ר"ן ד"ה איידי דתנא נדרים וכו'. הר"ן והרמב"ן חלוקים בדין שבועה בלשון נדר (או להיפך). לפי הר"ן אינה חלה כלל ואליבא דהרמב"ן חלה מטעם ידות. ונראה שלדעת הר"ן בדין ידות השבועה דרושה הפלאה נכונה בלשון שבועה ועקב כך שבועה בלשון נדר פסולה שכן יש בה תרתי דסתרי בלשון ההפלאה – בין לשון השבועה ובין לשון הנדר. ואילו אליבא דהרמב"ן חידוש דין הידות הוא שאין צורך בהפלאה נכונה כי אם בהוכחה שנתכוון לכך בדבריו. ובכן לרמב"ן שפיר חלה השבועה שהרי קיימת הוכחה שהתכוון לחלות שבועה.

וע"ע בשיעורים ריש פרק שבועות שתים בתרא (יט:) בדין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים.

ענין נזירות חלה על נזירות

במס' נדרים (דף ג'-ג:, יח.) מעלה הגמ' שדין המשנה שיש נדר בתוך נדר שייך לגבי נזירות שחלה על נזירות ונלמד מגזה"כ נזיר להזיר. אך בנדר על נדר ממש נחלקו הרמב"ן (מלחמות סוף פ"ג דשבועות) והריטב"א עם הר"ן. דעת הרמב"ן והריטב"א (בפירושו על הרי"ף למס' נדרים) שבגזה"כ נכללים גם נדרי איסור דעלמא, שכשם שנזירות חלה על נזירות כן חל נדר על נדר. וז"ל הריטב"א, וגזירת הכתוב הוא באיסור חפצא לחול זה על זה אע"ג דהוו חד מינא משא"כ בשבועות ואשכחן נזירות דדמי לנדר וכו'. הריטב"א שם קובע שנזירות מהווה איסור חפצא כנדרי איסור,¹ ואילו הר"ן חולק על דעה זו שכן לשונו (נדרים יח. ד"ה הלכך): דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב' כך אין נדר חל על נדר וכו' דכי תנא יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן עכ"ל. ועלינו להתבונן ביסודה של גזה"כ דנזיר להזיר: בשלמא אליבא דהריטב"א דין הוא באיסורי חפצא שאיסור חל על איסור. ברם אליבא דהר"ן, מ"ש נזירות מנדרים ושבועות דעלמא שחידש בה הקרא דנזירות חלה על נזירות.

footnotes: ¹ לעומת זה הרא"ש בפירושו (נדרים ב ב ד"ה לאפוקי) סובר שנזירות איסור גברא הוא.

ונראה ששיטת הר"ן שבנזירות יש שני דינים:

א) דין חלות שם נזיר בגברא;

ב) דין של נהוג נזירות ואיסורים הכרוכים בה.

הדין בכהת"כ הקובע שאין איסור חל על איסור נוגע לקיום הנזירות ואיסוריה, זאת אומרת, שאיסורי נזירות שניה אינם חלין על גבי איסורי נזירות ראשונה וכמו בשאר איסורי דאורייתא. ובכך דומה דין הנזיר לנדרים ושבועות דעלמא. אכן שונה היא נזירות שיש חלות שם נזיר בגברא ולגביה אין הלכה שאין איסור חל על איסור. והואיל והנזירות אינה מונעת חלות השם נזיר בגברא שבאה מחמת הנזירות השניה חלה נזירות על נזירות ומשום כך עליו למנות שתי נזירויות, שהרי הנזירות השניה חלה על גבי הנזירות הראשונה לגבי זה שיחשב הגברא נזיר עם שני שמות דנזיר.¹

footnotes: ¹ עי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג ודבריו מובאים בתשו' אבני מלואים סי' כ"ב. ברם פעם פירש מרן רבינו יחי' בשיעור שיתכן לומר אליבא דהר"ן שאין שני שמות נזיר חלים בב"א - כמו שא"א שמישהו יהיה כהן ב' פעמים בב"א - אלא שחלה עליו קבלת נזירות השניה מיד אע"פ שחיובי הנזירות השניה אינם חלים עד לאחר שמונה הראשונה וגזה"כ באה לחלק בין קבלת הנזירות לבין חלות הנזירות. ועיין בריטב"א שבועות (כח.) ד"ה א"ר אשי וכו' וז"ל דשתי הנזירות איתא אפי' באותו היום וכו' דהא חיילי אהדדי עכ"ל. וע"ע בשיעורים על דף (כז:) ד"ה אמר רבא נשבע על ככר וכו'.

הריטב"א, לעומת זה, סובר שבלי נהוגי נזירות ואיסוריה לא יתכן שיחול שם נזיר בגברא, וע"כ שאיסורי נזירות שניה חלים בעת ובעונה אחת עם איסורי הנזירות הראשונה, כלומר, שיש גזה"כ שאיסור חל על איסור בנזירות. והטעם לכך הוא שנזירות מהוה איסור חפצא, ובאיסורי חפצא חל איסור על איסור. ויוצא איפוא שבכל נדרי איסור מאחר שהם איסורי חפצא חל הנדר השני על גבי נדר הראשון. (ועלינו להתבונן אליבא דהריטב"א: בשלמא איסור בל יחל איסור חפצא הוא וגזה"כ דחל איסור חפצא דבל יחל על גבי איסור, ברם בבל יאכל ובל יטמא דנזיר יש לחקור אם איסורי גברא הם או"ד איסורי חפצא ונ"מ לגבי דין איסור חל על איסור. עיין בשעורים לשבועות כ' ע"ב ד"ה עד שידור בדבר הנדור

מאידך, שיטת הר"ן היא שבשעת הנזירות הראשונה חלה הנזירות השניה רק לגבי שם הנזיר בגברא. אולם איסורי הנזירות השניה אינן חלין עד כלות מלאת ימי הנזירות הראשונה כי בנוגע לאיסורי נזיר תקף הכלל שאין איסור חל על איסור.

איתא במס' נדרים (ג:) וז"ל בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, אכל קם ליה בבל יאכל וכו' אמר רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו'. ביאר שם הר"ן וז"ל, דכיון שהתנה ואמר לא אפטר מן העולם משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם וכו' הוה ליה כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דקם ליה בבל תאחר לאלתר עכ"ל. פירוש הדבר אליבא דר"ן שמדובר במי שהתחייב עצמו בנדר של הרי עלי להיות נזיר והוה לי' נדר של התחייבות לקיים מצות הנזירות כמו הנודר הרי עלי להביא קרבן או לתת צדקה דמחויב הנודר לקיים את נדרו.

אכן דין הר"ן יש לו ענין עם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מערכין (הל' לא-לג) וז"ל הרמב"ם (שם): יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו כו' ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי נדר. והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר, עכ"ל. הרמב"ם פוסק שהנודר להקדיש דבר שלא בא לעולם חייב להקדישו כשיבא לעולם. ונימוקו הוא שזה דומה למי שנדר "הרי עלי נדר", שיכול אדם לנדר שידור נדר שני. ומסתייע: א) מנדרו של יעקב אבינו כי נדר לעשר דבר שלא בא לעולם; ב) מדין לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר שחייב להנזר. ועולה שהרמב"ם סובר כר"ן שדין לא אפטר מן העולם מיוסד בנדר של הרי עלי להנזר שיקבל עליו נזירות אח"כ.

והשיג עליו הראב"ד וז"ל, הראיה מיעקב ראיה היא אבל זו של נזיר אינה כלום כו' כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד, עכ"ל. ביאור שיטתו שב"לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" הרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד ואינו נדר להנזר ע"י נדר שני כפי שפירשו הר"ן והרמב"ם. ואמנם הרדב"ז שם תמה עליו וז"ל, א"כ אם ישתה ביין או יטמא למתים או יגלח לוקה וכיוצא בזה לא שמענו אלא שאם איחר נזירותו עובר בבל תאחר ומשמע דאינו לוקה עד שיתחיל לנהוג נזירותו ולדברי הרב ז"ל דהוי כאילו אמר הריני נזיר מיד היה ראוי ללקות כשאר נזירים, אלא ודאי לא הוי נזיר מיד וכו'.

וביאר הגר"ח זצ"ל שהראב"ד חולק על פירוש הר"ן ודעתו שדין הנדר של "לא אפטר מן העולם" אינו נדר של התחייבות כדין נדר דהרי עלי אלא שחל עליו מיד שם נזיר. ברם אף שהשם נזיר חל בגברא מיד, מ"מ איסורי הנזירות תלויים ועומדים עד שהוא יחליט מתי להתחיל ולנהוג נהוגי נזירות. ויוצא שלפי ביאורו של הגר"ח זצ"ל בראב"ד תיתכן חלות שם נזיר בגברא בלי איסורי נזיר. והוא הדין אליבא דהר"ן בדין נזירות חלה על נזירות ע"פ גזה"כ של נזיר להזיר ששם נזיר חל בגברא שנית בו ובזמן שנוהג נהוגי הנזירות הראשונה, ואילו איסורי הנזירות השניה תלויים ועומדים עד השלמת ימי הנזירות הראשונה, שאז מתחיל נהוג הנזירות השניה ומונה איפוא נזירות פעמיים.¹

footnotes: ¹ אלא דצ"ע, למה סירב הר"ן לפרש את הדין של לא איפטר מן העולם כפירוש הראב"ד הלומד ששם הנזיר חל מיד דהוא יסוד גזה"כ נזיר להזיר אליבא דהר"ן. וי"ל שהר"ן סובר שבשלמא בציור של נזירות חלה על נזירות יש חלות שם נזיר בגברא בלי נהוגי נזירות משום שהאיסורים וקיומים של הנזירות הראשונה מונעין את נהוגי הנזירות השניה. ברם בלא אפטר מן העולם בדין הוא שגם נהוגי הנזירות יחולו מכיון שאין מונע לחלותן, ולכן פי' דאינו אלא נדר של התחייבות, ודו"ק.

אמנם פירוש הרמב"ם בלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר טעון עיון כי מפ"ו מהל' ערכין יוצא שהוא דין נדר של התחייבות כהרי עלי להביא קרבן. ומפ"א מהל' נזירות (הל' י) משמע שדעתו שהנזירות חלה מיד כביאור הגר"ח בהשגת הראב"ד שכן לשונו: האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ואם איחר נזירותו הרי זה עובר בבל תאחר לשלמו וכו'. וצ"ע.¹

footnotes: ¹ כבר העיר על זה המל"מ שם בפ"ו מהל' ערכין הל' ל"ג. פסק הרמב"ם בפ"ד מנזירות (הל"י) אינו ענין לנידון כי שם נדר הגברא נדר גמור דנזירות אלא שקיים ספק כל ימיו מתי דינה להתחיל ועיי"ש ברדב"ז, ודו"ק.

והנה הר"ן השיג על שיטת הריטב"א וסיעתו שאם איסורי הנזירות השניה חלים מיד בשעת הנזירות הראשונה, איך מתפרשת הברייתא "מנה את הראשונה וכו' והא לריטב"א מנין אחד עולה לשתי הנזיריות, וז"ל (יח.) והלא כשמנה את הראשונה מנה גם את השניה דשניהם מנין אחד להם אלא שהוא חייב כשעובר על נזירותו בשתים", עכ"ל.

והנה בנזירות יש שתי הלכות: א) איסורי נזיר; ב) קיום מצות המנין של מלאת ימי הנזירות (עיין ברמב"ם פ"א מנזירות הל"ג ובפ"ג שם). ובכך דומה שמיושבת קושית הר"ן שיתכן שהריטב"א וסיעתו סוברים שאע"פ שאיסורי הנזירות השניה חלים יחד עם איסורי הנזירות הראשונה עכ"ז אין הימים עולים למלאת אחת, אלא כל מלאת ומלאת דנזירות טעונה מנין בפני עצמה.

המרדכי (במו"ק אות תתקכ"א) דן במי שמחוייב ר"ל אבילות פעמיים אם מנין א' עולה לשתיהם או"ד חייב להתאבל מנין ז' פעמיים, פעם אחת לכל מת ומת. בהמשך דיונו הוא מוכיח מהגמ' מדין הנזירות דנזיר להזיר דחייב למנות שתי נזירות – וכן באבל. ויתכן שהריטב"א וסיעתו סוברים ככה שכל מלאת ומלאת טעונה מנין בפני עצמה.

דרך אגב, ניתן להעיר שבז' ימים נקיים בזבה יש חלות מנין מלאת ואילו בז' ימי טומאה דנדה ליכא חלות מלאת. הראיה לכך כי במנין של מלאת הימים בכהת"כ יש דין של מקצת היום ככולו ודין זה נוהג דוקא בשבעת ימי נקיים דזבה ולא בז' ימי טומאת נדה (עיין ברמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה הל"ו, ופ"ז שם הלי"ג). החילוק הוא שאין בנדה מצות מנין מלאת כמו שיש בזבה ולכן אין אומרים בה מקצת היום ככולו, כי רק כשיש מלאת אמרינן מקצת היום ככולו, ואותו דין נמצא ביום השלושים דנזיר (רמב"ם פ"ד מנזירות הל"א) וביום השביעי דאבילות (פ"ז מהל' אבל הל"א-ב) כי באלו חל דין מלאת.

והנה התוס' במנחות (סה: ד"ה וספרתם) ובכתובות (עב. ד"ה וספרה) שואלים למה אין מברכים על ספירת ז' ימי טהרה דזבה, ובהתאם להנ"ל נראה דכ"ז יש להקשות בזבה שמקיימת מצות מנין של מלאת ימים משא"כ בנדה שאין לה מצוה של ספירת מלאת ימים, ומשו"ה פשוט שאין בה ברכה.¹

footnotes: ¹ עיין בסדרי טהרה יו"ד סי' קצ"ו אות י"ח.

והנה בש"ע יו"ד (שע"ה: י' ועיי"ש בגר"א) פוסק שמנין א' של ז' עולה לשני חיובי אבילות. וק' למה בנזירות אין ניהוג א' עולה לשתים. ונראה שהש"ע מחלק בין אבילות שאינה חלה ע"י נדר וקבלה ולכן עולה מנין א' לשתים לבין נזירות דהואיל ובאה ע"י קבלה בעינן מנין לכל א' וא'.