גמ'. מנודה אני לך וכו'. הר"ן (ד"ה מנודה אני לך וכו') פירש שלר"ע אין מלקות משום שהוא מסופק בדינו. להרמב"ם בפיה"מ שיטה אחרת, וז"ל וענין אומרו חוכך בזה להחמיר שהוא היה קרוב לאסור אבל לא היה פוסק לגמרי וכו' ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שהוא אינו פוסק לגמרי לאסור אבל הוא קרוב לו עכ"ל, משמע שלר"ע אינו לוקה לא מחמת ספק כי אם משום שהאיסור עצמו אינו איסור גמור. וכן יוצא מפסקו במשנה תורה (פ"א מהל' נדרים הל' כ"ד) וז"ל אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך אינו אוכל לו ואם אכל אינו לוקה עכ"ל, הרי לא כתב שאינו לוקה משום שהוא ספק כמו שכתב בספקות אחרים בהל' נדרים (ועיין דוגמא לכך בפ"ו מנדרים הל"ב)

ונראה שהרמב"ם מפרש שיטת ר"ע כעין פרש"י (המפרש) במשנה (ב. ד"ה מנודה אני לך) וז"ל כמו שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה, ר"ע היה חוכך בזה להחמיר, הוה מחכך להחמיר דאסור נמי דענין נדר הוא ולא בריר ליה עכ"ל. וכתב עוד (ז. ד"ה חוכך וכו') וז"ל כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור. לענין מלקות, שאם עבר אינו לוקה, כל כך ודאי לא היה מחמיר עכ"ל. מבואר מפרש"י שרבי עקיבא אוסר מדין נידוי, ואינו מפרש כר"ן (עיין בר"ן ד"ה ירושלמי) אך הוא מבאר הבבלי כמו הירושלמי שקיימת כאן חלות קונמות בנידוי, ור"ע אוסר מדין חלות קונם היוצא מנידוי דיחיד. ברם נראה שאין נדר ונידוי זה דר"ע מעשה נדר רגיל שהרי בעיקרו מעשה נידוי הוא המהוה שם בפני עצמו, אלא שעקב מעשה הנידוי חלים איסורי נדר.

ואמנם הרמב"ם פסק בפ"ה מהל' נדרים (הל"א) ז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם וכו' נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל. הנה אע"פ ששמעון המודר נאסר באיסור נדר עכ"ז אינו לוקה שכן ראובן הוא שנדר מעשה הנדר ולא הצטרף המעשה לשמעון המודר – רק המדיר לוקה עקב מעשה הנדר שלו. (חיוב המעילה, שייך לא למעשה הנדר ולמדיר כי אם לחלות הנדר, ומשום כך שמעון המודר חייב במעילה ולא ראובן המדיר, עיי"ש בלחם משנה). ה"ה אליבא דר"ע בדין קונם שחל מחמת מעשה נידוי דיחיד, מעשה נדר חסר אך חלים איסורי נדר, לפיכך פסק הרמב"ם שאסור ואינו לוקה כי חיוב המלקות חל בנדרים רק כשיש מעשה נדר גמור ולא כשהאיסורים חלים מחמת מעשה נידוי שאינו מעשה נדר גמור.

שם. גמ'. השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו.

א

איסור הוצאת שם שמים לבטלה אזהרת עשה הוא ע"פ הכתוב את ה' אלקיך תירא כמבואר בתמורה (דף ד'). וכתב הרמב"ם בפ' י"ב מהל' שבועות (הל' י"א) וז"ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד כדי שלא יהא לבטלה עכ"ל. יסוד האיסור איפוא הוא ביזוי השם והפקעת יראת שמים ולפיכך אפשר לתקן את האיסור אם ישבח מיד כי בכך יסולק בזיון השם.

לפום ריהטא נבדל האיסור של ברכה לבטלה והוא מהוה איסור בפני עצמו, שכן איסור לאו הוא וחמור מהוצאת ש"ש לבטלה דעלמא. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הל' ט"ו וז"ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא עכ"ל, ואפשר לפרש שעיקר האיסור הוא עצם הברכה לבטלה ולא ביזוי השם כשהוציאו לבטלה. אמנם הדין לשבח אחרי הוצאת שם שמים לבטלה מקורו בירושלמי בפרק כיצד מברכין בהקשר לברכות לבטלה, והרמב"ם מביאו בהלכות ברכות (פ"ד הל"י) וז"ל נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע"פ שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה עכ"ל. ומזה עולה שאף בברכות לבטלה ושאינן צריכות, עיקר האיסור הוא הוצאת השם בדרך בזיון לבטלה ולא שברכת הברכה בעצמה לבטלה ובכן השבח אח"כ מועיל לתקן את האיסור.

מרן הגרעק"א זצוק"ל (בתשובה סי' כ"ה) דן בדין המברך בלשון לעז לבטלה אם יעבור באיסור או לא. נ"מ תהיה שאם לא יעבור הרי בכל ספק ברכות קיימת עצה לברך את הברכה בלשון לע"ז ובכך יוצאים (כמבואר ברמב"ם פ"א מברכות הל"ו שהברכות נאמרין בכל לשון עיי"ש) בלי להכשל באיסור ברכה לבטלה. ומסיק הגרעק"א זצ"ל שקיים איסור ברכה לבטלה אף בברכות הנאמרות בלשון לעז. והנה אליבא דהרמב"ם אין איסור להוציא מפיו כינויים לבטלה (כדמשמע מפי"ב משבועות הל' י"א). והרי שמות בלעז דין כינויים להם וכפי שפסק הרמב"ם בפכ"ו מסנהדרין (הל"ג) וז"ל שהשמות שקוראין בהן הגויים להקב"ה הרי הן ככל הכנויים עכ"ל, וא"כ למה יהיה אסור, אליבא דהגרע"א זצוק"ל לברך ברכה לבטלה בלעז ובכינויים. וע"כ לדעתו גוף האיסור הוא הברכה לבטלה עצמה ולא הוצאת ש"ש לבטלה ובהתאם לכך אוסר לברך ברכות בלעז לבטלה.¹

footnotes: ¹ עיין בענין שם בשבועה אות ד' (נדרים ב').

ומסתבר שבחקירה בדומה להנ"ל חלוקים הרמב"ם והראב"ד בפכ"ו מהל' סנהד' (הל"ג). הרמב"ם פסק וז"ל ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות וכו' או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל אינו לוקה אלא בשם המיוחד עכ"ל. ונראה לבאר המחלוקת ע"פ המבואר במס' תמורה (ג:) וז"ל מקלל חבירו בשם כיון דקעביד תרתי דקא מפיק שם שמים לבטלה וקמצער ליה לחבריה עכ"ל. לשיטת הראב"ד עיקר המחייב דמקלל הוא הוצאת ש"ש לבטלה ולכן דוקא קללה בשם המיוחד מחייבת שכן בכך מתהווה איסור הוצאת ש"ש לבטלה. ואילו אליבא דהרמב"ם עיקר המחייב במקלל הוא דקמצער ליה לחבריה, כלומר הקללה עצמה, ומשום כך אף קללה בכינויים מחייבת.

ודומה שרק כשהמחייב הוא הוצאת ש"ש לבטלה חל חיוב הנידוי. ולאור הנ"ל יוצא שלדעת הגרעק"א זצ"ל בדין הוא שהשומע ברכה לבטלה מפי חבירו אינו חייב לנדותו מאחר שאין עיקר האיסור הוצאת השם לבטלה אלא הברכה לבטלה. אכן ברמב"ם (פי"ב מהל' שבועות הל"ט) מבואר שמחוייב לנדותו וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו עכ"ל. משמע שעיקר המחייב דברכה לבטלה אליבא דהרמב"ם הוא הוצאת השם לבטלה ולכן השומע מחוייב לנדותו וזה ע"פ שיטתו שהמברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא דאורייתא. יוצא איפוא שאף בשבועת שקר בשם עיקר המחייב הוא הוצאת ש"ש לבטלה וחילול השם ועקב כך חייבים לנדותו.¹

footnotes: ¹ עיין בענין שם בשבועה אות ב' ובענין ידות אות ד'.

ב

כתב הרמב"ם בפי"ב משבועות (הל"י) ז"ל בד"א בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד, אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו, ואני אומר שאסור לנדותו שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור עכ"ל. אליבא דהרמב"ם מנדין את המזכיר שם שמים לבטלה בתורת עונש ולכן השוגג מאחר שאין מגיע לו עונש אין מנדים אותו. ברם הרמב"ם לא הוציא כל השוגגים מכלל מחוייבי נידוי הנזכרים ברשימתו של חייבי נידוי בסוף פ"ו מהל' ת"ת. ויתכן איפוא שבמקרים אחרים השוגג חייב. ואולי מנדים שם לא מדין עונש אלא מדין אזהרה כדי למנוע את העושה מלהמשיך את מעשיו הרעים, והנידוי משמש כאזהרה אף למי שעשה את מעשיו בשוגג.

עוד נ"מ תהיה בנוגע לנידוי בשבת שכן לדעת הרמב"ם אסור להעניש בשבת אפילו כשאין בכך מלאכה (עיין בפכ"ד מהל' שבת הל"ז ובסה"מ ל"ת שכ"ב וכן פירש בעל האגלי טל). בהתאם לכך נידוי בתורת עונש אסור בשבת ואילו נידוי בתורת אזהרה והוכחה מותר בשבת. ויוצא איפוא שאסור לב"ד לנדות בשבת את מי שהוציא שם שמים לבטלה.¹ ויתכן נ"מ אחרת בנוגע להתראה שאם הנידוי בא מדין עונש מסתבר שחייבים להתרות את החוטא לפני שמענישים אותו בנידוי, ואילו אם הנידוי מדין אזהרה אינו זקוק להתראה מלפניו.

footnotes: ¹ ואף שבשו"ע (או"ח ש"ו: י"ב) פסק שמותר לנדות בשבת לצורך שבת, ברם בתשו' מהרשד"ם (או"ח סי' ח') אוסר עפ"י הרמב"ם שאין מענישין בשבת.

אך ניתן לומר אליבא דראשונים אחרים שדין הנידוי בהזכרת השם לבטלה אינו מטעם עונש או מטעם אזהרה כי אם מטעם כפרה. לאור הנחה זו מתפרשת הסוגיא שלפנינו, וז"ל אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנא' כי מתו כל האנשים ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני עכ"ל. והנה הר"ן (ד"ה שבכל מקום) והרא"ש (ד"ה ועניות כמיתה) מבארים שהגמרא מנמקת חומרת האיסור והסיבה לנידוי השומע אם לא נידה למזכיר. אולם מדברי רש"י (המפרש בד"ה כל מקום) והתוס' (ד"ה שכ"מ) עולה פירוש אחר. ונראה שלדעתם עיקר העונש עקב הזכרת שם שמים לבטלה הוא עניות והוא כמיתה בידי שמים. וכדי לכפר עליו שלא יענש חלילה מן השמים הטילו עליו החכמים נידוי, "שכל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני", ר"ל שהנידוי יכפר בעד העונשין מן השמים של עוני או מיתה, שהנידוי – "מקום שנתנו חכמים עיניהם בו" – הוא כמיתה או כעוני מן השמים. ויתכן שהוא משום שהנידוי מהוה דין גלות מתוך הקהל ובכך דומה לעניות ומיתה שאף הן מטרידות את האדם מתוך הקהל. יוצא איפוא שתפקיד הנידוי הוא לכפר ולהגן עליו מעונשי שמים. ולשיטה זו מסתבר שמנדים גם את השוגג כדי להגן עליו ולכפר בעד חטאו – שלא כשיטת הרמב"ם.

וכתבו בתוס' (ד"ה אין בין נידוי להפרה ולא כלום) וז"ל תימה דאמרי' במ"ק טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישינן עליו שלא ירגיל עוד להזכיר ש"ש לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא אלא כשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת עכ"ל. יוצא שלפי התוס' נידוי עבור הזכרת ש"ש לבטלה חל משני דינים: א) כמכפר; ב) כאזהרה – ולפיכך מתירין לו מיד. מאידך נידוי באפקירותא חל מדין עונש ולכן אין להתירו לפני ל' יום.

ועיין בר"ן (ד"ה וש"מ וכו') שמביא את תירוצם של בעלי התוס' לקושיתם ממו"ק. וכתב וז"ל אבל ראיתי לרב אלפסי ז"ל שדחה אותה שבפ' ואלו מגלחין מפני זו כמש"כ בהלכותיו בפ' ואלו מגלחין וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ועולה שלהרי"ף והרמב"ם אף הנידוי בהזכרת השם מדין עונש הוא כמו אפקירותא ועקב כך אינם מודים בתשובת התוס', והרמב"ם נאמן לשיטתו הנ"ל שאין מנדין את המזכיר ש"ש לבטלה בשוגג שכן שוגג פטור מעונשין.¹

footnotes: ¹ עיין בב"ח (סי' של"ד) המביא בשם הסמ"ג שמנדין אף השוגג בהוצאת ש"ש ושלא כרמב"ם.

ועלינו להתבונן בתכלית הנידוי שמתירין אותו מיד כי לכאורה בדותא הוא. ונראה שבנידוי יש שני דינים: א) איסורי הנידוי; ב) חלות שם מנודה בגברא שיבדל מקהל הגולה. ונראה שלדעת התוס' הנ"ל בא הנידוי כאן לכפרה כי תכלית הנידוי כשמתירין אותו מיד אינה ניהוג איסורי הנידוי בתורת עונשין כי אם חלות שם מנודה בגברא – וחלות שם זו באה לכפרה ויתכן שיחול ויפקע מיד.

ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ת"ת הלי"ד) הדורש חזרה בתשובה כדי להתיר נדויים – ומשמע שה"ה בהוצאת ש"ש לבטלה. וכבר ביארנו למעלה שסובר הרמב"ם שהנידוי בהוצאת ש"ש בא בתורת עונש. ודומה שאינו עונש רגיל על מעשה העבירה שא"כ למה מתירים אותו מיד, אלא שבא לענוש עבור חלות שם החוטא שבגברא, ומאחר שחזר בתשובה וחלות שם החוטא שבגברא פקעה מפקיעין אף שם המנודה שחל בגברא ודיו.¹

footnotes: ¹ והשווה חיוב עדים זוממים אליבא דהגר"ח זצ"ל, עיין בענין לאו שאין בו מעשה אות ח'; וחיוב בן סורר ומורה, עיין בענין לאו שבכללות חלק ב' אות ו'.

וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ת"ת הל"ד וז"ל מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה ולא יושבין עמו בארבע אמות וכו' עכ"ל. ומסתבר שהניהוגין שאחרים נוהגין עמו חלים מדין העונשין של נידוי. ואילו הניהוגים שנוהג המנודה בעצמו כדין האבל חלים מטעם שם המנודה בגברא המחייב אותו להיות כמו גברא המתאבל.¹

footnotes: ¹ עיין ברשימות שיעורים של מרן רבינו נ"י למס' סוכה דף רי"ד שבאבל יש דין ניהוגי אבלות ואף דין של חלות שם אבל בגברא.

לאור זה מוסברת הגמ' שלפנינו וז"ל א"ר גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ"ל עכ"ל. בנדרים הדין הוא שהנודר אינו מוחל לעצמו אלא אחרים הם המוחלין לו – כי אין אדם יכול להתיר נדרים לעצמו בניגוד לנידוי שאדם מתיר נידוי לעצמו. ונראה שההבדל הוא כי חלות הנדר אין בה חלות גברא כי אם חלות איסורים. ואין חבוש מתיר עצמו ממאסרו היינו מאיסורים ואילו עיקר החלות בנידוי הוא בנוגע לגברא שיקרא מנודה ושיבדל מקהל הגולה ולענין זה לא נאמר אין חבוש מתיר את עצמו אלא אדרבא על הגברא עצמו לחזור בו מנידויו ולשוב לתוך הקהל, ומשום כך בידו להתיר נידוי לעצמו.