גמ'. חרש מהו שיפר לאשתו וכו'. פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הלי"ד) שהשוטה אינו מפר, ונימק הרדב"ז משום שאין לו דעת. וממשיך הרמב"ם וז"ל הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר עכ"ל, וקשה שהרי אף קטן אינו בר דעת. וצ"ל שהרמב"ם סובר שקטן מופלא סמוך לאיש שנדריו נדרים היה יכול להפר¹ אילולא הסברא שאין לו אישות. וע"כ שלדעת הרמב"ם הפרה חלה מדיני הפלאה ומופלא סמוך לאיש חשוב בן דעת לעניני הפלאה למרות שקטן הוא ליתר דיני התורה.

footnotes: ¹ עי' באור שמח שם ובצפנת פענח לפרשת מטות.

בנוגע לחרש שבסוגיין, בפשטות מדובר בחרש שהוא בר דעת דהיינו המדבר ואינו שומע שהרי חרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו בן דעת ואינו יכול להפר כמו שוטה.

ואשר לאלם כמה אחרונים סוברים שמועילה הפרה בכתב. והנה לאור מה שהוכחנו¹ שהפרה מעשה הפלאה היא, יש לדון בזה. התינח אם כתיבה כדיבור בכל עניני ההפלאה מובן שאלם יכול להפר מתוך הכתב שכן כתיבה כדיבור ומועלת בהפלאה. מאידך אם כתיבה לאו כדיבור, אינה מועילה אף להפרה שהרי יש לה דין הפלאה. הפרה בלב, איפוא, אינה הפרה משני טעמים: משום שדברים שבלב אינם דברים וחסרה דעת להפר ועוד פסולה משום שחסר מעשה הפלאה והפרה מעשה הפלאה היא.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לדף סט. ברש"י ד"ה יש שאלה בהקם ושם בד"ה יש שאלה בהפר.

ב

כתב הר"ן (דף ע"ב:) ד"ה בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה וז"ל מהו שיפר לה על הספק עכ"ל. לפי דבריו הצורך לשמיעה מדין ידיעה ודעת שכן הפרה זקוקה לידיעת הנדר כדי שתעשה בדעת גמורה להפר. והוא פירוש מחודש בשמיעה שר"ל ידיעה. אמנם לפי"ז עלינו להתבונן מהי בעיית הגמרא לגבי חרש והרי בחרש אין חסרה ידיעה כי אם שמיעה. ואולי לכך התכוונה הגמרא באמרה "או"ד ושמע אישה לא מעכב" ר"ל ששמיעה אינה מעכבת בהפרה אלא הידיעה היא המעכבת, ובכן אין זה שייך לחרש כי יש לו ידיעת הנדר.

אמנם לפי הצד שחרש פסול להפרה ע"פ היסוד דר' זירא דכל הראוי לבילה וכו' מתבקשת השאלה, הרי בילה מהוה חלות שם במנחות שהרי יש בהן מצות בלילה לכתחילה אלא שאינה מעכבת (רמב"ם פי"ג מהל' מעשה הקרבנות הל' ה'-ו' והל' יו"ד), ובכן חל דין דכל הראוי לבילה וכו'. בהפרת נדרים, לעומת זאת, את"ל שבעל מפר בלא שמיעה וכי ישנה איזה חלות שם שמיעה בהפרה שנאמר שחל הדין דכל הראוי וכו', והרי מאחר שאין ההפרה מצוה א"א לומר שלכתחילה חייב המפר לשמוע את הנדר.

ולכאורה ניתן לדמות את השמוש ביסודו של ר' זירא כאן למבואר במס' נדה (דף סו:) שחציצה פוסלת בבית הסתרים משום "נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן וכדר' זירא וכו'". והרי בטבילה ליכא מצוה לכתחילה שהמים יבואו בבית הסתרים. חזינן שיסוד דר' זירא דכל הראוי וכו' שייך אף כשאין מצוה לכתחילה. הוא הדין בשמיעה, שאע"פ שאין מצוה לכתחילה לשמוע לפני שמפר עכ"ז שמיעה מהוה חלות שם בהפרה ומעכבת חרש מלהפר משום כל הראוי וכו'.¹ ברם אין ההשוואה לטבילת בית הסתרים נוחה כ"כ. עלינו להתבונן בדין הטבילה בנוגע לבית הסתרים – אם הביאור הוא שאין טבילה חלה לבית הסתרים, אך יש הפקעת גברא מיוחדת כשמצויה חציצה בבית הסתרים הקובעת שאינו בר טבילה. ויתכן לפי"ז, איפוא, לדמות דין חרש בהפרה לדין בית הסתרים. למרות שדין שמיעה בפועל ליכא בהפרה עכ"ז החרש מופקע מהפרה בתורת גברא בדומה לטמא שיש לו חציצה בבית הסתרים שהגברא מופקע מטבילה. ברם ניתן לתפוס את הטבילה באופן אחר – ביאת מים חלה ע"פ דין אף לבית הסתרים וכשאדם טובל במקוה נחשב כאילו המים הגיעו גם לבית הסתרים שלו. בהתאם לכך חציצה בבית הסתרים פוסלת בפשטות שהרי חוצצת את עצם מעשה הטבילה כחציצה בשאר הגוף, ועולה שאין דמיון כלל להפרה. לאור האמור י"ל שכך הוא ביאור בעיית הגמרא שלפנינו: אם דין דר' זירא חל בהפרה מדין הפקעת הגברא כבטבילה או לא שהרי יתכן שדין דר' זירא חל רק כשיש קיום מצוה לכתחילה כגון בבלילת המנחה או בטבילה משום שיש חלות טבילה וביאת מים בכל הגוף ואף בבית הסתרים. ולפיכך בית הסתרים צ"ל ראוי לביאת המים כי הטבילה חלה בבית הסתרים כשם שחלה בשאר הגוף.

footnotes: ¹ והרי מצינו חלות דין שמיעה בנוגע ליום שמעו וכן בדיני נתרוקנה וכדמבואר בסוגיות כי אע"פ ששמיעה בפועל אינה מצוה לכתחילה עכ"ז שמיעה מהווה חלות שם בדיני הפרה.

מסקנת הגמרא שגזיה"כ ושמע אישה פרט לאשת חרש מלמדת שחרש אינו מפר נדרי אשתו ובפשטות גזיה"כ מהווה הפקעת גברא בפני עצמה ולא מדין דר' זירא כל הראוי וכו'. אמנם הרמב"ם כתב (פי"ב מהל' נדרים הלי"ג) וז"ל האב או הבעל שאין שומעין אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען הראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו עכ"ל. מבואר ברמב"ם שחרש פסול להפרה מדין דר' זירא דכל הראוי וכו'. ודבריו לכאורה בניגוד לפשטות הגמרא שהפקעת חרש היא מגזיה"כ מיוחדת לענין הפרת נדרים ולא מדין דר' זירא דכל הראוי וכו'. ויתכן שהרמב"ם מפרש שגזיה"כ מחדשת שדין דר' זירא חל כאן למרות שאין מצוה לכתחילה שישמע, אלא משום ששמיעה מהווה חלות שם בהפרה לכן חל דין דר' זירא.

ועיין בתוס' ביבמות (דף לא: בתוס' ד"ה דחזו וכו') בשם ר"ת שאע"פ שהעדים שולחין עדותן בכתב ידם לב"ד עכ"ז אלם פסול לעדות מאחר שאינו יכול לדבר ואינו ראוי להעיד בעל פה בפני בי"ד ופסול הוא מדין דכל הראוי וכו'. והנה ליכא מצוה לכתחילה אליבא דר"ת שיעיד העדות בעל פה ובכל זאת חל דין דכל הראוי וכו'. חזינן שלדעת ר"ת כל הראוי וכו' מחדש פסול גברא אף במקום שאין מצוה לכתחילה. ודומה איפא לדין החרש שפסול להפרה אף שאין בהפרה מצות שמיעה לכתחילה.¹

footnotes: ¹ אולי יש מצוה לכתחילה להעיד בפני ב"ד שהרי הגדת עדות מצוה מפרשת "אם לא יגיד ונשא עונו". ובפני ב"ד שייך יותר דו"ח ובדיקת העדים ולכן מצוה לכתחילה להעיד בפני ב"ד כדי לאפשר יותר דו"ח ובדיקת העדות.

ונראה שלמסקנא מצויים שני דיני הפרה: א) הפרה עם שמיעה; ב) הפרה בלי שמיעה; כשיש שמיעה חל דין יום שמעו, ופקע דין הפרה בלי שמיעה שחל כל זמן שלא שמע. ופסק הרמב"ם ע"פ דין דר' זירא שחרש שאינו ראוי להפרה ע"פ פרשת הפרה עם שמיעה אינו ראוי להפר הפרה בלי שמיעה.

ודומה שגם בתורה מצויות שתי הפרשיות של הפרה: א) "כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו" – הפרה בלי שמיעה; ב) "וביום שמעו אישה יניא אותה" – הפרה עם שמיעה.

והנה מהרמב"ם הנ"ל (בפי"ב מהל' נדרים הלי"ג) ניתן לדייק (וכן דייקו הפרישה והמהרש"ל)¹ שרק הבעל יכול להפר בלא שמיעה ואילו האב אינו יכול להפר בלי שמיעה. ויתכן לבאר שבבעל מצינו שתי הפרשיות הנ"ל הקובעות שיפר בין עם שמיעה בין בלי שמיעה. מאידך באב כתוב בתורה רק שיפר עם שמיעה וכדכתיב "ושמע אביה" ולכן השמיעה מעכבת באב ובלי שמיעה אינו מפר.

footnotes: ¹ פרישה יו"ד סי' רל"ד סק"מ וביאור מהרש"ל על הסמ"ג ל"ת רמ"ג.

ויעויין למעלה (דף סח:) בסוגית מיגז גייז או מקליש קליש שהר"ן כתב פעמים רבות שבין האב בין הארוס זוכים בהפרת נדר עם שמיעתם. ולכאורה דבריו סותרים את מסקנת הגמ' כאן שבעל מפר בלי שמיעה. וצ"ל, שאף שמפר בלי שמיעה מ"מ אינו זוכה בנדר להקרא בעל הנדר עד שישמע או עד שיפר, וזוכה בנדר בין ע"י השמיעה ובין ע"י עצם מעשה ההפרה. אולם, לפני ששמע או שהפר לא זכה בנדרה ולא נקרא בעל הנדר בנוגע להפרה. והוא הלקח של ב' הפרשיות – שמיעה מזכה לבעל ואף מעשה הפרה מזכה לו זכות הפרה.

חלות דין דר' זירא בנוגע להפרה קובעת שרק בעל הראוי להפר מדין שתי הפרשיות יכול להפר. ואילו חרש שאינו ראוי להפרה עם שמיעה אינו ראוי להפרה כלל.

שם. גמ'. אותה דוקא או לאו דוקא. פסקי הרמב"ם לכאורה סותרים אחד את השני כי לגבי הפרה פסק שמפר שתי נשיו כאחת (פי"ב מהל' נדרים הלי"ד) ואילו בנוגע לסוטה פסק שאינו משקה שתי נשיו כאחת (פ"ד מסוטה הל"ב).¹ ונראה ששאלת הגמרא בנוגע להפרה הוא אם הפרת הבעל מתייחסת לנדר דוקא או"ד מתייחסת היא גם לאשה שנדרה שהרי אומר לה "מופר לך". אם הפרה מתייחסת גם לאשה עצמה ניתן לדרוש אותה דוקא כמו בסוטה. אך הרמב"ם מבחין ביניהן ולדעתו הפרת נדרים מתייחסת לנדר בלבד ולא לאשה עצמה, ובהתאם לכך פסק שאפשר להפר לשתי נשיו כאחת משא"כ בסוטה מאחר שהשקאתה משתייכת לכל אשה ואשה לעצמה, לפיכך אין משקין שתי סוטות כאחת.

footnotes: ¹ עי' בלחם משנה פי"ב מהל' נדרים הל' י"ד.

שם. מתני'. ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. יעויין בסוגיא ובר"ן. ישנם כמה הבדלים להלכה בין הארוסה לנשואה. הכהן מטמא לאשה הנשואה ולא לארוסתו (רמב"ם פ"ב מהל' אבל הל"ז), בעל יורש את אשתו הנשואה ולא הארוסה (פ"א מהל' נחלות הל"ח-ט' ופכ"ב מהל' אישות הל"א-ב), כל חיובי הכתובה חלים בנשואין ולא באירוסין (פי"ב מהל' אישות הל"א-ה). קידושין קובעים את קנין כספו של הבעל באשתו ואוסרים אותה לעלמא (עיין במס' קידושין דף ב:). מאידך בנשואין חלים שני דינים נוספים: א) חלות שם שארו ("לשארו הקרוב אליו לה יטמא"); ב) בית אישה ("בית אישה נדרה"). בכך מוסברת שיטת ר"א כי לדעתו הפרת נדרים תלויה בכניסתה לבית אישה, ומאחר שנתחייב במזונותיה נחשבת כאילו היא בבית אישה ולכן מפר את נדריה. טומאת כהן לאשתו, לעומת זאת, תלויה בחלות שם שארו שחלה דוקא בחופה (ביחוד הראוי לביאה).

לאור האמור מובן היאך השווה רבה את דין התרומה לדין הפרת נדרים. ארוסה אוכלת בתרומה מדאורייתא מדין קנין כספו. תקנת רבנן מצריכה בנוסף לקנין כספו דאירוסין גם חלות נישואין כל שהיא והיא הכניסה לבית אישה המתהווה בחיוב מזונות. אף הפרת נדרים תלויה אליבא דרבה בחלות הנשואין של כניסה לבית אישה שחלה אחרי י"ב חדש משנתחייב במזונותיה.

לאביי החולק על רבה ניתן להבחין בין תרומה לנדרים. מצד אחד יתכן שי"ב חדש מועילים רק בנוגע לאכילת תרומה מדרבנן ולא בנוגע להפרת נדרים מדאורייתא. ומסתבר שר"ל כי היתרה של אכילת תרומה מדרבנן אינו תלוי בחלות נישואין. הנה ארוסה אוכלת בתרומה מדאורייתא ואף הגזירה מדרבנן האוסרתה משום סימפון או משום שמא תשקה אינה מחייבת חלות נישואין להתיר את אכילתה אלא סילוק החששות האלה, ובכן די להתיר לה את התרומה בשעה שאוכלת מזונות מהבעל. ויוצא שהוא מועיל לענין אכילת תרומה בלבד לפי שאינה תלויה בחלות נישואין אבל אינו מועיל לענין הפרת נדרים הזקוקה לחלות נישואין. ואולי אכילת האשה בתרומה מדרבנן היא חלק מחיוב מזונות הבעל, ולכן משעה שמאכילה מזונות הותרה באכילת תרומה. ואילו מזונות ונדרים אין להם ענין משותף שכן נדרים זקוקים לחלות נשואין גמורים – דהיינו חופה.

מצד שני, אביי אומר שיתכן שי"ב חדש מועילים לענין הפרת נדרים ולא לענין אכילת תרומה. הפרת נדרים תלויה בחלות הנישואין של כניסה לבית אישה כדרב פנחס כנ"ל. מאידך אכילת תרומה תלויה בחלות הנישואין שהיא חלות שם שארו. ודומה שלפי אביי מדרבנן דין הארוסה לענין תרומה כזרה, וכדי שיחול ההיתר של אשת כהן מצריכים שיחול באשה שם שארו ונשואה והיינו רק אחרי כניסתה לחופה.

והנה מבואר בסוגיין ששיטת ר"א כדרב פנחס האומר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וביאר הר"ן שאין זה אומדן דעת בעלמא כי אילו כך למה הצריכה התורה לשון הפרה מיוחדת ולמה לן פרשת הפרה החלה דוקא בבעל ולא באחר, ע"כ שהפרת הבעל גזיה"כ, אך רב פנחס בא והסביר לנו למה זיכתה התורה לבעל כח ההפרה הזו והוא משום שאשה נודרת על דעת בעלה. ונראה שבכך מובן מדוע הגבילה התורה את זכות הפרת הבעל לנדרי עינוי נפש ולדברים שבינו לבינה ואינו מפר את כל נדריה, והוא משום שהתורה ירדה לסוף דעתה של האשה שנדרים אלו דוקא נדרה על דעת בעלה, ולכן קבעה את הבעל לבעלים על הנדרים האלה. פרשת הפרת נדרים חלה בנדרים האלה המשתייכים אליו והוא הנקרא בעל הנדר (וכנ"ל בשיעורים) ומשום כך זוכה בהפרת הנדרים. בהתאם להגדרת רב פנחס של זכות הפרת הנדרים של הבעל חידש ר"א שאין מצריכים שיחול שם שארו כדי שיזכה הבעל בהפרת נדריה אלא די בדין בית אישה וכניסה לרשותו, ובכן מאחר שנתחייב במזונותיה נחשבת בבית אישה וזוכה איפוא בהפרת נדריה. אילו היתה זכות הפרת הבעל גזיה"כ בעלמא היה בדין שיפר רק אותם נדרים של אשתו שארו אחרי כניסתה לחופה. ברם מאחר שהתורה זיכתה לבעל את ההפרה משום שהיא נודרת על דעתו, והנדרים משתייכים אליו, לפיכך משנתחייב בחיובי מזונות אשתו ונכנסה לבית אישה ניתן לו מדאורייתא הכח להפר. אליבא דר"א הפרה אינה תלויה בחלות שם נשואה דהיינו בשם שארו כי אם בחיובי הנשואין דהיינו בכניסתה לבית אישה.

ומתבקש העיון אם דין דר"א הוא דין מדאורייתא או מדרבנן. פשטות הסוגיא מורה שההפרה מדאורייתא, וקשה לכאורה אם תקנת המזונות היא מדרבנן כיצד מועילה שיפר נדרים מדאורייתא. ונראה שמאחר שהחכמים חייבו את הבעל לזון את אשתו קבעו בכך שלאחר י"ב חודש נכנסת לבית אישה מדאורייתא ולכן מפר את נדריה מדאורייתא.

אמנם עולה הקושיא מהמבואר במס' נדה (דף מו:) שאשה שהיא בגיל "מופלא סמוכה לאיש" הנשואה בקידושי מיאון מדרבנן בעלה יכול להפר את נדריה ע"פ דין כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. והנה קידושין אלה אינם חלים אלא מדרבנן והיאך יכול להפר נדריה שהם מדאורייתא, וצע"ג.

ויתכן ששונה קטנה "מופלא סמוך לאיש" מגדולה. בגדולה אמרינן שדברים שבלבה אינם דברים וכדין בן דעת בכהת"כ. מאידך הדין בקטנה שנדריה נבדקים ולפי"ז י"ל שנתחדשה הלכה שדברים שבלבה הויין דברים. ובכן קטנה שנדרה ובלבה לנדר על דעת בעלה, נדרה חל על תנאי שבעלה יסכים לנדרה, ואם יפר לה הנדר בטל למפרע. לאור האמור אין בעלה של אשה קטנה מפר נדריה ע"פ פרשת הפרת נדרים דעלמא כבאשה גדולה אלא מדין תנאי. לפיכך נראה שלא יחולו בנדריה דיני ההפרה דעלמא ודיני הקמה אינם חלים מאחר שתנאי בעלמא מאפשר לו לבטל את נדריה. ואולי ניתן לדייק כך מלשון הרמב"ם בפי"א מהל' נדרים (הל"ו) שכתב וז"ל בד"א שבת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין בשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל עכ"ל. וקשה שהרי לכאורה הדין כך אף בבת י"א "מופלא סמוך לאיש" ולמה משמיטה.¹ וי"ל שבקטנה יש תנאי שנדרה על דעת בעלה ואין זה גורם חלות דין הפרה אלא דין עקירת הנדר למפרע ע"י הבעל כפי תנאה, ולפיכך לא נקט הרמב"ם הפרה בבת י"א שנה. (אלא דקשה, התינח בבעל, אך באב אין תנאי, שכן רב פנחס דבר רק באשה ובעלה, ולמה השמיט הרמב"ם את הפרת האב בבת י"א שנה, וצ"ע) אך כל זה אינו משמע מהגמרא בנדה ומהראשונים, והדבר עדיין צע"ג.

footnotes: ¹ בערוך לנר למס' נדה שם כ' שהגמ' ע"פ ר' אליעזר והחכמים חולקים עליו והרמב"ם פוסק כחכמים וכ"כ באבני מלואים סי' קל"ז ס"ק ה', עיי"ש.