גמ'. אין שבועה חלה על שבועה. כתב הרמב"ם פ"ג מהל' נדרים (הל"ב) וז"ל כיצד יחול נדר על נדר, האומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכו' עכ"ל. וכן פירש הרמב"ם את משנתנו שמדובר בנדר שני נדרים בתנאי. אך לפי"ז עולה השאלה מה פירושו דסיפא דמתני' "שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת" והרי לכאורה אין כאן תנאי ואין הסיפא דומה לרישא.

והנה בדין אין איסור חל על איסור מבואר בגמרא (יבמות דף לב:) שבנוגע לקוברו בין רשעים גמורים האיסור השני כן חל. חזינן שרק לענין עונש בי"ד חל פטור של אין אין איסור חל על איסור, ואילו עצם האיסור השני חל. ועלינו לחקור בדין אין שבועה חלה על שבועה – האם חל פטור עונש בבי"ד כמו בדין אין איסור חל על איסור או אולי הוא מהוה הפקעת חלות השבועה השנית מכל וכל.

ונראה להכריע חקירה זו עפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים (הל' ז') בהקשר לדין אין שבועה חלה לבטל את המצוה, וז"ל ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה, ושבועות אין חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר זה הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני עכ"ל. הנה לפי הרמב"ם מתבאר דין אין נשבעין לבטל את המצוה עפ"י הדין של אין שבועה חלה על שבועה הנאמר באין נשבעין לקיים את המצוה (לעיל דף ח.). ולכאורה יפלא שהרי הנשבע לבטל את המצוה הו"ל שבועת שוא (פ"ה משבועות הלט"ו) ואילו הנשבע לקיים את המצוה אינה שבועת שוא (פ"ה מהל' שבועות הל"ט והלי"א). מוכח איפוא שלדעת הרמב"ם מצויים שני דינים: א) אין שבועה חלה בנוגע לדבר מצוה – בין לקיים ובין לבטל; ב) שבועה לבטל המצוה הו"ל שבועת שוא. לאור זה מסתבר שיסוד הדין הראשון הוא שאין אדם בעלים לישבע על עניני מצוה. ובכך מובן הביטוי שבגמרא "מושבע ועומד מהר סיני" דהיינו ששבועת הר סיני מפקיעה מצוות משבועת ביטוי. לפי"ז כשנשבע לקיים את המצוה אין השבועה חלה כלל בדומה לנשבע לבטל את המצוה אלא שבנשבע לבטל את המצוה יש גם דין שני דהו"ל שבועת שוא.¹

footnotes: ¹ עיין בדף 2 במילואים לרשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' השייכים לדף ס"א בענין נשבע לבטל את המצוה.

ויתכן שכך הפירוש של הרמב"ם בסיפא דמשנה הנ"ל שהתנה שאם עבר על השבועה שלא יאכל יביא קרבן למדבח וחזר ונדר קרבן פעם שנית בתנאי כזה בנוגע לשבועה שניה שלא יאכל, ועבר ואכל, שאינו חייב אלא אחת. ביאור הדבר שלא עבר כלל על השבועה השניה שלא יאכל שהרי אין שבועה על שבועה חלה כלל, הואיל ואינו בעלים לישבע וכדנ"ל. ואינו דומה לדין אין איסור חל על איסור שהאיסור השני חל אלא שפטור מחיובי בי"ד. ולכן אילו בנדרים בכה"ג חייב שתים – על כל נדר ונדר שעבר עליו כשאכל.

שם. גמ'. נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה.

כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ז) וז"ל שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום וכו' ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה וכו' נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה וכו' אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת וכו' עכ"ל. ועיין בלחם משנה שם שהביא בשם הרמב"ן שחולק על הרמב"ם ולדעתו א"א לשאול על השלישית בלבד שהרי אין מתירין את הנדר עד שיחול והשלישית עדיין לא חלה, ודומה הוא לנודר לאחר זמן שכל זמן שלא חל הנדר אין נשאלין עליו (רמב"ם פ"ד מנדרים הל"ו). (עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף צ"ג-צ"ז.).

ונראה ששונה נדר לאחר זמן משבועה על שבועה. בנדר לאחר זמן הפלאת הנדר אינה חשובה למעשה נדר טרם הגיע הזמן, ולפיכך אין נשאלין עליו לפני הזמן. מאידך בשבועה על שבועה חשובה השבועה האחרונה מעשה שבועה ולפיכך נשאלין עליה מיד ואף שעדיין לא חלה. משום כך פסק הרמב"ם שניתן לשאול על השבועה השלישית גם לפני ששאל על הראשונה והשניה.

סעד לדברינו מהרמב"ם פ"ט מהל' גירושין (הל"א) וז"ל המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי. דומה לתנאי שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי שהמגרש על תנאי הרי גירש וזה עדיין לא גירש עד שיגיע אותו הזמן. לפיכך המגרש על תנאי צריך לכפול תנאו וזה אינו צריך לכפול דברו ולא לשאר משפטי התנאין שבארנו. כיצד האומר לאשתו הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום אינה מגורשת אלא לאחר שלשים יום. ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך שלשים אינה מגורשת וכו' ומה בין המגרש על תנאי לזה שקבע זמן לגירושין או תלאן במעשה, שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי. לפיכך כשיתקיים התנאי נתגרשה אם היה הגט קיים אע"פ שאינו ברשותה ואינה צריכה לחזור וליטלו או להיותה ברשותה אחר שתקיים התנאי שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גירושין ואם נשאת קודם שיתקיים התנאי לא תצא כמו שבארנו. אבל התולה גירושין בזמן או במעשה לא הגיע גט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה. לפיכך כשהגיע הזמן צריכה להיות גט ברשותה או תחזור ותטלנו או שיהיה במקום שייחדה אותו בו אע"פ שאינו רשותה כמו שבארנו ואח"כ תתגרש בו, ואם נשאת קודם שיגיע הזמן שקבע או קדם שתעשה המעשה שתלה בו הגירושין תצא והולד ממזר שעדיין היא אשת איש גמורה ואין כאן שם גירושין עכ"ל. ביאור הרמב"ם שחלוקין גירושין על תנאי שהגירושין חלין לאחר זמן בעת קיום התנאי (וכשהתנה בתנאי "אם" ולא בתנאי "מעכשיו", עיין ברמב"ם פ"ח מהל' גירושין הל"א) מגירושין לאחר זמן. בגירושין על תנאי מעשה הגירושין התחיל משעת נתינת הגט אלא שנגמר ע"פ דין והגירושין חלין עם קיום התנאי. מאידך בגירושין לאחר זמן אף עצם מעשה הגירושין אינו כלום עד הגעת הזמן. ומשום כך בגירושין לאחר זמן האשה חייבת לחזור וליטול הגט שלא כדין גירושין על תנאי וכפי שמבואר ברמב"ם. לאור הבחנה הזאת אף מוסבר הדין שאין נשאלין על נדר שלאחר זמן קודם שהגיע הזמן כי ע"פ דין ליכא מעשה נדר לפני שהגיע הזמן ואין נשאלין כשאין מעשה נדר. מאידך בשבועה על שבועה מעשה שבועה שני קיים וניתן לשאלת חכם.

ברם עדיין לא הונח לנו פסקו של הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות (הלי"ד) וז"ל נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירה יהיה אסור לשתות יין לעולם וניחם. הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואחר כך ישאל על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו, לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר שלשים יום מר"ח אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר עכ"ל. והנה לפי"מ שביארנו למעלה דעת הרמב"ם שמעשה הגירושין על תנאי חשוב מעשה גירושין בשעתו אף שחלות הגירושין לאחר זמן. והרי דין שאלת חכם תלוי במעשה הנדר והשבועה ולא בחלות, ומשום כך נשאלין על שבועה על שבועה כי חשוב מעשה שבועה אע"פ שהשבועה עוד לא חלה. ובכן בדין הוא שנשאלין על שבועה על תנאי לפני קיום התנאי כי חשוב כמעשה שבועה, וקשה א"כ למה פסק הרמב"ם שאין נשאלין על שבועה על תנאי לפני שקיים את התנאי.

ונראה ליישב בהתאם לתירוץ הגר"ח זצ"ל על קושית התוספות במס' נזיר (דף יא.). שם הקשו התוס' (ד"ה דהוי מתנה וכו') על הגמרא שמשמע ממנה שיש חלות דיני תנאים בנזירות וז"ל וא"ת ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח דאמר בהמדיר (כתובות עד.) דבעינן תנאי דומיא דבני גד ובני ראובן שתקיים המעשה ע"י יהושע שהיה שליח משה והתם מהני תנאה לבטל המעשה ולא בעלמא, וי"ל אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח עכ"ל. והקשה הגרע"א זצ"ל בגליון הש"ס וז"ל ק"ל דעדיין איך יתורץ ההיא דנדרים ר"פ ואלו נדרים קונם רחיצת עולם אם ארחץ (דף פ.), הא נדרים א"א לקיים ע"י שליח וצ"ע, עכ"ל. ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל לקושית התוס' וביאר שתנאים בנדרים ובנזירות אינם חלים מפרשת התנאים דבני גד ובני ראובן כי מאחר שנדרים ונזירות אינם חלים ע"י שליח אינם נתפסים בדיני תנאים של בני גד ובני ראובן. אלא שדין נדרים ונזירות על התנאי נלמד מדין האדם בשבועה פרט לשוגג ופרט לאונס (שבועות דף כו.). ולכן התנאי מבטל את הנדר ואת הנזירות כי על ידו חל דין האדם בשבועה.¹

footnotes: ¹ וצ"ל שדין דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי חל דוקא בפרשת התנאים של בני גד ובני ראובן ולא בתנאים בפרשת האדם בשבועה. מאידך דין אין מתנין ע"מ שכתוב בתורה חל אף בתנאים המיוסדים בפרשת האדם בשבועה עיי"ש בסוגיא במס' נזיר. ועיין בחדושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם ריש הלכות נזירות.

יתכן לפי"ז ששונה חלות דין התנאי בנדרים ובנזירות הנלמד מפרשת האדם בשבועה בעצם מהותו מדין התנאי של בני גד ובני ראובן בכל התורה כולה. תנאי בכהת"כ אינו משנה את גוף המעשה, שחשוב למעשה בשעתו אלא שהתנאי חל בחלות. גירושין על תנאי חשוב למעשה גירושין בשעתו אך קיום התנאי מעכב את חלות הגירושין שלא יחולו עד שעת קיום התנאי. בנדרים ובנזירות לעומת זאת חל התנאי בעצם מעשה הנדר או הנזירות שלא יחשב למעשה טרם יתקיים התנאי. דין האדם בשבועה אינו דין חיצוני בעלמא אלא דין שחל בגוף מעשה הנדר בעצמו, ובהתאם לכך לפני שיתקיים התנאי ליכא מעשה נדר. לכן פסק הרמב"ם שאין נשאלין על נדר המותנה בתנאי עד שקיים את התנאי – מאחר שבלי קיום התנאי ליכא מעשה נדר. ומשום כך השווה הרמב"ם את הנדר על תנאי לנדר לאחר זמן שכן מעשה נדר חסר בשניהם ובלי מעשה נדר אין שאלה.

דרך אגב, אשר לקושית התוס' היאך חל תנאי בנזירות והרי ליתא בשליחות ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי נראה שניתן לחלק את הדברים שאינם בשליחות לשני סוגים. חליצה לדוגמא מופקעת משליחות ע"פ דין, ובכן חלה בה ההלכה דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. מאידך נדרים אינם מופקעים משליחות ע"פ דין אלא שבהיכי תמצי א"א לנדור ע"י שליח. נדר דומה למצוה שבגופו דליתא בשליחות שהרי כששליח יניח תפילין בעד המשלח לא יקיים המשלח את המצוה כי סוכ"ס אין התפילין מונחות על גופו של המשלח אלא על גופו של השליח, והמצוה של תפילין היא שהתפילין תהינה מונחות על גופו ולא על גוף של מישהו אחר. ה"ה במעשה נדר – כי גופו של הנודר צריך להפליא את הנדר ולא גוף של אדם אחר. אמנם עצם ענין הנדר אינו מופקע משליחות. ומשום כך אין הנדר מופקע מתנאי.

ונראה להוסיף ביאור בזה לאור הנחת הגר"ח זצ"ל שחזר עליה פעמים רבות שרק הבעלים יכולים להתנות תנאי במעשיהם ולא אדם שאין לו חלות שם בעלים. דין מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי מסמן לנו את מי שאין לו חלות שם ודין בעלים, ולפיכך אינו יכול למנות שליח ובכן אי אפשר לו להתנות תנאי. בחליצה למשל אין החולץ הבעלים על החליצה, כי חליצה אינה זקוקה לדעת בעלים – פטור החליצה בא ממילא מן השמים ולא שהיבם פוטר חלוצה מכח דעת בעלים שלו ועם מעשה בעלים. סמוכין לכך הביא הגר"ח זצ"ל מחליצת קטן שכשרה אליבא דרבנן ומחליצת חרש שפסולה משום דלאו בר קריאה הוא ואין אומרים שחליצת חרש וקטן פסולה לפי שאינם בני דעת.¹ ולכן אין החליצה זקוקה לעדי קיום מדאורייתא כי דין עדי קיום בדבר שבערוה חל דוקא כשיש קיום דעת בעלים כפי שיש בקידושין וגירושין.

footnotes: ¹ עיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם הל' חליצה ויבום.

לפי"ז מוסבר מאד ההבדל בין חליצה לנדרים. בחליצה אין החולץ בעלים, ולכן אין בידו למנות שליח או להתנות תנאים כי אינו בעל המעשה. מאידך הנודר נדר או הנוזר נזירות ע"כ שהוא הבעלים של הנדר ושל הנזירות שהרי נדרים זקוקים לחלות שם דעת בעלים (דמופלא סמוך לאיש קובע דין דעת בעלים לענין נדרים, עיין בשיעורים ריש פרק נערה המאורסה). ומה שהנדרים אינם בשליחות הוא מדין מיוחד שנדר כעין מצוה שבגופו – כי פי השליח אינו כפי המשלח לענין הפלאה, ובכן ליכא שליחות להפליא נדרים ונזירות. ואילו בנוגע להתנאת תנאים בנדרים הואיל והנודר נחשב לבעל הנדר יש לו הכח להתנות תנאי בנדריו מדין בעל הנדר.