח:) שבמקדיש מעשה ידיה אינו חל דהו"ל דבר שלב"ל ולמה פסק הרמב"ם שנדרה חל.

ונראה שהרמב"ם מבחין בין הקדש לקונמות. אין אשה יכולה להקדיש מעשה ידיה בחלות הקדש דעלמא שכן מעשה ידיה הו"ל דשלב"ל, אבל קונמות חלין על דבר שלא בא לעולם. סמוכין לכך ממה שאין אדם מקדיש פירות של חבירו, ואילו בקונמות אדם אוסר פירות חבירו על עצמו. וסובר הרמב"ם שבקונמות אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו מפני שבעל הפירות מעכב. ברם יכול אדם לאסור דבר שלא בא לעולם שלו על חבירו שיאסרו לכשיבואו לעולם. (עדיין לא הונח לנו פסק הרמב"ם ממסקנת הסוגיא בכתובות דף נט. ומנדרים דף מז. שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו, וצ"ע)

ויתכן לפי"ז שאדם יכול לאסור הפקר על חבירו בקונמות כשם שיכול לאסור דשלב"ל. ואמנם המובא לקמן (בדף לד:) היתה לפניו ככר של הפקר, מפרש הרמב"ם (פ"ד ממעילה הל"ט) בנוגע לקונמות, ולפיכך ליכא שם חיוב מעילה של הוצאה וגזילה כבמעילת הקדש דעלמא אלא מעילה של הנאה שהרי בקונמות אין חלות מעילה של גזילה, (עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף נ"ג.)

ועיין בכ"מ פ"ז מהל' נדרים (הלי"א) שכתב שהגם שהרמב"ם פסק בעלמא שטובת הנאה אינה ממון מ"מ נדרים שאני ומי שיש לו טובת הנאה בתרומה יכול לאסור תרומתו על כהן כי דין הבעלות בנדרים אינו כדין הבעלות בכהת"כ.

שם. גמ'. הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. עיין בתוס' גיטין (דף מ: ד"ה הקדש חמץ ושחרור וכו') שלפי הר"י רק קדושת הגוף מפקיעה מידי שעבוד ולא קדושת דמים, ואילו ר"ת סובר שאף קדושת דמים מפקיעה. ונראה שלדעת ר"ת הקדש עצמו מפקיע מידי שעבוד כי א"א שיתפס הקדש תחת שעבוד בעל חוב הדיוט לפי שהקדש לאו בר שעבוד הוא. מאידך הר"י סובר שהקדש בר שעבוד הוא אך גביית שעבוד שווה לפדיון. לכן קדושת הגוף שאינה בת פדיון אינה יוצאת לחולין בגביית שעבודים. אולם קדושת דמים היוצאת לחולין בפדיון יוצאת לחולין אף בגביית שעבודים, ובהתאם לכך קדושת הגוף מפקיעה מידי שעבוד ולא קדושת דמים.

הובאה במס' פסחים (דף ל:-לא.) מחלוקת אביי ורבא בנוגע לגביית בעל חוב. אליבא דאביי למפרע הוא גובה ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה, ונ"מ כשמכר המלוה לפני שגבה דלאביי מכור ולרבא אינו מכור. ברם אם מכר לוה לכ"ע אתי מלוה וטריף. ופרש"י (דף ל. בד"ה כ"ע לא פליגי) וז"ל אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כ״ז:י״ד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל. ויש להעיר הנה גם רש"י הבחין בין קדושת הגוף שמפקיעה מידי שעבוד לבין קדושת דמים שאינה מפקיעה מידי שעבוד, והיאך תחול קדושת הגוף והרי אין החפץ ברשות הלוה להקדישו. וצ"ל שרש"י סובר שיש ללוה רשות ובעלות להקדיש קדושת הגוף ולא קדושת דמים. ביאור שיטתו: שעבודי המלוה נותנים זכויות גבייה בקדו"ד אך אי אפשר שתהיה גבייה בקדושת הגוף. בהתאם לכך שעבודי המלוה שחלים בקדו"ד הם אלימים וחזקים עד כדי כך שהלוה לא יוכל להקדיש החפץ בקדו"ד ואינו יכול למכור את הקרקע המשועבדת כלל. בקדושת הגוף, לעומת זאת, א"א שהשעבוד יחול ושתהיה גבייה, ובכן עצם ההקדש של קדושת הגוף סותר את השעבוד והשעבוד פקע מעיקרא בשעת ההקדש, וחל איפוא ההקדש דקדושת הגוף.

והנה קונמות כקדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד (כתובות דף נט:). ולקמן בגמ' (לה.) מבואר שבקונם פרטי אין פדיון ובקונם כללי יש פדיון. לפי"ז עולה השאלה אליבא דהר"י הסובר שגבייה חלה כמו פדיון בקדו"ד למה חל פדיון בקונמות ולא גבייה. ונראה שקדו"ד דעלמא חלה מעיקרא כחלות דין ממון לגבוה, וכשם שפדיון חל מדין קנין ממון להפקיע השם קדש כמו"כ חל גבייה בקד"ד כקנין ממון ע"פ שעבודי המלוה. מאידך חלות קונמות אינה חלות ממון לגבוה אלא חלות איסורין, ופדיון בקונמות אינו חל מדין קנין אלא מדין מתיר. רק פדיון, איפוא, חל כמתיר בקונמות ולא גבייה שאינה מתרת אלא המהוה קנין ממון בעלמא, וקנין ממון בעלמא אינו מועיל להפקיע את חלות איסורי הקונמות.¹

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף נ"א.