Reshimot Shiurim on Nedarim Daf 79a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. קיים בלבו קיים. הר"ן (ד"ה הפר בלבו וכו') מבאר שדין הקמה בלב נלמד משתיקה ביום שמעו. ועלינו להתבונן בדין קיים בלבו קיים אם זה מטעם הרהור כדיבור דמי או לא. והנה הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הלכ"ב) פסק שבהקמה והפרה בבת אחת ההקמה חלה. ולכאורה תמוה שהרי ההל' הוא שכל שאינו בזה אחר זה גם בבת אחת אינו, ולמה תחול ההקמה. ביאור הגר"ח זצ"ל בספרו ידועה וכבר נזכר למעלה. אך בעל חידושי הרי"ם זצ"ל תירץ שהגם שמעשה ההקמה בפיו בטל מחמת ההפרה, עכ"ז לא בטלה ההקמה בלב. יוצא לפי"ז שאין הקמה בלב חלה מדין הרהור כדיבור כי אילו כך הרי היא כמו הקמה בפה שהיא בטלה ע"י מעשה ההפרה. ונראה שסובר שהקמה בלב דין אחר הוא ואינו מדין הרהור כדיבור אלא הואיל ורצונו לקיים את הנדר חלה ההקמה מאליה מן השמים כמו חלות ההקמה שחלה מאליה מן השמים בשעבר יום שמעו. והם הם דברי הר"ן. ובכן מתקבלת על הדעת שיטת הפוסקים שאחרי הקמה בפה אין רשות לאשה להשאל על נדרה כי בעלה הפך להיות בעל הנדר. מאידך אחרי הקמת יום שמעו שפיר יכולה האשה להשאל על נדרה כי הקמת יום שמעו חלה מאליה מן השמים ואינה הופכת את הבעל להיות בעל הנדר. ולפי"ז ה"ה בהקמה בלבו.
אשר למה שהעלה הר"ן לעיל (דף ע"ז: ד"ה תניא האומר לאשתו) שהקמה אינה זקוקה ללשון מפורשת וז"ל דלא גרעי הני לישני מקיים בלבו וכו' עכ"ל, יתכן שנתכוון לומר שאין ההלכה דורשת מעשה הקמה מיוחד אלא רצון הבעל בעלמא לקיים את הנדר, וכשהבעל מרוצה חלה ההקמה מאליה מן השמים. ולכן קיים בלבו קיים ואין צורך ללשון הקמה מפורשת. אמנם לפי"ז יוצא שכל הקמה חלה מאליה. ועולה השאלה היאך נשאלין על ההיקם, והלא הקמה חלה מאיליה מן השמים בלי מעשה הקמה מפורש מצד הבעל ובכן אינו בעלים על חלות ההקמה החלה מאליה מן השמים, ומניין לו הכח להשאל על הקמתו, וצ"ע.¹
footnotes: ¹ אמנם הלבוש יו"ד סי' רל"ד סעיף ו' כ' שאין נשאלין על הקמה שבלב אבל הוא מטעם אחר דלא יחל "דברו" כתיב. ועוד שקושית רבנו הוא על כל הקמה איך ניתן להשאל עליה והלא עיקרה היא הסכמת הלב. וצ"ל שבמקום שיש מעשה הקמה בפה הקמה בלב לא חלה, וא"כ שוב קשה הוכחת הר"ן לדין לשון הקמה, וצ"ע.
סיום למסכת נדרים
הרמב"ן על התורה פרשת מטות (ל' ג') בהקשר לחלויותם ודיניהם של נדר ושבועה כתב (לפי גירסא אחת והיא הגירסא שפירש מו"ר נ"י) וז"ל בשבועה יאמר בשמו תשבע ואשביעך בה' וכו' אבל בנדר לא יאמר ידור בה' אלא לה', וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר במלך עצמו בשבועות כנשבע בחיי המלך (גירסא אחרת להיפך מגירסא זו), אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך, והסוד כי השבועה מלשון שבעה כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו עכ"ל, ודבריו סתומים.
ונראה לבארם לאור מה שהעלינו בשיעורינו לפרק שבועת שתים בתרא (עיין שם בדף כ: בד"ה כי אתא רב דימי ובמקומות אחרים) שעיקר הדין של שבועת בטוי הוא להשבע באמת ולא לשקר, כך היסוד לכ"ע בשבועה לשעבר ולהרבה שיטות אף בשבועה להבא. עקב כך זקוקה שבועה לשם ה' כדי לקבע את אמיתת השבועה. הנשבע באמת לפעמים אף מקיים מצות עשה מיוחדת וכמו שכ' הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות (הל"א) וז"ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו עכ"ל (ועיין בהשגות הרמב"ן לסה"מ מצות עשה ז').¹ וכן הנשבע לשקר מחלל את שמו של הקב"ה כמו שכ' הרמב"ם בפ' י"ב מהל' שבועות (הל"א) וז"ל אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנאמר לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנאמר וחללת את שם ה' אלהיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות עכ"ל. בהתאם לכך כ' הרמב"ן שהנשבע נשבע בחיי המלך רוצה לומר באמיתת הרבש"ע כי בדומה לדבר ה' שהוא אמת בתכלית האמת כן מצהיר הנשבע ששבועתו כמו כן אמת. [ועיין בספר החינוך פ' יתרו מצות לא תשא] ומסיק הרמב"ן כי שבועה היא בבחינת חצבה עמודיה שבעה רוצה לומר בבחינת שבעת אבני הבנין דהיינו שבע הספירות שבהן נוהג בורא העולם את עולמו ושעל דרכן מתגלה אמיתותו בעולם התחתון.
footnotes: ¹ ואמר מו"ר שאליבא דהרמב"ם יש קיום מצוה להשבע בשמו הגדול באמת דוקא בשבועות הדיינים ובשבועה לזרוזי נפשיה במצוות ולא בשבועות בטוי דעלמא שאין בהן קיום מצות עשה כי אם איסורים שלא להשבע בשמו לשקר, ועיין בשיעורים בענין נדרי גבוה אות ג' ולעיל דף ח א ד"ה דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה.
נדר, לעומת זאת, הוא במלך עצמו, ר"ל בהקדוש ברוך הוא, המלך הקדוש. ביאור דבריו: הנודר נדר אינו יוצר איסור מחודש אלא שנדר חל מדין התפסה בדבר שקדוש מכבר (עיין בשיעורים על מס' שבועות דף כ. ד"ה שיטת הר"ן בהתפסה ואף בעניני התפסה בנדר). והנה מקור קדושת הקדש הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו והוא המקור לקדושת נדרי איסור (עיין בשיעורי שבועות דף כב. ד"ה יש מעילה בקונמות). לפיכך אין דין להזכיר את שמו של הקב"ה בנדרי איסור כי הנדרים בגדר קדשי שמים הם מחמת הצורך להתפיס נדרי איסור בקדש. וכתב הרמב"ן שהנדר הוא במלך עצמו, והוא מאחר שנדר מהוה חפצא של קדושה, ומקור הקדושה הוא הקב"ה בעצמו (וכמו שאנו חותמים בתפילת ראש השנה – קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך וכו'). הנדר בבחינת בינה שהיא מג' הספירות העליונות העומדות מעל לז' הספירות התחתונות. וכתב בשערי אורה (בשער ח') שבבינה "מתגלה אור הכתר וכו' מושכת השפע עליון מן המקור לז' ספירות שתחתיה". ספירת הבינה מקור לקדושה המתגלה במלך עצמו, ומשמשת כיסוד לדין הנדר המהוה חפצא של קדושה. [ועיין בפ' רבינו בחיי עה"ת ראש פרשת מטות]
לכך לשון הנדר הוא לה' כי החפצא של הנדר מתקדש בקדושה ומתייעד לגבוה, ואילו הלשון של שבועה הוא בה' כי הגברא הנשבע מצהיר ע"פ אמיתת בורא העולם כי אף שבועתו אמיתית. ומשום כך נדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא, ועיין בראשית שיעורי שבועות שתים (יט: ד"ה דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים)