גמ'. אי יש זיקה אין ברירה. צע"ק שהגמרא כאן משתמשת בסברת "אי יש זיקה אין ברירה" ואילו במס' יבמות (דף י"ז:) לגבי שומרת יבם למ"ד שיבם אסור באמה ובשאר קרובותיה מבואר בגמרא "ה"מ בחד אבל בתרי אין זיקה", ולמה שינוי הלשון.¹

footnotes: ¹ עי' בפי' הרא"ש.

ונראה שיסוד מ"ד אין זיקה ר"ל שאין חלות אישות בין היבמה לבין היבם, ולמ"ד יש זיקה יש חלות אישות ביניהם. ובכן בנוגע לאיסור הקרובות הכל תלוי ביש זיקה ובאין זיקה. בנדרים, לעומת זאת, אפילו נאמר יש זיקה – כלומר שיש חלות אישות – עכ"ז י"ל שאינו מפר משום שאין ברירה. ביאור הדבר שכדי להיות המפר של נדרי אשתו צריך להיות לבדו בעלה הבלעדי לנדרים, וכשמצויים שני יבמין א"א לקרוא אף לא' מהם בעל האשה לנדרים שהרי היבם השני יכול ליבם כמוהו. וכל א' וא' מפקיע את השני מלהיות בעלה לנדרים. עוד יתכן שביאור הדבר שיש זיקה בתרי הוא שחלות אישות אחת חלה לשני היבמים ביחד וחלות זו אוסרת את שניהם בקרובותיה, ואילו לנדרים דרושה חלות אישות בלעדית לבעל המפר ולא לשנים ביחד, ובכן א"א להפר בתרי.

סמוכים לביאורנו שאין ברירה ר"ל שכל יבם ויבם מפקיע את השני מלהפר נמצא בפסק הירושלמי (למשנתנו) שאם א' קדש אשה מכאן ולאחר ל' ובא שני וקדשה מכאן ולאחר כ' ששניהם אינם יכולים להפר. חזינן ששני אנשים שיש להם אישות באשה אחת מפקיעים זה את זה וכל א' אינו יכול להפר, הרי שבעל מפר לאשתו רק כשהוא בעל האשה לבדו.

וכן הר"ן מבאר סוגייתנו בנוגע להפרת נדרים דוקא ולפי גזיה"כ אישה יקימנו ואישה יפרנו שיהא ידוע בשעת הפרה, עיין להלן בשיעורינו.

שם. ר"ן ד"ה ורבי יהושע סבר יש זיקה. ז"ל דאדרבא אלימא טפי מארוסין דהויא ככנוסה ומש"ה יפר יבם לחודיה כו' וכ"ת היכי אמר דר"י סבר דזיקה ככנוסה דמיא דהא לא אשכחן דאמר הכי אלא רבי אושעיא אליבא דר"ש ואיתותב התם וכו' עכ"ל. עיין בסוגיא במס' יבמות (דף יט.) בדין זיקה ככנוסה שהגמרא שם מדבר בדין שני יבמות הבאות מבית אחד. ויתכן שבנוגע לדין ההוא בלבד איתותב ר"א אליבא דר"ש, אבל לא לענין הפרת נדרים של היבם בלי שותפות האב. וי"ל שמאחר שחלות אישות דזיקה חלה ממילא עקב מיתת הבעל ומהווה חלות אישות מן השמים ואינה חלה ע"י מעשה קידושין אין בזיקה הבדל בין אירוסין לנשואין שלא כבאישות דעלמא. משום כך מפר היבם לבדו בלי שותפות דאב.

בא"ד. ז"ל דכיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה אין הפרתן כלום דרחמנא אמר אישה יקימנו ואישה יפרנו דבעינן שיהא ידוע בשעת הפרה וכו' עכ"ל. לפי הר"ן גזה"כ היא שאין הפרה בספק אישות. ונראה שכ"ז כשהספק בעצם חלות האישות כגון בזיקה לשני יבמים, אבל בספק אחר י"ל שהפרה חלה מספק.

אמנם הרמב"ם כתב בפי"א מהל' נדרים (הל"ח) וז"ל ומאימתי מפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה וכו' היתה מגורשת מספק לא יפר לה עכ"ל. ומשמע שאין הפרתו חלה כלל אפילו בספק.¹ אך מרחיק לכת מהר"ן כי לדעת הר"ן מפר בכל ספק אישות מלבד אם יש ספק בעצם חלות האישות כבזיקה לתרי ואילו אליבא דרמב"ם אינו מפר בכל ספק אישות.

footnotes: ¹ לכאורה לא כן משמע מהכסף משנה, ועיין ברדב"ז.

ועיין ברא"ש כאן שמבאר הגמרא בנוגע לכל התורה כולה דזיקה לתרי אינה מהווה אישות כלל מאחר שאינו ידוע למי תתייבם ואינו דין מיוחד בהפרת נדרים שלא כר"ן.

שם. ר"ן ד"ה אבל בשני יבמין לא. וז"ל דאפי' סבירא לך כב"ש דמאמר קונה קנין גמור אפילו הכי מצי אחוה למיסר עליה בגיטא או בביאה עכ"ל. עולה השאלה, לדעת ב"ש אשתו גמורה היא ויוצאת בגט בלי חליצה ואיך איפוא יכול אח שני לפוסלה בגט או בביאה. ונראה שלמרות שמאמר קונה קנין גמור אליבא דב"ש לענין קנין וחלות אישות גמורה, בכל זאת עוד מצויה מצות יבום המוטלת על היבם ליבמה ובנוגע למצוה זו עדיין זקוקה לכל האחים ולפיכך יכול אח אחר לאוסרה על בעל המאמר.¹

footnotes: ¹ אך קשה שהרי בגמרא ביבמות (דף כט:) אמר רבה דאליבא דב"ש אין ביאת יבם אחר מאמר קונה בע"כ וזקוקה למסירה לחופה וז"ל שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין עכ"ל, ומשמע שאין מצות יבום כלל לבוא עליה, וצ"ע.

שם. גמ'. ולרבי אליעזר וכו'. יש להתבונן, למה יגרע מאמר אליבא דר"א שאינו קונה אלא לדחות בצרה מזיקה אליבא דמ"ד יש זיקה. (ועיין ביבמות דף כט: שגם לר"א יכול בעל המאמר להפר). ונראה שזיקה מהוה חלות אישות מיוחדת מן השמים ליבם ביבמתו ובכן חלה לכל דיני אישות כולל זכות הפרת הנדרים. מאידך מאמר מהוה מעשה קידושין בעלמא. והואיל ובהשוואת חלותה לקידושין בכהת"כ הו"ל חלות האישות דמאמר חלות אישות חלשה ושאינה גמורה אין לבעל המאמר כח הפרה.

שם. גמ'. וכדרב פנחס וכו'. מסתבר שדין דרב פנחס שייך רק כשעשה בה מאמר שלפחות יש חלות אישות. אך אליבא דמ"ד אין זיקה וליכא חלות אישות כלל ביבמתו לא שייך דין דרב פנחס.

שם. גמ'. שקנה לעצמו ע"י שמים. נראה שיש לחקור בקנין מאמר – אם הוא קנין פשוט הנעשה ע"י דעת ומעשה של בעל המאמר ודומה למעשה קנין דאירוסין ונשואין דעלמא או"ד חל כקנין ממילא מן השמים ודומה לקנין ביאת יבום ביבמתו. ויתכן שבכך מבוארת הגמרא שלנו. תחילה סברו שמאמר דומה למעשה קנין דעלמא – "מאמר קנין לעצמו הוא" – והגמרא מתרצת "שקנה לעצמו ע"י שמים" – כלומר שמהווה קנין ממילא מן השמים בדומה לקנין יבום עצמו.¹

footnotes: ¹ ולכאורה נ"מ בנוגע לעדי קיום כי יתכן שרק קנין אישות הנעשה ע"י דעת בעלים זקוק לעדי קיום ולא קנין אישות שחל מאליו מן השמים. עיין בספר הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם בנוגע לעדי קיום ביבום בחליצה וביעוד.

שם. גמ'. דבעי רבה מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה וכו'. ז"ל הסוגיא במס' יבמות (כט:): בעי רבה מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה עבד בה מאמר מיבעיא וכו' ת"ש שומרת יבם כו' ר"א אומר יפר וכו' הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור אי אמרת בשלמא נישואין עושה משו"ה מיפר וכו' עכ"ל. מפשטות הגמרא יוצא שיתכן שלענין טומאה וירושה מאמר אירוסין עושה ואילו לענין הפרת נדרים מאמר נישואין עושה. וצ"ע מ"ש הפרת נדרים שלגביה מאמר נישואין עושה, מטומאה וירושה שלגביהם מאמר אירוסין עושה.

ונראה שישנם שני דינים בנשואין: א) דין קנין הנשואין; ב) דין חלות שם שארו הקרוב אליו. הפרת נדרים תלויה בקנין הנשואין. מאידך טומאה וירושה תלויות בשם שארו הקרוב אליו. מאמר אפילו עושה נשואין היינו רק קנין הנשואין, אבל אינו מחיל שם שארו. הלכך בעל המאמר יכול להפר נדריה ועכ"ז אינו יורשה או מטמא לה.

לאור זה מובנים דברי הגמרא שם שאם מאמר נשואין עושה "פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין". ונראה שר"ל שמאמר מהוה קנין נשואין, והואיל ועיקר קיום המצוה הוא שהיבם יקנה את יבמתו, וכבר קנה אותה במאמר, לפיכך פקעה מצות ביאת יבמה. אמנם בכל זאת אינה אשתו לטומאה ולירושה כי לא חל השם של שארו הקרוב אליו טרם תכנס לחופה.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים למעלה (דף עג:) ד"ה מתני' הואיל ובעלה וכו'. עיין בשטמ"ק כאן בשם הר"א ממי"ץ. ועיין ברשב"א.